על העיוורון ד"ר גליקליך בא חשבון עם אלו ששלחו אותו אל התופת משה זונדר 13/09/02 "חור עמוק שנפער במרכז הפנים חשף את חללה הפנימי של הגולגולת עד שדומה כי יכול היה לתחוב אגרוף קמוץ עמוק לתוך ראשו על מנת לסתום אותו ולעצור את פרץ הדם שנבע מתוכו בגעישה אדומה. מוזר, עכשיו התקשה לזכור כיצד נראה. פתאום נתקף רצון עז ובלתי מובן לשחזר את הפנים, להשלימם ולתקנם בדמיונו, לשוות לנגד עיניו את הבעת שביעות הרצון העצמית שמילאה אותם אחרי ששב לזחל"ם ממילוי תפקידו המקצועי. שרידי סנטרו המפוצח נתלו על רצועות עור חרוכות, רופפים ומאיימים לצנוח על פיקת גרגרתו שנסוגה בבהלה למעמקי גרונו מוצף הדם. עצם האף נעלמה מעל פניו וגלגל העין הימנית היה מרוקן מתוכנו, וכל מה שנשאר מחומר העין היה נוזל צמיגי עכור שטפטף בכבדות בין קילוחי הדם לתוך שרידי הלחי המנופצת, שמתוכה בקעו פיסות עצם מרוסקות. רק עינו השמאלית נותרה שלמה וננעצה בו במבט מבועת. "אפו של אודי היה כה קרוב לפנים המרוסקים עד שכמעט נגע בהם. על כורחו שאב אל תוכו את ריח הדם והבשר הקרוע ואבק השריפה... ביד רועדת ניסה הרופא ההלום להחזיר את עצם הסנטר למקומה, אבל אצבעותיו המרעידות נתקלו בבליל עיסתי חסר צורה שלא תאם במאומה את מה שאמור היה לחוש". קשה להניח מן היד את הספר "ההר" שכתב ד"ר אבנר גליקליך. הספר מהווה, בין השאר, כתב אשמה חריף מאין כמותו, מקומם ומעורר הזדהות כנגד דרג המפקדים מקבלי ההחלטות בצה"ל. הספר ירתק גם מי שתיאורי קרבות בכלל ואלה של מלחמת יום כיפור בפרט היו גורמים לו בשגרה שלא להניח אפילו את ידו על כריכת הספר, לבחון את הצילום שעליה ולקרוא את הכתוב על הדש האחורי. הסצנה המתוארת לעיל, מזוויעה, מרתקת, דוחה ומושכת, מרתיעה ובלתי נשכחת, כלקוחה מתוך פרק הנחיתה בחופי נורמנדי מתוך סרט "להציל את טוראי ריאן", שביים באופן חד פעמי סטיבן ספילברג, שייכת לסיפור עלילה הדוק ונמרץ, המתאר חלק מקרב אחד, דל כוחות וכושל, שנשמט מהזיכרון הציבורי הישראלי, אשר נערך ב­8 באוקטובר 73', ביום השלישי למלחמת יום כיפור. היה זה במהלך ניסיון של לוחמי חטיבת גולני להשיב לידיים ישראליות את מוצב החרמון, "העיניים של המדינה", המקום הרגיש ביותר מודיעינית. בשעה שלוש בצהרי יום כיפור של שנת 73', נחתו ארבעה מסוקים סוריים באזור הרכבל העליון בהר החרמון, ומהם הסתערו עשרות לוחמי קומנדו לעבר מוצב החרמון. הם כבשו אותו לאחר קרב עם 14 לוח מי גולני שאבטחו אותו. פרט ללוחמי גולני שהו במוצב 43 חיילים וקצינים נוספים, מרביתם אנשי מודיעין וקשר שלא היו בעלי יכולת קרבית. 31 חיילים ישראלים נפלו בשבי הסורי. 13 ניסו להימלט מהמוצב בחסות החשיכה ואחדים מהם נורו במארבים שהניחו הלוחמים הסורים בדרכים המובילות למוצב. שלושה חיילים ישראלים הצליחו להתחבא באחד מכוכי המוצב במשך שישה ימים. ציוד מודיעיני חשאי עשה את דרכו לדמשק. יומיים לאחר שעבר לשליטה סורית, בבוקר ה­8 באוקטובר, נעשה ניסיון של שתי פלוגות מחטיבת גולני, בפיקוד המח"ט אמיר דרורי, לכבוש את המוצב. הניסיון היה כושל. 25 לוחמים נהרגו ורבים נפצעו, ובהם רב"ט אבנר גליקליך, בן 19, אשר זה אך סיים קורס מ"כים. עינו השמאלית של גליקליך נעקרה ממקומה כתוצאה מפגיעת אר.