אנשי השנה, תשס"ב צוות כתבי מעריב בוחר את אנשי השנה בתרבות, בחברה ובתקשורת אירי ריקין 05/09/02 סופר השנה: אלי אשדשנים חלפו מאז שזפו עינינו את ספרוניהם המסמורטטים של גיבורים כמו פטריק קים, אבל אהבות ראשונות לא שוכחים לעולם. לא פעם שאלתם בטח, איפה הם ביל קרטר ורינגו, צרובי הבלורית ויפי התואר, שהיו השולפים המהירים במערב. ההיו, או שמא חלמנו חלום.עד שהופיע ספרו האוהב, היפה והמושקע של אלי אשד, 'מטרזן ועד זבנג' (הוצאת 'בבל'), שהחזיר לגיבורי ילדותנו את כבודם האבוד על מפת הספרות העברית. מין הומאז' לקופיקו ובן­דודו צ'יפופו, חסמב"ה, הבלשים הצעירים, דנידין, תוכידס, מצ'יסטה וסוכן המוסד עוז יעוז, שאולי לא הביאו את השלום, אבל גרמו לעולם להיראות כמו מקום הרבה יותר תמים, בטוח וברור.אלי אשד אולי אינו אליעזר בן­יהודה, אבל ראוי בהחלט לתואר: מחייה הספרות העברית.* עוד בלטואז מה עוד היה לנו? צמד הזאוסים של הספרות העברית הלכו על הגיזרה האפית, הן בגודל הפיסי והן ברוחב היריעה ההיסטורית. א.ב. יהושע יצא לבדוק מה בין מלחמת הדמים האלג'יראית לג'יפה המזרח­תיכונית, וחזר עם כמה אנאלוגיות צפויות. עמוס עוז ניסה להמציא את עצמו מחדש עם מסע אוטוביוגראפי בעקבות הזמן האבוד של מש פחתו לדורותיה, רק כדי להוכיח בפעם האלף שהוא הקזנובה הרשמי של לשון הקודש החדשה. יאיר לפיד רצה לשחק אותה ריימונד צ'נדלר עם ג'וש שירמן בתפקיד פיליפ מארלו, אבל מה לעשות, שבאמריקנית זה נשמע הרבה יותר נכון. יהונתן גפן יצא למסע צלב שביקש לשחוט את כל התרנגולים בלול של אורי, אבל במקום מסמך סוציולוגי/תרבותי גמר את חיסול החשבונות עם אוסף אנקדוטות.אתגר קרת, שחתום על ז'אנר בספרות העברית, הוציא כרגיל אוסף חד, זריז, מצחיק וכואב, אבל נראה בסך­הכל כמו ספריו הקודמים. אורלי קסטל­בלום, אשה יקרה וסופרת ענקית, החליפה להילוך ריאליסטי, עם שש דוגמיות רקמה מבשרה של החברה הישראלית, שנעות במרחב של חיינו בין פיגועים ועוני. הבעיה היא שאנחנו לא צריכים ספרים שיראו לנו כמה אנחנו תקועים, מיואשים ומבוהלים מהצל של עצמנו.הסינדרלה של השנה היא ללא ספק גבריאלה אביגור­רותם, שסיפקה מיני­הפתעה ברשימת רבי המכר. הציפורים המשוגעות שלה כמעט נמסו בחמסין של האין המוחלט, אבל לפתע פרשו כנפיים והפכו לשלאגר שניפץ את כל חוקי המשחק. סיפור שיהפוך למין מורשת קרב בשוק המו"לות המקומי, ללמדנו שאיכות לפעמים גם מוכרת. המחזאי של השנה: הלל מיטלפונקט המחזה הישראלי שהתבלט השנה במיוחד הוא 'איסמעיליה' של הלל מיטלפונקט בתיאטרון בית ליסין,מחזה לשלושה גברים שבמלחמת יום הכיפורים שירתו יחד במוצב ליד איסמעיליה. המחזה כמו מנסה לבדוק מה קרה להם, ביחד ולחוד, במשך שלושים שנה.ומה שקרה להם הוא בעצם מסכת מורכבת של בגידות מסוגים שונים. במשך השנים, החברות לא כל­כך עמדה במבחן. גם הזכרונות הם לא הדבר ששלושתם יכולים ממש לחלוק אותו. המחזה בודק את טיבה של החברות הזאת, אך בו בזמן הוא גם מבקש להעמיד אותה כדימוי למצב החברה הישראלית היום.ויש גם דיאלוג עברי קולח ורהוט, שמנווט בין ישראליות, לבין הצרכים הדרמטיים של המחזה.גם 'חבילות מאמריקה' של מיטלפונקט, שאולי אינו הטוב במחזותיו, ראוי בהחלט לתשומת­לב כניסיון חשוב לדון במציאות הישראלית על­ידי הרחקת עדות אל ימי ראשית המדינה.* עוד בלטוהשנה שחלפה לא הצטיינה בהיצע מרשים של מחזאות מקורית. בתיאטרון הקאמרי חזרו שוב אל המעיין הבלתי­נדלה של חנוך לוין: 'רווקים ורווקות' ו'רומנטיקאים'. פירורים משולחנו הגדול של לוין המנוח, אבל כמו שהם, יש בהם מנה לא מבוטלת של הומור אנושי חם, וראייה צור בת של המצב האנושי.גם 'אקורדיונים' של שמואל הספרי אינו פיסגת יצירתו, אבל הספרי תמיד במיטבו כשהוא פועל במגרש שלו, כלומר, כשהוא עוסק בחומרים האישיים שלו. הנקודה המעניינת והאופיינית לו, היא הנטיה להאיר את ההווייה הישראלית דרך המימד האישי. ב'קידוש' הוא עשה זאת טוב יותר, אבל אין לזלזל גם בניסיון הזה. בכל מקרה, הספרי מיטיב לספר סיפור טוב ומעניין.גורן אגמון תרמה השנה את 'מכתב לנועה', מחזה שנע בין שכול ואהבה. המחזה כתוב מתוך עמדה מרשימה של איפוק, שמצילה אותו מגלישה אל מלכודת של טלנובלה. הוא בנוי היטב, הדיאלוג שלו הוא דרמטי ואמין, קולח ומשכנע. אגמון גם מיטיבה לתבל את הדיאלוג במימון נכון של הומור, שלא רק נובע מן המצב הדרמטי, אלא גם מאפיין היטב את הנפשות הפועלות. הכנות של המצבים הדרמטיים במחזה היא עיקר כוחו, והיא גם מחפה על חולשותיו. שחקן השנה: יוסי גרבר שחקן השנה הוא יוסי גרבר, בחירה שאין עימה לבטים רבים, למרות שלא חסרו השנה בתיאטרון שחקנים ושחקניות שעשו עבודה מצוינת. צריך לראות את יוסי גרבר בהצגה 'מר גרין' כדי לעמוד מקרוב על טיבו של משחק גדול.