צוואת היידיש אחרי עשר שנים נפרד רפאל בלומנפלד, כותב הטור המיתולוגי "דער יידישער" במקומון "סקופ", מקוראיו יעל כרמלי 30/05/02 לא רבים שמו לב לשולי הכותרות במקומון "סקופ", המופץ באשקלון וסביבתה. רפאל בלומנפלד, הכותב הוותיק של הטור "דער יידישער דרום סקופ" ("היידישאי של סקופ", י"כ), פרש לגמלאות. לפחות מעבודתו החרוצה במקומון.מי שנהג במשך עשר שנים להגיע למערכת מדי יום שני עם עמוד שהדפיס במכונת הכתיבה העתיקה שלו על שולחן העבודה, אינו כותב עוד. עמוד פרסום צבעוני החליף את העמוד שבו סיפר את סיפוריו האישיים מהילדות, מהשואה ששרד בה ומאירועי התרבות שארגן בעיר של בני וקנין, בן העדה המרוקאית.האמת, ספק אם לאחוז אחד באוכלוסייה האשקלונית הטור המיתולוגי של בלומנפלד שינה משהו. לשאר התושבים (והקוראים) היה העמוד צירוף מוזר של אותיות עבריות, שהקשר ביניהן הם כמו הקשר בין גפילטע פיש לחריימה. כלומר, הדג הוא דג, אבל הטעם שונה לגמרי. חופש הביטוי סיפור חייו של בלומנפלד יכול למלא ספר בן 500 עמודים בכריכה עבה. הוא נולד לפני 90 שנה בקילצה שבפולין. עיר אנטישמית, שערכה פוגרומים ביהודים גם בתום מלחמת העולם השנייה, ובאחד מהם הוא אף נפצע קשה ואיבד חמישה מחבריו. כל משפחתו נספתה בשואה, והוא עקר לבדו לעיר לודג', שהייתה מרכז ליהודי פולין, שם למד כשנה וחצי בסמינר למורים. בסיום הלימודים נשלח ללמד עברית בקיבוצי הכשרה בתפוצות מטעם התנועה הציונית, שדאגה לנוער שנותר בלא משפחה לאחר השואה. לארץ עלה בשנת 49' והגיע לקיבוץ "במאבק", שהפך עם השנים ליישוב "אלוני אבא". בשנת 50' נשלח, מטעם התנועה הציונית, לכפר נוער חדש ­ כפר הנוער הציוני בניצנים. את עבודתו עם הנוער, שנמשכה יותר מ­40 שנה, החל כמדריך ומורה של בני נוער, עולים חדשים, עד שהתקדם לתפקיד מנהל הכפר.20 דקות נסיעה מניצנים לאשקלון הן שיצרו את הקשר החם שבין בלומנפלד לעיר, והוא אף עבר להתגורר בה עם משפחתו, כשפרש לגמלאות והחל בפעילות ציבורית. בלומנפלד הוא ממשקמי היידיש בארץ. שפה שעם השנים הולכת ונעלמת, וכמעט נכחדה. מהגעתו ארצה ועד היום, יותר מ­50 שנה, הוא נלחם לשמרה כמו פרח מוגן. שנים הוא נלחם ב"גדוד מגני השפה העברית", שאנשיה רצו לחסל את היידיש כליל. באותם ימים "שחורים", כהגדרת בלומנפלד, אפילו תאטרון היידיש היה מוחרם.כתלמידת יידיש בעברי (היינו שמונה "יחידי סגולה" בכל השכבה של בוגרי תיכון הראשונים בהרצליה), אני מגמגמת מעט מהשפה. הרבה אני לא זוכרת, כך שאת הריאיון עם בלומנפלד ("את הטור שלי כתבתי בהתנדבות") אני עורכת בצברית.אילו תגובות קיבלת על הטור האישי שלך במקומון "סקופ"?"קיבלתי תגובות שונות מאנשים שגרים באשקלון ומחוצה לה, שקראו את העיתון וגילו התעניינות. חלק מהתגובות הביעו ביקורת על כך שהיידיש שלי לא כל כך תקנית. את יודעת, יידיש זו שפה עם המון דיאלקטים. אבל היו גם הרבה תגובות מפרגנות של אנשים שהתלהבו מהעיתון העברי היחיד בארץ ובעולם שמפרסם טור ביידיש ומתחשב בדוברי השפה. עד היום אני שומר את כל המכתבים שקיבלתי מהקוראים". והיו הרבה."