פי.ג'י בזחל"ם שבו נסע. הוא גם נפצע מירי ברגלו ואחת מאצבעות ידו רוסקה. 29 שנה חלפו עד שראה אור ספרו של גליקליך, הפורש באופן מצמרר, אמיץ וחף מעכבות, את קורות אותו בוקר באוקטובר. כאשר גליקליך מתאר כיצד אודי, הדמות הספרותית המבוססת על סיפור חייו שלו, יושב בזחל"ם המטווח מכל עבר, פצוע, כואב, ורוצה לספוג כבר בראשו את קליע המוות הגואל, אתה מוצא את עצמך לרגע רוצה בזה יחד איתו. שייתמו ייסוריו. ובמקביל, אתה חש רצון לנקום במפקדיו. השדים של ההר את הספר הרואה אור בימים אלה (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ספרי עליית הגג) ערך אמיר צוקרמן. הספר מצטרף לספרים אחרים שכתבו מי שלחמו במלחמת יום כיפור, אשר הפכו למסמכים ספרותיים נוקבים, מרגשים ומעיקים, שהבולטים בהם הם "חלום בתכלת שחור" מאת תא"ל יפתח ספקטור, שנתן זווית ראייה של מפקד טייסת פנטומים, ו"תיאום כוונות" מאת חיים סבתו, שסיפק את הזווית של לוחם השריון. גליקליך מספק את מבטו הפצוע וחסר האונים של לוחם גולני. ד"ר אבנר גליקליך, 48, מתגורר ברמת אביב, נשוי לפקו, שלה הקדיש את הספר, ואב לשתי בנות בגילאי 17 ו­14. הוא חוקר את תולדות הבית השני. גליקליך הוא אדם נעים הליכות, אדיב, קולו רך, תואם בהליכותיו את דמות האקדמאי שהוא כה אוהב. גליקליך נולד בקיבוץ יפעת, גדל בקרית­טבעון והתגייס בנובמבר 72' לחטיבת גולני. חמישה מבני מחזורו של גליקליך מטבעון נהרגו במלחמה. הציטוט המופיע מעלה מתאר את פציעתו של הרופא שישב בזחל"ם לצדו של גליקליך. היה זה אחד משני זחל"מים, השני זחל"ם המ"פ שנסע ראשון בפיקוד מי שמכונה בספר מוטי, אשר הובילו כוח פלוגתי של גולני שנקלע למארב אר.פי.ג'י ואש רו בי צלפים ורובי קלצ'ניקוב סוריים, כאשר הם חשופים באור יום מלא, בזחל"מים פתוחים, בנחיתות גובה, אינם יכולים להסתובב ולסגת בגלל רוחבו הצר של הכביש שהתפתל מעל תהום, כשמוקשים נגד רכב מונחים עליו. תיאור הפציעה של הרופא אמיתי. כך זה היה, במרחק סנטימטרים מפניך. אדם שנפצע באורח כזה יכול לנסות לדבר? "כך זה היה. הוא מלמל. נשאר בהכרה. אני לא יודע עד היום אם הוא נשאר בחיים. אני מקווה שהוא לא מת". מתי ידעת שאתה רוצה לכתוב על הקרב? "הרצון לכתוב על מה שקרה הופיע כמעט מהיום הראשון לאחר הקרב, אבל לא ידעתי איך, מה ומתי. ניסיתי לכתוב כמה סיפורים קצרים אבל זה לא התגבש כמכלול. בדיעבד, זה היה קשה וכואב מדי. לא יכולתי להרשות לעצמי בשנים הראשונות לאחר הקרב לפתוח את הפצע הזה". מה סיפק לך את הכוחות להתמודד עם האימה, חוסר האונים והכישלון? "מה שהפך אותי למסוגל להתמודד עם הזכרונות הם חיי המשפחה שלי. הכרתי