עלים / יורם מלצר כתבי- עת לעתיד לבוא יורם מלצרioram@ioram.net 26/07/02 'משארף', גיליון מס' 17, עורכת: סיהאם דאוד, הוצאת ערבסק ועמותת הליקון, 256 עמ' (בערבית); 'דג אנונימי?', כתב­עת לשירה, www.anonymous­fish.com., בעריכת תומר ליכטש, אלעד יעקובי ודנה גולדברג; 'הערת שוליים', הוצאת 20 ,sala­manca עמ', בעריכת לאה מאואס ודיאגו רוטמן; www.archipelago.org( Archipelago ,)www.barcelonareview.com( Barcelona Review)כתב­העת הספרותי בצורתו הישנה נמצא במשבר. בעולם המו"לות כפי שהוא כיום, כתבי­עת מתקשים למצוא לעצמם מקום. כתב­עת דורש עבודת הפקה רבה ומורכבת, לא פעם הרבה יותר מאשר ספר, אך סיכוייו המסחריים נוטים להיות מוגבלים. אסור לשכוח, שההתמסחרות הגדולה של עולם הספר מקשה על איתורו של ציבור הקוראים האינטליגנטי, שאינו נלכד בהכרח בפילוח של מחלקות השיווק, שבהן רב הבריליאנטין על השכל התרבותי.לאור כל זאת, אפשר להבחין במספר גישות חדשות, שכדאי ללמוד מהן בכל הנוגע לכתבי­עת ספרותיים. באחרונה שב לפעול כתב­העת הערבי המצוין 'משארף', מיסודו של אמיל חביבי ז"ל. המשוררת סיהאם דאוד נטלה על עצמה את עיקר המלאכה, והתוצאה מעניינת ומרשימה, כפי שהיתה בימי חביבי. 'משא רף' מציע דרך בהירה לכתב­עת ספרותי: הוא נותן לתוכן להיות השולט, מאפשר לדברים לדבר בעד עצמם. כתב­העת גם אינו מנסה לאתר נישה באיזה שוק, אלא דבק בענייניות. אין פלא שהגיליון שלפנינו מכיל שפע מרשים של חומרים. כן לא מפתיע למצוא בחוברת, שהיקפה כשל ספר, עיסוק ספרותי מגוון בשאלות כזיכרון אישי וזיכרון לאומי, הישרדות פיסית, נפשית, תרבותית ותודעתית.יש כותבים שפונים למבט אקזיסטנציאלי (למשל, סלמאן מסאלחה בשירו 'שפת אם'), ויש שפונים לעבר העדות האישית של ה"כאן ועכשיו" הצורב. כך הוא מחמד עלי טהא, המדבר בקול חד ורועם על הארועים הנוראים של החודשים האחרונים ("לכם השטן שלכם ולי השטן שלי"); או מנא חלימי ברשימה מצמררת של דפי יומן 'בתוך הגיהנום'. כן נכלל בגיליון טקסט של דויד גרוסמן, הכותב בעצם ימים אלה מכתב לאמיל חביבי ומעדכן אותו ברעות שבאו עלינו באחרונה ומתגעגע לסופר הגדול, שהיה עוגן אותנטי למחשבות מעשיות על דו­קיום.את העושר הרב של 'משארף' חותם ראיון מרתק שערך אנטון שמאס עם אליאס ח'ורי, מחבר 'באב אל­שמס', הרומן המרשים, שראה אור בתרגום עברי והותיר חותם בלב קוראים רבים. אכן, ח'ורי אומר שלקרא ת סיום הכתיבה ביקש שספרו יתורגם לפחות לשפה אחת, לעברית. ח'ורי מדבר על ספרות כאמצעי תקשורת בין בני­אדם, על כוחה המרפא ועל יכולתה להעלות את ערכי הנפש החשובים ביותר, ואולי לתרום לתהליך הארוך של שינוי האדם לטובה והכשרת ליבו לחיים אנושיים יותר.