אחרי השבי, אנשים ציפו שאהיה איש יפה ומאושר שלוש שנים ישב עמוס לויטוב בשבי המצרי, בחדר אחד עם תשעה שבויים ישראליים ליאת רון 29/05/02 אי אפשר היה לנחש מה עבר עליו תשעה ימים קודם. איזשהו פגם בהליכה, אי נוחות בדרך בה ישב, כאב בהבעות הפנים. עמוס לויטוב, 54, אחד השבויים המפורסמים בתולדות ישראל, נראה טוב בדיוק כמו "עמוס היפה" מתמונות הארכיון שצולמו אחרי השחרור מהשבי, לפני 30 שנה. בלורית סבוכה ומתולתלת, קמטי הבעה מינימליים, רזון אתלטי ושארם של אלה שיודעים שהם לא משאירים את הבנות אדישות. רק כמה פסי כסף סוררים זחלו עם השנים לפאות הלחיים השחורות. רק אחר כך הבנתי למה דיבר בשקט ולאט, ולמה, כשניסיתי לקבוע מועד לראיון, ענתה לטלפון מישהי חסרת סבלנות שאמרה "הוא לא יכול לענות עכשיו, רק בעוד כמה ימים", בטון ענייני אך מסתורי. הנחתי שנסע לחו"ל, או אולי לאיזה צימר בגליל. אבל לויטוב לא היה בחופש. הוא היה בבית חולים.כעשרה ימים לפני שנפגשנו עבר ניתוח להוצאת כליה אחרי שהתגלה בה גידול סרטני. יש כאלה ששוכבים במיטה חודשים אחרי ניתוח כזה. לויטוב, שמרצה בבתי ספר, חוגי בית וחברות עסקיות על התמודדות במצבי לחץ, אומר שזה קטן עליו, האירוע הזה. מצד אחר, לכולם היה נדמה שגם השבי לא היה חוויה מי יודע מה טראומטית בשבילו, ואז, לפני של וש שנים, התמוטט פתאום."ההוא למעלה", צחק והביט לשמים, "אוהב אותי ושומר עלי כבר הרבה מאוד שנים. מאז שהפסקתי לטוס, לפני עשר שנים, לא עשיתי בדיקות רפואיות. בת זוגי, רותי, לקחה אותי באוזן לרופא המשפחה לפני חודש ואמרה, תעשה בדק בית. גילו לי גידול של תשעה סנטימטר בכליה. ככה פתאום. בלי כאבים או מחושים לפני. מהר מאוד התחילו בדיקות ובירורים ונקבע ניתוח".­ פחדת?"את יודעת מה, כל הסביבה שלי היתה בשוק ממני. כנראה פיתחתי יכולת התמודדות שונה. אחי התאום, עודד, שמע על זה והזדעזע. הוא היה בשוק כאילו חווה את זה בעצמו. כשקיבלתי את הידיעה הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות. המשכתי בחיים רגילים. הוצאתי את הנושא מחוץ לגדר ואמרתי, אני לא חושב עליו. לא עסקתי בזה לא במחשבות, לא בתחושות, או ברגש. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכשבת זוגי התחילה לדבר על זה, הפסקתי אותה. אני מרגיש ביחס לניתוח כמו להתמודדות קלאסית עם מצבי לחץ. אם הייתי עוסק בזה ברמה המנטלית, קוגניטיבית, מה זה היה עוזר לי?".­ אולי היית יכול לעבד את זה במקום להדחיק."ואז זה היה מרפה את ידי, גורם לי לתפקד בצורה לא טובה, מחליש אותי פיסית. החלטתי שאני לא עוסק בזה עד שאני לא עובר את זה. לא להקרין שום דבר לסביבה, מלבד זה שהחיים ממשיכים. חלק מהאנשים חשבו שזאת העמדת פנים, אחרים אמרו, הוא לא רוצה לדבר על זה כדי שלא ירחמו עליו. ולי? לי זה לא הזיז."