את אשתי, התחתנתי איתה והיא ניצבה מאחורי לאורך כל הדרך. היו רגעים קשים מאוד שבהם נאלצתי להתמודד עם דברים שהדחקתי הכי עמוק שאפשר. דברים שלא יכולתי לדבר עליהם מעולם עם אף אחד יצאו החוצה אל המקלדת. משהו בתוכי הבשיל והתחזק. אינטואיטיבית הרגשתי שאני חזק מספיק להתמודד עם השדים והדמונים של ההר". למקרא כמה קטעים בספר נראה כאילו חששת שמילים לא יצליחו לבטא היטב את מה שקרה על ההר. "זה נכון. קשה מאוד להעביר במילים את האינטנסיביות של הזוועה והאימה. אבל החלטתי לצלול לתוך עצמי ולהתמודד באופן הכי כן שאני מסוגל עם מה שעבר עלי שם. זה לקח שנים וקרה בשלבים. הרגשתי כאילו אני יורד לתוך מנהרה עמוקה מתחת לאדמה. עשיתי את זה לאט­לאט. כתבתי גרסאות שונות. היו תקופות שעזבתי את זה. לא יכולתי לכתוב את זה ברצף. אבל הגעתי לשלב שהכתיבה החלה לזרום יותר והבנתי שאני כבר נמצא עמוק בתוך המנהרה הזאת, לא מפחד יותר, אפילו יכול לראות קצת בתוכה ולדווח הלאה על מה שאני רואה". המוות של עומר הקרב הראשון לכיבוש החרמון במלחמה כאילו נעלם מהתודעה הישראלית ומצוין כהערת שוליים לצד הניסיון השני שהצליח במחיר דמים נורא. "מה יודעים על הקרב הראשון? כלום. מדברים וכותבים על הקרב השני, שבו גולני כבשו את החרמון, על ה'הצלחה' שעלתה בחיים של יותר מ­50 הרוגים. על הקרב הראשון אף אחד לא מדבר. מנגנוני ההגנה הקולקטיביים של המדינה ושל הצבא מדחיקים את הבושות בצורה גאונית. החליטו להעלים את הקרב הראשון מאחורי הכתפיים הגבוהות והרחבות של הקרב השני. אבל מי שמת בקרב הראשון מת. מי שנפצע שם נושא את הצלקות עד היום הזה. חבר'ה מהזחל"ם שלי שהשתתפו בקרב עזבו את המדינה. אחד בקנדה. אחר באמריקה". מהלך הכתיבה שלך לווה בטיפול פסיכולוגי? "הכתיבה לא לוותה בטיפול פסיכולוגי. זה מעניין. בשנים הראשונות אחרי המלחמה הייתי אדם נורמלי ורגיל. מעולם לא חלמתי על המלחמה. אפילו לא פעם אחת. קראתי על הלומי הקרב שלא מסוגלים לישון לילה אחד בלי תרופות והחיים שלהם הם גיהנום מתמשך. הורי היו שם בשבילי. הם תמכו בי מאוד. הכל היה בסדר אצלי, אבל ידעתי כל הזמן שאני דוחה משהו שאצטרך לכתוב עליו. "בדיעבד, אני מבין שהייתי צריך להיות מבוגר וחזק מספיק בשביל לתפקד כאילו אני האבא של החברים שלי שמתו שם. אני מרגיש היום, לאחר פרסום הספר, כאילו ילדתי אותם. כאב לי ועצבן אותי בצורה בלתי רגילה העוול שנעשה, בעיקר לאלה שמתו ולאלה שנפצעו, אבל בעצם לכל מי שהיה שם. אוהבים לדבר אצלנו על הצלחות: אנטבה, כיבוש החרמון, ולי נמאס מזה כבר. היה לי חשוב להזכיר את הקרב הזה". ב­74' נסע גליקליך לארצות הברית, שם למד פסיכולוגיה ולימודי דתות בקלרמונט שבקליפורניה. הוא שיחק כדורגל בקבוצת הקולג'ים. חייו התנהלו על מי מנוחות. "כנראה שמנגנוני ההגנה שלי מעולים. אני יודע שאנשים שחוו פחות ממה שאני חוויתי לא התאוששו מזה מבחינה נפשית". כמה שנים, למעשה, נמשכה כתיבת