אין בעיה לשחקן מקצועי ומנוסה לשחק זקן נרגן. יש לזה כמעט נוסחה קבועה: הולכים קצת כפוף, משתעלים מדי פעם, גוררים את נעלי הבית על הרצפה, וגם רצוי קצת לאנפף. כשחקן מקצועי ומנוסה, ברור שגרבר עושה את כל אלה. אבל מעבר לכל גילויי הטכניקה הנדושים, הוא מעמיד בפנינו דמות שלמה, בעלת חיים פנימיים, דמות שעובר עליה משהו. וכאן גרבר באמת מרגש. הוא מבהיר לנו את ההבדל בין שחקן מקצועי לשחקן גדול.* עוד בלטורשימת השחקנים והשחקניות שהתבלטו בשנה האחרונה אינה קצרה כלל. קרה לא פעם שגם בהצגה בינונית התבלטו שחקן או שחקנית בהופעה מרגשת. נמנה כאן כמה הצטיינויות כאלה.בהצגה 'מכתב לנועה', בבית ליסין, ראינו לראשונה שחקן צעיר בשם עפר סקר. הוא הפגין מידה בלתי­רגילה של כנות, אינטליגנציה ורגישות, לצד חן בימתי כובש. הוא משחק בתפקיד כפול, של בן צעיר ושל מספר, ומתמרן ביניהם כשחקן מקצועי ומנוסה לכל דבר . לאן הוא נעלם? טל צדקוני היא שחקנית צעירה שהפליאה בתפקיד אנה פרנק בהבימה, במשחק מרגש ומרשים. צדקוני הפגינה מידה בלתי­רגילה של כנות ופשטות, וכל זה בלי להתיילד. הוא היתה נערה בת גילה, משתטה ומשתוללת כצפוי, אך בו­בזמן גם הנערה המתבגרת שמגלה את המיניות שלה.בהצגתו של שמואל הספרי, 'אקורדיונים', חייבים לציין את משחקה המרשים של ג'יטה מונטה, משחק מורכב וממש מלכותי. מירב גרובר מרגשת ב'תמרה' של לאורה ריבלין בהבימה. המחזה אמנם מגביל את אפשרויותיה, אבל היא משכמה ומעלה.ואיך אפשר לא לשוב ולהתפעל מתיקי דיין במשחקה הכביר בתפקיד הראשי של 'מה עושים עם ג'ני' בבית ליסין. משחק גדול, שופע עיתוי מדויק והומור. מנוע בלתי­נדלה של אנרגיה.ונזכיר עוד את יבגניה דודינה בתפקיד הגויה ב'העבד' בתיאטרון גשר, את אוהד שחר המרשים בהצגת היחיד שלו 'ויה דולורוזה' בקאמרי, ואת דרור קרן שגונב את ההצגה ב'טובים השניים' בקאמרי, ומפליא לנוע בין מכונת צחוק לבין רגש.ועוד: מירה עוואד המקסימה ב'גבירתי הנאווה', ואורנה רוטברג המרגשת בהצגה מינורית, 'צמר', בתיאטרון תמונע. ואיך אוכל לשכוח את זהרירה חריפאי ב'רומ נטיקאים' של חנוך לוין? איש הקולנוע של השנה: דובר קוסאשווילי לדובר קוסאשווילי יש את זה. המצלמה יושבת אצלו במקום, דמויות ועצמים ממוקמים נכון, זמן וחלל קולנועי נעים בקצב כמו יצירה מוסיקלית בידי מנצח מיומן. 'חתונה מאוחרת', סרטו העלילתי הראשון, הגשים את הציפיה שעורר סרט הסטודנטים, 'עם חוקים'. הוא זכה בביקורות מהללות ומשך מאות­אלפי צופים בארץ, בצרפת ובארה"ב, משום שיצר עולם. עולם שלם, רוחש פעילות, צבעוני ויצרי.מעט סיפורי אהבה יש בקולנוע הישראלי, ודאי לא כמו זה, שיש בו אהבה וסקס המתוארים בישירות שובת לב. 'חתונה מאוחרת' הוא סרט קלאוסטרופובי, על גבר הסגור במסורת משפחתית, ומוותר על תשוקת חייו. ואולי גם בכך הקדים הבמאי את זמנו ותיאר אותנו, הישראלים, סגורים וחסרי אונים, מרותקים לערכים כובלים ואמונות שעבר זמנן.* עוד בלטושנת תשס"ב היתה שנה טובה מאוד לקולנוע הישראלי, בגלל דובר קוסאשווילי. אבל היא היתה שנה לא טובה, כי זה מה שהיה. זו השנה הראשונה שבה החלו להפיק סרטים במסגרת חוק הקולנוע, אך רק ב­2003 נוכל לראות תוצאה ממשית. ברשימת האקדמיה הישראלית תשעה סרטי עלילה (אליהם צריך להוסיף את 'עדן' ו'קדמה' של עמוס גיתאי, שלא השתתפו בבחירה ), אך רק חלקם יצא למסכים.הסרטים שיצאו הוקרנו בבכורות בפסטיבלים בירושלים ובחיפה, ואף אחד לא כבש את הקהל והביקורת כאחד. מלבד קוסאשווילי, לא התגלה אף במאי. להיפך. אנשים מנוסים כמו אלי כהן נכשלו.'ג'ירפות' של צחי גראד הפתיע לטובה. סרט נעים ומשעשע שאפשר היה להדק, לשפר ולוותר על הסוף הכאילו­אמנותי המיותר. Made in Israel של ארי פולמן שפע רעיונות מבריקים, אבל נשאר בגדר הבטחה. 'הנעלם' של מיכאל יוחאי, בהפקת יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, נגנז בידי המפיקים מסיבות חוץ קולנועיות.על מצבו של הקולנוע הישראלי בתשס"ב יעיד הסיפור של 'חצוצרה בוואדי', דרמת טלוויזיה שביימו סלבה ולינה צ'פלין על­פי ספרו של סמי מיכאל. הסרט הועבר לתחרות סרטי העלילה בפסטיבל הקולנוע בחיפה בשל מיעוט מביך של משתתפים בקטגוריה זו, שעימה נמנו, מלבדו, שני סרטים לא ראויים. 