יום לפני ישנתי טוב בלילה, עשיתי סקס, יצקתי לתוכי המון אופטימיות. נכנסתי לניתוח בחמישי בערב אצל פרופסור ג'ק בניאל מבילינסון, שנראה כמו ילד. היה לי ברור שטכנית עשיתי הכי טוב שאפשר ובחרתי במנתח הכי טוב שיכול להיות, שהסביבה שלי תתמוך בי אם יהיו תקלות. בשישי התעוררתי עם כאבים שאני מיומן לסבול, ולא הטרידו או ריגשו אותי. התברר שהגידול היה כזה שאם הייתי משתהה זמן לא ארוך, הוא היה מתפשט. באותו יום ירדתי מהמיטה, למחרת ישבתי על הדשא בחוץ. במחלקה היו בשוק ממני".@ביניים^סגרתי את הטראומה@טקסט^תוכנית השיקום האישית שלו מדוקדקת. בתום ששת השבועות הרשמיים של ההחלמה, יחזור להתאמן במועדון של דניס האנובר בהישרדות, תורת לחימה שמקבלת משמעות כפולה בהקשר שלו (יש לו חגורה שחורה, דאן 3), ובעוד שבועיים שוב יחרוש את הארץ בהרצאות, ויספר לקהל המהופנט קצת על ההיסטוריה של ששת הימים ויום כי פור, הנפילה בשבי, התמודדות עם מצבי לחץ וממד הזמן, דינמיקה של קבוצה סגורה ועקרונות ההסתגלות. דברים שמדברים לכולם, בעיקר עכשיו.להופעות בפני קהל הגיע במקרה. לפני שש שנים, סמוך ליום כיפור, פנתה אליו בתה של סיון, אשתו השלישית, שלמדה בתיכון בהרצליה, וביקשה שידבר בכיתה על הזמן, נושא שלמדו אז. הילדים היו מהופנטים, והוא מצא נישה חדשה שהפכה לפרנסתו העיקרית לפני שנתיים.מאז ששב מהשבי חייו של לויטוב עברו טלטלות וסערות. הוא נישא שלוש פעמים והתגרש, הוליד שני ילדים, עידן, בן 22, מאשתו הראשונה, ועילם, 9 וחצי, מהשלישית. הוא נכנס להרפתקאות כלכליות ונכשל. הרעיונות העסקיים שלו היו מקוריים. הוא ניסה להקים את "מכלבי", על משקל "מכבי", רשת מרפאות לכלבים שלא הצליחה להתרומם וחיסלה את הכסף שקיבל ממשרד הביטחון, הקים את ה"קרואסונט" עם חלק מבוגרי הכלא המצרי שהיו איתו בתא ויצא משם בשן ועין, פתח שלושה סניפים של "קרואסון", בית קפה שלא החזיק הרבה זמן מעמד, ונשאר כמעט חסר כל.בכל פעם היה נדמה לו שהנה, הוא מגיע לתיקון, שהכל יזרום, ואז התרסק שוב לאדמה, כמו הפאנטום שניווט והופל על ידי המצרים ב­5 ביוני 19 70, ליד דהרייה. יחד איתו תפסו המצרים את דן אבידן, אבינועם קלדס, מוטי כהן, יאיר דורי, דוד לוי, עמוס זמיר, מנחם עייני ואייל אחיקר. שלוש שנים, תשעה גברים בחדר, בדינמיקה הטעונה והלחוצה של תנאי שבי. העיתונות ליוותה אותם מיום הנפילה בשבי, דרך השחרור ושנים אחר כך. נדמה שכבר נכתב הכל. אבל לויטוב טוען שבקושי נחשפו כמה מילימטרים ממה שעבר עליו שם.במשך שנים, הוא אומר, חי בשקר, מתחת למסכת פלסטיק דביקה של מאצ'ו נהנתן ועטור תהילה. "אני זוכר בילדות, כשישבתי על ברכי דודה, מכרה או קרובת משפחה, הייתי סקרן ורציתי לדעת מה זה המספר הכחול שעל היד. אף פעם לא זכיתי לתשובה עניינית. אחרי שעברתי מה שעברתי, הבנתי למה. וחלילה לי להשוות בין דור השואה לשבי, למרות שהיו אלמנטים מקבילים. אצל דור השואה הדיבור בא מאוחר. לי לקח כמעט 30 שנה."