ראש השנה תשס"ג - שנתיים לאינתיפאדה / בן כספית בפרוץ האינתיפאדה, התברר סופית: ישראל אינה מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה בן כס 05/09/02 זה קרה כשלושה שבועות לאחר תחילת אינתיפאדת אל­אקצה. ראש אמ"ן, האלוף עמוס מלכא, סייר בפיקוד המרכז. קצין המודיעין של הפיקוד היה אז יוסי קופרווסר (היום ראש חטיבת המחקר באמ"ן). "תגיד", שאל מלכא את קופרווסר, "כמה כדורים צה"ל ירה מתחילת האירועים?"השאלה נפלה על קופרווסר בהפתעה מוחלטת. לא היה לו שמץ של מושג. מלכא ביקש שיבדוק. עד הצהריים הגיעה התשובה. על­פי אחד מעדי הראייה, רוב הקצינים שהיו בחדר לקו בחיוורון פתאומי. התברר שצה"ל ירה, בימים הספורים הראשונים של האינתיפאדה, כ­700 אלף כדורים וקליעים שונים ביהודה ושומרון, ועוד כ­300 אלף בעזה. בסך הכל כמיליון כדורים וקליעים. מישהו בפיקוד מרכז כינה אחר­כך את הפרויקט "כדור לכל ילד". מספר אסטרונומי שמעיד על מה שקרה בשטח.תמונה אחת שווה אלף מילים, אבל מיליון קליעים חזקים וקטלניים ממנה. באותו עניין: נביל שעת', שסייר באותם ימים עם אורח אירופי באזור הרצועה, ניסה להדגים בפניו את האגרסיביות של צה"ל, וביקש מהמאבטח שלו להוציא ראש ולירות כדור אחד מאקדחו באוויר. המאבטח ירה כדור בודד. בעקבותיו, התעוררה הגיזרה כולה לחיים: צה"ל השיב אש מעשרו ת קנים, כולל טנקים, במשך שעתיים רצופות. אש תופת מרובים, מקלעים, מקלעים כבדים, ררנ"טים, מה לא. ירי כבד, רצוף, ללא הפסקה, בתגובה לכדור אקדח בודד.הסיפור הזה לא סופר, אגב, על­ידי נביל שעת'. הוא מוכר היטב לגורמים צבאיים ישראלים. מקרים נוספים נרשמו לאורך ציר הזמן ולרוחב כל הגיזרה. צבא ההגנה לישראל התכונן לאינתיפאדה הזו שנים ארוכות, וכשהיא פרצה, פרק את תיסכולו המתמשך על הפלשתינים, שלא ידעו מאיפה זה בא להם. אף אחד, בצד שלנו או שלהם, לא חלם שהאירוע, שהוגדר מראש כ'מנהרה פלוס', ואמור היה להוציא את הפלשתינים ידי חובה במאבקם הלאומי למדינה, יימשך שנתיים, יגבה אלפי הרוגים (מתוכם יותר מ­615 אצלנו) ולא יראה, עדיין, סימני סיום (למרות סימני עייפות ברורים).במערכת המדינית, וגם במערכת הביטחונית, קיימת סברה, לפיה יתכן שהתגובה ההרסנית של צה"ל והמכה שספגו הפלשתינים בשבועות הראשונים, דירדרו את המצב והסלימו את ההמשך. בשבועות הללו סבלה ישראל מעט מאוד אבידות, לעומת הרבה מאוד הרוגים ופצועים לפלשתינים. יחס של אחד ל­20, אחר­כך 2 ל­40. בתחילת אוקטובר עמד המאזן על 75 הרוגים פלשתינים, מול ארבעה ישר אלים בלבד."מה קרה לכם", שאלו אז בכירים פלשתינים את עמיתיהם, "אתם שוברים את הכלים". צה"ל המשיך לירות, בעיקר על­ידי צלפים. ההלם בצד הפלשתיני הלך וגבר. נוצר 'מאזן דם' רצחני. התעורר אינטרס פלשתיני עליון לגבות קורבנות ישראלים, להשוות את התוצאה, לנקום. ההמשך ידוע. מפקדי צה"ל נשבעים ומשננים שוב ושוב, שהצבא השתדל 'להכיל' את האירועים ולהגיב במדויק ובצנעה, אבל הנתונים והתוצאות בשטח מצביעים על מציאות אחרת. סגן השר סנה נשבר סגן שר הביטחון, אפרים סנה, שהיה ממונה מטעמו של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק על ההקלות לפלשתינים, חווה את המדיניות הכוחנית של הצבא על בשרו. סנה עבר, פעם אחר פעם, הרפתקאות, בהן התברר לו שהוראות כתובות, ברורות, של הדרג המדיני, בדרך­כלל הממשלה או ראשה, 'נתקעות' בדרכן לביצוע (במקרה הטוב) או מועברות לדרג הצבאי ולא מבוצעות כרוחן וכלשונן (במקרה הרע), או לא מבוצעות כלל (במקרה הרע מאוד). ביומני הפעילות ובפרוטוקולים יש עשרות דוגמאות, קשות וקלות, לאירועים כאלה.