עוד סיפור על אהבה וחושך אחרי שהספיק להיות מנכ"ל אמקור, מרצה ועורך דין, מוציא אורי ברנשטיין רומן ראשון טל בשן 07/06/02 בגיל 66, כשהוא כבר משורר מוערך, עורך דין, מרצה באוניברסיטה ומנכ"ל לשעבר של חברת אמקור; אחרי 17 ספרי שירה שכתב, חמישה ספרי עיון, ואפילו ספר שכתבו על יצירתו, יצא אורי ברנשטיין, לראשונה בחייו, לכתוב רומן ("ספק חיים", הוצאת כתר). ולא סתם רומן, אלא מעין סיכום ובירור אינטימי מאוד של חייו והשקפת חייו. ואז הוא מצא את עצמו תקוע זמן רב בלי התחלה ראויה: איך פותחים סיפור על היסטוריון שמנסה למיין את זכרונותיו, ביודעו שזכרונות הם עניין סובייקטיבי, נזיל, מתעתע? "אז בא לי הרעיון עם החלום על טרומפלדור", מספר ברנשטיין על לבטי הכתיבה של רומן ראשון (ואחרון, לדבריו) בגיל מבוגר, "וכבר ידעתי איך אני ממשיך מכאן הלאה".בחלומו של הגיבור, בפתח הספר, מופיע טרומפלדור, עדיין בגליפולי, "בכובע מצחייה, ושתי ידיו שלמות, ממלמל משפטים לא מובנים ברוסית". נו, ואם לטרומפלדור, סמל הגבורה העברית בארצנו המתחדשת, יש פתאום שתי ידיים והוא עדיין לא נכנס ל"הרפתקה הנלוזה ההיא", כלשונו של ברנשטיין, בתל­חי ­ הכל אפשרי. העבר יכול להפוך פתאום לחומר ביד היוצר, שאפשר להפוך בו ולשחק איתו כמו גוש של פלסטלינה, לפרק או תו ולבנות ממנו גרסאות חדשות של חיים.וזה, בעצם, מה שעושה גיבורו של ברנשטיין בספר ­ משוטט בתודעתו בין חדר אפלולי בניו יורק, בתי קפה בפריז ובית בודד על הכרמל, מנסה לחשב את זכרונותיו לאחור, ממציא לעצמו גרסאות שונות למה שהיה, מנסה לברר לעצמו מה באמת היה שם ­ עם ההורים שמתו והחברים שהיו והלכו והאשה שהיתה אהבת חייו המוחמצת, ואיך זה, לעזאזל, שלמרות שניסה כל חייו להתרחק מכאן, הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר מחובר לארץ ולתל­אביב, על גגותיה המכוערים, עם דודי השמש והאנטנות ופיסת הים הנשקפת מהחלון (ברנשטיין התל­אביבי מיטיב לתאר את עירו בכיעור מכמיר לב)."העסיקה אותי המחשבה שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות בטוחים בזכרונות שלנו", מסביר ברנשטיין, "שמה שקבוע בזכרון לא בהכרח קרה באמת. אנשים שהיו איתנו ומתו, למשל, ממשיכים לחיות ומשתנים כל הזמן גם בזיכרון שלנו, ואנחנו ממשיכים לנהל איתם דיאלוג כל הזמן. בסופו של דבר אתה מגיע למסקנה שהכל נמצא בתנועה ובחרדה מתמידים".ומאיפה זה בא? זה עניין של השקפת עולם? של גיל? של אנשים קרובים שמתו?"אולי זה קשור לעובדה שבמהלך החיים עברתי כל מיני מקצועות ­ הייתי עורך דין ותעשיין, והיום אני שוב עורך דין, ובכל פעם שעברתי מתחום לתחום כאילו נמחק כל מה שעשיתי קודם ­ כל ההשקעה העצומה היומיומית, כל השעות האינסופיות שהשקעת, כאילו לא היו. ואז אתה שואל את עצמך מה כל זה היה, והאם אנחנו לא מרמים את עצמנו כשאנחנו עסוקים ביומיום עד אובדן חושים. מה בעצם נשאר מעבר לזה? מה באמת חשוב? ויש גם השיחות שאתה מנהל עם כל האנשים שנעדרים מחייך ­ אנשים שנמצאים מעבר לים, חברים שהלכו, הורים שנפטרו, ושאחרי מותם אתה מתחרט שלא עשית איתם כך או אחרת. אתה ממשיך לשוחח איתם, כל הזמן, גם בהיעדרם, וכל זה מעלה בתוכך ספק יסודי לגבי מה באמת בר קיימא בחיים שלך ומה לא".