הספר? "כתבתי את הספר במשך כ­15 שנה. סיימתי לכתוב אותו לפני שמונה שנים. שלחתי אותו לכל הוצאות הספרים הגדולות בארץ אבל הוא נדחה על ידי כולן. ואז הגעתי ליהודה מלצר מ'ספרי עליית הגג' וזה היה המזל הגדול שלי. הוא האמין בי ובספר מההתחלה. חשוב לי להדגיש שזהו רומן. הדמויות בספר הן לא ממש הדמויות שהיו במציאות. הרשיתי לעצמי חירות של סופר. אני לא מתיימר לייצג אף אחד ו חס וחלילה לא רוצה לפגוע באף אחד". על מי מבוססת למשל דמותו של עדין, שחברו הקרוב אודי סחב אותו על גבו לאורך כל הטירונות, ומת מפגיעה ישירה בראשו? "דמותו של עדין מבוססת על דמותו של עומר גרינשטיין. בחור חמוד. מתוק. נפלא. באמת סחבתי אותו על הגב לאורך כל הטירונות. הוא לא היה שם איתנו בקרב הראשון. הוא עלה על החרמון בקרב השני ונהרג. היה לי חשוב מאוד להכניס אותו לספר. הפעם הראשונה שבה בכיתי היתה כשנודע לי שהוא נהרג. עד אז הדחקתי את המוות של החברים שלי. המוות של עומר שבר אותי". ברווזים במטווח "לפתע נשמע טרטור מנוע. ג'יפ המח"ט הגיח בסערה מתוך העלטה ונעצר ממש לידם בחריקת בלמים ארוכה וצורמנית. יצור מגודל ופרוע למראה כדוב גריזלי זינק מהרכב המאט בזריזות מפתיעה ביחס למידות גופו העצומות, בעוד המנוע משתנק ומכחכח עד שדמם. הענק גמע בשעטה נמרצת את המרחק הקצר שהפריד בינו לבין הקצינים הדחוקים סביב אורות הג'יפ, כאילו נמצא בעיצומה של פעילות קדחתנית שהחל בה במקום אחר. הוא נעמד מול אלומת האור המסנוורת כקורא תיגר על כל הווייתם המנומנמת והרופסת. בפישוק רגליים קל, ידי הקורנס נחות על מותניו, הוא פנה לכולם, אף שמבטו כוון בעיקר אל המג"ד... כשלא דיבר היה פיו קפוץ ומהודק בנחישות מעל לסנטרו החזק, ועיני הנץ הקטנות והטורפניות שלו מדדו אותם במבט חודר ותובעני". מח"ט גולני במלחמת יום כיפור, ענק קומה, "פרוע למראה כדב גריזלי", היה אל"מ אמיר דרורי. פחות מעשור אחר כך שימש דרורי כאלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון ואחר כך כסגן הרמטכ"ל. במסגרת הראיונות שערך גליקליך לקראת כתיבת הספר, היה אמיר דרורי, אז עדיין ראש אגף העתיקות, המרואיין הראשון. גליקליך ורעייתו נסעו למשרדו ששכן במוזיאון רוקפלר ב ירושלים. איך היתה הפגישה עם דרורי? "דרורי היה מאוד ידידותי ונחמד. הוא התיימר לזכור אותי, אבל קשה לי להאמין שהוא באמת זכר, למרות שהוא העניק לי באופן אישי את דרגות החניך המצטיין הפלוגתי בסיום הטירונות. היתה לנו שיחה מאוד נעימה אבל למעשה דיברנו בשני מישורים נפרדים לגמרי. ניסיתי להבין ברמה האנושית מה קרה ולמה הקרב נוהל ככה, אבל הוא ניסה להסביר ברמה הטקטית למה נכשלנו, בנוסח 'חבל שלא הכנתי פלוגה ברזרבה'. אמיר דרורי אמר לי בפגישה, אם כי אינני זוכר זאת בדיוק מרבי, כי היו ידיעות על חיילי צה"ל שברחו מהמוצב והסתובבו בשטח או עדיין התחבאו בתוכו וצריך להציל אותם. ושהוא רצה לעלות לחרמון בלילה הראשון לאחר שהוא נכבש