כך, למשל, אחרי אחת מפגישותיו של השר שמעון פרס עם ערפאת, במאמץ להגיע להפסקת אש. אחד הסיכומים היה שישראל תפתח את ציר 'טנצר' ותפסיק לבתר את רצועת עזה לשניים. השמש שקעה, הלילה ירד, יום חדש האיר, וציר 'טנצר' נותר סגור. הפלשתינים התקשרו לזעוק. תא"ל גדי אייזנקוט, מזכירו הצבאי של אהוד ברק, התקשר לפיקוד דרום, שהתעקש: 'טנצר' פתוח. אייזנקוט חזר לפלשתינים, שהתעקשו: "הציר סגור". אייזנקוט חזר לפיקוד דרום, וחוזר חלילה. בסוף פקעה סבלנותם של הפלשתינים. מוחמד דחלאן בעצמו ירד לציר 'טנצר' ונתקע שם, כי הוא סגור, בין מאות מכוניות ואלפי אנשים.התברר שההוראה לפתוח את הציר הגיעה, אבל החיילים לא קיימו אותה. התירוץ הרשמי: חפץ חשוד במחסום. אין חבלנים פנויים. החבלנים התפנו רק בסוף היום, כדי לגלות שהחפץ היה תמים, מה שקשה להגיד על המערכת.מקרים זהים וקשים יותר אירעו כמעט בכל יום. הוראות כתובות של הדרג המדיני נוסחו, נכתבו, נחתמו ושוגרו לשום מקום. הן נותרו מתוייקות בקלסרים השונים. לאחר אחד הדיונים אצל ברק, התקיים דיון במטה הכללי. אחד האלופים אמר, בתגובה להוראות ביצועיות שקיבל: "אבל הדרג המדיני הורה להפסיק בשלב הזה את החדירות". הרמטכ"ל, שאול מופז, ענה: "אתה תעשה מה שאתה מוצא לנכון, על­פי מה שקורה בשטח. אם הדרג המדיני ירצה, הוא יעיר לך אחר­כך".מה הפלא שאחד המח"טים, בהתבטאות בפני קצינים, העז להגיד משהו כזה: "כמעט שברנו אותם, אבל כל החיינדלעך האלה והדיבורים על הפסקת אש קילקלו לנו". מח"ט אחר, אל"מ גל הירש, תלה את הכישלון במטרה "לשבור אותם", בכך שהוחלט להכניס לאחת הערים הפלשתיניות משלוח של מלט. בוגי יעלון, שהיה סגן הרמטכ"ל ואחר­כך אלוף פיקוד המרכז, נשמע אומר יותר מפעם אחת שאין טעם לדבר כשיורים, וכל ענייני הפסק ת האש במהלך לחימה מזיקים ומיותרים.אמנון ליפקין­שחק, מי שריכז בתקופה הראשונה את המאמץ המדיני להשגת הפסקת אש, הפסיק את פעילותו ופרש לאחר אחת הפעמים בה סיכם עם דחלאן סיכומים מפורטים, העביר אותם הלאה, ראה את ההוראה יורדת לשטח, ואת השטח מתעלם ממנה. ליפקין­שחק החליט שהוא לא משחק יותר במשחק הזה.מי שנאלץ להמשיך, הוא מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יעקב (מנדי) אור, שניסה להגן בגופו על הנסיונות לשמור על נורמליות ועל גובה להבות סביר. אור פרש בסיום תפקידו, מצולק מחוויות קשות. אנשיו, שהיו פזורים בשטח, כונו על­ידי בכירי צה"ל 'המשת"פים'. פעם אחר פעם נוכחו לראות איך סחורה חקלאית שאמורה להיות משוחררת לשיווק בהוראת הדרג המדיני, נתקעת במחסומים, עד שאובד עליה הכלח. זה חמור, בעיקר כשמדובר בתות שדה ופרחים, ענפי ייצוא חשובים לאלפי משפחות ברצועה, שמאבדים את ערכם המסחרי תוך יומיים­שלושה של עיכוב.