הרבנית חוזרת טליה פינקל בילתה שנתיים בחצרה של הרבנית קוק. והרי התוצאות שי להב 18/07/02 טליה פינקל משוכנעת שהסרט שעשתה, על הרבנית לאה קוק, לא היה פרי של בחירה רצונית שלה. "אני חושבת שהייתה כאן קארמה חזקה בינינו", היא מסבירה. "רק ככה אפשר להבין את המשיכה שלי אליה הביתה, ואת ההסכמה המפתיעה שלה להרשות לי לצלם". בחלוקה הסטריאוטיפית שבין הבמאית החילונית הצעירה וגיבורת הסרט שלה, רבנית מחזירה בתשובה שמאמינה בלחשים ובנדרים, היה ניתן לצפות לדיבורים על קארמה וכוח עליון דווקא מהצד השני. אבל פינקל בשלה. "הרבה פעמים הרגשתי שהסרט בחר אותי", היא אומרת, "הרבה יותר משאני בחרתי אותו".אפשר לצקצק בציניות, אבל קשה מצד שני למצוא הרבה היגיון בעובדה שבחורה בת 21 הופכת לבת בית נושאת מצלמה בחצרה של הרבנית לאורך שנתיים, ויוצאת עם סרט שמצליח להציג את האישה השנויה במחלוקת הזו, כפי שלא הוצגה מעולם. משימה שעשרות בימאים דוקומנטריים חולמים עליה בלילות, והוגשמה דווקא בידי צעירה אלמונית, נטולת ניסיון קולנועי ממשי. ולא, היא לא חזרה, או חוזרת, בתשובה. קוק ידעה מלכתחילה שמדובר בחילונית, ושהסרט יוקרן במסגרות חילוניות. אז למה בכל זאת היא הסכימה לחדירה המצולמת? "היה בינינו משהו לא פת ור, לפי האמונה שלה", פינקל מתרגמת. "הרבנית חשבה שבגלגול אחר היא פגעה בי באיזושהי צורה, והסרט היה ההזדמנות שלה לכפר. היא קראה לזה במושג הקבלי של 'תיקון'". חשבתי שהיא מזויפת בגלגול הזה, "תיקון" הפך לשם סרטה של טליה פינקל (היום בת 24), שיוקרן ביום חמישי במסגרת פסטיבל הקולנוע, וב­14 לאוקטובר בערוץ שמונה. הסרט נפתח מיד בלב הקלישאה. הרבנית בשעת כינוס, שבו היא מנסה להחזיר נשים בתשובה. כולה אקסטזה אחת גדולה, והיא רוחשת גצים של אהבה לשם ולמקצוע הקופירייטינג. "אני חולה על בורא עולם!", היא שואגת. "תזכרו, DC, סיעתא דשמייא!". "בליל שבת נאכל חמין במקום לשרוף בנזין". לגמרי לא במקרה, ההגעה שלה לעצרת, שכאמור פותחת את הסרט, מלווה במוזיקת טראנס. "זה כמו להיות דלוק מאקסטזי, אבל כל החיים", מתאר ישראל קוק, הבן הבכור, את אמא שלו. השאלה היא, כמה מהמסטול הזה נובע מאמונה יוקדת ואמיתית, וכמה מהווה, למעשה, שואו מתוכנן היטב, עם יעדים מוגדרים. "חשבתי שהיא מזויפת", מודה פינקל, "וניסיתי להבין מה עומד מאחורי זה באמת. האם זו הצגה שהיא עושה תמיד, האם ככה היא מתנהגת גם בבית". גם אחרי שנתיים בבית הרבנית, ולחלופין שעת צפייה בסרט, קשה למצוא תשובה מפורשת לשאלה הבסיסית הזאת. לא לפינקל, ולא לצופה. מצד שני, הפלקט שצועק "צדיקות שלי!", הופך פתאום לדמות מורכבת, עם הרבה פנ ים. וזאת, מתברר, הייתה גם מטרת המשורר. "אני חושבת שמה שהסרט מראה", פינקל מסבירה, "זה שגם אצל אנשים שנראים לך מאוד חד ממדיים, אתה יכול לנסות ולהבין מה עומד מאחוריהם. המסר של הסרט זה לראות את הבנאדם, ולא לשפוט אותו על פי מוצא, דת ומראה. אחרי שנתיים שליוויתי את האנשים האלה, אני יכולה לומר שמצאתי הרבה יותר נקודות דמיון בינינו ממה שיכולתי לצפות".