היו מספיק. בדרך כלל מכתבים שמחזקים את ידי להמשיך לכתוב למען שימור השפה והתרבות".מה בכלל לאשקלון ולטור ביידיש?"אשקלון היא עיר של פלורליזם תרבותי וחופש ביטוי לכל העדות. אני הייתי בעד ביטוי רב של כל התרבויות היהודיות, גם של עדות המזרח. את יודעת שאני באתי בטענות כלפי אנשי עדות המזרח ושאלתי אותם: 'מדוע אתם לא מנציחים את התרבות שלכם?', עודדתי את המנהיגים שלהם והייתי בעד פרסום התרבות המזרחית בעיתונות, אבל הם לא שיתפו פעולה. אולי לא היו להם די כוחות לכך. תדעי לך שזה לא דבר פשוט". למה החלטת לכתוב טור ביידיש במקומון ולא הלכת על העיתונות הארצית?"ניסיתי בעיתונים אחרים, אבל שום עיתון עברי לא היה מוכן להדפיס מילה ביידיש. פניתי ל"סקופ" ולעיריית אשקלון, שנתנה את חסותה לעיתון, ובהתאם למדיניותה תמכה בי, והתחלתי לכתוב את המדור הייחודי הזה". מה הרגשת כשהודיעו לך שאחרי כל כך הרבה שנים שאתה מפסיק לכתוב את הטור?"לא הרגשתי שום דבר. לי יש פרינציפ: אני נעלב רק מאנשים ברמתי, והיות ולא מצאתי שם אנשים כאלה ­ לא נעלבתי. הסבירו לי עד כמה המצב הכלכלי של העיתון הוא רע ושיש אילוצים, הבנתי אותם ואמרתי תודה על כל השנים שבהן ניתנה לי הזדמנות לכתוב טור לדוברי השפה. לדעת שמאות הטורים שלי שהתפרסמו נמצאים בארכיון העיתונות באוניברסיטה העברית בירושלים ­ זה גם משהו".מה בעצם מושך אותך להמשיך, בגילך, לשמר את השפה?"שפת היידיש כמעט נעלמה משום שהיטלר הרג את מרבית דובריה, וכעת מנסים לחסלה במדינת היהודים? הרגשתי שנגרם עוול לשפתם של הוריי, וחשתי שזו אחריותי לדאוג ששפה זו לא תדעך. מאותו הרגע עשיתי הכול כדי לתקן את העוול שנעשה לה עד כה. וזה נמשך גם היום".שוש תפילין, מנכ"לית עיתון "סקופ", מספרת כיצד נולד הרעיון למדור ביידיש. "הרעיון היה לפרסם מדור ביידיש, בעיתון הפונה לכלל האוכלוסייה באשקלון", היא מסבירה, "ויש לא מעטים כאלה בעיר".אילו תגובות התקבלו ממזרחים המתגוררים בעיר? "העיתון שלנו לא מקפח שום עדה ואנו נותנים ביטוי לשלל שפות ותרבויות. המזרחים קיבלו את מה שמגיע להם ולא היו תלונות מצדם".מה היה ייחודו של המדור?"זה היה מדור בעיתון ייחודי בארץ ובעולם, שהיה לו טור ביידיש. המדור היה סיפור הצלחה, הודות לאישיותו המיוחדת של רפאל ונאמנותם של הקוראים. מעבר לעבודת הקודש של רפאל, שהקפיד לכתוב את המדור מדי שבוע ולא החמיץ אף טור, גם כשהיה חולה, היו לו קוראים נלהבים, שעמדו בתור בימי שישי במרכז אפרידר והמתינו לצאת העיתון. אם העיתון היה מאחר לצאת או חל ילה נגמרו העותקים, זה היה אסון בעבורם, והם מיד היו שואלים מה קרה לעיתון ומתי ייצא שוב. זה היה מדור שמשך את קהל קוראי היידיש, והיה בעבורם דבר חשוב. רפאל היה שולח את העיתון גם לפולין ולאוסטריה, ולא פעם כתבו עלינו בעיתונות האירופית. זו הייתה התרומה שלנו לקהל דוברי היידיש, המבקשים לשמר את המסורת שלהם". ידוע לך כמה אנשים קראו את המדור?"קשה לי למסור נתונים מדויקים. אני מניחה שכ­700 דוברי יידיש נמנו עם קהל הקוראים הקבוע של המדור".