או, למשל, הוראה לספק דלק לרצועה, דרך מסוף הדלק. הוראה ברורה וחדה שניתנת בערב, רק כדי למצוא בבוקר רכב צבאי ששיגר המח"ט, חונה ליד מסוף הדלק ולא מאפשר ביצוע. מישהו ירה על מישהו לפני כמה שעות והמח"ט החל יט לעכב הכל, עד יעבור זעם. אהוד ברק האציל סמכויות למח"טים בשטח, ואלה החליטו להעניש, ככל שעלה על רוחם, את כל מי שרצו להעניש, או את סביבתו.כך עקרו דחפורי צה"ל, בחודשים הראשונים של העימות, אלפי דונמים של גידולים, חממות, משתלות, כולל ציוד חקלאי, משאבות וטרקטורים, בצורה גורפת וחסרת אבחנה, ובאמתלה של "צרכים ביטחוניים". הפלשתינים הסתובבו אז עם תמונות של בתים ודירים שנהרסו על עדרי עיזים, בעודן בחיים. אלוף פיקוד הדרום נקרא לבירור אצל שר הביטחון לאחר שצה"ל עקר יער גדול ליד קיבוץ נירים, כדי לגלות אחר­כך שמדובר ביער שנטעו הקיבוצניקים.בשלב מסוים גם אפרים סנה נשבר. הוא קיים כמה שיחות קשות עם ברק ושיגר לו מכתב נוקב. סנה אמר וכתב, בין היתר: "מהרמטכ"ל עד אחרון הסמלים במחסומים, אף אחד לא מיישם את המדיניות שלך". סנה אמר לברק, בעצם, שהצבא לא סופר אותו. שההוראות לא מתקיימות. שכל קצין עושה כראות עיניו. שצריך לטלטל את הרמטכ"ל, את הצבא, את אלופי הפיקוד. שהמדיניות של ענישה קולקטיבית והכבדה כלכלית לא משרתת את המטרה המדינית של הממשלה. ראש הממשלה ברק חשש ברק הקשיב. הוא ראה את המראות, שמע את הקולות ואסף את העדויות. בין היתר, שוחחו איתו בשלבים מסוימים גם בכירים פלשתינים, שדיווחו לו על דברים שקרו בשטח. "אין לך מושג מה אתם עושים", אמרו לו. ברק היה במילכוד: מצד אחד, האמין במערכת הצבאית אותה הכיר ובה צמח, ונתן לצה"ל אשראי מוגבר. מצד שני, הבין את הבעיה.ברק חשש להתעמת עם צה"ל או הרמטכ"ל. הוא הריח בחירות וידע שעימות כזה יכול להיות הרסני. בדרך­כלל נהג להגיד למזכירו הצבאי, תא"ל גדי אייזנקוט: "תעיר לרמטכ"ל, ככה זה לא יכול להימשך". אייזנקוט השתומם: "איך אני יכול להעיר לרמטכ"ל? הוא המפקד שלי". אייזנקוט רמז, בעצם, שברק הוא שצריך להעיר.אבל ברק המשיך לנמנם. בשלב מסוים נשבר גם הוא. ראש הממשלה קיים כמה בירורים עם קצינים בכירים, ביניהם הרמטכ"ל. גם אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, היה בין המוזמנים. הבירורים נעשו בפורום מצומצם ביותר, בחשאי, על­מנת שלא ידלפו. אנשים שנכחו שם תיארו את המעמד כ"נוקב וקשה" ואת ברק כמי שהגיע אליו "עם אקדח טעון, כדור בקנה ואיום מפורש לתקוע אותו בין העיניים של מי שימשיך להמרות את פיו". האיומים שוגרו, הנזופ ים ננזפו וחזרו לשטח, שם המשיך הברדק לחגוג.צריך להדגיש: אין בדברים הללו כדי להצדיק או לתרץ את הרצחנות הפלשתינית במהלך השנתיים החולפות. שום דבר לא יכול להצדיק או לתרץ אותה, והפלשתינים, במידה רבה, הרוויחו ביושר את מה שספגו. אין במה שנכתב כאן כוונה להטיל אחריות, בכל הקשור לפרוץ המהומות, על ישראל. למטבע הזה שני צדדים לפחות. אין בהם כל כוונה להביע עמדה פוליטית. יכול להיות שצה"ל, שהיה נחוש בדעתו להטיל את מלוא עוצמתו על הפלשתינים, לגבות מהם מחיר דמים קשה וללמד אותם, אחת ולתמיד, לקח שלא יישכח, צדק בגישתו זו. ההיסטוריה תספר על כל זה.