על מנת להימלט מכל הספקות האלה, גיבור ספרו של ברנשטיין הוא היסטוריון, מומחה לתקופת הצלבנים בקולג' קטן באמריקה, שבחר לברוח מהחלומות ולהיצמד לעובדות ­ אבל גם זה לא עזר. כי אפילו מה שמכונה ה"עובדות" הוא אשליה מכזיבה, "כפי שיודע כל חוקר היסטוריה, גם שם אתה מוצא גרסאות על גרסאות, ואינך יודע מה אמת ומה לא". כך אומר ברנשטיין ואומר גם גיבורו. סיפור משפחתי את ספר השירה הראשון שלו, "אביב ושברו" (שאסף אחר כך מכל החנויות, "כי זה לא היה מספיק טוב"), הוציא ברנשטיין כבר ב­55', כשהיה בן 19, בן דור הביניים של השירה העברית, לצד נתן זך, דוד אבידן ויהודה עמיחי. מאז הוא כותב ומפרסם ללא הפסקה ­ ספרי שירה, עיון, פרוזה ותרגומים. הוא נחשב למשורר ולכותב מוערך, אבל רומן, ועוד אישי כל כך, זה כבר עניין אחר, שלא כל משורר מוכן להתמודד איתו. ברנשטיין, שהתרגל לסוג החשיפה המסוים מאוד של השירה, מרגיש פתאום מעורטל, דורך על אדמה לא נודעת, אפילו נבוך. "כשאני כותב שיר, אני יודע בדיוק מה יש לי ביד, מה הוא שווה. כאן עוד אין לי מושג".הרומן הזה, הוא מודה, היה יחיד ומיוחד מבחינתו, "עניין חד פעמי ­ יותר מדי מחיי נכנס פה, יותר מדי אנשים שהכרתי, זה לא משהו שאוכל לחזור עליו שנית".אתה משורר. למה בכלל החלטת לכתוב רומן?"היה לי חשוב לעשות את זה, לתת תמונת עולם רחבה יותר, לבחון את חיי ואת חיינו ­ והשירה לא סיפקה אותי יותר מהבחינה הזו. בשירה אתה כל הזמן שומע את הקול שלך, שירה זה בעצם שיחה בין המשורר לבין עצמו, שמרשה לקורא להאזין לה. אני חיפשתי דרך לה תחבר למשהו יותר רחב, לעוד קולות, רציתי לכתוב משהו יותר מקיף, שבו אוכל למצוא 'אני' אחר, פחות אגואיסטי, שיהיה מבוסס על דברים שקרו לי, ולא נכנסו לשירים".במשך חצי שנה כתב את הספר. "בהיסטריה, עזבתי כל דבר אחר", ואחר כך תיקן אותו במשך שנתיים. "רציתי שהספר הזה יהיה מושלם עד כמה שאפשר, מבחינת הניסוחים, השפה, המאורעות. דווקא מפני שהחומר מאוד אישי אתה מוכרח לעצב אותו, להתרחק ממנו, לעשות מיון של העבר. לא כל דבר שקורה לך מן הראוי שייכנס, גם לשירים, גם לרומן. דרוש כאן תהליך של ריחוק, של התנתקות, של הזרה של עצמך, אחרת יש סכנה שהדברים יהפכו למן דייסה טריוויאלית, חסרת ערך".הספר של ברנשטיין, שהוא מכנה "ביוגרפיה בדויה" המשובצת בהרבה אלמנטים אוטוביוגרפיים, כתוב בגוף ראשון, בצורה חיה כל כך, עד שהוא מצליח לא פעם להטעות לגבי סיפור חייו שלו: האם אותה אשה קשת יום, בת "מושב על גבול המדבר שנשרף כליל בידי הערבים", שביקשה כל חייה להיות עירונית בורגנית ולא הצליחה, היתה באמת אמו? האם אביו היה באמת איש עסקים שרמנטי, שנטש את המשפחה כשהיה ילד? האם באמת גזרה אמו בחמת זעם את תמונות האב מכל הצילומים ? האם באמת חיה אמו בתחושת החמצה ואסון מתקרב, חיים שלא עלו יפה? והאם, כפי שמסופר בספר, דיברה ערבית לפני מותה? האם אביו מת לבד, גולה ערירי בפריז? ומי זו נועה, אהבת חייו?