אז למה בעצם הופסקה עבודתו?"עבודתו לא הופסקה, אלא הוקפאה. נפנה אליו בימים טובים יותר, כדי שימשיך לכתוב לנו". אשקלון: מעצמת יידיש הכול התחיל בעצם באמצע שנות ה­80'. בלומנפלד ועוד כמה שכנים אשקלונים, בעלי היסטוריה דומה, ייסדו את העמותה לתרבות היידיש. בלומנפלד נבחר פה אחד ליו"ר. בתחילה עסקה העמותה באיסוף ספרי יידיש, ששוכנו, בשלב מאוחר יותר, בספרייה שהקימו החברים במתנ"ס ע"ש וולדנברג. "התאספנו שם פעם בשבוע, התחלנו לספר את הסיפורים ולדון בתוכן הספרים. לאט לאט", הוא משחזר, "הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים, ואת אלה שלא דיברו יידיש מהבית, אנחנו לימדנו". כשהבחינו בהיענות הרבה, הקימו את מקהלת "הזמר היהודי", המסתובבת בארץ ובעולם ושרה, עד היום, שירים ביידיש ובעברית, וייסדו גם חוג דרמתי, שמעלה גם בימים אלה הצגות בנושא העיירה היהודית ומאפייניה. העמותה, המהווה מועדון חברתי­תרבותי, נפגשת מדי יום שלישי אחר הצהריים בבית ווסק שבשכונת אפרידר. בלומנפלד ("יש לי סדר יום עסוק מאוד") לא מוותר על שום מפגש. "אנחנו נפגשים, רואים סרטים ביידיש, שומעים הרצאה, מקיימים ערבי שירה בציבור ומפטפטים", הוא אומר. אשקלון בכל מה שקשור ביידיש היא כנראה מעצמה. בעיר פועלים עוד שלושה מועדונים המתפקדים כאולפני יידיש ומציעים לתושבים אפשרויות רבות, החל בלימוד השפה וכלה בחשיפה אל עולמה התרבותי. התפתחותו של מרכז תרבות היידיש העולמי באשקלון (שאף אירחה את הוועידה העולמית לתרבות יידיש, שהתקיימה בעיר לפני כ­15 שנה), נוצרה הודות לסיוע מוניציפלי. ובלומנפלד מציין כי בלא תמיכתם של ראשי העירייה אלי דיין ווקנין אחריו, היידיש בעיר החוף הדרומית הייתה נעלמת.עד היום בכנסים ובפני אנשים מתגאה וקנין כי הוא יודע מספר מילים רב ביידיש ויכול לנהל שיחה קלילה עם יהודי דובר יידיש. לפני שנים מספר, כשהתארח בניו יורק, הוא התקבל כאורח הכבוד של היידישאים בעיר ואף זכה בתואר "ידיד יידיש עולמי". בלומנפלד זוקף לעצמו לפחות חלק מההצלחה של ראש העירייה.גיבוי נוסף למדיניות התקבל בכנסת, שהעבירה בשנת 97' את החוק להגנת וטיפוח שפות יהודיות היסטוריות, והחליטה על הקמת רשות לאומית לתרבות הלדינו והיידיש. בלומנפלד, שנתמנה על ידי שרת החינוך לכהן כחבר מועצה ברשות לתרבות היידיש, מכהן כיו"ר איגוד מועדוני תרבות יידיש בישראל, האחראים לפעילות ענפה ומגוונת ברחבי הארץ. "מחר אני נוסע עד למצפה­רמון כדי לחנוך את המועדון ה­45", הוא מספר בגאווה. בגילו הוא נחשב ל"פצצת אנרגיה": הוא יועץ לקשיש מטעם ביטוח לאומי, יועץ ביבליוגרפי באוניברסיטת תל­אביב ומתנדב פעיל באגודה לבריאות הנפש, ובין לבין מוצא זמן לכתיבת מאמרים בנושאי היסטוריה, ספרות ופולקלור יהודי, המתפרסמים בשלושה שבועוני יידיש בעולם, בהם העיתון "פארווערטץ", בן 105 שנה, הנושא בתואר העיתון הוותיק ביותר בעולם. לפני שמונה שנים עבר בלומנפלד להתגורר בנס­ציונה. הוא נשוי 50 שנה, אב לשלושה וסבא לנכדים.