העניין אחר לגמרי: בישראל 2001 התברר, למי שלא ידע, שהצבא הוא קובע המדיניות והמבצע שלה. הצבא הוא מכתיב הקצב ומגלגל האירועים. לדרג המדיני אין שום יכולת לאכוף עליו משמעת או לבדוק אותו. בימים הקשים ההם, בספטמבר 2000, התברר באופן סופי שישראל אינה מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שמסונפת אליו מדינה. הרשות המבצעת האמיתית אינה הממשלה, אלא מערכת הביטחון האדירה שבנתה המדינה סביב עצמה במהלך השנים. מערכת שמרכזת בידה, בלעדית, את כל אמצעי המודיעין, החשיבה, הבקרה והתכ נון של המדינה, ועושה בהם שימוש כראות עיניה. בימי מבחן, כמו אלה שנחתו עלינו לפני שנתיים, אין על המערכת הזו בקרה אמיתית, והכל תלוי ברצונם הטוב של בכיריה והפנמתם את ערכי הדמוקרטיה, השלטון התקין והחוק.ראש הממשלה ברק גילה, בדרך­כלל, קור רוח. לקראת סוף כהונתו הירבה לזגזג, הכריז בבוקר הכרזות אותן ביטל בערב, כינס דיונים ארוכים עם מסקנות מלומדות, אותן גנז כעבור כמה שעות, וחוזר חלילה. בדרך­כלל לא איבד את עשתונותיו, גם ברגעים הקשים ביותר.נקודת השבירה שלו היתה הלינץ' שנעשה בשני חיילי צה"ל, לעיני המצלמות ברמאללה. ברק, על­פי עדי ראייה, השתולל. הוא הורה להשתמש מיד במטוסי אף­16 נגד מטרות רבות בעת ובעונה אחת. הוא הכריז, בפורומים סגורים, על "מלחמת גוג ומגוג". הוא בער מזעם. שגריר ארה"ב, מרטין אינדיק, התקשר וברק הורה, ברוגז, לא לענות לטלפון. עד הערב עמלו אנשיו קשות להרגיע אותו. אפרים סנה התייעץ עם יוסי ביילין, שניסה כל מיני טקטיקות. בסופו של דבר, הומרו מטוסי האף­16 במסוקי קרב. עזה ספגה באותו לילה את התקפת המסוקים הכבדה ביותר אי­פעם, ישראל חצתה את סף ההבלגה והעימות כולו עלה מדרגה, אול י אפילו קומה שלמה, בן­לילה.רב­אלוף משה יעלון, הרמטכ"ל הנוכחי, אמר בראיון כי הוא "הרמטכ"ל של כל עם ישראל". גם שאול מופז, קודמו, אמר דברים דומים בשיחות דיסקרטיות. "אנחנו חייבים דו"ח לעם ישראל", אומרים הרמטכ"לים שלנו, וטועים טעות קשה. הם לא חייבים דו"ח לעם ישראל. הם פקידים, לא נבחרי ציבור. הם ממונים על תיפקוד הצבא, וחייבים דו"ח לפיקוד העליון של הצבא, היא הממשלה. ממשלת ישראל, היא החייבת דו"ח לעם ישראל והיא שנבחרה על ידו.הממשלה צריכה לקבוע את המדיניות, לתת את ההוראות, להנחיל את הרוח ולסמן את הכיוון. בימים הקשים של ספטמבר 2000, ובחודשים שבאו אחר­כך, קשה להגיד את כל זה על ממשלתו של אהוד ברק.עשרות אנשים, ביניהם קצינים בכירים ואנשי ביטחון, השמיעו את דעתם בפני הח"מ לקראת הכנת כתבה זו. רק מעטים מהם פוליטיקאים, או בעלי אג'נדה פוליטית. רובם מאוחדים בדעה כי הימים הללו, עליהם תקראו כאן, היו ימיה השחורים ושעותיה הקשות ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. חלק מהמרואיינים מודים כי לעתים אף חששו לגורלה של הדמוקרטיה הזו, בקצב הזה, לאורך זמן. השר שלמה בן­עמי תיאם ככה זה התחיל: לקראת סוף ספטמבר 2000 נדמה היה שהעסק מתחיל לזוז. ב­24 בחודש הגיעה ארצה משלחת מנהיגים יהודים גדולה, פגשה את ברק וערפאת (בנפרד) והתרשמה מרוחם הטובה ומהאופטימיות שלהם.למחרת, ב­25 בחודש, הגיע ערפאת לביתו של ברק בכוכב יאיר, למפגש המוצלח והפורה ביותר שקיימו השניים (שהפך גם לאחרון). הם הכינו שם, יחד, את מפגש צוותי המו"מ שתוכנן להמשך השבוע בוושינגטון, הפגינו אופטימיות, התבודדו 40 דקות בארבע עיניים, בסוף הערב נישק ערפאת את נאוה ברק ונפרד בדמעות מידידו החדש.