וכך הלאה, מן תערובת מקסימה ומרתקת של אמת ובדיה שקשה להפריד ביניהן (ודאי לא בשיחה אחת, שבה מעדיף ברנשטיין, שאינו מורגל בראיונות חושפניים, לדבר על יצירתו מאשר על חייו).אבל כמה עובדות בכל זאת מתבררות: אמו היתה באמת בת מושב באר­טוביה, ילידת הארץ, שורשית, "שדיברה יידיש בבית ועברית עם החברים וערבית עם כל הסביבה". כפי שמסופר בספר, גם אמו בחיים לקתה בשבץ מוחי לפני מותה ודיברה ערבית פתאום, כמי שחזרה לשפת ילדותה ("זה היה מדהים ומפחיד", נזכר ברנשטיין). באר­טוביה באמת נשרף בידי הערבים (ומאז סירבה אמו לדבר מילה אחת בערבית), והוריו עברו לעיר, שם ניסתה אמו "אשה שהיתה פעם צחקנית והפכה קשת יום", כמתואר בספר, לנהל חיי בורגנות מהוגנים, וכפי שעולה גם מן הספר ­ זה לא כל כך הצליח. "היא לא היתה מספיק משכילה, מלוטשת, עירונית", מעיד הבן ביובש מפוכח, שמסתיר אולי כאב גדול.אביו של ברנשטיין אכן עלה מרוסיה והיה איש עסקים ויזם, כמו בספר, אבל בניגוד לאביו של הגיבור, הוא לא נטש את משפחתו (בספר מתוארת הנטישה ההיא בתיאור חי וכאוב), אלא נשאר, ובנה עסק כלכלי (אמפא) שברנשטיין הבן השתלב בו לימים. באחת הגרסאות בספר נפטר אביו הנוטש של הגיבור בחו"ל, בודד וערירי ­ בנו הנטוש לא מצא לנכון להגיע אליו ערב מותו. במציאות מתברר שברנשטיין ואביו היו דווקא קרובים מאוד, "אבל גם אבי נפטר לבדו, כאן בארץ", הוא זורק, כמעט בדרך אגב. מתברר שברנשטיין, שחי בניו יורק באותה תקופה, עזב את הארץ ימים ספורים לפני פטירת אביו וההחמצה הזו, של מות אביו, היא עניין שמציק לו, הוא מודה, עד היום. "וגם זה, כמובן, בא לידי ביטוי ברומן".קצת מוזר שרק עכשיו, בגילך, אתה מתמודד עם מות אביך. בדור שלנו כולם רצים לפסיכולוגים וגומרים עם זה הרבה קודם."פסיכולוגים? מה פתאום, מימי לא הייתי אצל פסיכולוג, זה נחשב בושה למשפחה", מחייך ברנשטיין. "אבל ברצינות, אני חושב שכל הדור שלנו פשוט לא רצה להתעסק עם עניין ההורים. אבידן וזך לא כתבו על זה, ודליה רביקוביץ' כתבה רק שיר אחד על המוות של אביה. זה דור שמרד בהורים ולא ראה אותם כחלק ממערך חייו. הם היו מנותקים מההורים לגמרי. אבל בסופו של דבר אתה חייב להתמודד עם זה, כפי שעשה עכשיו עמוס עוז, בדרך שלו ­ לעמוד פנים אל פנים מול ההוויה של הוריך, וזה קורה תמיד אחרי מותם, כשאז החשבון הרבה יותר כאוב".ולמה לא להתמודד עם הדברים בעוד ההורים בחיים?"באופן פרטי זה בסדר גמור, אבל פומבית? זה נורא בעיני. אני עוד לא ראיתי מישהו שניצל את ההזדמנות לומר משהו טוב על הוריו בעודם בחיים, וזה לא בא בחשבון, בעיני".ונועה, האהבה הגדולה? "לא היתה אחת כזו. היא מורכבת משלוש או ארבע נשים שהכרתי ­ זו שהיתה אהבת הנעורים בתיכון וזו שכתבה את המכתבים מחו"ל. זה מה שעושה ספרות ­ מפרקת חתיכות חיים ומחברת אותן מחדש".