השפה ככלי עבודה קרין חזקיה, כמו סנונית, הקיבוץ המאוחד, 174 עמ'; תמר וייס, שטח מת, הקיבוץ המאוחד, 122 עמ' יורם מלצר 24/05/02 בשידוך המתמיד בין צורה ותוכן, יש אינסוף צירופים. אני מניח שבהקשר זה לכל קורא יש חושים ותגובות משלו. עם פתיחתו של ספר חדש, יש מי שקולטים קודם את סימני התוכן ויש מי שסופגים מאפיינים של צורה עוד לפני שהתוכן מתחיל להתגבש בפניהם. אין ספק שהדבר תלוי גם בספר, בצורת הכתיבה. אישית, נעים לי לחשוב במושגים הידועים של עמוס עוז, ולומר שהפתיחה היא ראשיתו של חוזה שנכרת בין הכותב והקורא, חוזה שקיומו ייבחן לאורך הטקסט. באותם מקרים שתחילת הקריאה מזמנת מפגש ברור עם צורת כתיבה, נכרת חוזה במישור הצורה, נוצרת ציפיה ברורה לאיכות מן הצד האסתטי, והתוכן ממתין לתורו להתגלות. ספרים שזו ראשיתם הם לטעמי המבטיחים ביותר, ואולי גם בעלי הסיכויים הגבוהים יותר לקיים את ההבטחה.ספרה של קרין חזקיה, 'כמו סנונית', מקיים את רוב המאפיינים הללו. עם תחילת הקריאה פוגשים סגנון מגובש וברור, שמתגלה מיד ככלי­שרת נכון לפיתוח העלילה ולשמירה על קצב לשוני וענייני לאורך הטקסט. היות שמדובר בקובץ סיפורים, שב האתגר ומציב את עצמו פעם אחר פעם בין חזקיה וקוראיה, וברוב המקרים מצליחה הכותבת לעמוד ברף שהציבה בתחילת הסיפור. אכן, מבחינות שונות מציב קובץ סיפורים קשיים רבים יותר בפני המחבר. כותבים רבים המנסים את כוחם בספר ראשון נוטים לשכוח זאת ונגררים לאמונה התמימה כאילו הסיפור הקצר תובעני פחות מצורות אחרות. קרין חזקיה משקיעה מאמצים לא קטנים כדי להעניק לטקסטים שלה סגנון יעיל, כזה שיפעל את פעולתו על הקורא ויאפשר לה לקחת אותו לאן שהיא רוצה.היא כותבת היטב. העברית שלה גמישה ובוטחת, טבעית בהחלט. לטעמי, הקובץ לא מציג יכולת כתיבה רב­גונית די הצורך, בייחוד נוכח הבסיס הטכני הטוב של חזקיה. הדבר היה יכול להיות חשוב פחות אלמלא היה הקו הנושאי של הספר ממוקד כל­כך. האחידות הסגנונית הברורה חוברת, אם כן, לנושא המוגדר, והתוצאה מעט אחידה מדי. עם זאת, יש לציין לטובה את העובדה שחזקיה מצליחה להגיש לנו סיפורים הכתובים מזוויות שונות, סיפורים שמתוארים בהם גיבורים מובחנים היטב. ודווקא משום כך נוצרת ציפייה לגיוון סגנוני רב יותר.נושאו של 'כמו סנונית' הוא הקיום הנשי על גרסאותיו השונות. הסיפורים מציגים נשים במצבים קיומיים שונים, שעיקר הדרמה בחייהן הוא ההתמודדות עם "התפקיד הנשי", כפי שהוא מוכתב מן החוץ. דומה שחזקיה מבקשת לו מר משהו על החברה ועל המושגים המושלים בה. הנשים שלה נמצאות במצבים שונים של מלכוד. לעיתים מדובר במלכוד של גוף ו"יעוד ביולוגי", לעיתים זהו מלכוד שמתגלם במערכת יחסים ופעמים רבות מבקשת הגיבורה למצוא לעצמה מקום אחר, מקלט או מפלט מן המצב הנוכחי. חזקיה מדברת על הפער בין תכתיבי הטבע (מיניות, רחם, לידה וכו') ובין תכתיבי החברה. לא פעם היא מצליחה לעשות זאת בדרמטיות מרשימה, אם כי לא תמיד היא מצליחה להתרחק מדידקטיות ומרצון להעביר מסר בכל מחיר (כמו בסיפור המוצלח 'לישון', שנפגם פה ושם בשל נימות של הרצאה). מבחינה רעיונית, מיטיב 'כמו סנונית' לצייר את הבעיות ויש בו גם די חוכמה לא לנסות לספק פתרונות קלים או דוגמטיים. חוסר הפיתרון הפשוט מעניק לחזקיה מרחב מטאפורי והבעתי רחב דיו, והיא אכן עושה בו שימוש מוצלח. יהיה מעניין לראות האם בעתיד תדע לנצל את יכולתה גם בכתיבה על נושאים אחרים.'