'חצוצרה בוואדי' קטף שם, בצדק וללא מאמץ, את הפרס הראשון, אך רק עכשיו, כמעט שנה מאוחר יותר, הוא יוצא למסכים. המוסיקאי של השנה: סאבלימינל יש שתי סיבות שבגללן סאבלימינל הוא איש השנה במוסיקה הישראלית. הראשונה, אחרי עשור וחצי שבו אם.טי.וי מביאה את בשורת ההיפ­הופ לכל בית, ואחרי שנים שבהן כל הזמן הובטח לנו שיהיה כאן היפ הופ מקומי אמיתי, סוף­סוף יש יוצר שהוא באמת כזה, באופן שלם ובלי שום הנחות.הסיבה השנייה היא שבגירסת סאבלימינל, ההיפ הופ, שהוא תרבות שמקורה ברחוב, קיבל בישראל זווית לאומנית שאין לה אח ורע במוסיקה המקומית. 'הפרד ומשול', שיר הנושא מתוך התקליט 'האור והצל', הוא ההמנון העממי הראשון במלחמה הנוכחית, וגם מי שלא אוהב את המסר שלו, לא יכול להתעלם מכך שהוא אחד השירים היחידים שבאמת מייצגים את מה שרוב האנשים כאן חושבים.* עוד בלטו:כמו בכל שנה, יצאו כאן לא מעט דיסקים טובים, אם כי רובם הצטיינו בחוסר קשר עם אירועי השנה האחרונה. למה? אולי מכיוון שרובם נכתבו קודם, ואולי מכיוון שהמצב השנה, לא ממש עודד כתיבת שירים.אז מי בלטו בכל זאת? תקליטו של מוקי, שגם הוא שייך לסצינת ההיפ הופ, אם כי בגירסה הרבה יותר מעודנת. וקל לראות את ההבדל בינו ובין סאבלימינל, אם משווים את 'כולם מדברים על שלום' ל'הפרד ומשול'. עוד תקליטים טובים: תקליטו של עברי לידר, 'האנשים החדשים', היה מלא בשירים מצוינים, שרובם לא התאימו לימי פיגועים. תקליטו של חמי רודנר כנ"ל, פרט לשיר הנושא 'מלנכוליה אהובתי', שקיבל עם האירועים פירוש מעודכן. תקליטו של ברי סחרוף, 'האחר', שהיה מעט יומרני מדי, וכמעט נטול להיטים. תקליטו של רמי פורטיס, 'חצי אוטומטי', היה כאילו­קאמבק מפואר. וגם התקליט הצנוע של קרני פוסטל, שעשה נעים בתחילת השנה.בחודש האחרון יצאו גם תקליטים יפים של מיקה קרני, ג'וני שועלי ולהקת פונץ'. וכדאי גם להזכיר את התקליט המצליח של השנה, 'צימאון' של שלמה ארצי, שהיה לטעמי פחות טוב מתקליטו הקודם והמוצלח 'שניים', אבל כנראה מספיק טוב בשביל 150 אלף אחרים.כל האמנים האלה נאלצו השנה להתמודד עם שוק קשה, שבו מכירות התקליטים נמוכות מהרגיל, ומצד שני להשתדל שלא לטבוע בגל הענק של נוסטלגיה, שהיתרגם בצד הטוב של המפה להצלחה של 'מרי לו', ובצד הפחות נעים, להפיכת השירה בציבור לחזות הכל. המלחין של השנה: אבנר דורמן אבנר דורמן, מלחין צעיר בן 27, הטביע חותם בולט בזירת המוסיקה הישראלית כאן ועכשיו. הוא המקורי, הייחודי והאיכותי ביותר, שכיכב על במות התזמורות בעונה החולפת.דורמן הוא מלחין ישראלי עכשווי, שגדל בבית מוסיקלי (אביו הוא נגן הבסון של הפילהרמונית ומנצח) והוקסם מכל הצלילים הקיימים בכל מרחבי המוסיקה, הן הקלה והפופולרית, והן הקלאסית. יצירותיו כיום הן מיצוי האמירה האישית שלו, בין ההשפעות והזרמים בסביבתו. ההשפעות הן יותר מודל אסתטי מאשר ציטוטים, אבל רוחם של מלחינים מזרח­אירופאים כמו ברטוק, סטרווינסקי, פרוקופייב, שוסטקוביץ', ברדנשווילי וקנצ'לי מרחפת במוסיקה שלו. וכמו ה'ביטלס', שהיום הם קלאסיקה, גם דורמן מטפטף ליצירותיו מוטיבים מעולם הרוק, וזה מניב יצירות מופת.מלחיני המאה הנוכחית מתמודדים עם תופעת הנתק הקומוניקטיבי עם הקהל. אלה הכותבים בשפה מוסיקלית שמדברת ללב המאזין, כמו זו של ברהמס וסטרווינסקי, הם הזוכים לתקשר. אבנר דורמן הוא כזה. הוא הניח בצד את הסגנון הישן, ה'ים תיכוני', ויצר ז'אנר רענן, עם ראש צעיר ומאוד איכותי.כילד ניגן דורמן צ'לו. הוא רצה תופים, אבל אביו המוסיקאי אמר לו שעדיף פסנתר. הוא הקים להקה, בה ניגן פסנתר וסינתיסייזר, שביצעה עירוב בין מוסיקה קלה ואמנותית.בין שאר הפרסים והמלגות שזכה בהם: מילגה מקרן אמריקה­ישראל, קרן רבינוביץ' ואוניברסיטת תל­אביב. הוא זכה בפרס אקו"ם 2001 ובפרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים 2001. בקיץ זה הוענקה לו בארה"ב מילגת 'טנגלווד' לסדנת מלחינים.* עוד בלטוהתזמורות שלנו עדיין מרגישות חובה (ולא זכות) לבצע לפחות יצירה אחת של מלחין ישראלי, ותיק או צעיר. מרכז המוסיקה בירושלים אף הקדיש סידרה הנקראת 'דיוקן', שמטרתה לחשוף מלחינים צעירים. כך התוודענו ליצירותיה של אביה קופלמן, שהתברכה בכישרון רב, אך עדיין לא בוצעה מספיק כדי להשאיר חותם. בפילהרמונית ביצעו יצירה אחת של רון ויידברג ואחרת של בטי אוליוורו, שרכשה לה מעמד חשוב בארץ ובעולם. הקאמרית הישראלית השמיעה יצירה של עודד זהבי, שאף הוא כבר פילס דרכו. קאמרטה ירושלים השמיעה מוסיקה של מנחם ויזנברג. כולן יצירות ראויות וטובות, אך מבחינת הגילוי, הרעננות והמקוריות, דורמן זוכה בציון מיוחד. מנצח השנה: דן אטינגר כבר המון שנים לא התגלה אצלנו כישרון רנסנסי ברמה כזו: פסנתרן מחונן ורגיש, זמר בריטון מוסיקלי, ועכשיו גם מנצח שמזנק לצמרת. קבלו את דן אטינגר, בחור צעיר בלונדיני, רק בן 31, וכבר ניצח על אופרות חשובות ועל התזמורות הגדולות בישראל. ב­2004 ינצח בטוקיו על פרמיירה יוקרתית של 'פלסטף' מאת ורדי בבימוי חדש של ג'ונתן מילר. הוא מחזיק בשרביט ביד בוטחת ומפיק מוסיקה גדולה, אישית ועם ברק. הוא מעורר חוויה.