כשהייתי נשאל על ידי משפחה מה קרה שם, אמרתי בנונשלנטיות: 'משעמם אותי לדבר על זה. אני מלא בהשלמות של אינפורמציה שהחסרתי, בהנאות של ההווה, בפיצוי על החסר'. אם היו שואלים אותי: 'מה, לא קיבלתם טיפול נפשי?' גם לזה היה לי שקר מבוסס: 'חיל אוויר הוא חיל מסודר. גם אני וגם חברי הופנינו לפסיכיאטר. הייתי אצלו בשלוש פגישות, הבנתי שאני בריא והפסקתי את הטיפול'. לכאורה הכל היה כרגיל. חזרתי לטיסות מבצעיות בחיל האוויר, הספקתי להשתתף במלחמת ההתשה שאחרי יום כיפור, במלחמת לבנון, כאילו כלום לא קרה. סגרתי בתוכי את הטראומה".הריקושטים של אותן שנות כיסוי ושואו­אוף, כשתפקד כסטוץ סדרתי מהלך, בילה ומצץ את החיים בקשית, התפוצצו לו בפנים. ההרס העצמי, שהיה מושתק עד אז, התפרץ החוצה. "הייתי נשוי לסיון, אשה נהדרת ויפה, רופאה. המסגרת המשפחתית התרסקה ואיתה 'הקרואסון' ועסק לייבוא משקפי שמש. הכל התפרק. החלטתי שסוף­סוף אני מתייצב מול האמת ופניתי לייעוץ פסיכולוגי". לצנוח או לצמוח החברים הטובים, שזיהו את המצוקה בה נמצא, פנו למשרד הביטחון שנתן לו תמיכה וסיוע. אבל אפילו כשהיה על הקרשים, לא חשב על התאבדות. תאוות החיים היתה חזקה מהכל, והעזרה שקיבל מרותי, עורכת דין שצעירה ממנו בעשור, איתה הוא מתגורר בגני צהלה, עזרה לו להחזיק את עצמו למעלה. הם לא מתחתנים בעיקרון. המוטו שלו הוא שלא צריך להתחתן כדי לא להתגרש."כנראה שההתנסויות שלי בחיים לימדו אותי לשמר איזשהו גלגל הצלה מלא אופטימיות. מה, אני בשבי? מה, יהרגו אותי? יענו אותי? לא. זה היה אחד הכלים שנתנו לי יכולת לעמוד על הרגליים, איזושהי פרופורציה. בחלק השני של הספר שאני כותב ואקרא לו 'שקר השתיקה', על תקופת השבי, אני מדבר על לצנוח או לצמוח. לעטות מחלצות של שמחה, להסתיר, להתכחש, זאת צניחה. היכולת האנושית לחשוף ולגלות את המועקות, יכולה להביא לצמיחה."בחוגי בית, בעיקר אינטימיים, שואלים אותי שתי שאלות שחוזרות על עצמן: 'מה פתאום עכשיו אתה מדבר ועוסק בזה', ו'לא קשה לך לדבר על הדברים ולחיות אותם מחדש?'. אני אומר לך בגילוי לב, שבקהל אפשר לראות דמעות, אגרופים קפוצים, התכווצות וגם צחוק גדול".­ ואצלך?"כ ל הרצאה שאני נותן וכל דיבור בנושא בשנתיים האחרונות מנקזים את המוגלה. לפעמים אני יוצא ומרגיש שפה למעלה", הוא מניח יד על החזה, "הנשמה יותר קלה. בכל הרצאה הגרון קצת משתנק כשאני מדבר על המכתב הראשון מאמא. רק אחרי שהפכתי להיות אבא של בן ששירת בצבא, הבנתי יותר לעומק מה עברו ההורים שלי ומה עובר על משפחות שיקיריהם נעדרים, שבויים או חלילה מתים. יש לי שליחות: להשאיר בתודעה את רון ארד, הנעדרים מסולטן יעקוב ומלבנון. קשה לי להישאר אדיש".