חמוש במגפיים חור בהשכלה רון מיברג 23/08/02 מספרים שלפני כעשר שנים היה הנוסע משדה התעופה של בודפשט לבירה ההונגרית חולף באותו נוףמתקלף­תעשייתי­מכוער­לעילא­ושאינו­שונה­מבודפשט­לניו­יורק, על פני שורה צפופה, חיקוי הונגרי אנושי לחומה הסינית, של זונות בלונדיניות במינון קוסם לתייר ולאיש העסקים הלבנטיני, עם שדיים כבדים מתרפקים בסוודרי מחקי אנגורה, חצאיות מיני וחולצות בטן, שתמיד נראו כמי שנשענות, מעשה קסם, על התיקים שהיו אוחזות בידיהן.הימים ימי ההמולה הגדולה שבין קפיצת האגרוף הסובייטי ובין הרפייתו באחת, כמו נורה בעליו ברקתו, ונערות הונגריה חיפשו כסף להאכיל בו את משפחותיהן. האתנן, כך מספרים, היה מגוחך. בעיקר עבור בעלי סטיפות הדולרים הירוקים. מדובר בימים שהיית כנראה יכול להביט משך דקתיים במבט עילי בשורשי שיערה המחומצן של נערה הונגרית בעד פאקט של מרלבורו.זה היה לפני עידן מוניות המרצדס והב.מ.וו, והתיירים ואנשי העסקים היו מורים לנהגיהם להאט, והיו סוקרים את הנערות ההונגריות שניצבו בצפיפות שגרמה לעיניים העייפות לרצד ולאישונים להתרחב, כמו גנרלים הסוקרים את גייסותיהם ביום המהפכה. לעתים היו עוצרים, וכקרניבורים מיומנים ה נתקלים בנתח משויש כהלכה של אנטרקוט, היו שולחים את הנהג להביא את הסחורה. הלאדות הקטנות, כולל המזוודות, לא היו ערוכות להוביל לעיר מי יודע מה חומרי אורגיה רבים, אבל אם היית מוכן שזונה אחת תשב על ברכיך (וכי מדוע שלא תשב) ושתיים לידך, לא מן הנמנע שיכול היית להגיע לבית המלון שלך כמו שר חוץ בלבה של פמליית מלוויו.פקידי הקבלה, כאז כמו היום, לא ראו בעין יפה את מצעד הדקאדנס. ההונגרים הם עם גאה יחסית לשאר האסקופות הנדרסות של אירופה, כצרפת למשל, אסם התבואה של הנאצים והבורדלו שלהם במלחמת העולם השנייה, ולבם של פקידי הקבלה המבוגרים נחמץ למראה דור העתיד שהיה מוכן להניח לתייר חרמן לכתוש מורשת מפוארת בעבור זוג מכנסי ג'ינס וסיגריות.עשר שנים חלפו, והדרך משדה התעופה למרכז העיר ולכיכר המלונות כ"קמפינסקי" המיתולוגי ו"מרידיאן" החדש נראית כמו אזור שישראל הכריזה עליו עוצר לילי ו"נוהל שכנה". הקונוסרים, המבינים, מזהים עדיין את ההבדל בין מכונית החונה לתומה בצדי הדרך ובמושבה הקדמי שתי חברות המיטיבות שיערן לפני בילוי, ובין שתי זונות שאחרי דין ודברים קצר יזדנבו בנהיגה מיומנת מישבנה של המונית. הזנ ות בבודפשט עדיין משגשגת עבור מי שמאמין שתיק מנהלים, פאלם פיילוט וברייטלינג יצליחו למשוך את הצמר על עיני אשתו כאשר יספר לה שיש לו עסקי סופשבוע בהונגריה.