אטינגר הוא ההבטחה הגדולה בדור המנצחים הצעיר בישראל. "אתה נולד מנצח, לא לומדים את זה", אומר קורט מזור. אטינגר עומד על הפודיום כמנצח מלידה, והוא טבעי שם. זה ישנו אצלו בידיים, בראש ובנשמה. זו לא רק שפת הגוף שלו, אלא גם המשפטים המוסיקליים היוצאים לו בטבעיות, ונשמעים כאילו הוא גם שר אותם. יש לו כריזמה מנהיגותית ואנרגיה מוסיקלית. מעל לכל אלה, משתקפת אהבתו למוסיקה, ורגישותו למוטיב הקטן ולנושא הארוך, לדרמה ולפיוט.דן אטינגר לא למד ניצוח. הוא הגיע לזה מתוך עצמו. הוא התבונן במנצחים, צפה בקלטות, וניצח תחילה על תזמורת 'סימפונט רעננה'. בדומה למנצחים גדולים חדשים אחרים, גם הוא בא מעולם האופ רה. "לא תמיד מוכרחים לצאת החוצה כדי להוכיח את עצמך", הוא אומר. "מנסיוני, אפשר לצאת החוצה גם כשאתה כבר בשל מקצועית".דן אטינגר, כישרון גדול, נמצא בזינוק בעלייה, בדרך לפיסגת המנצחים הישראליים הצעירים בארץ ובעולם. "הניצוח" הוא אומר, "הוא סם החיים שלי".* עוד בלטוהתבוננות בשמי הניצוח הישראלי מגלה כמה כשרונות, ביניהם צעירים כמו ירון טראוב, ירון גוטפריד, ניר קבריטי, אבי אוסטרובסקי. אבל הם פוסעים בשביל החלב של הניצוח, ועדיין לא הצליחו להלך במסלול המורכב והמתפתל, המוביל לפיסגת העולם. זמרת האופרה של השנה: שרון רוסטורף­זמיר פנים רבות לה, לזמרת שרון רוסטורף­זמיר, ותמיד היא מרתקת. היא נכנסת לדמות, מזדהה עימה, ומציגה אותה כאילו זו היא עצמה. לפעמים היא קומית ומצחיקה עד דמעות, פעמים אחרות היא לובשת ארשת רצינית, מעודנת ואפילו טרגית.איך היא שרה אריות של מוצרט, בפסטיבל פליציה בלומנטל האחרון עם דן אטינגר הקוסם ליד הפסנתר. גם מי ששמע אותה באריה של באך, בהפקה האופראית של ה'מתאוס פסיון', התמוגג מהמוסיקליות השופעת שלה.זוהי זמרת עם נוכחות בימתית חזקה, והרי זה מה שעושה זמרת טובה לחיית במה אופראית.שרון בולטת לא רק באופרה, אלא גם בקונצרטים וברסיטלים הרבים בהם היא שרה. את ילדותה עשתה בכפר ויתקין, ואת נעוריה בדרום­אפריקה, שם למדה מוסיקה באוניברסיטת יוהנסבורג. בעשר השנים שקדמו לבואה לארץ, הספיקה להתקבל לבתי האופרה הגדולים בפרנקפורט, איטליה, ספרד ועוד. ב­91' חזרה לארץ, והצטרפה לאופרה הישראלית."אני מאמינה בביטוי 'איזי קם, איזי גו'", היא אומרת, "ולכן אני לא מתלהבת מקריירת אינסטנט". היא פתוחה לכל הרפתקאה מוסיקלית, כולל שירה עם זמרים עממיים מזרחיים ב'טברנה'.* עוד בלטומאז הוקמה האופרה הי שראלית החדשה, החלה גם פריחה של זמרי אופרה ישראלים צעירים. גם סדנת האופרה בניהולה של ג'ואן דורנמן תורמת רבות לביסוס דור צעיר של זמרי אופרה מוכשרים. כך צמחו ופרחו זמרים כמו הדר הלוי, ברכה קול, נח בריגר ולדימיר בראון, פליקס ליבשיץ ולריסה טטוייב. מנהלת השנה במוסיקה: חנה מוניץ האופרה הישראלית החדשה, בניהולה של חנה מוניץ, הפכה לבית אופרה ברמה גבוהה, הממוקמת טוב מאוד בהשוואה לבתי אופרה בגודל זה בעולם.אופרה נמדדת קודם­כל באיכות שירת הזמרים הסולנים, באיכות התזמורת והמנצחים, ברשימת הבמאים והתפאורנים, וכמובן במגוון ההפקות המקוריות והחוזרות. כיוון שהפקות אופרה הן יקרות ביותר, מחירי הכרטיסים יקרים בהתאם, וגם כאן קיים חשש שהיא תהפוך מצרך לאליטה הכלכלית בלבד.חנה מוניץ מודעת לסכנה הזו, ויוזמת פעילות חינוכית ענפה כדי שהצפייה באופרה תגיע גם לשכונות מצוקה. מוניץ, כמנכ"ל, גם אינה מהססת לתת תפקידים ראשיים לזמרים סולנים ישראלים. הבמאים הישראלים מיכה לוינסון ועמרי ניצן, ביימו הפקות נפלאות ברמה בינלאומית. האופרה הופיעה בביצוע חי בכיכר רבין, למרות המצב הביטחוני, מול אלפי צופים נלהבים. היא לא היססה לתת במה לאופרה ישראלית 'אלפא ואומגה' של גיל שוחט, שהפכה להצלחה כבירה.בהשראתה של מוניץ גדלו באופרה הישראלית שלושה מנצחים ישראלים צעירים, שבעונה הקרובה אף ינצחו על שלוש אופרות חשובות: דן אטינגר, ישי שטקלר ואיתן גלוברזון. ובתוך כל אלה, נוהלו ענייני הכספים של האופרה לא רק באורח תקין, אלא שהשנה אף הסתיימה באיזון, חרף כל הסנקציות הכלכליות והביטחוניות.