בחיים האמיתיים הוא נשוי כבר כמעט 40 שנה לסופרת הדרה לזר, שאותה הכיר באוניברסיטה (ולה כתב את ספר שיריו "על אהבה אחת ויחידה"), אב לגאיה (34), שעושה דוקטורט במשפטים בארצות הברית, נשואה ואם לילד, ולאסף (32), קולנוען צעיר ומצליח, הנשוי לעיתונאית עמליה רוזנבלום (בתו של אדם ברוך), וגם הם מתגוררים כרגע בארצות הברית.שני ילדיך לא חיים פה. זה לא מטריד אותך?"עקרונית לא, מפני שהם לא מביעים כוונה לשבת שם דרך קבע. אבל כן, זה קשה, במיוחד כשאני צריך לטוס לאירופה כדי לעשן בדרך. בכלל, כל העניין הזה של הטיסות מעלה בך הרהורים על מציאות ודמיון. בזמנו, כשאבא שלי נסע לחו"ל לענייני עסקים, הוא נעדר חצי שנה ולא שמענו ממנו בכלל ­ אז כמעט לא היה דבר כזה שיחות חוץ, שלא לדבר על אי­מייל. היום נוסעים לחו"ל כמו שעולים על אוטובוס. המרחקים התקצרו כל כך, אתה לפעמים אוכל ארוחת בוקר כאן וארוחת ערב בארץ אחרת, ואתה כבר לא יודע אם אתה פה או שם, אתה כאילו חי במקביל שני מקומות, ופשוט ממשיך מאיפה שהפסקת, כאילו לא עזבת בכלל. זה עוד אלמנט של חיים כפולים, שגורם לך להטיל ספק במה אמיתי ומה לא". האני הכנעני במסגרת התהיות על מה שהיה אמיתי ומה שלא, מוכן ברנשטיין, דרך גיבורו, לבחון שוב הכל מחדש ­ את יחסו למילים ולספרות (שנתנו לו נחמה רבה כל כך, אבל בעצם גם הן מכזיבות) ולאהבה ­ עוד מקור לתסכול מתמיד: "האהבה האמיתית אינה אלא הכרה בקוצר ידן של המילים, שבין כה וכה ידוע לנו מה דל כוחן", הוא כותב בפי גיבורו בעברית עשירה, עמוסת רבדים ספרותיים ותנ"כיים, שאין מנוס מהמחשבה שייתכן שצעירים רבים כבר לא יבינו אותה.לצורך זה הוסיף בסוף הספר מראי מקום, המציינים מהיכן נלקחו הציטוטים והאזכורים (אלתרמן, רביקוביץ', ש. שלום, זך, אבידן ואחרים). "חלק גדול מהשיחה שלנו בנוי לא רק מקטעי זכרונות, אלא מקטעי ספרות ושירה שיוצרים הבנה של קונוטציות", אומר ברנשטיין, ומודה, אחרי ששאלתי, שהדור הצעיר, למרבה הצער, כבר לא שותף לעולם ההתייחסויות הזה. "לפעמים אני מוצא את עצמי מתרגם לסטודנטים שלי שירים בעברית לעברית, מילה מילה. לכן הייתי צריך לצרף בסוף את הקטלוג הזה, מה שלא הייתי עושה לו כתבתי את הספר, נניח, לפני 30 שנה".אתה מוטרד מ"דלות החומר" של חלק מדור הכותבים הצעיר, או מדלות השפה של הצעירים בארץ? "אני לא מדבר על ספרות רשלנית או וולגרית, אבל אני חושב שישנם בדור הצעיר גם סופרים מצוינים, כמו אורלי קסטל­בלום ואתגר קרת, שפשוט יוצרים בסוג אחר של שפה, באמצעי ביטוי אחרים".ברנשטיין בוחן בספר גם את הכנעניות, שפעם הלך שבי אחריה, וכמו הרבה דברים אחרים, גם היא הכזיבה. בספר מתוארות פגישות ושיחות (אמיתיות, במקרה זה) שהיו לו עם המשורר יונתן רטוש והפסל יצחק דנציגר, "באמת הגבר היפה ביותר שראיתי מימי".רטוש מתואר בספרך כמן נביא שקר מניפולטיבי."במידה מסוימת כן ­ לדעתי הוא היה איש אכזר וציני, למרות שהיה בו גם קסם גדול, שמאוד משך אז את לבי, וכישרון עצום. אני הגעתי אליו בכלל דרך השירה שלו, שהערכתי מאוד".למה הכנסת אותו לספר בכלל?"