בידי הסורים אבל לא נתנו לו. אבל עם כל הכבוד לטיעונים האלה, ואם באמת רוצים להציל את מי שניתן להציל, עדיין צריך לשמור על היגיון ועל צבאיות. כל מה שעשו שם היה, לדעתי, לחלוטין לא נכון, חובבני ומרושל. גם הציוד לא היה תקני. חצי מהזחל"מים שבקו בדרך. הם היו בדיחה. היינו כמו ברווזים במטווח. זאת מליצה שחוקה, אבל כך בדיוק היינו". אתה מכנה את דרורי "הערסל". מה מקור הכינוי? "'הער סל' זאת המצאה שלי שמותחת קצת את החבל המטאפורי. זה קשור באחד המוטיבים ששזרתי לאורך הספר ברמה המטאפורית והוא נושא הקורבנות של יום כיפור. שמות החללים בספר הם שמות של בעלי חיים שהוקרבו כמו גדי, איל, עופר וצבי. אני מאוד מושפע מהמקרא ומהמשנה. עד כמה שזה יישמע מוזר, אני מאוד אוהב את ספר ויקרא (במלעיל ­ מ.ז) שמדבר על קורבנות ועל כהונה. בזה גם עוסק הדוקטורט שלי. במשנה יש מסכת יומא שעוסקת בפולחן יום כיפור, פולחן נפלא ויפהפה לטעמי. מופיע שם תיאור הקרבת השעיר לעזאזל, כיצד הכינו אותו ובדקו שהוא טהור. היו שני שעירים. אחד הוקרב מעל המזבח והשני נדחף אל צוק גבוה מחוץ לירושלים, לאורך מסלול שכלל עשר סוכות מירושלים עד הצוק, משם גלגלו אותו לתהום עד שהתרסק למוות. במשנה יש ויכוח האם רק לכוהנים מותר להקריב את השעיר לעזאזל ולדחוף אותו מראש הצוק או גם לישראל. יש סיפור על אחד שקראו לו ערסלא, שהיה ישראל אבל לקח את השעיר לעזאזל ודחף אותו. מכאן הערסל". מה אתה מרגיש ביחס לדרורי? "אין לי טענות אל דרורי. אני לא מאשים אותו ואין לי מרירות או כעס עליו. הוא בדיוק כמונו, אם כי ברמה פיקודית גבוהה יותר. אנ י לא שופט בני אדם. אבל היו קצינים ברמות הגבוהות שנתנו את הפקודות". עכשיו מעונן הקצינים האלה, על פי ספרך, הם האוגדונר, אלוף הפיקוד והרמטכ"ל. רפאל איתן (רפול), יצחק חופי ודוד אלעזר בהתאמה. אבל כלפי אמיר דרורי, נדמה שאתה מנסח כתב האשמה נוקב. מוטי המ"פ אומר לבן דמותו של דרורי, בקטע שהוא אגב יוצא דופן בכך שניכר בו כי הוא יוצא מגרונך באופן ישיר, את הדברים הבאים: "אתה פשוט חובבן מחורבן. אתה וכל החברים שלך פשוט לא יודעים את העבודה. בזה מסתכם כל העניין. אתה יודע מה, אם זה היה תלוי בי לא הייתי נותן לך לפקד אפילו על מחלקה בפלוגה שלי. לא לך ולא לאלוף הפיקוד ולא לרמטכ"ל צבא הגנה לישראל בכבודו ובעצמו. אני לא חושב שאתם מספיק טובים בשביל זה". "זה נכון. אתה צודק לחלוטין. אולי מבחינה ספרותית זה לא נכון, אבל אין לי יומרות ספרותיות. היה לי חשוב להבהיר את הרגשות שלי". הספר שלך הוא כתב אשמה נגד אמיר דרורי. "אתה צודק. אי אפשר לעקוף את העניין הזה. אני לא כועס עליו. אבל שאלתי את עצמי הרבה פעמים, ואני הייתי אז בקושי רב"ט, איך למען השם נתנו לנו באור יום, בעשר בבוקר, לעלות לחרמון בזחל"מים פתוחים כשאתה יודע שיש שם חיילי קומנדו סורי, בלי סיוע אווירי. איך נתנו לפאש לות האלה לקרות, אפילו בנתונים של היום השלישי למלחמת