שטח מת', ספרה הראשון של תמר וייס, הוא קובץ סיפורים עשיר ורב­גוני. כמו בספרים אחדים שראו אור באחרונה, גם בספרה של וייס נעים לפגוש עברית טבעית, רחוקה מפוזה או משיקולים מלאכותיים של דיאטת רזון כזו או אחרת. וייס מודעת ל כך שהשפה היא כלי העבודה הראשון של הסופר, וספרה מגלה כותבת שהשקיעה לא מעט בבניית מציאות באמצעות כלים לשוניים.לשימוש בלשון באופן מושכל ומדויק יש חשיבות בכל כתיבה. אולם, היות שעניינה של תמר וייס הוא בציור אזורי דמדומים וגבולות מטושטשים בין מציאות ודמיון ובין תודעה לממשות, הרי שהיא נסמכת במידה רבה על הצורה כדי להעביר לנו תוכן שהוא מעבר למידע פשוט. מעברים בין זמנים, התנודדות בין זיכרון לממשות עכשווית, בין מה שקרה ומה שכמעט קרה, אינם אפשריים ללא הקפדה גדולה על המישור הלשוני. הצלחתה של וייס במישור הזה יפה בהחלט.הסיפורים עצמם עוסקים בעיקר במועקה קיומית של נפש צעירה בת ימינו. הנושא הוא כמעט בבחינת העניין המרכזי של הספרות הצעירה בשנים האחרונות, ובוודאי בספרים ראשונים. אולם ל'שטח מת' של וייס יש ייחוד משלו, העושה אותו ראוי לקריאה יותר מספרים ראשונים רבים הרואים אור במקומותינו. המועקה המתוארת בספר אינה נובעת מן המציאות הקשה והמבלבלת. מקורה של המועקה בנורמליות. לכן עניינם של גיבורי הסיפורים שלפנינו הוא למצוא איזון נכון בין נורמליות ואי­נורמליות, לשמר מידה של טירוף, אי­הבנה, חוסר בה ירות, ניתוק בריא ובעיקר ייחוד אישי ("רעש הסירנות גבר, וצעקות אימה חדרו מבעד לחלון הסגור. בכל זאת הוא נרדם, תוך פחות מחמש דקות, בישיבה מרושלת, גולשת, במכנסיים קצרים בלבד לגופו").אם התרגלנו לקרוא ספרים רבים פרי עטם של צעירים, שבהם ה"אני" ויחסיו עם העולם הם מקור הבעיה, הנה משמח לפגוש את סיפוריה של וייס, שבהם ה"אני" הוא הדבר הראוי לשימור ולהגנה. הגישה הזו מאפשרת רוחב יריעה מהנה המאפיין את קובץ הסיפורים הראשון הזה, שכן ה"אני" אינו המוקד הבלעדי לדיון, אלא דווקא המפגשים שלו עם העולם והדברים, בין אם הם קיימים במציאות ובין אם מדובר בדמיונות ובחלומות.דוגמה קטנה ומרשימה מצויה בסיפור 'הבריחה מסוביבור', בסצינה שבה מתוארת תחרות ריצה בשיעור התעמלות מן הסוג המוכר לכולנו: "יניב יודע לרוץ לא רע. ואני חשבתי: אולי כל הריצה אני אתנהג כאילו שאני צריך, ממש חייב, להשיג אותו. נגיד שאני נאצי והוא בורח מסוביבור, או שבעצם ­ אני מהנספים שרצים בסוף הסרט. הנה, המורה שורק, ואני מתחיל לרוץ, והנאצים האלה, 'ימח שמם', כמו שהמורה פזית אומרת, יורים בי בגב...". מציאות, סרט, דמיון ­ כולם במעין מבנה טלסקופי, המתאפשר, בגלל ייחודה של זהות הגיבור, הבוחן את משרעת המציאות מזה, ואת משקל הדמיון מזה.ספרה של תמר וייס בולט במגוון הנושאים, הגיבורים והזוויות שבו. כתיבתה מדויקת ומושכלת, ללא שמץ של התחכמות. הספר כולל כעשרים סיפורים קצרים וקצרצרים. כאמור, זה אתגר לא קטן, שכן היא מציעה לקורא עשרים חוזים. אפשר בהחלט לומר שהיא עומדת במשימה, ומהנה את הקורא לא רק בצורה ובתוכן, אלא גם במגוון השילובים בין השניים.