בין ה­26 ל­28 בחודש נפגשו צוותי המו"מ בוושינגטון. הושגה התקדמות רבה. דובר שם על קמפ דיוויד 2, מתישהו בנובמבר, על סגירת פערים, על כינוס לקראת הכרעה. השר שלמה בן­עמי, שעמד בראש הצוות הישראלי, עסק מוושינגטון בעוד עניין פעוט שנפל עליו במסגרת תפקידו הנוסף כשר לביטחון פנים: תיאום ואירגון עלייתו הצפויה של אריאל שרון, ביום חמישי, 28 בספטמבר, להר­הבית.בירושלים ישב באותם ימים ניצב יאיר יצחקי, מפקד המחוז, והתכונן. בכל הערכות המצב שקיים, בתדירות של כמה פעמים ביום, הוא העריך (והדבר מתועד בכתובים ובהקלטות), כי "אין דפ"א" (אין דרך פעולה, אין אפשרות כלשהי) שביקור שרון בהר הבית יעבור בשלום. הצפי: נפגעים, מהומות, אפשרות להתפשטותן במעגלים, אולי עד התלקחות כללית. ההערכה הזו כללה גם את התגובה השנייה והשלישית בעקבות העלייה, לא רק את יום האירוע עצמו.באחד הדיונים הציע יצחקי לשגר לשרון איזושהי דמות מקצועית סמכותית, שאינה פוליטית, כדי להניאו מכוונתו לעלות להר הבית. מישהו, נניח, כמו ראש השב"כ, שייסע לחוות שקמים ויניח לפתחו של שרון את ההתרעות, את התוצאות האפשריות, וידבר על ליבו. אהוד ברק, בחולשתו הפוליטית הכרונית, לא היה מסוגל לאסור על שרון את המעשה, וחשש לעשות כן. ברק גם לא התנגד לשדרג מעט את מעמדו הציבורי של שרון מול נתניהו. שרון, מצידו, רצה להמחיש את ריבונותנו הנצחית על הר הבית ולעלות לשם בגאון. בדיעבד התברר כי הוא היהודי האחרון, עד לרגע זה, שנכנס להר בגלוי. מאז שפרצו המהומות, הוואקף אוסר על יהודים כניסה לאתר.לו התקבלה הצעתו של יצחקי לשגר איש ביטחון בכיר לאריאל שרון, יתכן וראש הממשלה היה נמנה היום עם קבוצת המוזהרים של ועדת אור, לבדיקת אירועי אוקטובר. ההצעה לא התקבלה. שרון עלה להר הבית, האירוע עבר בשלום יחסי. למחרת בבוקר כינס בן­עמי, ששב במקביל מוושינגטון, את ניצבי המשטרה בתל­אביב כדי להודיע להם מי מהם ימונה למפכ"ל. יצחקי, שידע שצפויה לו במהלך היום 'חגיגה' בתפילת יום השישי על הר הבית, ביקש להעביר את הכנס לירושלים. בן­עמי התלבט, התחבט במשמעות הפוליטית, אבל השתכנע.יצחקי הגיע מוקדם בבוקר לתדרך את כוחותיו על ההר, משם מיהר ללישכתו של שלמה בן­עמי, שמע ממנו שהמפכ"ל הבא הוא שלמה אהרונישקי, לקח ללב, ויתר על מסיבת העיתונאים ומיהר בחזרה להר הבית. סגן מפקד המחוז קראוזה החליט בדקות הראשונות של האירוע חטף יצחקי אבן גדולה בראש, התעלף ופונה לבית­החולים. כך מצא את עצמו סגנו, תנ"צ דוד קראוזה, בראש הכוחות המרוגזים על פציעת מפקדם. קראוזה החליט לפרוץ אל תוך ההר. החלטה שחרצה, בדיעבד, את גורל הסביבה כולה.יצחקי התעורר כעבור 40 דקות בבית­החולים ושאל מה קורה. "קראוזה פרץ לתוך ההר", אמרו לו. "אוי ואבוי", אמר יצחקי. בן­עמי מכנה, עד היום, את קראוזה "הג'ינג'י המטורף". לולא פרץ לתוך הר הבית, יתכן ושמונה פלשתינים לא היו נהרגים עליו, יתכן ו­12 פלשתינים לא היו נהרגים למחרת בעזה, ויתכן שרבים מאיתנו היו היום בחיים. ייתכן גם שלא.