* עוד בלטובשנתיים האחרונות, בהן שרויה ישראל במצב ביטחוני קשה, נרשם זעזוע בנוף האמנים הזרים המבקרים כאן. כך מורגשת נטייה ליצור תוכניות הכוללות סולנים ישראליים רבים, אבל מבט על תוכניות העונה מלמד שהפילהרמונית למשל לא פתחה את הבמה לפניהם. תוכניות של תזמורות אחרות, כמו הקאמרטה, ראשון­לציון, תזמורת ירושלים, הסינפונייטה והקאמרית הישראלית, משתדלות להתנער מהרפרטואר השמרני ולטפטף מוסיקות עולם. ספורטאי השנה: אלכס אברבוך בשנה האחרונה התפתח מין הרגל חצי מגונה, לפיו מדי כמה פיגועים קופץ הספורט לביקור בעמוד הראשון של העיתון. מכבי תל­אביב בכדורסל והפועל תל­אביב בכדורגל גזלו יומיים כאלה מדי פעם, והתחושה המשכרת ­ ומשקרת ­ היתה שהספורט מנצח את הכל. אלא שאוסטרץ', הלמאי, פארקר והאפמן, הם לא בדיוק יפי הבלורית וחתוכי העורלה שעמישראל מנכס לעצמו, והיחס לספורט שקונה את הישגיו בכסף, הוא עדיין אמביוולנטי.גם אלכס אברבוך לא נולד בארץ וספק אם היה מגיע לכאן אלמלא פרנסי האתלטיקה, אבל הגישה שלו לדגל המקופל בכיסו, העיניים הנוצצות שלו בשעת נגינת ההמנון שלנו, והעובדה שבהישגיו הגדולים זכה תחת הסמלים הללו, כל אלה הופכים אותו באמת לגדול ספורטאינו בתשס"ב.* עוד בלטוכדי לאזן את העלייה של אלכס אברבוך מסיביר דרך ישראל לפודיום במינכן, ביצעה השנה אנה סמשנובה, העולה שלנו ממינסק, את הפריצה המקווה, ובעזרת עבודה קשה טיפסה עד למקום ה­16 בעולם, הדירוג הגבוה ביותר של טניסאי ישראלי בכל הזמנים. למרות שעדיין לא הצליחה לממש הצלחה בטורניר גרנד­סלאם, הוליכה את נבחרת הנשים של ישראל עד למרחק נגיעה מהבית העליון.עוד ספורטאית עולה, אירינה לנסקי, שברה השנה שני שיאים של אסתר רוט, שהיו כאלה שחשבו שכבר לא יישברו, בפרט זה ב­100 מטר משוכות, אותו שיא שהביא את רוט למקום השישי באולימפיאדת מונטריאול.הפועל ת"א הקפיצה השנה את הכדורגל הישראלי מדרגה שלמה, כאשר דילגה בצורה מרשימה על פני ארבע קבוצות עדיפות ממנה בגביע אירופה, ביניהן צ'לסי האנגלית, לוקומוטיב הרוסית ופארמה האיטלקית, ואף סחבה איתה יתרון ביתי (בקפריסין) למשחק הגומלין נגד מילאן הגדולה, ברבע גמר גביע אופ"א. השוער שביט אלימלך הצטיין במיוחד, והמפגן ההירואי שלו בסטנפורד ברידג', לונדון, מול תותחי צ'לסי, יקבל מקום של כבוד ליד המפגן הדומה של חודורוב ההיסטורי, גם הוא הפועל תל­אביב, לפני 44 שנה, לא רחוק משם, בוויילס.מכבי תל­אביב בכדורסל עשתה את שלה כאשר העפילה לפיינל­פור בצורה מרשימה, אחרי שניצחה בחוץ את טאו ויטוריה העדיפה בהפרש מוחץ, מה שאמנם לא הספיק לה כדי לשחזר את העלייה לגמר האירופי, שנתיים קודם לכן.וגם יוגב יוסף ושחף אמיר הצעירים, שהשאירו את השייט הישראלי על המפה, כשזכו באליפות העולם בדגם 470. רב השנה: הרב אליהו בקשי­דורון חודשים ספורים לפני שתמה כהונתו, אחרי יותר מתשע שנים על כס הרב הראשי הספרדי, חשף השנה סוף­סוף הרב אליהו בקשי­דורון, באומץ, את דעותיו בכל נושא. הוא אמר שמספיק רב ראשי אחד מכהן, אין טעם בהפרדה בין ספרדי לאשכנזי, אין טעם במשרד הדתות, אין טעם במועצות הדתיות, גם לא במפלגות הדתיות. הפכו את הרבנות ללישכת תעסוקה של החרדים, ופגעו בכבוד הרבנים, אמר.בשנה אחת הצליח בקשי­דורון לצאת נגד שני הרבנים החשובים ביותר במיגזר החרדי. הוא נקט עמדה נגד פוסק הדור האשכנזי, הרב יוסף שלום אלישיב (בעניין השמיטה), ואחר­כך נקט עמדה נגד פוסק הדור הספרדי, הרב עובדיה יוסף (בעניין מינוי רבנים).קריאת תיגר גורפת כל­כך הפכה אותו לרב השנוא ביותר בציבור הדתי. בציבור החילוני, לעומת זאת, הוא זכה להקשבה ולהערכה.בקשי­דורון היה תמיד רועה רוחני בלי צאן, אבל הצהרתו (שטרם אזר אומץ לבצע) שהוא עומד לפנות את מקומו, כדי לקבוע עובדות בשטח ולתת ­ לראשונה זה 54 שנים ­ לרב ראשי אחד לכהן, תבודד אותו כנראה לנצח. "הוא מוכן לספוג, למען העקרונות", אומרים אנשיו. רבים ממקורביו מאמינים כי בבוא העת, יצטרף לתנועת 'מימד' .* עוד בלטוהרב מרדכי אליהו, הרב הראשי הספרדי הקודם, אותו החליף בקשי­דורון, הוא הצהרתי פחות, בולט פחות בתקשורת, אבל הוא המטאור של השנה שחלפה. מצד אחד, הוא ביסס את מעמדו בתפקיד הרב שמנהיג את הציונות הדתית (כניסתו של אפי איתם לראשות המפד"ל, אדם שסר למרותו של הרב בכל, תרמה עוד למעמדו). בשנה של פיגועים ללא הפסקה, הוא עמד בראש הרבנים שהצהירו: אמרנו לכם מהי הדרך הנכונה.