אם 'משארף' מייצג דרך קלאסית, עיקשת ומבורכת בעריכת כתב­עת, הרי ש'הערת שוליים' מייצג אפשרות שונה בתכלית. זהו כתב­עת לאמנות בעל צורה ותוכן אוונגרדיים, שראה אור בסיוע הזירה הבינתחומית וללא תמיכה ממסדית. הנייר הגס, ההדפסה המעט חובבנית לצד הגישה הרצינית והבלתי­מתפשרת, מציגים עמדה קיצונית בסולם האפשרויות ביחס לכתב­עת. לא מעט מן הגיליון הראשון עוסק בכתביו של ז'ואאו דלגדו הוא ארטורו מאורה, משורר והוגה פורטוגלי­ארגנטיני. אני מודה, מימי לא שמעתי על האיש. לאחר קריאת הגיליון התעוררו בלבי ספקות באשר לעצם קיומו, ספקות שאחדים מן הטקסטים חידדו במיוחד ["הוא היה טוען כי 'שם הדבר' (לפי רודריגז: 'שום דבר')..." ­ משחק המלים אפשרי בעברית, לא בספרדית או פורטוגלית]. פרשה מסקרנת, בוודאי לאור קטעי הפרוזה, השירה והאמנות הקונספטואלית שנקשרים לשמו. קריאה מדוקדקת מעלה כי אכן מדובר בהטרונים כפול. הגיליון הבוטח בעצמו מגלה (האמנם?) קבוצת יוצרים הנחושים לדבוק באמנות, ועושים ככל העולה על דעתם, במסגרת שיחה אינטנסיבית עם עולם האמנות. טוב שהם משמיעים כך את קולם, בלי חשבון.לקראת אמצע הסקאלה ממוקם כתב­העת 'דג אנונימי?'. הגיליון שמונח לפני הוא גיליון קיץ 2002 (19). מדובר ביוזמה שכבר נגמלה מחיתוליה. זהו כתב­עת שראוי לתשומת­לב הן בשל תכניו והן בשל המסגרת שהוא פועל בה, באינטרנט. סימן טוב לכך הוא הופעתה של אנתולוגיה מתכניו בהוצאת 'אבן חושן'. אמנם, אינני נוהג לסקור כאן פרסומי שירה, אך יש עניין ב'דג אנונימי?' בשל גישתו לשאלת כתב­העת. העורכים מוכיחים נאמנות לקו צעיר ורציני, ומצליחים לשקף מובלעת אנרגטית ומרשימה למדי בשירה העברית העכשווית. אף כי לא כל החומרים שבו את לבי, התוכן ראוי לפרסום ולקריאה. יתרה מכך, לאור קריאתי בעבר בכתב­העת, ייאמר לזכות בעלי היוזמה, שניכר תהליך של שיפור משמעותי בעריכה ובהפקה. במלים אחרות: גישה רצינית. כעת עבר כתב­העת לשלב חדש גם משום שהוא מאפשר למשתמשים להוריד למחשב בבית קובץ pdf ולהדפיסו באורח עצמאי. האיכות הטכנית המתקבלת על הדפים מעולה ממש.אם חרגתי ממנהגי ונגעתי בכתב­עת לשירה, אחרוג עוד יותר ואפנה את הקוראים לשני כתבי­עת מעולים המתפרסמים ברשת, ואשר יכולים לשמש מודל לרבים וטובים במקומותינו. האחד הוא כתב­העת הנפלא Archipelago'', שעורכת ומפרסמת קתרין מק­נמארה היושבת בווירג'יניה, ארה"ב. לא זו בלבד שמדובר בכתב­עת מעוצב להפליא, אלא שגם הוא מאפשר למשתמש להוריד קבצי pdf ולקרוא בהם offline­ב וגם להדפיסם. התכנים מדהימים ממש. גיליון קיץ 2002, בשנתו הששית של כתב­העת, מציע את הפרקים הראשונים מתוך 'דון קיחוטה' בתרגום אנגלי חדש ההולך ומובא לעולם בעצם ימינו, כולל הערות של המתרגמת על תהליך העבודה; סיפור נהדר של קרל צ'אפק האלמותי; קטע פרוזה קצר של חואן טובאר, סופר ומחזאי מקסיקני מסקרן ורב­ערך; שירה נפלאה של המשורר התורכי אוזדמיר אסאף ועוד פנינים לא מעטות. כתב­העת העצמאי מקבל תרומות מיחידים ומוסדות.דוגמה מרשימה נוספת היא כתב­העת הארבע­לשוני (אנגלית, ספרדית, קטלונית וצרפתית), Barcelona Review, המציע חומרים בשפות השונות, עד כי כל גיליון הוא למעשה ארבעה, עם חפיפה חלקית. מדובר במסגרת חיה ופועמת של אוהבי אותה ע יר­פלאות, בירת קטלוניה. יש כאן דברי שירה, פרוזה, ביקורת ומסות מן השורה הראשונה.