הדמיון מצוי בעקר באבריהן הפנימיים של שתי הנשים, כי בכל הנוגע לרבדים חיצוניים של רקע ומראה, פינקל כאילו נחתה לשם מכוכב אחר. היא מתגוררת ברמת אילן, יישוב חילוני, למדה במגמת אמנות בתיכון ואז למדה קולנוע בבית הספר המנוח לקולנוע של האוניברסיטה הפתוחה. היום היא משלימה תואר שני באמנות במכללת "עלמא". ההגעה הראשונה שלה לחצר הרבנית בטבריה הייתה במהלך השנה שבה למדה צילום ב"בצלאל". "זו לא הייתה הכוונה המקורית שלי, לעשות עשם. אני נכנסת, רואה את הבית, עם כל האנשים שנכנסים ויוצאים כל שנייה. המון ילדים והמולה. הייתה לי תחושה מאוד קולנועית, הנה יש כאן סרט שרק צריך לעמוד בצד ולהפעיל מצלמה. היא בירכה אותנו למזל. זה היה קצת כמו ללכת לבאבא סאלי, אבל לא התכוונתי שתברך אותי. פשוט עניין אותי, ומאותו רגע הייתה לי מין תחושה שאני אעשה את הסרט מתישהו. גם לה זה היה ברור, כי בעצם כל רעיון הסרט בא ממנה."באתי לשם עוד כמה פעמים, כי פשוט התעניינתי. עדיין לא חשבתי באופן ממשי על סרט, כי טכנית, מדובר בדבר מסובך מאוד. הרפתקאה קשה. גם עוד הייתי סטודנטית, ולא יכולתי להרשות לעצמי מבחינת השקעה. סיפרתי להם שעשיתי סרט סטודנטים על סבא וסבתא שלי, שהם דתיים, שרידי שואה. הסרט ההוא עסק באמונה, כמו גם בהישרדות ובמשמעות החיים. הבאתי לה קלטת, לא יודעת אם היא ראתה אותה בכלל, והראיתי לה תמונות סטילס שהסרט מורכב מהן. היא אמרה לי 'את עושה הרבה דברים יפים, למה שלא תעשי משהו נחמד גם עלינו?'. כמובן שתפסתי את זה בשתי ידיים. הם התרגלו אליי, לנוכחות שלי בבית. גם באמת התלהבתי ממה שקורה שם. זה נראה לי מאוד ציורי, ובאתי מתוך סקרנות".לא חשדת שהיא בעצם מנצלת אותך, לצורכי תעמולה? אולי דווקא העובדה שאת לא בעלת ניסיון קולנועי עשיר גרמה לה לחשוב שהיא תוכל לעשות עליך מניפולציות?"אני לא חושבת שמדובר בניצול, אלא בניסיון שלה לשפר את התדמית בקרב החילונים. ה רבנית והאנשים שהקיפו אותה לא ממש ידעו איך להשתתף בטלוויזיה החילונית. הידע שהיא צברה מהקהל הדתי לא ממש עבד שם, וזה יצר לה דימוי מאוד פלקטי ומגוחך. עם מני פאר באולפן, למשל, אסור היה לה להסתכל עליו, אז האייטם לא יצא טוב. הם הרגישו שניצלו אותם לרעה".מרגע ההסכמה של קוק, הסרט יצא לדרך. אבל לא קלה היא, לא קלה וכו'. "הייתי מגיעה לשם בחופשים שלי מ'בצלאל'", היא נזכרת. "המימון לצילומים הגיע מעזרה של חברים, ומהלוואה גדולה שלקחתי. התחלנו ממש בדלות הפקתית. בשלב מסוים ערוץ שמונה נכנסו לפרויקט, ואז הצילומים נכנסו להילוך גבוה. זה היה יותר משנה וחצי של צילומים, ועוד שנה עריכה. למה כל כך הרבה? כי הייתי צריכה לעבור תהליכים עם הסרט, להחליט מאיזו נקודת מבט אני מגיעה. היה מאוד חשוב לי שהיא לא תצא פלקטית. הסרט הזה עבר המון גרסאות, והתארך גם מטעמי תקציב". צפיפות גדולה מאוד לאורך כל הסצנות בסרט, כמעט, הרבנית