רציתי לבחון בספר את כל העניין הזה של הקשר של הגיבור, ובעצם שלי, שלנו, לארץ הזו, קשר מוזר, מאוד ערפדי, מאוד לא הגיוני, ואיך והאם הוא מחזיק מעמד עדיין. הגיבור שלי הוא איש מנותק, שמסתובב הרבה בעולם וחי בחוץ, מנסה להבין, ואיך הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר קשור לארץ, וחוזר לתל­אביב. הוא חייב לשאול את עצמו את השאלה שאנחנו מפחדים לשאול ­ מה בעצם אנחנו עושים פה? אנחנו לא אנשים דתיים, שיש להם הסבר אמונתי מסודר לגבי הישיבה כאן, ובכל זאת אני מוצא את עצמי לא מוכן להשתייך לשום מקום אחר. לכן בחרתי להתייחס לשני נביאי הכנענים, לרטוש ולדנציגר, שאת שניהם פגשתי והכרתי, ואני חושב שהתשובה שלי בכל זאת נמצאת שם, בקשר שבין המקום הזה לתנ"ך ולעברית."מעבר לביקורת, אני חושב שהחלום הכנעני היה החמצה גדולה. לא החלום ההיסטורי ההוא, המעוות, של רטוש, שהפך לאנטי יהודי, ועוד בתקופת השואה, אלא זה העברי, שהיה קשור לארץ, לתנ"ך, לשפה. שהתבסס על איזו הוויה מיוחדת שנרקמה פה החל מימי תחילת ההתיישבות, ביל"ו, דרך הלח"י והפלמ"ח, משהו שהוא לא יהודי ולא אנטי יהודי, מיוחד רק למקום הזה. היה לנו צד עברי חזק שדיכאנו במשך השנים. העבריות נהפכה לישראליות. גלי העלייה הגיעו והעבריות נדחקה. אולי זה הוכרע סמנטית כבר במגילת העצמאות, שם נכתב 'הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל', למרות שלפני כן כל ההתייחסות הסמנטית היתה סביב המילה 'עברי' ­ 'עבודה עברית', 'עברי, דבר עברית'. זו אבחנה שאיבדנו, וחבל".אתה מתעלם מהעובדה שאתה בעצם מיעוט כאן, חלקים ענקיים בעם הזה בכלל לא שותפים להוויה העברית הזו שאתה מתאר ­ העולים מרוסיה, החרדים."החרדים הוציאו את עצמם מההגדרה הזו במכוון. אני הולך לפעמים לקנות ספרי קודש בבני­ברק, בגלל העברית, יש שם חנויות נהדרות, ואת צריכה לראות באיזה תימהון הם מסתכלים עלי. איך אני, החילוני, מעז לשאול וגם להבין בספרים מסוימים, כאילו רק הם רכשו לעצמם בעלות על נכסים עצומים של תרבות ושפה ולשון. מה הבלעדיות הזו? השפה הזו, על כל העושר והאוצרות שלה, שייכת גם לי. לאמא שלי, שנולדה כאן, שהיתה בת הארץ ודיברה ערבית עם השכנים, לא היה ספק בכלל שזו הארץ שלה. וככה גם אני מתייחס לזה בסופו של דבר: זו הארץ שלי, בתוקף האהבה שלי לתנ"ך ולשפה והקשר לנופים ולמראות, וזו ההגדרה היותר חשובה מאשר של מי היא עוד. וזו גם הנחמה של הגיבור, בסוף הספר, התחושה הסופית שפה המרכז, למרות שתודעתך תוכל עדיין לשוטט לה במקומות שונים בעולם". השירה והכסף בנוף המשוררים הישראלים בני דורו, ברנשטיין הוא עוף מוזר, חריג בנוף: עורך דין, יורש חברת אמפא, מי שהיה כמעט 30 שנה מנכ"ל אחת החברות הגדולות במשק וחזר עכשיו לעריכת דין ופתח משרד משלו. לא בדיוק משורר דלפון, לא נאבק על קיומו הכלכלי, לא מתמסר כל כולו למוזות, אלא עוסק גם בעניינים פרקטיים של מסחר ומשפטים. לא משתייך לאף אסכולה מוגדרת, שומר על ייחוד משלו. לא צריך להיות גאון ביחסי אנוש כדי להעלות על הדעת אפשרות של קנאה או חוסר פרגון מצד הקולגות או הממסד, עקב מצבו הכלכלי המשופר."