יום כיפור. למה לא חיכו ללילה? מה זה היה? אני יודע מה זה היה. זה היה היבריס קולוסלי. עיוורון טוטאלי ומוחלט". העיוורון הוא מוטיב חוזר נוסף בספר. "כל המלחמה היתה עיוורון מזעזע של המדינה. והעניין הזה עם 'העיניים של המדינה'. איבדנו את העיניים של המדינה. תחזירו לי את העיניים. ואז אנחנו עולים למעלה, לתוך העיניים של המדינה, ואני מאבד עין וזה כבר העיוורון הפרטי שלי. ואז יורד ענן על ההר, נופלת חשיכה, סוג נוסף של עיוורון, אבל עיוורון שהציל את החיים שלנו. עוד חמש דקות והסורים היו יורדים עלינו. ובחסות הענן הפסיקה האש הסורית ונסוגנו. והאבסורד האחרון הוא שאני, החצי עיוור, כיוונתי את המ"מ לנסוע אחורה בין המוקשים נגד רכב שהסורים שמו על הכביש הצר והמפותל, כשאנחנו כמעט נופלים לתהום". הלך הקרב כפי שאתה מתאר אותנטי מאוד. "מהלך הקרב מאוד אותנטי. זה מה שקרה". על מי מתבססת הדמות של מוטי המ"פ? "הדמות מתבססת על דמותו של מודי בן­שך. הוא היה חניך בפנימייה הצבאית, מפקד פלוגה במלחמה, לאחריה מונה למפקד סיירת גולני ואחר כך פרש לעסקים פר טיים. הוא בן למשפחה אמידה. מודי היה לוחם מהולל. אם מישהו משני הזחל"מים האלה ניצל, זה היה רק בזכותו. הוא היחיד שתפקד בקרב כמו שצריך. "אני לא יכול להתחייב לגבי התחושות של מוטי בספר שהתחוללו בדיוק כמו אצל מודי בזמן אמת, אם כי ראיינתי אותו, אבל הוא זה שירה ופגע וירה ושוב ירה ופגע בחיילים הסורים שגלשו לעברנו". המג"ד גדי שסופג פגיעה ישירה בראשו כאשר הוא מפנה בעצמו מוקש נגד רכב מהרכב הוא בן דמותו של סא"ל דובי דרור. "גדי המג"ד הוא דובי דרור, שמותו גילם את מה שעשו לכולנו. לקחו אותנו כמעין שעירים לעזאזל של המדינה. זה היה קרב לא גדול, בסך הכל מדובר בפלוגה, אבל היתה שם שחיטה טוטאלית שהיוותה התגלמות של כל הטמטום, הדביליות והיוהרה הישראלית. היינו ילדים. בני 19. תמימים לחלוטין וחסרי ניסיון קרבי. בסך הכל בוגרי קורס מ"כים של גולני. כל מהלך העניינים לפני המלחמה, עם מחדל המודיעין וההצטיידות החסרה והלקויה, דרך מהלך המלחמה ולאחריה, עם סיפור ועדת אגרנט, היה כל כך מצמרר ומקומם. דו"ח ועדת אגרנט היה לדעתי עבודה בעיניים ומריחה אחת גדולה. זה היה מעין מירוק קולקטיבי להשקטת המצפון. העובדה האמ פירית היא ששום דבר לא השתנה מאז במדינה. הסיפור הזה חזר בלבנון והיתה עוד ועדה מצחיקה, ועדת כהן, שהענישה את שר הביטחון שמכהן כיום כראש הממשלה". ב­21 באוקטובר 73' יצאו לוחמי חטיבת גולני לנסות לכבוש שוב את מוצב החרמון. הכינוי למבצע היה "קינוח". לאחר קרב שנמשך כשבע שעות הצליחו במשימתם. 