מה שברור הוא, שבאותם חמישה ימים הרי גורל בסוף ספטמבר, היתה ישראל קרובה כל­כך, רחוקה כל­כך, שבירה כל­כך. מצד אחד, ראש ממשלה חדור רצון היסטורי להעביר מהלך גיגנטי וללכת עד הסוף. קילומטר אחד ממקום מושבו, ניצב ראש ממשלה עתידי, חמוש במשקפי שמש, עולה להר הבית במחווה ראוותנית הירואית. ביניהם משטרה נרגזת, תחת פיקוד זוטר ועצבני, מאבדת את הצפון ואת הרגישות על ההדק. כל השאר היסטוריה. ראש הממשלה שרון כבש כשפרצה אינתיפאדה אל­אקצה ניצבו שניים מגיבוריה בשני קצוות מנוגדים לחלוטין של הנדנדה הפוליטית. מצד אחד יאסר ערפאת, מנהיגם המוכתר, הבלתי­מעורער והמקובל בכל העולם, של הפלשתינים, האיש ששרד אין­ספור ראשי ממשלה ורמטכ"לים בישראל, נשיאים בארצות­הברית ושליטים במדינות ערב.מצד שני עמד אריאל שרון, לכאורה יו"ר האופוזיציה, אך במציאות פוליטיקאי דהוי, כמעט נשכח וחסר­סיכוי אל מול הפופולריות השאפתנית של בנימין נתניהו. אנשיו, להלן חברי­הכנסת של הליכוד (חוץ מרובי ריבלין), ריננו מאחורי גבו, נדו לעברו ברחמים, ממתינים בקוצר רוח ומתקינים עצמם לבואו של המלך החדש. היום, במלאת לה שנתיים, הפכה האינתיפאדה הזו את הקערה על פיה. ערפאת עזוב, בודד ומושפל במוקטעה ההרוסה, אנשיו נדים לו מאחורי הגב, מחפשים את האבן הראשונה ליידות בו. הוא עדיין סמל פלשתיני, אבל הוא מעולם לא היה פאתטי יותר. האמריקנים מחקו אותו. האירופים כועסים עליו וכמעט מחרימים אותו. אפילו העולם הערבי מביט בו בזעם.ומולו, אריאל שרון. מלך ישראל הבלתי­מעורער. שולט בסקרים, מלהטט בקואליציה, מהפנט את האמריקנים ומקובל בכל העולם. שרון שבה את בוש (בקסמיו) ואת ערפאת (בחייליו), והגיע לגבהים נדירים לפוליטיקאי ישראלי. הוא כבש את יהודה ושומרון, ריסק את הרשות הפלשתינית וקבר מאות הרוגי פיגועים, כל זה עם שמעון פרס בממשלה ופואד בקואליציה. ההיה, או חלמנו חלום? היה גם היה.איך זה קרה? בסבלנות, התמדה, תוך שימוש בכמויות מסחריות של מזל וטיימינג מושלם. זה התחיל עם 'קארין איי', ספינת הנשק שהשיט לכאן ערפאת בעודו נואם על הפסקת אש ומפטפט עם הגנרל אנתוני זיני.הרמטכ"ל, שאול מופז, שזיני היה מדריכו בקורס מתקדם בארה"ב, פגש את השליח האמריקני בארבע עיניים. מופז ידע כבר אז ש'קארין איי' עושה דרכה לכיווננו. "באת לכאן למשימה קשה מאוד, אבל נעשה הכל כדי לעזור לך", אמר לזיני. "אני אשתדל", אמר הגנרל.בינתיים, שלף חיל הים את ה'קארין אי' והנחית אותה באילת. האמריקנים הזדעזעו. מופז בעצמו טס לארה"ב, הניח את החומר על שולחנה של קונדוליסה רייס וחכך ידיים. "ג'נרל", אמרה לו קונדי, "אין לי מה להגיד". הקשר בין ערפאת לחמנאי ולנסראללה הוציא את האמריקנים מדעתם, אבל הם שמרו עדיין על פאסון, ועל ערפאת. תת­אלוף גלעדי המליץ בחודש מארס 2002, הגיע זיני פעם נוספת, לביקורו השלישי. הוא הניח על השולחן את תוכנית העבודה שלו ליישום הבנות טנט. "קבלו אותה או דחו אותה", אמר לישראלים ולפלשתינים, "אני לא מקיים מו"מ על זה".התוכנית לא היתה קלה עבור ישראל, אבל אפשרית. ראש אגף תכנון אסטרטגי באג"ת, תא"ל עיבל גלעדי, ישב על התוכנית עם קציניו עד אמצע הלילה. בסופו של דבר החליט להמליץ לקבל את התוכנית ככתבה וכלשונה.