רעבות לעזרה קבוצת תמיכה ראשונה לאמהות של אנורקסיות חן דגן 28/08/02 מכל הריחות שבעולם, דווקא ריח מענג של אוכל ביתי הציף אותי כשהגעתי ל"שחף" ­ עמותה לטיפול בהפרעות אכילה. הריח היה כל כך מפתה, עד שעורר בי צורך דחוף להסתער על המטבח ולהתיידד שם עם הסירים. קצת מוזר לדון בהפרעות אכילה עם כזה ניחוח באוויר, אבל נראה שהנערות המטופלות במקום מתעלמות ממנו בקלות, לטובת מאבק יומיומי מתיש סביב השאלה האם הן אכלו אתמול, ואם יאכלו היום, מחר ובכלל.עמותת שחף שוכנת במבנה חינני ומטופח מצופה טיח כתום, באמצע נוף כפרי ליד קיבוץ נען. את העמותה הקימה בשנת 99' ד"ר מוריה גולן, דיאטנית קלינית, מומחית להפרעות אכילה, ששמה לה למטרה למגר תופעות של אנורקסיה נרבוזה ובולמיה, תוך שימת דגש על טיפול במסגרת הקהילה. "החלטנו להקים קואליציה אנטי­אנורקטית ואנטי­בולמית", מסבירה ד"ר גולן.בניגוד לטיפול הניתן בבתי חולים, במסגרת הטיפולית של העמותה הנערות אינן מאושפזות במקום, אלא ממשיכות ככל שניתן בחייהן הרגילים. בד בבד, הן מטופלות על ידי צוות של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וחונכות, שמטפלים בהן, דואגים להאכלתן ולמעקב אחר מצבן. אחיות לצרה במהלך שלוש שנות עבודתה של ד"ר גולן, טופלו במסגרת העמותה מאות מקרים של הפרעות אכילה בקרב ילדות, נערות ונשים בוגרות, בגילאים 12­50. הניסיון המצטבר הביא אותה למסקנה שהתופעה משפיעה באופן קשה לא רק על המטופלת עצמה, אלא גורמת למשבר המשפיע על המשפחה כולה. לכן הוחלט לשלב את הטיפול בסובלות מהפרעות אכילה גם בטיפול משפחתי כולל. בשלב מאוחר יותר, הועלה רעיון להקים קבוצת טיפול ותמיכה שתיוחד דווקא לאמותיהן של הנערות המטופלות.לפני כחודש הסתיימה התוכנית בת 14 המפגשים השבועיים של הקבוצה הראשונה, ולאור ההצלחה, שוקדים כיום בעמותה על הקמת קבוצה נוספת. אמירה ברגר, פסיכולוגית קלינית המתמחה בהפרעות אכילה, הנחתה את הקבוצה בשיתוף עם יעל מידן, עובדת סוציאלית. ­ ידוע לך על קבוצות דומות שפעלו בעבר?ברגר: "מבדיקה בספרות המקצועית ובאינטרנט, לא מצאתי שהיתה בעבר קבוצה של אמהות. היו קבוצות של אמהות ובנות, או קבוצות טיפול משפחתיות, אבל לא קבוצות טיפול לאמהות בלבד".­ למה דווקא קבוצה לאמהות?"אחת לתקופת מה, במהלך העבודה עם הנערות, הזמנתי את האמהות לשיחה, והתרשמתי שהן בעצמן זקוקות לתמי כה ולהחזרת 'הכבוד האמהי'. ראיתי עד כמה הן פגועות, כי בת שמסרבת לקבל אוכל, מסרבת לקבל בעצם את הדבר הכי אמהי מבחינתן ­ ההזנה. הן מאבדות משהו מתחושת האמהות הבסיסית שלהן, מהביטחון והסמכות ההורית. ילד בריא אפשר להעניש, למשל, בביטול דמי הכיס, אבל אי אפשר לבטל דמי כיס לילד שלא רוצה לחיות".היו אמהות שסירבו להשתתף בקבוצה. "הן חששו מהלא ידוע, ממשהו חדש שהן לא ידעו לאן הוא מוביל", אומרת ברגר, "הן הסתובבו עם תחושות אשם כבדות וחששו אולי שהן עומדות להיות נידונות ולהימצא אשמות". אולם למעשה, הטיפול מציע תמיכה לנשים שהתמודדו עם רגשות אשם קשים, כעס, כאב, חרדה וחוסר אונים מול הבנות שלהן עצמן."