במשך שנתיים, אצל הפסיכולוג, היה עסוק בלקלף את הקליפה החיצונית, היבשה. "אנחנו מדברים על השבי, על התמודדות שבאה אחריו ועל העמדת הפנים. אנשים ציפו שאהיה איש יפה ומאושר". בן 26 כפול שתיים מאושר אולי לא ממש, אבל נראה מצוין ­ בהחלט. חברת "חי און מוצרי בריאות" זיהתה את הפוטנציאל, וגייסה את לויטוב לקידום מכירות תכשירי האנטי אייג'ינג שלה. האמת? לויטוב תפור על התפקיד. הוא נראה צעיר לגילו, אבל מה, מעשן בטירוף, עובדה שלא ממש מסתדרת עם ההטפה לבריאות, כושר גופני וטרנד השבת הנעורים. "עזבי", הוא אומר, "הורדתי משלוש קופסאות לעשר סיגריות ביום".­ אתה מורח קרמים, עושה טיפולי פנים?"בימי חיי לא שמתי אפטרשייב או קרם. כלום. הדבר היחיד זה משחת גילוח ודיאודורנט. רק את הוויטלין והמחדשון (מוצרים שהוא מפרסם ­ ל.ר)".גם פעילות ספורטיבית ארוכת שנים תורמה למראה, מן הסתם. ומה לעשות, גם גנטיקה. "אחי נראה טוב, אבל אומרים שאחי נראה יותר צעיר. מעבר לגנטיקה יש את האופטימיות. אם עברתי מה שעברתי, כל השאר זה שטויות."כשהייתי בבית חולים, עליתי וירדתי כל הזמן. חדר לידי היה זוג, שהבעל עבר ניתוח. האשה אמרה לי שהיא מתפעלת מהחיוניות והריפוי המהיר. אמרתי, יש לי מזל שאני בן 26. והיא אמרה, כן, כנראה. אמרתי, אני בן 26 כפול שתיים".­ חשוב לך להיראות טוב?"היום פחות מבעבר. אני חושב שחלק מהאפיון של חברה תחרותית זה להיראות טוב, להצליח. לא הסתכלתי דרך החור של הגרוש, אבל פרמטרים אחרים היו חשובים לי. יכול להיות שהמראה שלי גרם אצלי להסחה מהעיקר. אם סבלתי מזה? ממש לא". להסתכל מעבר לאופק יש לו תואר שני בכלכלה, אבל להרצאות שלו הוא בא היישר מהפרקטיקה הקשה. חוץ מהרצאות למבוגרים, הוא מופיע בפני תלמידי כיתות ט' ומעלה ואנשי מערכת החינוך תחת הכותרת: "מציניות וציונות", תמורת 1,000 שקל. מבוגרים שירצו לשמוע אותו ישלמו יותר. כיוון שבלתי אפשרי לדחוס את כל האינפורמציה למפגש אחד, הוא בוחר את הנושאים לפי אופי הקהל ומה שמבקשים ממנו, ולא פעם הוא מוזמן לסיבוב שני.הוא מדבר, בין היתר, על ניהול משא ומתן מעמדת נחיתות. "בשבי ירדתי ל­50 קילו, אבל כשהייתי בחקירות לא ביקשתי לישון, לא מים ולא אוכל, הדברים הכי חשובים לקיום. ביקשתי סיגריה. לכולם היה ברור שאני זקוק לדברים אחרים, אבל ביקשתי משהו לא הכרחי לקיום שלי. הם היו אומרים לי, תהיה ילד טוב, תדבר, תקבל סיגריה. לפעמים הייתי מקבל את הסיגריה עם כוס תה. דבר הראשון חטפתי את התה ושתיתי אותו. לא היה אכפת לי שייקחו את הסיגריה. אתה מתקיים באי ודאות נוראית. חייבים להסתגל ולהיערך מחדש. זאת דוגמא לחוסר ודאות שיוצרת לחץ".­ גם הליכה לקניון עם הילד יוצרת לחץ."זה לא מצב לחץ, כי יש יכולת בחירה אם ללכת או לא".­ ומה עם החרדה המצטב רת בגלל המצב הבטחוני?"