תא"ל גלעדי הגיע ללישכתו של ראש הממשלה שרון אחרי חצות. הם ישבו על התוכנית, עברו סעיף סעיף, שורה שורה. שרון קיבל את המלצת הצבא. זה היה הקו של שרון לכל אורך הדרך: אומר 'כן' לכל הצעה אמריקנית, נכנס בהיסוס לכל מסדרון מדיני, בידיעה שערפאת יחלץ אותו משם, במהירות וביעילות. בשעה אחת וחצי בלילה התקשר תא"ל גלעדי מלישכת ראש הממשלה לאמריקנים. "מדינת ישראל החליטה לקבל את התוכנית", אמר להם, "זה לא שאין לנו כאבי בטן, אבל אנחנו מרימים את הכפפה".ערפאת, כזכור, לא קיבל את התוכנית. בהתחלה התחמק, אחר­כך דחה. אחר­כך שיחרר את רסן הטרור, שהתפרץ והביא על ישראל את אחד החודשים השחורים בתולדותיה (באותו חודש מארס נהר גו כאן 131 אנשים וקרוב ל­700 נפצעו). השיא היה, כזכור, בטבח ליל הסדר במלון 'פרק' בנתניה.ישראל יצאה למבצע 'חומת מגן'. המבצע הביא על ערפאת את השלב השני בתהליך הדה­לגיטימציה המזורז שלו: חומר מודיעיני שנאסף בקפידה והצביע על חלקו בטרור. החומר זרם לירושלים, לתל­אביב ולוושינגטון בקצב מזורז. האסימון של האמריקנים לא נפל עדיין, אבל החל להתנדנד.ראש ה­סי.איי.איי, ג'ורג' טנט, היה הראשון שגמר אומר לגמור עם ערפאת. מחלקת המדינה במשרד החוץ הפעילה עליו לחץ הפוך. מופז, בפגישתו עם קונדוליסה רייס, הפציר בה: "לא תהיה לכם ברירה בסוף, אתם חייבים להכיר בו כטרוריסט. אין שום סיכוי להגיע איתו להסדר".מופז אמר את מה שחשב, והתכוון לכל מלה. הוא דיבר בדם ליבו. הבעיה היא, שטקסטים כאלה לא אמורים להיאמר מפיו של רמטכ"ל לדיפלומט או פקיד זר, על אדמת וושינגטון. הם לא אמורים להיאמר על­ידי רמטכ"ל בכלל. אבל לא זה הנושא עכשיו. היו"ר ערפאת שלף בינתיים, החל נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, להתכנס לכיוון נאומו ההיסטורי. ערב הנאום עשה ערפאת עוד אחת משגיאותיו, כנראה הקשה ביותר. הוא פגש את איש התנזים מוחמד נאפעי, והעניק לו 20 אלף דולר תמורת ייצור פיגועים. נפאעי יצא והחומר הגיע, כמובן, לידיים ישראליות. בירושלים חיכו בכל רגע לנאום הנשיא וידעו שיש כאן הזדמנות בלתי חוזרת. התפתח קרב נגד השעון.ראש אמ"ן, האלוף אהרן פרקש­זאבי, התקשר לחוויאר סולנה, ודיווח לו על התגלית. היועץ המדיני של שרון, דני איילון, התקשר לקונדוליסה רייס עם הסיפור. במקביל, הורץ הנספח הצבאי בוושינגטון, האלוף משה עברי­סוקניק, עם המסמכים האותנטיים למשרדה של רייס, שהתקשרה לדווח לנשיא. אחרי שכל זה קרה, בא הבינגו: אריאל שרון בעצמו הרים טלפון לנשיא, ערב הנאום, לשיחת נפש גלויה. נשיא ארה"ב, איש נוקב וברור של שחור ולבן, טובים ורעים, טרוריסטים ולוחמי חירות, החליט: לא עוד ערפאת, לא עוד שפיכות דמים.במהלך מבצע 'חומת מגן', שנערך למחרת מוצאי ליל הסדר, פשטו לוחמי 'גולני' על המוקטעה, בה הצטופף יאסר ערפאת עם קומץ שומרי ראש וחבורת מבוקשים.מפקד הסיירת, רס"ן מרדכי כהנא (אגב, קרוב משפחה ישיר של הרב כהנא ז"ל), שבר את אחד הקירות הפנימיים במיתחם. מן העבר השני התגלה לפתע, בכבודו ובעצמו, יאסר ערפאת. המנהיג הפלשתיני שלף אקדח. נשמעה ירייה. עד היום לא ברור מי ירה אותה. ערפאת נלקח משם לחדר אחר על­ידי אנשיו. אחד משומריו נהרג. מאחורי כוח 'גולני' התמקם צוות מו"מ מטכ"לי, שהחל לנהל מגעים עם הפלשתינים הנצורים במוקטעה. הוכנה כבר טיוטת הסכמה: ערפאת ושומרי ראשו בחוץ, כל המבוקשים בפנים בידינו.