הקבוצה הוקמה למטרות תמיכה ו'הכלה'. חשנו שאם ניתן 'מיכל' טוב לאמהות, הן יוכלו אחר כך לשמש מיכל טוב יותר לבנות, כי הן עצמן התמלאו. היתה להן חוויה של מקום לעצמן. האמהות האלה חיות בהרגשה שהבעל לא מבין אותן, והילדה מאיימת עליהן ומתסכלת אותן. בקבוצה הן הרגישו מובנות, נתמכות ונאהבות. הן ממש היו אחיות לצרה", אומרת יעל מידן. איפה האבא כ­%95 מהסובלים מהפרעות אכילה בקרב האוכלוסיה הן נשים. האנורקסיה מופיעה לרוב בגיל ההתבגרות, אבל לא רק בגיל זה. שיעור התמותה מהמחלה הוא %5­%18. הפרעות אכילה מתפתחות במהלך הילדות, ומושפעות ממסרים ישירים ועקיפים במשפחה. לפיכך, אחת המסקנות בעקבות המידע והטיפולים, לדברי ד"ר גולן, היא שיש קווים משותפים המאפיינים לא רק את האנורקטיות והבולמיות, אלא גם את המבנה המשפחתי בו גדלו, ובמיוחד את הקשר עם האם."מדובר באמהות דומיננטיות מאוד במבנה המשפחתי, שקיימו קשר סימביוטי עם הבת ודחקו את האבות הצידה, לא נתנו להם לתפוס מקום. במשפחות של ילדות עם הפרעות אכילה, האב לא דומיננטי במובן שאינו מעורב במה שקורה במשפחה. הוא עסוק בעבודה, ולא לוקח חלק בטיפול בילדה. פעמים רבות האבות דומיננטיים דווקא בהפסקת הטיפול. הטיפול מאוד מטריד מבחינתם, כי הילדה מרימה ראש ומתנהלת באופן יותר עצמאי. הם אחראים על הקופה המשפחתית, ודרך הפסקת הטיפול הם מוציאים את הכעס שלהם על כל העניין. קשה להם לתפוס את מהות המחלה. הם לא מבינים למה צריך טיפול, ואומרים 'שתאכל ודי'".ספרות מקצועית ענפה ומחקרים רבים נכתבו על "האם האנורקטית" (האם של נערה אנורקטית), המתוארת כ"האם הלא רואה", ושירטטו באופן בלתי מחמיא את קווי אופייה. לפי מחקרים אלה, אמהות לנערות הסובלות מהפרעות אכילה, עלולות להיות "בעלות קווים אמהיים חלשים, ובמקרים מסוימים מרוכזות בעצמן ולא קשובות לצורכי ילדיהן". הספרות המקצועית מציירת אמהות שמשליכות על הבנות את הציפיות והצרכים הנרקיסיסטיים שלהן עצמן, והבנות אמורות לעמוד בציפיות. ילדות אנורקטיות מאופיינות בפרפקציוניזם, ובנוסף נכפות עליהן באופן לא מודע ציפיות להיות הילדות הכי מוצלחות והתלמידות הכי מוכשרות, כאלה שציון 95 במבחן נחשב אצלן לכישלון.ד"ר גולן עושה סדר בדברים: "באנורקסיה יש שילוב בין ילדות רגישות מאוד, ואמהות שלא תמיד יכולות להיות שם, להכיל את החרדות והרגישויות של הילדות ולהרגיע אותן. לכן, חלק מהילדות כועסות על האמהות ותופסות אותן כמרוחקות וקרות. ילדה מאוד רגישה מתמודדת עם הבעיות הרגילות לגיל שלה ­ יש לה חברים או אין לה, היא מקובלת מבחינה חברתית או לא, אבל היא חווה את הכאב באופן הרבה יותר חד. היא מתמודדת עם עוצמות רגשיות גדולות מאוד, שאין לה כוחות להתמודד איתן. לכן, היא מו צאת פתרונות של הסחה. אחת ההסחות היא ההתעסקות באוכל ובגוף, כי אלה מנגנונים מאוד ברורים שמעניקים תחושה של ביטחון ושליטה. כשהן כבר בתוך המחלה, הן מגלות שהמחלה שולטת בהן, לא להפך, אבל אז אין להן כלים להתמודד עם זה".