במקביל, עם היחלשותו הפומבית של זקן המקובלים, הרב יצחק כדורי, הופך הרב אליהו למקובל (נסתר) בעל הכוח המאגי (על קהל בוחרים) הגדול ביותר בישראל. הוא מעניק קמעות וברכות, בקצב שאף רב בישראל לא מתחרה בו. הוא עומד גם בראש הרעיון של הקמת גרעינים תורניים בכל רחבי הארץ: קבוצות של דתיים לאומיים, שיצאו מההתנחלויות והגיעו לשכונות ולעיירות פיתוח, כדי לסייע לחילונים.בניגוד לרב בקשי­דורון, לרב אליהו יש אלפי חסידים שפועלים לפי הוראותיו, ולא זזים ימין או שמאל מדברו. איש הטלוויזיה של השנה: מודי בר­און בעברו, התעסק מודי בר­און בסטנד­אפ קומדי. עם השנים התרוממה הקריירה הטלוויזיונית שלו בעקביות רבה, ובחודש יוני האחרון הוא רשם לעצמו שיא קריירה, כשהצליח, מדי יום כמעט, לנהל את שידורי הגביע העולמי באולפן ערוץ הספורט. אינטליגנטי, מאלתר כשרוני, לא מתחנף לקהל, לא מאבד שליטה, שומר על עירנות מפוכחת גם בתנאים המשמימים ביותר.בר­און, איש הטלוויזיה של השנה, השכיל ליצור מצב שבו העניין במה שמתרחש בתוך אולפן השידור, כאן בישראל, לא נפל מהעניין הספורטיבי באיצטדיונים, ביפן ובדרום­קוריאה. הישג מזהיר, בוודאי על רקע פועלם הדל של מאיר איינשטיין ואורי לוי, שניסו לעשות דברים דומים בערוץ 1 וכשלו.* עוד בלטופעם סדר היה סדר וכוכבי תוכניות הילדים ­ יעל בר­זוהר, מיכל ינאי וטל מוסרי ­ היו הכוכבים הנערצים על הילדים. השנה התהפך העולם והילדים נוהים אחרי גיל פרנק, נתי רביץ ויעל הדר, המככבים באופרת הסבון 'לחיי האהבה', שבאופן משונה הפכה פופולרית דווקא אצל בני הגיל הרך.ואחד אחר, מיקי גבע, שניסה לפני שנתיים להתקבל כמגיש בערוץ הילדים, הצליח השנה בגדול, דווקא אצל המבוגרים. גבע נשלף באחת מאלמונ יות והסתחרר לכוכבנות טלוויזיונית כאשר שולב ב'רק בישראל', כחקיינו המושלם של השר מאיר שטרית. מדי שנה נרשמת עלייה מסחררת בפופולריות של בדחן כזה או אחר. בשנה החולפת הגיע תורו של גבע. מעניין אם הוא, בניגוד לשבי זרעיה, שלום אסייג או אלי ומאריאנו, יצליח להחזיק בפופולריות שלו שנה שנייה ברציפות.עוד בדחן טלוויזיוני, אלי יצפאן, שידרג עצמו בשנה שחלפה בעקבות הצלחתה הגורפת של תוכנית האירוח הלילית שלו. דומה שיצפאן חסר המעצורים שינן היטב את לקחי ההצלחה והכישלון של תוכניותיו הקודמות, ותיעל את כישוריו לשיאים מפתיעים שהפכו את תוכניתו למנוף הרייטינגי הראשי של ערוץ 3.בדחנית מפתיעה נוספת היא עורכת­הדין חמורת הסבר פנינה דבורין, שנכנסה ברגל שמאל לעסקי הטלוויזיה והפכה את הופעותיה בשעשועון 'החוליה החלשה' לפינות קאלט, הראויות לטיפולם הצמוד של סטנדאפיסטים כגבע ויצפאן. איש הרדיו של השנה: ירון אנוש בתחילה מדובר היה בפינה נידחת, 'הפינה לחיפוש קרובים', שאמורה היתה לסייע למצוקתם של אזרחים התרים אחר קרובי משפחה נשכחים ואבודים. אם מימי מלחמת העולם השנייה, מחנות העקורים וספינות המעפילים, ואם מימי העלייה הגדולה מרוסיה, מרוקו ואתיופיה.ולפתע, מתוך החומרים הטריוויאליים של פינה זעירה זו, צמחה, כמו מאליה, תוכנית מלודרמטית רבת עוצמה, שבכל יום אחר­הצהריים מגוללת דרמות עזות, סיפורים אנושיים היאים להוליווד, ופה ושם גם מסתננת לה דמעה קטנה למשמע הסיפורים הבלתי­אפשריים שהותירה אחריה המאה ה­20 ההרסנית. בהחלט מגיעה מלה טובה לירון אנוש, שמוליך את שידור הפינה הזו (יחד עם מיכאל מירו, מיקי שושן וקלוד בוכבינדר).פריחתה של התוכנית בולטת על רקע ההתאבנות המסוימת שנרשמה בשנה החולפת בתוך אולפני השידור. נכון שהופעותיו של אורי דן כמגיש תורן ב'הכל דיבורים' של רשת ב' עושות גלי אנטי מהכיוון השמאלי של המפה, ונכון גם שקמפיין החוצות הצעקני לקידום ענייניו של נתן זהבי, איש הרדיו האזורי, עורר לא מעט עקימות אף איסטניסטיות. ולא נשכח גם את השקף­קצף של שלמה שרף, שהחל בקריירת פירשון בתוכנית הספורט של הרדיו האזורי. אך מלבד שלוש צרימות אלה, קשה לציין תופעות וחידושים יוצאי­דופן בשידורי הרדיו.* עוד בלטובעצם, אם מתייחסים לשידור הרדיופוני גם כטורניר הכנה לקראת אליפות ה'יו­יו' העולמית, יתכן שמשה נגבי, הפרשן לענייני משפט של 'קול ישראל', שווה דיון נפרד. שכן היחס שמפגינים המעסיקים, מנהלי הרדיו לגוניהם, כלפי הפרשן המוסמך ­ פעם מועסק, פעם מפוטר, פעם שוב מועסק ושוב מפוטר ­ ראוי לפרשנות משפטית משל עצמה.ואי­אפשר בלי הצרימה של השנה. אשת החברה של השנה: בת­שבע בובליל אשת החברה של השנה היא בת­שבע בובליל, רעייתו של משה בובליל, בעל רשת מלונות 'קלאב הוטל'. פעילותה החברתית היא כמעט ללא תחרות, הן במעורבות הגלויה, והן בתרומות שהיא נותנת בסתר. בובליל השתתפה כמעט בכל אירוע חברתי נוצץ שהתקיים השנה, אבל היא לא רק הופיעה באירועים האלה, היא גם אירגנה רבים מהם, ותרמה להם לא מעט מכספה הפרטי.