זה נכון", מודה ברנשטיין, "אחת הבעיות של התקבלותי בעולם השירה היתה העובדה שיש לי מקצוע, ושחשבו שאני בא ממשפחה עשירה. הפריע להם, איכשהו, שלא הייתי שווה לאחרים בלבטי הקיום היומיומיים. אם קיבלו אותי, זה למרות כל זאת. אחת הדוגמאות המובהקות לעניין הזה היא שעד היום לא קיבלתי אף פרס ספרותי, ונדמה לי שזה קשור לזה. ועכשיו זה קצת מאוחר מדי".הוא למד משפטים בעתודה ושירת בפרקליטות הצבאית ("בפיקוד צפון, עם אנשים כמו דוד ליבאי ופרופ' דני פרידמן והשופט קדמי. היה מרתק") ועבד כסנגור פלילי. "נורא אהבתי להופיע בבתי משפט, ונדמה לי שדווקא רציתי את ההתחככות הזו, בתוך הגנבים והשודדים". משנת 69' נקרא לעמוד בראש הקונצרן שייסד אביו (אמפא היתה החברה האם של אמקור), ומאז, במשך 26 שנה, התעסק עם ייצור מקררים וייצוא של קולטי שמש, מזגנים והמצאת הטוש (ברנשטיין מספר בגאווה שאמקור בניהולו היתה החלוצה בתחום הזה), וכל זה במקביל להתפתחותו בעולם השירה. מדי שלוש שנים בערך הוציא ספר חדש, ביניהם "באותו החדר, באותו האור", "ערב עם סו", "עם מוות", "מה שנשאר, מה שלא", "זמן של אחרים".לפני כמה שנים מכר את אחזקותיו בחברה, שנקנתה ואחר כך פורקה (ידיעה במדור הכלכלה דיברה אז על 12.5 מיליון דולר). הכסף נשאר, מפעל החיים, כפי שהעיד, בעצם נעלם. לפני ארבע שנים, אחרי הפסקה של 25 שנה, שב ברנשטיין לעיסוקו הקודם ­ עריכת דין, ופתח משרד משלו העוסק בעיקר בעניינים מסחריים וזכויות יוצרים. "זה לא היה פשוט לחזור. לי יש רשיון עורך דין מספר 3,700 והיום אנחנו כבר במספר 35,000 ­ אז את יכולה לתאר לך איך הצעירים מסתכלים עלי לפעמים, כאילו הם לא מבינים מה אני עוד עושה כאן בכלל. ובכל זאת אני נהנה".כלכלית בעצם יכולת להרשות לעצמך לה פסיק לעבוד בכלל, לחיות בכפר ולעסוק רק בכתיבה."יש משהו שנורא מפחיד אותי בהתמסרות הטוטלית לשירה, בכך שאין משהו שיסיח את דעתך באופן קבוע מהבעיות האמיתיות של קיומו של אדם בעולם. תראי, שירה לא כותבים בכל בוקר, אם כי יש לי חבר משורר אמריקאי שעושה את זה, קם כל בוקר וכותב איקס שורות. אבל בדרך כלל שירים באים לא מרצונך, וזה משאיר המון מרווחים, המון בטלה, המון מקום להרהורים לא רצויים. העבודה המעשית עושה שני דברים חשובים ­ ראשית היא מקשרת אותך עם אנשים ושומרת עליך מפני התנתקות מן העולם. זו נטייה שיש למשוררים, בהתחלה הם לא הולכים לקולנוע, אחר כך הם לא רואים טלוויזיה, ובסופו של דבר הם לא רואים גם אנשים. שנית, וזה חשוב עוד יותר, העבודה החיצונית נותנת המון משמעת לכתיבה. כשאתה במשטר של מקצוע ­ לא חשוב אם פקיד או נגר ­ זמנך יקר, אתה לא נענה לכל גירוי קטן, אלא יוצר מן סלקציה טבעית, באופן שרק הדברים הבשלים באמת יוצאים החוצה, אלה שאי אפשר לעמוד בפניהם".