המחקרים מצביעים גם על כך שהקשר מאופיין בבעיות של גבולות בין אישיים ובמעורבות יתר של האם בחיי הבת. בקשר יש מעט מאוד הבעה של רגשות חיוביים, והוא מאופיין בתקשורת הורסת ­ הבעה אינטנסיבית של רגשות שליליים כמו כעס ואכזבה, הן מצד האמהות והן מצד הבנות. לעתים מאופיין הקשר עם האם גם בהיפוך תפקידים ­ הילדה לוקחת על עצמה את תפקיד ההורה. "ילדות אנורקטיות הן פעמים רבות 'ילדות הוריות', כאלה שדואגות לשלום הבית בהרבה מאוד מובנים. אם ילדה כזאת למשל, תחוש שלאמא אין חברות, היא תדאג להיות החברה שלה, תמלא בשבילה את הצורך הזה. יש אצלנו, למשל, מקרה של בת לאמא חרדתית. זאת ילדה שדואגת להתקשר לאמא שלה כל שעה וחצי. כלפי חוץ, הילדה נראית תלותית וחרדתית, אבל היא בעצם נענית לחרדות של האם. אם ילדה כזאת תחוש שהיחסים בין ההורים לא טובים, היא זאת שתדחוף לטיפול זוגי. זאת בחירה לא מודעת, צורך פנימי. לא פעם הן ממש נכנסות למאזנים הכלכליים המשפחתיים כדי לדעת מה קורה שם, אם העניינים מנוהלים כשורה, כשזה בעצם תפקיד של הורה. אם הן חושבות שאין כסף בבית, הן לא ירצו להמשיך את הטיפול".בקבוצת התמיכה "הוחזרו" האמהות לילדותן. לעתים הן גילו שהן משחזרות מול הבת את הקשר שהיה להן עם הוריהן. "היתה בקבוצה אם אחת שהיה לה אבא דומיננטי ונוקשה. בקבוצה היא גילתה שהיא מתנהגת באותם דפוסים של כעס והתנגדות, שחשה מול האב, כלפי הבת שלה, בלי כל יכולת להיות אמפתית כלפיה ולצעוד איתה לקראת פתרון", אומרת ברגר.נושא נוסף שעלה בקבוצה היה הפאסיביות של האבות. "הקושי היה להכניס את הבעלים כשותפים בהתמודדות", מספרת מידן. "הבעלים נתפסו כמתעלמים, פאסיביים, לא מוכנים להתמודד, כאומרים 'נו טוב, נאשפז אותה'. לאט לאט האמהות גילו גם את החלק שלהן באי השיתוף. יש קשר מאוד סימביוטי בין האמהות לבנות, קשר שלא קל להכניס אליו עוד שותף". נתנה בה סימנים "תפסת אותי בשבוע קשה", מקדימה ואומרת לי אירית (שמות האם והבת בדויים), אחת מהמשתתפות בקבוצת האמהות.­ מה זה אומר?"שבוע קשה מבחינתי, זה שבוע שבו הילדה לא אכלה כל השבוע, חוץ מארוחה אחת. יש ימים טובים שהיא אוכלת, ואז מצב הרוח בבית טוב. כשהיא מפסיקה לאכול, זה מיד משפיע קשה על כל הבית".אירית ובתה רויטל, בגיל העשרה, הגיעו ל"שחף" לפני כחמישה חודשים, לאחר שהנערה אושפזה. אירית היא בין האמהות המתמידות ביותר שנטלו חלק בפעילות הקבוצה. ברגר ומידן מעידות עליה כי "הספרות המקצועית חטאה לה", ושהדמות האמהית המשורטטת שם אינה מתאימה לאופיה הנעים והתומך. בשיחה איתה אכן מתגלה אירית כאשה גלוית לב, המביעה בכנות כאב וחוסר אונים לצד רצון עז לעזור לבתה.­ ספרי על בתך. איזו מין ילדה היא?"יש בה שאיפה אדירה לשלמות. היא תלמידה מצטיינת, לא יכולה לקבל פחות ממאה במבחן, וזה עולה לנו ביוקר. גם מבחינה חברתית אף פעם לא היו לה בעיות, וגם היום החברות ממשיכות להיות איתה בקשר".­ אז איך התחיל כל העניין?"לפני כשמונה חודשים רויטל התחילה בדיאטה מכוונת, למרות שהיא אף פעם לא היתה מלאה. בהת חלה לא כל כך שמנו לב, אבל ראינו שהיא קונה לבית מוצרים דלי קלוריות ­ לחם קל, גבינות רזות ומשקאות דיאט. היא גם נרשמה למכון כושר והתחילה להתעמל באינטנסיביות, אבל עדיין לא כל כך שמנו לב. מי שהעירה את תשומת לבנו היתה המורה שלה, ששמה לב לסימנים, קראה לי לשיחה ואמרה שלצערה היא מתורגלת בזה. הילדה ירדה בצורה דרסטית במשקל, והפכה מאוד חלשה וחיוורת. המורה הציעה לנו להתערב ולבדוק את העניין. הגענו לרופא המשפחה, שעשה כמה בדיקות ושלח אותנו לדיאטנית שנתנה לה תפריט מסודר. הילדה אכלה לפי התפריט, אבל היו בלופים באמצע, והירידה במשקל המשיכה".