ברגע האחרון התקבלה פקודת 'חדל' מלמעלה, מלישכת שר הביטחון בנימין בן­אליעזר וראש אג"ת האלוף גיורא איילנד. הפקודה ניתנה בניגוד לדעתו המפורשת של הרמטכ"ל, שהטיף במשך כל אותו היום באוזני כל מי שהסכים לשמוע (בעיקר ראש הממשלה ושר הביטחון), שצריך להעיף את ערפאת קיבינימט, לכל הרוחות. זו שגיאה היסטורית, אמר מופז, אסור לנו להשאיר אותו פה.ערפאת נשאר בסופו של דבר, עד היום. מופז הגיע למוקטעה, אסף את האנשים לתדריך ואמר להם: רבותי, אנחנו במצוד. מן­האנט. תביאו לי את ברגותי. הרמטכ"ל מופז התעקש שאול מופז, לוחם בנשמתו, ראה בברגותי 'אוייב העם'. יחד עם המלצתו הנצחית לגרש את ערפאת, הוא דרש בתוקף ובהתמדה מהדרג המדיני לעצור את מרואן ברגותי. הדרג המדיני היסס. אמרו לו שברגותי הוא מנהיג הרחוב, מעצרו יחולל מהומה רבתי, תהיה סערה בעולם, אלפי פלשתינים יעלו על המחסומים. מופז התעקש.עם פרוץ מבצע 'חומת מגן' העריך הרמטכ"ל, על סמך מידע מודיעיני, שג'יבריל רג'וב לקח את ברגותי תחת חסותו ונתן לו מקלט, כהשקעה לעתיד. וכך מצא עצמו צה"ל בפאתי מיתחם המיפקדה של רג'וב בביתוניא. לאחר שהסתיימה ההשתלטות, פנה מופז לאלוף פיקוד העורף, האלוף יוסף מישלב, וביקש ממנו "להפוך את הבניין ולמצוא את ברגותי".מישלב הפך את הבניין, לא מצא את ברגותי אבל מצא קירות כפולים, חדרי עינויים, מדי צה"ל, מסמכים, ארכיונים ומודיעין מפורט על אלופי צה"ל, מפקדיו ופוליטיקאים רבים. מופז לא התייאש. הוא קרא לראש אמ"ן, האלוף פרקש­זאבי, ואמר לו: "יש לך שבוע לברר ולמצוא איפה ברגותי. בעוד שבוע אנחנו יודעים איפה הוא". במקביל, ניהל גם השב"כ מצוד אחרי ברגותי והפעיל את כל האמצעים הקיימים במאמץ ללכוד אותו. כשמופז נשאל אם קיב ל אישור מהדרג המדיני לעצור את ברגותי, נהג להגיד: "יש אישור, אין אישור, תמצאו לי אותו, אני אביא כבר את האישור".כך היה: ברגותי נלכד בעיצומו של ניסיון "לעבור דירה". אחיו, אחמד, העביר אותו לדירת מסתור אחרת וצה"ל איתר את מיקומו. המצב היה מוזר: המבוקש הבכיר ביותר במדינה נמלט מדירה לדירה, נתפס בדרך לדירת המקלט החדשה שלו, רועד מפחד.הרמטכ"ל היה באותה שעה בטיסה לאלון מורה, לביקור תנחומים אצל משפחת גביש, שנפגעה קשות בפיגוע שאירע שם כמה ימים קודם. בכניסה לבית האבלים שאל אותו אחד הנוכחים: "מה עם ברגותי?"מופז שתק. בטלפון הסלולרי הוא ניהל, באותן דקות, את המצוד. אחרי שקיבל את הידיעה שהמבוקש אותר ונשאל מה לעשות, הורה הרמטכ"ל: לכתר אותו. "אל תדאגו", אמר, "אני אשיג אישור מעצר בינתיים". מפקד האוגדה, תא"ל גרשון יצחק, שאל אותו בטלפון מה לעשות אם ברגותי יתגונן, ישלוף נשק, יפתח באש או ייפגע. "אני מכיר את הפרופיל שלו, את האישיות", הרגיע מופז, "הוא פחדן, הוא לא יירה, אין לכם מה לדאוג".אחרי שאחמד ברגותי הסגיר עצמו ונשבע שמרואן לא בבית, נתן מופז את האור הירוק לפריצה פנימה. "אל תדאגו", הרגיע שוב את הלוחמים, "הוא לא יעשה כלום".הרמטכ"ל צדק. ברגותי ישב על הספה, רועד מפחד וביקש כוס מים. הרמטכ"ל השיג את האישור לעצור אותו, כפי שניבא. הכל בא על מקומו בשלום (יחסי).