היא אשה יפה, לבבית וחייכנית, אם לשלושה, בן, אדם ותום. והיא איכפתית מאוד למצוקות של אחרים. פעילותה רחבה ביותר: 'האגודה למלחמה בסרטן', 'וראייטי', 'האגודה למען ילדים חולי סרטן', 'האגודה למען פצועי צה"ל' של דליה שץ, אגודת 'יד ביד' ועוד.היא אשה עשירה, אבל חיה בצניעות ומעדיפה לתרום את כספה למטרות חברתיות. המטרה העיקרית שלה בחיים, כך היא אומרת, היא להרחיב את תרומותיה ופעילותה למען החברה בישראל.* עוד בלטולנשות החברה בישראל יש קשרים חברתיים ענפים בארץ ובחו"ל, הן בזכות עצמן והן בזכות הגבר שלצידן. הן מגייסות תרומות לאגודות צדקה שונות, רואים אותן בנשפים ובאירועי צדקה.כך למשל שרי אריסון, יו"ר קבוצת 'אריסון השקעות' ויו"ר הקרן המשפחתית על­שם תד אריסון בתחום האמנות. הקרן תורמת כ­20 מיליון דולר בשנה.חוה חכמי, גרושתו הטריה של מנכ"ל ה'פניקס' יוסי חכמי, תורמת רבות ל'בית השאנטי' בנווה­צדק, ומחזיקה את הבית יחד עם מריומה קליין. ארבעה ימים בשבוע היא מתנדבת לפעולות חברתיות שונות.שולי רקנאטי, ד"ר לפסיכולוגיה שיווקית, רעייתו של ליאון רקנאטי, פעילה ב'אגודה למלחמה בסרטן' ופועלת רבות למען להקת המחול 'בת שבע'.הבנקאית גליה מאור פעילה מאוד ב'מועצה לילד החוסה', ורבים מאירועי המועצה נהנים מחסותה. רבקה דוידס, נשיאת אגודת 'לב אל לב', תורמת גדולה ופעילה למען בתי­החולים בחיפה, עורכת אירועים בביתה לאיסוף תרומות למיכשור יקר למחלקות הלב.ואי­אפשר לפסוח על הנשים הדתיות כמו יפה דרעי, ברכה זיסר, אולגה וצביה לבייב, כל אחת מהן פעילה מאוד ותורמת לאגודות וולונטריות. המעצב של השנה: אליס דהן לשם התואר 'אופנאי' אין שום משמעות ממשית בישראל. אופנאי של ממש הוא מי שפועל על רצף היסטורי בתוך מרחב תרבותי נתון, כשהוא מוסיף את תרומתו למסורת המתהווה, ועם זאת פועל באופן עצמאי בהתאם לטעמו, שיגיונותיו ולהבנתו הסובייקטיבית.בארץ אין שום מסורת של ממש, הכל אנקדוטלי, כולם מעתיקים מכולם, כולם חנפנים ומסחריים בטירוף, כולם רוצים להפוך לקונגלומרטים, כולם לוקים בשיגעון גדלות ותככנות, כולם סבורים כי הצלחתו של האחד היא בהכרח מפלתו של האחר. כך לא בונים תרבות, כך גם לא בונים אופנה.פעילותם העקומה של עסקני האופנה שיבשה לא רק את העולם האופנה, אלא גם את מושגיו של הישראלי על העולם הזה. מבחינתו, אורנה דץ היא כוהנת אופנה ולא מגישת שעשועון, גלית לוי היא מעצבת אופנה ולא תופרת שמלות כלה, 'לאשה' הוא שבועון אופנה ולא עיתון שוביניסטי לעקרת הבית, וטקס פרסי האופנה של ערוץ 2 הוא שיקוף אמיתי של עולם האופנה המקומי, ולא כתבת תדמית מניפולטיבית.נקודת האור היחידה בתוך השלולית העכורה המכונה 'אופנה ישראלית' היא חטיבת המעצבים הצעירים ההולכת ומתהווה כאן בארבע­חמש השנים האחרונות. בראש הקבוצה הז ו בולטת אליס דהן, המחזיקה את "שיין", חנות המציגה בנוסף לדגמיה, גם דגמים של מעצבים צעירים, בוגרים טריים של בתי­הספר לעיצוב, שבחרו לעבוד מחוץ לשורות התעשייה על­מנת להגיע לידי עצמאות מחשבתית ויצירתית. הקבוצה הזו מונה בין היתר את חגית טסה, גלית זוננברג, חגית ויטמן, דינה גלס, דילטה, שרה בראון, רוני בר, רותם והדס, אלי אפנברג, אלן וגלית, דנה עברון, קרן אמסלם ושירי גרובר ל'פטרי' ונאית רוזנפלד.השנה הם רשמו נוכחות של ממש בשוק: שוק המעצבים הצעירים זכה להצלחה פנומנלית (השנה הוא גרף את כמות האנשים הגדולה, זה ארבע שנות קיומו) חנויות המשמשות על תקן אכסניה של מעצבים צעירים אינן עוד בשליטה תל­אביבית בלעדית, ואפשר למצוא חנויות מסוג זה גם בחיפה ובירושלים.חוץ מזה עוקבים אחריהם תדיר בעיתונים, הפקות אופנה משופעות פריטים שלהם וסלבריטאים המבקשים לאמץ הופעה עם טאץ' ייחודי וחתרני, לובשים אותם.בחרתי בקבוצת המעצבים הצעירים משום שהם מייצגים שיח אופנה חדש המטלטל את זה הקיים בכוח נועזותו, מקוריותו וסקרנותו. ימים יגידו אם יצליחו להתעלות מעל נתוני הפתיחה הקלוקלים שיש לנו פה, וליצור סדר יום אופנ תי חדש. בינתיים אפשר ליהנות מהבריזה. דוגמנית השנה: אסתי ממו אם עד לפני עשור וקצת, דוגמניות עם לוק מזרחי נחשבו לאיזוטריה אקזוטית (דוגמת תמי בן­עמי), הרי שהיום הן שולטות ביד רמה בסצינה ­ סנדי בר, מירי בוהדנה, לימור אברג'יל, אילנית לוי, מלי לוי, הדר רז והוותיקות יותר יעל אבקסיס ונטלי עטייה. ואם המזרחיות הן המיינסטרים בפני עצמו, זה הזמן למשהו אוונגרדי באמת.