ההידרדרות במשקל הובילה לבסוף לאשפוז. אירית: "הילדה התעלפה בבית הספר, ואשפזו אותה במחלקת ילדים ונוער באחד מבתי החולים, שם הם מטפלים בשיטה של ניתוק מוחלט מההורים ומהחברים. במשך שבוע לא היה לנו איתה אפילו קשר טלפוני. גם לה עצמה היתה טראומה נוראה מעצם הניתוק. היא אושפזה בחדר עם ילדים שאמא שלהם ישבה לידם כל היום, וזה חידד לה עוד יותר את תחושת הבדידות. גם לנו היה קשה, אבל זה עזר, כי היום, כשמאיימים עליה בשחף שאם היא לא תאכל היא תגיע לאשפוז, היא אוכלת עד שהיא מגיעה למשקל שהם מציבים לה".ובכל זאת, מספרת אמה, רויטל עדיין מתעסקת באובססיביות באוכל ובכל מה שקשור אליו. "האוכל הפך להיות הנושא המרכזי וכמעט היחיד בחייה. קמים עם זה בבוקר, הולכים לישון עם זה, וכל היום מדברים רק על זה. זה משתלט על הכל ומשבש לה תוכניות. היא שואלת את עצמה, למשל, אם ללכת או לא ללכת לאירוע משפחתי, כי אז צריך לאכול ולהקיא. החשבונאות הזאת הופכת להיות תחום העניין המרכזי והעיקרי, וזה מוציא אותי מהדעת".­ איך את מגיבה?"לפעמים בכעס, לפעמים בשיחות, לפעמים בבכי. אני מונעת על ידי הרגש. יש קטעים שאני מפצירה בה לאכול וזה לא עוזר. כשאני חסרת אונים אני מתקשרת לשחף והם תמיד זמינים. כשהמצב קשה, הם מזמנים אותה לשיחה. כל הזמן יש בי את הפחד הנוראי הזה שהיא תידרדר ותגיע למצבים הקשים של תת תזונה ואפילו מוות. זה פחד אימים". שבועיים אחרי שהחלו מפגשי הקבוצה, עבר בנה של אירית, אחיה של רויטל, תאונת דרכים קשה. "הודעתי שלא אוכל להשתתף, אבל המנחות אמרו לי 'בואי, תנסי בכל זאת', ועם כל הקושי, אני מאוד שמחה שהגעתי. התחלנו את הקבוצה תשע אמהות, וסיימנו ארבע".­ את יודעת למה השאר פרשו?"כל אחת מהסיבות שלה. היתה למשל אשה חרדית, חוזרת בתשובה מירושלים. בשלב מסוים הבת שלה סירבה להגיע לשחף, אז גם האמא הפסיקה להגיע. והיתה גם הבעיה הכספית ­ איך מממנים את הטיפול, וכמובן החששות ממה שעלול להתגלות שם. אבל אני אמרתי לעצמי, 'בית דין לא יעזור, אני לא מוותרת על אף פגישה'".­ מה הפקת ממפגשי הקבוצה?"נוצר קשר בין המשתתפות, הפכנו ממש חברות. מצאנו את עצמנו מדברות על המון דברים. בקבוצה כזאת, את רואה ושומעת את כל הווריאציות של המחלה. בהתחלה אפילו התעודדתי כשפתאום ראיתי שהבת שלי לא במצב הכי קשה שם. שמעתי כל מיני סיפורים של אחרות, והראייה שלי התחדדה. למדתי מה לבדוק, לאיזה סימנים לשים לב. אחת האמהות סיפרה, למשל, שהבת שלה הודיעה לה באיזה שלב שהיא מפסיקה לאכול בכלל. אני נתקלתי בדיוק במצב הזה לפני שבוע, אבל אז כבר הייתי מוכנה לזה, וידעתי שאני צריכה מיד לערב את התזונאית והפסיכולוגית. אמא אחת סיפרה שהם הגיעו במשפחה למצב שהבת ניסתה לברוח מהבית, והם חסמו את הדלת בגופם. גם לזה הגעתי. הסיפורים בקבוצה הכינו אותי לסיטואציות שעלולות לקרות, והיום אני מוצאת את עצמי הרבה פחות היסטרית ולחוצה, עם יותר ויותר כוחות להתמודד".­ אילו נשים היו בקבוצה?"