זה ודאי מקרי לחלוטין, אבל בימים שהייתי בבודפשט היתה התערוכה היחידה הראויה לתשומת לב בעיר תערוכת צילומים של הלמוט ניוטון ב"לודוויג מוזיאון". ניוטון, כידוע, מצלם בעיקר נשים גדולות ועירומות במיוחד. יכול להיות שזה לא היה אחד הרגעים הגדולים של נפלאות התבונה לחזור הביתה עם קטלוג התערוכה. למרות שכאן המקום להבהיר ­ ללא שמץ של הצטדקות והצטעצעות ­ שלא עשיתי כלום חוץ מלהתפלש בגפי בסוויטה הנהדרת על מצעי פוך לבנים, לשדוד את המיני בר ולסעוד ב"גונדל", מסעדה הונגרית מפורסמת שזכתה לשדרוג משכנע בידיו של ג'ורג' לאנג, מסעדן יהודי פליט הונגריה ובעלי "קפה דז ארטיסטס" המנהטני.אני מנחש שלכל אחד יש רשימה אישית, מוצפנת בקוד, של דברים שהיה רוצה להספיק ולעשות לפני שיעבור מן העולם. ברשימה שלי הופיעה סעודה ב"גונדל" במקום מכובד. אחרי סעיף "לשכב עם בחורה צעירה", שמופיע שם יותר כדי להוכיח לביוגרף שלי שהמיניות שלי לא היתה דבר מה אמורפי וחסר נוכחות כפ י שנאמר עלי, אלא חיה ובועטת, מאשר לממש אותה הלכה למעשה. עובדה שבודפשט, המקום הקרוב ביותר למימוש, לא העבירה אותי על דתי. הפתגם האמריקאי הנפלא ­ כשעץ נופל במעבה היער אף אחד לא שומע אותו ­ התנגן באוזני.לא רק הנושא קשה לי; אפילו המילה זונה אינה נשמטת משפתי בקלות. מצד שני כל התחכמויות האקדמיה, בין אם נסמכות על ביאליק ובין אם לאו, כפרוצה, יצאנית, נפקנית וכדומה, נדמות בעיני כהחטאה מרוככת ומכוונת של משלח הגוף הוותיק הזה. אם זנות היא המקצוע העתיק בעולם, המינימום שאני יכול לעשות זה לכבד אותו. נטיות הומניטריות מבולבלות גורמות לאנשים כמוני להתבונן בזונות מבעד לפריזמה סוציו­אקונומית המטשטשת את תאוות הבשרים ומחליפה אותה באינטלקט מכמיר לב. אבל מי אני שארחם על מי שבחרו כיצד להרוויח את לחמן. "אשה יפה", סרט מאוד לא גדול עם ג'וליה רוברטס בתפקיד זונה, חביב עלי ביותר. בעיקר, אני מניח, משום שהוא מרשה לי להימלט מהמציאות המייאשת של המקצוע ולהרכיב עליו תסמיני סינדרלה, נסיכים ונעלי זכוכית שקופות.הבעיה בבודפשט, שהיא קורעת את כל המסכים, ההינומות, השריונות ושאר מערבלי תחושות שגברים נפוחי או ויר חם כמותי מסתתרים מאחוריהם כאשר הם מנסחים את הקוד הקיומי שלהם: אנחנו מונוגמיים. לעתים עומדת מונוגמיה, אותו יצור חביב שנועד להכניס מעט סדר בעולם מבולבל, על רגליה האחוריות, שואגת מלוא ראותיה ודוחפת את בני הזוג הלפותים בשילוב של עבותות אהבה ועינויים הדדיים אל פינות זירת האגרוף כדי לירוק את הדם שהצטבר על שיניהם אל תוך הדלי שנועד לכך. אלו הם בדיוק הרגעים שגברים ­ וגם נשים ­ מאמינים שגלגול זריז אחד בשק לא מחייב של להט יצרים ספונטני שייגמר תמיד בגניחה הדדית, ייתן להם את הכוח ואת תעצומות הנפש להמשיך בחייהם המשותפים. אני מאמין שאת הבעיות צריך לפתור בבית. בעבר הייתי מבקר דעתן של מי ממכרי שבחרו בדרך אחרת. לאחרונה הבנתי שאני מבין אותם. לא השתכנעתי ­ הבנתי.