את מדברת על לחץ שמעורב באמוציות. אני אתן לך דוגמה שאני אוהב. אני ספון בתוך תא בידוד, מפחד נורא. לא יודע מה יהיה בשלב הבא. הכישורים האנושיים להישרדות הם הזכרונות, הגעגועים לאהובים, האמונה והאופטימיות. ואני זוכר איך הייתי מתגלגל למחוזות של גיל ארבע עד שש, או שפתאום הייתי תופס את עצמי ואומר, אם במקומך היה שוכב כאן אחיך התאום, או אבא שלך? אם הייתי במקומם בארץ, הייתי נכנס לשיגעון. איזה מזל שאני שם ולא הם. אני מספיק חזק כדי לעבור את זה. זאת היכולת להתרומם ולהסתכל אל מעבר לגדר. כאילו עומד שם מישהו אחר ומקבל החלטות נטולות אמוציה. לרגשנות יש מקום מופלא, אבל לא תמיד מועיל".­ אתה מצליח לנטרל את עצמך לגמרי מהחרדות הקיומיות של כל ישראלי?"תראי, אני קשור בעבותות למקום הזה, כמו אמא שמיניקה את התינוק מהשד. שנים ארוכות הקדשתי למדינה ואני לא קורא לזה בכותרת 'ציונות', אבל אני אוהב את המדינה הזאת, היא הבית שלי. רותי לפעמים משתאה איך אני רץ לפתוח טלוויזיה בכל מהדורת חדשות. מה לעשות, אני אוהב את הארץ. מצב הלחץ העכשווי הוא אובייקטיבי וקשה לתת רצפט להתמודדות, אבל אני חושב שאנחנו מבוגרים ואנחנו יכולים להפעיל שיקול דעת ולהמליץ לצאצאים שלנו לגלות יותר ערנות ולשהות במקומות בטוחים יותר."אנחנו נמצאים על כדור הארץ, פסיק כזה קטן, מייחסים חשיבות לדברים שוליים ומשקיעים בהם אנרגיות אבסורדיות. כשאני רואה משפחות מנהלות ויכוחים על מילה לא במקום, או שריטה בפח של האוטו, זה מוציא אותי מדעתי. צריך להסתכל מעבר לאופק. ברור שנעבור את התקופה הקשה הזאת. עם כל הצער, כמות הנפגעים מאז תחילת האינתיפאדה פחותה מזו של ההרוגים בתאונות דרכים. אז מה, אנשים מפסיקים לנסוע במהירות? לא. להפסיק לחיות ולהסתגר בדלת אמותינו? ממש לא". למה לי פוליטיקה האופק של לויטוב צופה אל הפוליטיקה, מהצד הימני של המפה. "זה מתחיל לדגדג לי נורא. אני אחרות שני נושאים על הדגל שלי: חינוך ובריאות. אני רוצה לחיות במדינה שיש בה רוב יהודי, בחברה דמוקרטית. היום אני יותר פרגמטי, ועברתי מהימין למרכז".­ תתפקד לליכוד?"לא התפקדתי לשום מפלגה. יש לי גועל נפש מהפוליטיקה בארץ, מרמת האנשים ומהדרך. דודו טופז הוא לא מסוג האנשים שהיית רוצה לראות בפוליטיקה. הייתי רוצה לראות שם את דוד עברי, רן פקר, אביהו בן­נון, יעקב פרי ­ אבל הם לא רוצים להשתכשך בביצה. אני מוכן להשתכשך בביצונת, שהיא חלק מהותי בקיומנו. אני לא מתכוון להיות בן­גוריון או להיכנס לנעליים של ז'בוטינסקי, אלא לעסוק בשני דברים שמהותיים לקיום שלנו פה".­ תרוץ לבחירות הקרובות?"לא, אבל לאלה שאחריהן, כדי שתהיה לי אפשרות לעשות לביתי ולא אצטרך להיות נסמך על תקציבים. לבוא לתחום בידיים נקיות. אחרי שעברתי בעצמי תהליך של אשפוז וראיתי את עבודת הקודש של הצוות הרפואי מול התמורה שהוא מקבל, ואחרי שאני מסתובב בבתי ספר תיכוניים ורואה את מידת ההשקעה של המורים מול השכר, אני חושב שזה גובל בפשע".