כל מיני. היתה 'אשת קריירה', שאמרה שהעבודה חשובה לה מאוד ופחות חשוב לה איך הבית נראה, והיתה גם אמא שסיפרה שהיא הקדישה את כולה לבית. היתה אמא שאמרה שהיה לה קשר מעולה עם הבת שלה, שהבת היתה כמו חברה שלה. קשה היה למצוא קווים משותפים".­ איפה באה לידי ביטוי תחושת האשמה שלהן?"בקטע שהן חשבו שהן אמהות לא מספיק טובות. היו שסיפרו שהילדות מאוד כועסות עליהן, שהן טוענות שהן אף פעם לא נמצאות שם בשבילן, לא מקשיבות להן ולא מבינות אותן. אותה אמא קרייריסטית אמרה שאכן היא ובעלה היו כל היום בעבודה, ובערב באו עייפים הביתה, ולא התפנו לבת. לעומת זאת, היו אותן אמהות שבילו הרבה מזמנן בבית, אבל זה גרם ליותר מתחים, כי הבנות כעסו ושאלו 'את בודקת אותי? את עוקבת אחרי? את לא סומכת עלי?'. היתה אמא אחרת, שיש לה כביכול קשר טוב עם הבת שלה, אבל מסתבר שזו כועסת עליה, מתלוננת ולא מוכנה לשמוע בקולה, וזה מאוד קשה לה".­ המשתתפות גילו הבנה זו למצוקותיה של זו?"כן. עזרה לי העובדה שלא הייתי צריכה להסביר כל דבר שקורה בבית, כי כולן חוו את אותן סיטואציות. לאנשים מבחוץ קשה להבין מה קורה. חושבים שהיא בסדר, כי היא נראית בסדר, היא לא נראית כמו מוזלמנית. למשל, היינו באירוע והילדה אכלה. אחר כך המארחת באה ואמרה לי 'מה אתם רוצים? היא אוכלת'. היא רק לא יודעת שאחר כך היא באה הביתה, הקיאה הכל, ובהמשך, צמה במשך יומיים כדי לקזז את האכילה. כשהעליתי סיטואציות בקבוצה, הנשים מיד חייכו והנהנו. הן מיד הבינו. זה כמו תסריט זהה שחזר על עצמו בכל פעם מחדש. גילינו שההתנהגות של הבנות כמעט זהה, ולא משנה בנות כמה הן."התמיכה והעידוד היו עצומים. ברגע שאחת האמהות הגיעה מדוכאת לפגישה, כי היא עברה שבוע קשה עם הבת, האחרות מיד חשו בזה, והבמה התפנתה, כדי שהיא תוכל לספר על זה. אחרי שהבן שלי עבר את התאונה, האמהות האחרות התקשרו הביתה, ושאלו איך הן יכולות לעזור לי. זה היה מאוד מרגש. נשארנו חברות, ועד עכשיו אנחנו שומרות על קשר".­ אילו סוגים של התמודדות רגשית עלו בקבוצה?"עלו שם קטעים מאוד קשים, אמהות פרקו את הכאב ובכו. העלינו תגובות שונות סביב העימותים בנושא האוכל, דיברנו על הכעס והכאב. גם אני מרגישה לפעמים כעס מאוד גדול, שקש ה להתגבר עליו. כשסיפרתי על פעם שנורא כעסתי, שאלה אותי המנחה אם חיבקתי את רויטל באותו רגע. בהתחלה זה נשמע מפתיע, כי כשהכעס כל כך גדול בא לי לחנוק אותה, אבל למדתי לחבק גם ברגעים קשים. אני רואה שזה מרגיע. זה עוזר לי, וגם לה. למדנו גם שלא נורא לבכות ליד הילדות שלנו, לא להסתיר עד כמה זה קשה או כואב לנו. היתה פעם אחת שבכיתי מאוד, בכי שהגיע מיאוש תהומי. הבת שלי מאוד נבהלה ואפילו היתה מוכנה לאכול כדי שאני לא אבכה".­ איזה חלק היה לאבות בטיפול במחלה?"בכל הבתים, הבעלים לא היו שותפים לטיפול, והאמהות דיברו גם על זה. גם הבעל הפרטי שלי לא נתן כתף בהתחלה, וזה גרם לי כאב גדול. לאט לאט הוא נכנס יותר לעניינים. היום הוא משתף פעולה, אבל אני עדיין בקו החזית. למדתי לשנות את ההתנהגות מול הבעל שלי. היום אני קובעת לו עובדות. למשל, 'בימים אלה ואלה אתה נוסע איתה לשחף, לא אני'. או 'היום אתה מתקשר לפסיכולוגית ומדבר איתה בטלפון'. וזה עובד".