לדוגמה אסתי ממו. יש לה שלושה מקדמי שוליים סקסיים: כהת עור, עולה חדשה ואתיופית. הצטרפותם של נתונים אלה לכדי יישות אחת, היא למעשה הצעה סוציו­ויזואלית חדישה, רלוונטית, עכשווית ובעיקר כזו שנותנת טעם חדש לעיניים.המעניין שדווקא לאופציה הזאת, שבישראל נתפסת כאנדרדוגית, יש סיכויים הרבה יותר גדולים להצליח מחוץ לישראל, שם מראה שחור עסיסי הוא אחת האופציות המובילות ביותר כרגע. השם שלה אולי לא אומר לכם דבר, אבל את פרצופה אתם בטח מכירים: היא הנערה הצועדת על הסטפר לעבר אופק לא נודע מהפרומו של 'רשת'. חוץ מזה, פה ושם היא מבצבצת בהפקות אופנה, על­פי רוב בתפקיד האפריקנית הפראית. בקרוב, יש לקוות, נפגוש אותה גם בתפקידים נוספים.* עוד בלטושרון גניש שנבחרה לככב במרכז הקמפיין החדש של ור סאצ'ה, אולי הפריצה הבינלאומית המשמעותית ביותר של השנים האחרונות; עדי נוימן וגילי סער, המתוות בימים אלה את דרכן בעולם הדוגמנות הבינלאומי; קרן מיכאלי, ששבה למרכז הזירה אחרי כמה תקופת נזירות תקשורתית ממושכת; ליהי אלון, שתוך זמן קצרצר ועם מעט עבודות ברזומה הפכה לבלונד מודל האולטימטיבית העכשווית; מירי בוהדנה, שמאז ימי יעל אבקסיס לא נרשם כאן כזה קרוס­אובר מקצועי מוצלח ­ מדוגמנית היא הפכה למגה­סלב; מלאני פרס, שעשתה השנה את כל תצוגות האופנה ועדיין נראית רעננה וחיונית כמו בתחילת דרכה, לפני עשר שנים בדיוק. דוגמן השנה: אנחל בונני הדברים ידועים: תחום הדוגמנות הגברי הוא אזור דהוי ונטול זוהר ומצבו בישראל ­ צרות כאלה אינני מאחלת אף לאויבינו. היחיד בדברי הימים המקומיים שנגע בפסגות הפרסום והתהילה הוא דודי בלסר: יש לו שלט חוצות באיילון, חוזה בלעדי השווה כמה עשרות­אלפי דולרים ב'קסטרו מן', עדת מעריצות, בוקסה שבועית השמורה רק לו במדורי הרכילות, והוא אף מתכבד פה ושם ביחס החורג מ­ד' אמותיו של מתחם הקולב שהקציב לו אלוהים.בלסר, לכן, הוא גם המועמד המתבקש המיידי היחיד לתואר דוגמן השנה, אלא שהדבר כל­כך מובן מאליו, עד שיש לפסול אותו על הסף. בלית ברירה אנחנו נשארים עם סביבתו המקצועית של בלסר ­ וזאת, רובה ככולה, נטולת כריזמה, דהוית אמביציה ומעוררת עניין כמחלת הפטרת.המרחב הבעייתי הזה מותיר אותי עם ברירת המחדל של הפנים הטריות ביותר כרגע בתעשייה ­ אנחל בונני, דוגמן בסגנון עדות המאבטחים. אותה קרחת בוהקת, אותו גובה נפילי, אותו גוף של מכון כושר, אפילו אותה שעווה להורדת שערות מהחזה.טופ מודל? לא. אבל לפחות יצא לו ללכת הרבה בראש מחנה הישבנים, שני לבלסר.* עוד בלטויונתן כהן, יחיאל אלקבץ, איתי תירוש, זו הר ליבה, ג'קי פבון, אסף יובינר, איתי אטיאס, אורן סימנטוב, גיא המאירי, שרון פרנס. עבריין השנה: אתי אלון את התואר גורפת בגדול אתי אלון, פקידה בכירה בבנק למסחר, שהגיעה ב­25 באפריל אל משטרת מחוז תל­אביב וסיפרה איך גנבה רבע מיליארד שקל מהבנק, ובעצם הובילה להתמוטטותו, והכל כדי לעזור לאחיה המהמר, עופר מקסימוב, שהסתבך עם העולם התחתון. והיא גורפת אותו כשאינה מותירה סיכוי למתחריה על התואר המפוקפק.עופר מקסימוב נעצר אחרי מצוד ממושך ברומניה והוסגר לישראל. במשטרה קיוו כי הוא יהפוך לעד מדינה ויפליל את בכירי העבריינים בארץ. זה לא קרה עדיין. במשטרה בטוחים גם היום, כי אתי אלון תודרכה על­ידי גורמים בעולם התחתון ומסרה עדות מפורטת, בדיוק כפי שנדרשה ולא פרט אחד מעבר לכך.* עוד בלטומתמודדים נוספים על התואר הם בני משפחת טורק מיפו, האחים יחיא, סמי וכאמל, שחצו את הקווים האדומים בעולם התחתון ובשבועות האחרונים עוסקים בהפללה אינטנסיבית זה של זה, ומעורבים נוספים. בכך הם עוזרים לבלשי היחידה המרכזית במחוז תל­אביב לפענח את פרשות הפשע הגדולות, בהן שוד הכספות הגדול בחולון, שרשרת מעשי הרצח ביפו, חיסולו של אביב אילוז ז"ל, בנו של אשר אילוז הנחשב כמי שמעורב בשוק האפור, עשרות נסיונות חיסול. לאח רונה סיפר כאמל טורק לחוקריו כי ביקשו ממנו לחסל את עופר מקסימוב כשהיה ברומניה, אולם במשטרה מניחים כי הוא משקר על­מנת לבלבל את החוקרים ולהזיז אותם מחקירת הפרשות האחרות.מבצעי שוד הכספות הגדול ביותר, בסניף בנק דיסקונט בתל­אביב, שרוקנו יותר מ­450 כספות במהלך סוף שבוע אחד, שתכולתן מוערכת במיליוני שקלים וטרם נתפסו, גם הם מועמדים ראויים. ובאותה נשימה ראוי לאיזכור הנוכל מאיר אזולאי, מהמר שהצליח להתל במשטרה, בפרקליטות ובבנק דיסקונט, וקיבל לידיו כסף בתמורה למידע מפליל על מבצעי שוד הכספות ומקום המסתור של השלל. אחרי שהתברר כי האיש עושה צחוק מכולם, הוא נעצר, והכסף שניתן לו הוחזר.