אלמוני בכיר מיהו מאיר גירונדי, שבחר לפרסם את סיפורה של הזונה זלדה בפסבדונים? ירון אביטוב 11/07/02 לעתים הספרות היא שיקוף של המציאות, ולעתים המציאות היא שיקוף של הספרות. במקרה של "מיליזילדה היפה" הספרות מקדימה את המציאות. רק לפני כמה שבועות הכריזו כותרות ענק בעיתונות, שישראלית סייעה למחבל המתאבד בראשון לציון. בהמשך התברר שמדובר בפאשלה איומה של השב"כ והסייענית היא נערת ליווי רוסיה, בעלת תעודת זהות ישראלית. "מיליזילדה היפה" עוסק בדיוק באותם התכנים: כותרות ענק בעיתונות מכריזות שזונה תל אביבית מואשמת בבגידה ובמסירת מידע לפלסטינים העוסקים בטרור. הזונה ברומן היא אותה זונה, וגם השב"כ הוא אותו שב"כ; הוא טופל על הזונה עלילת שווא כמו שטפל על הישראלית, עד שהתבררה זהותה האמיתית של הסייענית. אלמלא "מיליזילדה היפה" היה ספר בינוני ומטה ברמתו היה אפשר לכנותו נבואי ואת מחברו, מאיר גירונדי, כמתנבא. אבל גירונדי בחר שלא להתנבא בשמו האמיתי ומשום כך לא מגיע לו הקרדיט של נביא. על גב העטיפה הוא מוגדר כ"אחד מבכירי הסופרים בארץ". ההגדרה הזו של "בכיר" מחזירה אותנו אל מחוזות השב"כ. גם שם מוגדרים הקדקודים בשם "בכיר". הבכירים האלה מפשלים כמעט על כל צעד ושעל, אך זה לא מפריע להם להתראיין לא חר מכן לכל כלי התקשורת על תקן של "יועצים" ו"מומחים", ואף לכתוב ספרים על תקופת כהונתם ­ "בכירותם". גם "מיליזילדה היפה", בחלקים הפחות מוצלחים שלו, נראה כמו רומן שנכתב על ידי בכיר בשב"כ שנבעט החוצה אך ביצע פליק פלאק לאחור והתיישב בכורסת הסופר אחרי שכל כורסאות המרואיינים באולפני הטלוויזיה היו כבר תפוסים על ידי "בכירים" אחרים שנבעטו אף הם החוצה. אחרי ש"בכירי" הספרות למדו מ"בכירי" השב"כ את המנהג הנפסד להתכנות "בכיר", צריך לקוות שהם לא ילמדו מהם עוד כמה דברים גרועים כמו עינויים וטלטולים. לתשומת לבם: ספר טוב "מטלטל" את הקורא, ספר רע "מענה" אותו. אלמלא כמה איים של הומור מוצלח היה הספר של "הבכיר" שייך למחלקת השנייה, של העינויים. העלילה עוסקת בסטודנטית יפה בשם זלדה, חברת קיבוץ לשעבר ובתו של "בכיר" בבנק הפועלים, המספרת את סיפור ירידתה לזנות למראיינת שלה, חברתה מימי בית הספר העוסקת בספרות נשים. זלדה מסתבכת בפרשייה של העתקת עבודה מן האינטרנט, ונתפסת על ידי עוזר המחקר של הפרופסור שלה, הדורש ממנה 45 אלף דולר כדמי לא יחרץ בעד שתיקתו. זלדה מקבלת את התנאי של הסחטן וכדי לממן את התש לום היא יורדת לזנות ולעבודה ב"מכון בריאות", שם היא משנה את שמה למיליזילדה, כשם אהובתו של משיח השקר שבתאי צבי. נשאלת השאלה האם אתם מכירים סטודנטית שהיתה מסכימה לשלם סכום כזה כדי לשמור על "שמה הטוב" כסטודנטית אך לפגום בשמה הטוב כאישה ולרדת לזנות? כמובן שלא. הבסיס לעלילה הוא, אפוא, מופרך ולא אמין. לקוח ימני הזועם על כך שמיליזילדה שוכבת גם עם קליינטים ערבים מלשין עליה למס הכנסה ולשב"כ, והחוקרים הנמרצים תופרים לה תיק שאם הוא לא היה עצוב, הוא היה מצחיק. חוקרי השב"כ טוענים שהעבודה שהיא מכינה על משורר יהודי מתקופת תור הזהב, אבן סהולה, שם שהוא בעיניהם "שם צופן של מחבל או מבצע פיגוע" (עמ' 57), היא רק כיסוי לדוחות שהיא מעבירה כסייענית ללקוח שלה: נספח התרבות של קטאר. חקירת השב"כ מסתעפת, הנציגות הקטארית בארץ נסגרת, ונגד הסטודנטית נפתח משפט על "בגידה במולדת". השופט, ולא במקרה, הוא קליינט שלה לשעבר, אחד מאלה שחיטטו בתוכה "עם הזין שלהם כמו אצבע שמחטטת בתחת של תרנגולת הודו שחוטה" (עמ' 69), ונהג לצעוק בשעת הריגשה "צדק צדק תרדוף". העיתונות, המסקרת בהרחבה את המשפט, הופכת את הסטודנטית ה זונה לקדושה מעונה, ו­437 אלף מפגינים יוצאים להגנת הזונה. הפרשייה ממשיכה להתגלגל והממשלה כמעט ונופלת בגללה. חשיפת שמה ותמונתה גורמת להוריה להתאבד, תוך שהם משאירים פתק: "לאן נוליך את החרפה?" (עמ' 139). את החרפה מוליכה בתם לחשבון הבנק. מו"ל זריז מציע לה סכום נכבד בעד כתיבת סיפור חייה. מדוע בעצם בחר גירונדי לפרסם את הספר בפסבדונים? האם התבייש לכתוב ספר שבמרכזו ניצבת זונה (קצת קשה להאמין שבימינו המתירנים מישהו עוד מתבייש לכתוב על זונה, אלא אם כן הוא סופר מבוגר וסב לנכדים)? או שמא התבייש לפרסם את הספר בשמו כיוון שהוא לא מספיק טוב בעיניו? השימוש בפסבדונים אינו המצאה של גירונדי. הרבה לפניו פרסם הסופר הצרפתי הידוע, רומן גארי, רומנים מוצלחים תחת שם העט אמיל אז'אר. גם בארץ פרסמו בשעתו יורם קניוק וישראל אלירז ספרים תחת פסבדונים ערביים: יוסף שרארה וג'ורג' מתיא איברהים. ב"ידיעות אחרונות" העלה חיים נגיד השערה שגירונדי הוא אהרון מגד ומצא לכך הסברים ספרותיים והיסטוריים. אני יכול להוסיף לכך הסבר נוסף: השם מאיר גירונדי מכיל כמעט את כל אותיות שמו של מגד, למעט אחת, האות ה'. בנוסף למגד, רציתי להצביע על שלושה "חשודים" נוספים בכתיבת הרומן: אפרים קישון, עמוס קינן ויורם קניוק. שלושתם בכירים, מבוגרים, תל אביבים, ושלושתם מסוגלים לכתוב סאטירה חברתית קצת יותר נוקבת מזו הכתובה כאן, מה שמסביר מדוע הם העדיפו לפרסם את הספר בשם בדוי. בכל מקרה, כדאי לגירונדי להישאר אלמונימי. הקטארים ייעלבו מאוד מן הספר ועלולים להוציא נגדו פתווה. רושדי היזהר, גירונדי מאיים על מעמד הקדוש הספרותי המעונה שלך. מאיר גירונדי, מיליזילדה היפה, "ידיעות אחרונות"/ ספרי חמד, 151 עמ'