קוק מצויה באותו מצב צבירה של אש ותמרות עשן. גם כשהיא מרואיינת, אחד על אחד, בפינת חדר התהילים שלה, אותו מקום שבו היא מקבלת מאמינים על בסיס יומי, הרבנית מוסיפה להניף ידיים ולגלגל עיניה לשחקים אחרי כל משפט. מי שציפה לראיון חושפני בסגנון עדות האילנה דיין, יתאכזב. "באיזשהו מקום, ההצגה הזו הפכה לחלק ממנה", מסכימה פינקל. "היא התחילה לשחק את התפקיד כל הזמן, אבל אני רואה את זה באופן פחות פלקטי מאיך שהיא נראית בטלוויזיה. יש בסרט כמה נקודות שהיא פחות נמצאת בהצגה, למשל כשהיא עם הילדים, או בזמן שהיא מדברת על ההריונות שהיו לה. היא בעצם אומרת שם, שהיא שונאת את הלידה עצמה, את הצירים והכאב, אבל אין לה ברירה כי היא רק כלי בידי אלוהים. בסופו של דבר, אני מאמינה באמונה שלה. רק בשביל לסדר לעצמך חיים טובים בעולם הבא, שזה מה שיצמח לה, לכאורה, אם תחזיר הרבה אנשים בתשובה, הרבנית לא הייתה חיה בתנאים כל כך קשים כמו שהיא גרה. זה חייב להיות אמונה מוחלטת. בדיוק כמו שאמן מחליט להיות מורעב, כדי שיוכל לקנות קנווסים. היא גם אמרה לי יום אחד דבר כזה, 'את עושה אמ נות ואני אמונה, וזה די דומה'. על הרמה הזאת יכולתי לתקשר איתה".התנאים הקשים בחצר משפחת קוק בולטים מאוד במהלך הסרט, ובייחוד הצפיפות. בשטח קטן מאוד מתגוררת המשפחה הגדולה ממילא, שאליה מצטרפים לאורך מרבית שעות היום עשרות מאמינים, סקרנים וכוחות עזר למיניהם. "יש סוללה של ואנשים שעובדים סביבה", מסבירה פינקל. "בת שבע השדכנית, שגם מטבילה במקווה ועושה הרצאות. אנשים שמביאים להם אוכל הביתה, אנשים שבאים לנקות לה את הבית, אנשים ששומרים להם על הילדים, בייביסיטר שעוזרת להם בשבת. לדעתי, רובם עובדים בהתנדבות. אין שום אפשרות שהיא יכלה לנהל את אותו אורח חיים, בלי כל העזרה הזאת. "סדר היום שלה די קבוע. בבוקר שולחת את הילדים לבית הספר, חוזרת לישון, ומתחילה לקבל אנשים בצהריים. הכניסה שלה לחדר שנקרא 'חדר תהילים' נפרדת משאר הבית, וכל היום אנשים נמצאים שם. מהרגע שהיא קמה, היא הולכת לחדר הזה ונמצאת שם און אנד אוף. בערב, היא מקבלת את הילדים. יש תקופות שכל יום היא נוסעת להרצאות, ואז זה בסביבות שש בערב. יש לה נהגת קבועה, שהיא גם אמרגנית. כל דבר ציבורי עובר דרכה. בדרך כלל, היא לוקחת איתה לכנסים א ת הילדים, כדי שתוכל לראות אותם".הילדים הם גיבורי המשנה של הסרט, ובייחוד הבכור ישראל, וכמה מבנותיה היפות של הרבנית. ישראל, שהיה בן חמש כשאמו עברה את אותו מהפך אמונתי שהפך אותה ל"רבנית קוק", מקנה לסרט מבט של כמעט מסתכל מהצד. הוא מפתיע שוב ושוב בביקורתיות ובציניות שלו. כך, למשל, הוא מחקה אותה בסצנה מצחיקה עד דמעות, שבה היא שכנעה אותו שלא לגזור את זקנו. "כשאני אהיה זקנה אני אמות בשקט... כבר לא אבקש מכם כלום, תשימו אותי בבית אבות... לא אטריד אתכם יותר בחיים... אבל עכשיו, יש לי רק בקשה קטנה אחת, אל תגלח את הזקן, בבקשה ממך...". גם הרבנית קוק, מעבר לכישוריה הציבוריים, היא בסך הכל אמא פולנייה, עם אותן מניפולציות. טוב, אולי מעט מפותחות מהממוצע. "אמא מומחית בלשחק ברגשות של אחרים", הוא מסכם, וגם לא מסתיר את רצונו העז שדלת הבית תיסגר, לפחות למשך שעה ביום, כדי שהם ישובו להיות רק משפחה. מצד שני, ישראל גם לא מנסה להסוות את הערצתו לאם, ובייחוד את קנאתו בה. "הלוואי שיכולתי להיות כל כך נחוש ומשוכנע באמונה שלי, כמוה".