ברנשטיין אומר שהוא לא מצטער על אף רגע בעולם התעשייה, המשפטים או האקדמיה. "אני יודע מה זה משפטים ותעשייה ומסחר וספרות ועריכה והוצאה לא ור, ויש כנראה איזה צורך בדברים הללו, הקונקרטיים, בעולם מלא ספקות ואי ממשות". מההוראה באוניברסיטה, עניין שהתחיל לפני ארבע שנים (באוניברסיטת באר­שבע הוא עומד בראש המסלול לכתיבה ספרותית לתואר שני), הוא נהנה, לדבריו, "עד כדי כך שאני חושב שאלמלא בחרתי במשפטים, הייתי הולך במסלול הזה".כל העיסוקים האלה, והגיל שמביא איתו זוויות מבט אחרות, נתנו לו, כנראה, פרספקטיבה אחרת על החיים. דווקא כמי שעבר בכל כך הרבה עולמות, הוא יודע שאי אפשר לבטוח בכלום, שהכל מן אשליה אחת גדולה, משחק תחפושות: "מוזר איך אנשים בוחרים להם מקצוע או משלח יד", הוא כותב בספרו, "במקרה, במזל, בשל הגורל שנחרץ או מתוך החלטה מוטעית ­ אבל תמיד הם נוהגים כמי שנכנס לחנות של תחפושות... רוצה יהיה נסיך, רוצה יהיה שודד, רוצה יהיה שוטר...". אלא שמשום מה, למרות שכל העניין זמני, אומר הגיבור, אנשים מתמסרים נפשית לתחפושת ושוכחים שהיתה רק זמנית. "אני באמת חושב שזו טעות במבנה החברתי שלנו, הסיווג של אנשים לפי מקצוע", אומר ברנשטיין, "צריך להסתכל על זה אחרת. ממילא אין לדברים שאתה עושה השפעה ממשית על המציאות. זו רק מן הרפתקה שאנחנו נוטלים בה חלק, שבכל רגע יכולה להשתנות".מה שברור, אומר ברנשטיין, שמכל המקצועות האפשריים, שירה היא המקצוע הכי פחות משתלם שניתן להעלות על הדעת. "ובכל זאת, אני רואה באוניברסיטה התעניינות עצומה של אנשים בכתיבת שירה, ובקרב אנשים מוכשרים ואתה שואל את עצמך 'למה?'. מילא רומן, שם עוד צפויים אולי כסף, או פרסום ­ אבל בשירה אין שום רווח בצדה. כל ספר שירה יוצא אולי במאה עותקים, וגם זה לרוב במימון המחבר. ומדובר בתהליך קשה של כתיבה ­ אני תמיד אומר לתלמידים שלי שמי שיושב מול הדף הלבן ולא נתקף בבחילה פיזית, ממשית, אין לו מה לחפש שם. כי כאן אתה עומד פנים אל פנים מול עצמך, בלי זיופים, בלי מסיכות, וזה מפחיד. ובכל זאת, אנשים עושים את זה, כנראה דווקא מפני שהשירה היא תהליך של גילוי עצמי, של חשיפה עצמית לגיטימית, של רשות אמנותית לדבר עם עצמך, בלי מסיכות ­ לאנשים כנראה יש צורך בזה, אולי היום יותר מתמיד: בתקופה שבה יש בלבול ומבוכה רבה כל כך מסביב ­ חברתית, ציבורית, ערכית, אדם רוצה לפחות להבהיר לעצמו מי הוא".בסופו של דבר, מודה ברנשטיין בסוף שיחתנו, כל הגיבורים בספרו נוחלים אכזבה, בניס יון להשיג משהו בלתי אפשרי מעצמם, מהחיים. "הם כולם נכשלים. איש לא הגיע לאידאל שהציב לעצמו, וזה כנראה ככה. אף אחד מאיתנו לא מגיע להגשמת החלום שאיתו יצא לדרך. תמיד משהו לא מתגשם".אבל אתה דווקא הצלחת, לפחות במושגים המקובלים ­ הקמת משפחה מוצלחת, היית איש עסקים גדול ומשורר וסופר פורה וכסף לא חסר לך."אבל אני לא אצליח לנצח את המוות ­ אז מה שווה כל העסק?".ובכל זאת, מה אתה עוד מתכנן לעצמך? משהו שעוד לא עשית?"לי אין כבר ציפיות לעתיד טוב יותר, רק לעבר טוב יותר. אני עובד כדי לשנות את העבר, לא את העתיד. הנה לך משפט סיום לא רע, לא?".talbash@netvision.net.il