בלומנפלד כותב גם מאסות בפולנית ונמצא בקשר עם חוקרים ומלומדים בפולין, שם מתפרסמים כתביו. בקרוב יעלה על מטוס לוורשה, להשתתף בסמינר לספרות ותרבות היידיש, שהוא מארגן בכוחות עצמו. איך הצלחת לשמור על קשרי ידידות אמיצים עם פולנים וגרמנים, בידיעה כי בני עמם אחראים למותם של שישה מיליון יהודים, ביניהם גם בני משפחתך?"אינני אוהב שיוצרים הכללות על העם היהודי, ואינני נוהג לעשות כך לבני עמים אחרים. תמיד ישנם יוצאים מן הכלל."לאחר שהשתחררתי ממחנה הריכוז, זרקתי את בגדי האסיר המפוספסים ויצאתי לחפש מזון. נכנסתי לבית של משפחה גרמנית, שעמדה לסעוד את ארוחת הערב, אך נסה על נפשה כשנ כבשה העיר. על השולחן הייתה ארוחה מוכנה, ואני, שחייתי על 250 גרם לחם ליום, התנפלתי על המזון כחיה מורעבת, וזמן קצר לאחר מכן חליתי ונמצאתי, במצב של אפיסת כוחות, על ידי קציני רפואה יהודים ששירתו בצבא הפולני. הם לקחו אותי לטירה של אציל גרמני והורו לו לטפל בי. הגוי הזה טיפל בי וטיפח אותי, ושנים לאחר מכן, כשהוא הפך לפעיל באגודה לקשרי ישראל­גרמניה, התקיימה בינינו פגישה מרגשת".לפני שנים מספר זכה בלומנפלד לקבל מדליה מידי שר החוץ הפולני, שערך בארץ ביקור רשמי. "לא כל כך הבנתי מדוע זכיתי במדליה. שאלתי על שום מה, והסבירו לי שזהו אות תודה לפעילותי למען הידוק הקשרים בין פולין לישראל. אם הם אומרים, כנראה מגיע לי". דור ההמשך כשישוב מפולין, יקדיש מזמנו לפסטיבל היידיש השנתי, "פרייד פון יידיש", שיתקיים באוקטובר (איך לא) באשקלון. במסגרת הפסטיבל, שיימשך כחודש, יתקיימו תחרויות זמר יידי, הצגות, מופעים וכנס ארצי של איגוד מועדוני תרבות היידיש. בפסטיבל יופיעו, בין השאר, תלמידי בית הספר היסודי "רותם" באשקלון, שיציגו קטעי שירה וספרות.בית הספר הוא שותף מלא בתהליך החייאת שפת היידיש והוא היחיד מסוגו בעיר. הפרויקט החל בשנת 96', בתמיכה מלאה של מנהלת בית הספר, עדנה אברהמי, שהפקידה בידיו של מיכאל ליינוד שש קבוצות של תלמידים בכיתות ג'­ו', הלומדים יידיש וזוכים לתמיכה ועידוד מהוריהם. השיעורים מתקיימים במתכונת בחירה, בלא מבחנים, והילדים לומדים את השפה בעזרת שירה בציבור, משחקי חברה ושינון פתגמים. המסורת היהודית בכלל וחגי ישראל בפרט תופסים חלק נכבד מהשיעורים, שבהם משתתפים ילדים ממוצא גרוזיני, פולני ומרוקני. ליינוד, מורה למוזיקה, מנצח, מלחין ומומחה לשפות יהודיות, הקים עם אשתו פאני, מוזיקאית, את חבורת הזמר "כינור דוד", הפועלת בחסות העירייה משנת 95' ומונה 20 חברים בני 30­.5 החבורה, שמזמרת בשלוש שפות יה ודיות: עברית, יידיש ולדינו, הופיעה בתוכניות רדיו וטלוויזיה והשתתפה בכמה פסטיבלים בארץ ובעולם, שבמסגרתם אף זכתה בפרסים שהסבו גאווה רבה לעיר."באשקלון חיים יותר מ­1,000 איש שדוברים את השפה ורובם אכן אשכנזים", מבהיר בלומנפלד, "אבל במקהלה שלנו יש גם עירקים ותימנים ששרים ביידיש. מעטים יודעים זאת, אבל באשקלון יש אנשים רבים שאוהבים יידיש ומייצגים דור שדובר יידיש, ומאמין כי כל האמרות, הפתגמים והבדיחות נשמעים טוב יותר ביידיש".