בקרב ילדותיה של הרבנית, כבר אי אפשר לשמוע פקפוקים. הן מעריצות אותה, רוצות להמשיך בדרכה, אבל מציינות בכנות שקשה להאמין שיוכלו להיכנס לנעליה. "הילדים לא מרגישים חסך אם", פינקל טוענת, "כי הם לא מכירים מצב אחר. הם מקבלים את זה כמובן מאליו. ברור שכשאתה מסתכל מנקודת מבט מערבית, לפי איך שפסיכולוגים מסבירים שצריך לחנך ילדים, זה לא ממש אותם סטנדרטים. מצד שני, הילדים נראים בסדר, לפחות על פניהם. יש בזה הרבה כבוד והרבה ייחוס להיות הילד שלה. אחרי הכל היא דמות שהרבה מאוד מעריצים, וחושבים שיש לה כוחות של מדיום". כפי שחושבת גם הרבנית עצמה, לפחות על פי קטע מדהים במיוחד בסרט. גבר ירושלמי מגיע לחדרה, ומספר לה שעליו להשיג ארבעים אלף שקלים תוך יום אחד. הוא מבקש ממנה שתתפלל עבורו. היא מתדרכת אותו ללכת לכותל, להיצמד אל הקיר ולפנות אל נגיד בנק התבל. "אבא אבא!", היא מדגימה לו את הנימה הנחוצה, "אתה מיליונר, אני עני ואביון. עזור לי!". הירושלמי מגלה סימני התעודדות. "מה זה ארבעים אלף שקלים בשבילו?", היא מחזקת את ידיו, "שום דבר, אפצ'י".מי שבולט בהיעדרו בסרטם בישיבה שהם הקימו בסמוך. אבל רוחו מרחפת כל הזמן. הוא נמצא שם ברמה רוחנית בלבד. מצטטים אותו, מאזכרים א ותו".אז מה? גן עדן פמיניסטי, עם כיסוי ראש?"כשחושבים על איך מתמודדים בעולם כזה בתור אשה, אז הרבנית היא בפירוש סיפור הצלחה פמיניסטי. גם הילדות שלה בסך הכל מאוד דומות לנו, רק במצבי צבירה שונים, ואפשר להבין אותן. יש בסרט קטע שבו אחת מהן מדברת על שידוך. אז ברור שהיא מהללת את הפנימיות וכל זה, אבל גם אומרת שהחתן חייב להיראות "נורמלי", ולבוא ממשפחה טובה. מצד שני, הדמויות האלה הן כמעט טראגיות, כי המסגרת היא קשה ושוחקת מדיי את האנשים שבתוכה. חוץ מאת הרבנית, אבל גם היא הפכה בעצם לרכיב של המערכת, וגם מחנכת את הילדות שלה להמשיך באותו קו". מתפללים לשלום החיילים צפייה בסרט מעלה, שקוק לא מנסה לחנך רק את הילדות שלה. מבחינתה, כל העולם החילוני הוא פוטנציאל להחזרה בתשובה, בייחוד אם הוא מחזיק מצלמה. "היא לא הסתירה את זה שהיא רוצה להחזיר אותי בתשובה", פינקל מציינת, "אבל היא ראתה את ההקבלה בינינו כי אני אמנית, וניסתה יותר לעבוד על אנשי צוות הצילום". בסרט, אחת מילדותיה הקטנות של הרבנית מדגימה משחק ילדותי חביב של קיפולי נייר. היא לוקחת ציור של חילוני, מקפלת מעט את חלקו העליון עד שנוצרת כיפה סרוגה על ראשו, מקפלת עוד קצת כדי להפוך את הכיפה לשחורה ולבסוף מביאה אותה בקיפול סופי, שמוסיף