וכי מה עוצר גבר ישראלי מלתרום לכלכלה ההונגרית בבודפשט בחברת זונה אטרקטיבית שעבור מאה דולר תהיה שלך לוויקנד שלם? אשמה? אנחנו חיים איתה גם מבלי לרעות בשדות זרים. חשש בריאותי? המדפים הבולטים ביותר בבית מרקחת מציגים את כל מה שאתה זקוק לו להישאר בחיים. נקיפות מצפון? נישואים הם נקיפת מצפון אחת גדולה. אפשר להישאר ברום שיוט אידאולוגי שבו צוברים גברים כמוני נקודות זכות מעטות, או שאפשר להודות שהסיכוי שיזהו אותך בבודפשט וינחיתו על גבך צ'פחה ישראלית כהלכתה אינו שונה מהאפשרות שזה יקרה בתל­אביב. גם בזה יש הגזמה גדולה, כי רוב הסיכויים שעל זרועו של המצ'פח תלויה בלונדינית דדנית הנראית כמו קלאודיה שיפר עם יותר מדי איפור. מאזן אימה הוא מונח קיומי שגדלנו עליו.חוץ מזה, כאבה לי הרגל רצח. הקרסול התנפח לכפליים מממדיו הרגילים. הכאב היה נוקב. וכאשר ממילא אתה נושא את זרע הפורענות שעניינו שאלת התפקוד בליל אבר וזעם, אינך זקוק למסיחי דעת כמו כאב, שאינו מניח לך לעשות יותר מאשר לשכב על גבך פשוט רגליים. בשעות כאלה אני מעדיף את הביוגרפיה המונומנטלית של ניל יאנג 700 ,"Shakey"( עמודים), על פני האפשרות שהרנדוו לא יעלה יפה. זו גם לא שאלה של כסף. נערת ליווי שישלח לך הקונסיירג' מבין העניין לסוויטה שלך לא תעלה יותר ממנה ראשונה ב"גונדל", גם אם תשתתף בקומיסיון שגובה המלון עבור האירוח שלה.היער היה גדול, אבל העץ לא נפל. תנאים אובייקטיביים טובים יותר לא היו יכולים להיות. מי שלא עשה את זה בבודפשט, כנראה כבר לא יעשה את זה בחייו. מצד שני, אף אחד לא יכול לאסור עלי לחשוב על האפשרויות המתמטיות. על מה יכול היה להיות. מצד שלישי, אני מכיר את פרצופי כאשר אשמה רשומה עליו. נדמה לי שלא בגדתי ­ חלילה אינני מצטט מהפתק המפורסם של אורי אילן ז"ל ­ משום שלא לבגוד, באף אחד ובשום דבר, הוא חלק מהמבנה הנפשי שלי. מה שלא אומר שאוותר לחברי על הסיפורים שלהם.בספרד למשל, ממש לפני בודפשט, הלכתי לישון כהרגלי, שעה שחברי רק התחילו להבין את הלילה. בארוחת בוקר נראה חברי זחוח וטוב לב. כיצד הלך לנמל הספרדי, מצא את בית הזונות המקומי, מקום מעופש למדי. כיצד עמד בתור עם עשרה מלחים ושני נפחים, שנכנסו ויצאו מחדרה של זונה מולאטית. כיצד עמד באומץ ברעיון שעשרה מהם עברו שם לפניו. התיאור היה כה בוקובסקי, כה הנרי מילר, שפני נפלו. בעיקר דחתה אותי העובדה שחבר כה קרוב מוכן לקחת את אברו בכפו ולבקר באתר חבוט יותר מדיסנילנד. אחרי שהחלטתי שלעולם לא אשוב לדבר איתו, הסביר לי שעבד עלי. ניסיתי להעניק לך ריגושים, אמר. אתה נראה כל כך מסכן עם הרגל הנפוחה שלך.מיד התקשרתי הביתה. רציתי חום ונחמה. לא היתה תשובה. אחד הדברים שגברים לעולם אינם לומדים זה למ עט בטלפונים הביתה. אין דבר שמעביר גבר מרוחק על דעתו מאשר טלפון שלא מרימים אותו בתל­אביב.