לאיש זקן. עם כל ההערכה לבמאית, לאורך כל הסרט משדרים לה שראוי כי תחזור בתשובה, ואחת המקורבות גם מנסה לשדך לה ללא הרף בחור מסוים מהקהילה. "אין ספק שיש שם בפירוש תחושה של עליונות ביחס לחילונים", אומרת פינקל. "לכן גם חוזר בתשובה לא יהיה שידוך טוב. הם חשים כאילו שהם האנשים שיודעים את האמת האמיתית". בסרט, אגב, אין התייחסות לאופן שבו קוק רואה את עצמה ביחס למדינת ישראל. סוגיה מעניינת, בייחוד על רקע המשפחתולוגיה של בעלה. סבו, הרב קוק, היה מראשי הציונות הדת ית. "הם אמנם לא משרתים בצבא", פינקל מנתחת, "אבל מתפללים כל הזמן לשלום החיילים".יכול להיות שנמשכת לשם מראש כי סבך וסבתך הם דתיים?"אין שום קשר, למעט העובדה שעצם זה שאני מודעת לחיים דתיים, גרמה לי לבוא בפחות אנטי כלפי הדת. אבל אלה עולמות אחרים לגמרי. סבא שלי מתפלל באמונה לא פחות יוקדת משל הרבנית, הוא פשוט יותר מופנם. זה הכל. סבא וסבתא שלי הם מאוד ליברליים, אין להם בעיה לקבל חילונים. בודקים את הבנאדם, לא האמונה". אז מה בכל זאת משך אותך לשם?"תמיד התעניינתי בתורות רוחניות כאלה ואחרות. הסרט הזה רק הגביר אצלי את האמונה בכוחו של הגורל, בפטאליזם. שמה שצריך לקרות ­ יקרה. כל ההרפתקאה שהייתה לי איתו, נראית לי כיד הגורל, כוח עליון. נאמר, פתאום, אחרי שהכל נראה כמעט אבוד, קיבלתי כסף מקרנות. המטרה גם הייתה לשאול 'כן אמונה, לא אמונה? צריך לחיות ככה או לא? מה מקום האישה בחברה? איך אנחנו כנשים מערביות רואות את עצמנו מולה?'. "כשאתה מסתכל על דמות שונה ממך, אתה בעצם בודק את עצמך. איך אתה רוצה לחיות. נמשכתי לזה גם כי מדובר בסוג של יצירה שלא ממש הכרתי. רציתי לבחון את החברה הזאת כפרטים, ולא כ'חברה החרדית'. ובייחוד, כמו שאמרתי, סיקרנה אותי הרבנית. באתי, היא נראתה לי מוזרה, וגיליתי דמות אמיתית ושלמה, אבל עדיין מלאת חידה". ילדה עם גבס ביד פינקל, יש לאמר, לא ניסתה לפצח את החלקים היותר שנויים במחלוקת של אותה חידה. בסרט יש אמנם שתי נקודות שבהן היא מקשה על קוק. בראשונה היא שואלת אותה איך תגיב אם לבתה יהיה שידוך ממוצא ספרדי (הרבנית מאבדת, לראשונה בסרט, את יכולת הדיבור, ולבסוף מתחמקת בתואנה שמדובר ב"שאלה לא חינוכית"). בפעם השנייה, הן מדברות על מקרה שבו קוק דחפה את אחת מילדותיה מתוך כעס, כי הילדה לא הסכימה לאכול. כתוצאה מהדחיפה, היא שברה את ידה ונזקקה לגבס. אבל קוק, כרגיל, מוצאת במקרה המפוקפק הזה סוג של DC. למי ששכח, מדובר בסיעתא דשמייא. "הייתי ערה כל הלילה", היא מתארת בטון דרמטי. "עברו עליי ייסורים איומים, בכיתי ובכיתי כי הפכתי לרשעה. השם נתן לי כוח בבוקר. הוא היה האינפוזיה שלי להמשיך".אבל שתי הנקודות האלה מתגמדות, ביחס לפרשות ששמה של הרבנית נקשר בהן, ובהקשרים לא חביבים כלל. הראשונה הייתה הסכסוך המתמשך בין משפחתה לבין משפחת דהאן השכנה, שטענה כי הקוקים וחסידיהם עשו הכל כדי לגרום להם לעזוב את המקום, ולא בחלו באמצעים כמו השלכת קפה רותח על בת המשפחה, הצתת רכבם, יידוי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה לתוך ביתם וע וד ועוד. בראיון משנת 1998 ב"מעריב", הגדיר יוסי דהאן את אבי המשפחה, הרב דב קוק, כ"פסיכופט". מאז, כנראה, הפך הרב שצוטט בהרחבה באותה כתבה, לנוכח נפקד בכל הנוגע לתקשורת בכלל, ולסרטה של פינקל בפרט. בפרשייה מפוקפקת אחרת, הרבנית סיפרה כי מסרה לפחות שלושה מילדיה למשפחות חשוכות ילדים, בסמוך ללידתם, כדי להביא באמצעותם מזל לאותן משפחות. אחרי תקופה מסויימת, שבה גדלו אצל המשפחות האומנות (עד לגיל שנתיים, שלוש), הילדים חזרו לבית הרבנית. במקרה אחד, המשפחה המאמצת הצליחה להביא ילד לעולם, לכאורה כתוצאה מנדיבותה של קוק.המאורעות האלה לא מוזכרים כלל בסרט, אפילו לא ברמז. פינקל מסבירה: "לא ניסיתי להכניס את הפרשות הלא נעימות. זה לא נראה לי רלוונטי למה שחיפשתי, כי אני חיפשתי משהו יותר אוניברסלי ולא רכילותי. לפי מה שהבנתי מהם, הסיפור שעשו בתקשורת מהאימוץ נופח, ולא ראיתי את עצמי כמי שצריכה לאמת את העובדות, כי זו לא כתבת חדשות". עושה רושם שממש נקשרת אליה. את אפילו מנסה להגן על הרבנית, באיזושהי צורה."יש בזה משהו. היו לנו הרבה סמול טוקס. דיברנו גם לא למצלמה. אני הרגשתי שאני מאוד מבינה את מה שהולך שם, בלי שאני בכלל מבינה באמת. הם אנשים מאוד חמים, שנתנו לי תחושה משפחתית. אני עוד אבוא לשם, כי יש לי אליהם קשר רגשי. בטח אקפוץ באיזה חג. ביני לבין הרבנית הייתה כימיה, בפירוש. זה היה חום הדדי. היתה לי גם הרגשה של צלם חצר, כי נתנו לי חופש מוחלט. הרשו לי לדבר עם כולם, פרט לרב. היא לגמרי סמכה עליי, לא בדקה אותי בכלל. אני בהחלט מחבבת אותה. רואה את הצדדים האנושיים שלה. היא אישה חמה וחכמה מאוד. יודעת להתאים את עצמה לקהל. היא גם נתנה בי כזה אמון, שזה מרכך מאוד. ועדיין, אני לא יכולה להגיד חד משמעית אם היא אמיתית או לא". סיימה את התיקון הסרט מסתיים, באופן כמעט זהה לדרך שבה נגמרו הצילומים. בתה של הנהגת, פונקציה חשובה מאוד בחצר, מודיעה לפינקל בשם הרבנית שהיא מורשית להישאר שם, אבל לא לצלם יותר. "בפועל", פינקל מסבירה, "גם הרבנית אמרה לי את זה ישירות, אבל היא לא הסכימה שאני אצלם אותה אומרת את זה. היא הסבירה לי שהיא סיימה את התיקון שלה. ברגע שהיא הרגישה שזה נגמר, כבר לא היה טעם להמשיך. קיבלתי את זה בכל ההבנה. אני שמחה שסיום הסרט בא ממנה, כי אני פרפקציוניסטית, ועד שהייתי מרגישה שזה נגמר היו עוברים עידנים. יכולתי לצלם שם עוד שנתיים, אם זה היה תלוי בי". לפני שבוע, פינקל קפצה שוב לביקור בממלכה הטבריאנית, הפעם בכדי להזמין את בני המשפחה להקרנת הבכורה שתיערך, כאמור, ביום חמישי הקרוב. "הצעתי לרבנית לבוא ולברך את הציבור בסוף הסרט", פינקל מחייכת. "היא לא רצתה. שאלתי אם זה לא מעניין אותה לראות אותו, והיא אמרה 'אין אצלי דבר כזה מעניין, אני רק רוצה לקרוא תהילים'. אולי בסוף תהיה לי הפתעה".