55 מהלוחמים נהרגו. רבים נפצעו, ובהם המח"ט אמיר דרורי עצמו. באותה שעה, כבשו כוחות של סיירת מטכ"ל שהונחתו ממסוקים את מוצב החרמון הסורי הנמצא מצפון לכתף החרמון שעליה נבנה מוצב החרמון. הם לא הורשו להצטרף ולסייע ללוחמי גולני. השיקול, גם אם לא היה רשמי, נבע משיקולי כבוד, יוקרה ומורשת קרב. רצו שייקבע שלוחמי גולני הם שכבשו לבדם את החרמון. ידעת שמנעו מתגבורת להגיע מצפון על מנת שלא תופר הבלעדיות של גולני בכיבוש החרמון. "שמעתי וקראתי על זה. אני מבין שזה היה חוסך הרבה נפגעים. מה אני יכול לומר על זה פרט לכך שזהו המשכו של מחדל הקרב הראשון ובמידה מסוימת אפילו גרוע ממנו. ייתכן שחיילים נהרגו שלא לצורך בקרב הזה בגלל סיבות של גאוות יחידה". חיכינו למוות "שוב פילחה חבטת כאב נוראה את גופו, ולפני שהספיק להבין מה קרה חש את רגלו מועפת בכוח עצום וננעצת בקסדה של עדין, מטיחה בעוצמה את הראש הרפוי בשולי הקסדה המשוחררת. צרחת כאב חנוקה נפלטה מגרונו... גיא ואיל התעלמו לגמרי מקריאתו. אף אחד מהם כבר לא היה מסוגל לתת את דעתו למכאוביו של האחרים. כל אחד היה ספון בכאבו, מרוכז בתחושותיו ועסוק במותו הקרב... כמה זמן עוד יימשך הטירוף הזה?" יש בספר תיאור של החיילים, ובהם אודי, בן דמותך, יושבים בזחל"ם, פגועי ירי, ביניהם שרועים חבריהם המתים ומחכים לכדורים הסורים שיגאלו אותם מייסוריהם. "זאת אמת לאמיתה. כך זה בדיוק קרה. זה מה שהרגשתי". ייחלת לכדור סורי שיהרוג אותך. "אפשר לומר שכן. נפרדתי כבר מהחיים. היה לי ברור לחלוטין שזה עניין של שניות או מקסימום דקות עד שהסורים יירו בנו למוות. היה משהו מאוד מעצבן בכך שהפגיעות שלהם היו במנות קטנות. העין נעקרה לי כתוצאה מפגיעת האר.פי.ג'י, הכדור ברגל, הפציעה בגב, האצבע שרוסקה בכדור, וזה לא נגמר. חוסר האונים הוא דבר מזעזע. לא היה לנו במי לירות. לא היה איך להילחם. היינו פגועים מהאר.פי.ג'י ולאחר מכ ן מירי הצלפים. היינו בהלם. חיכינו למוות. זאת הרגשה שליוותה אותי הרבה שנים". אתה כותב שראית באותם רגעים רצף של תמונות מעברך. "זה נכון, אם כי לא ראיתי את חיי רצים מול עיני מהיום שבו נולדתי ועד אותו הרגע. ראיתי תמונות מהבית בטבעון. ההורים. הכלב. הרגשתי כאב ויגון בשל כך שלא אראה אותם יותר. הם נמצאים במרחק מאה קילומטר בקו אווירי ממני אבל לא יודעים שאני גווע ברגעים האלה ממש. זאת היתה הרגשת ריקנות תהומית. זה לא היה פחד, אלא מועקה שהיא מעבר לפחד וגם לכאב. חשתי במלוא עוזה של הבדידות הכי גדולה שחשתי בחיים שלי, על כך שבני משפחתי האהובים אינם יודעים שהורגים אותי עכשיו באיזה מדרון מצחין". כמה זמן חלף מהרגע שהתחילו לירות בכם ועד שהענן ירד על ההר והאש חדלה? "אני לא יכול להתחייב. להערכתי בין חצי שעה לשעה. הכל קרה כל כך מהר. זה לא היה כמו במקרה שבו, חלילה, בן אדם חולה במחלה סופנית ועובר תהליכים של הכחשה, הדחקה ולעתים גם קבלה. פה עוד לפני שהבנתי מה בכלל קרה, מצאתי את עצמי נפרד מהחיים. האינטנסיביות והעוצמה של האימה והכאב היו מהממות. כל הזמן ירו בנו כמויות אדירות של כדורים. המאר ב הרציני היה מעבר ל'עיקול המשאית' לפני הרכבל העליון. שני זחל"מים נכנסו לתוך התופת. נקלענו למלכודת תלת כיוונית. לא היו חילופי אש, אלא שימשנו מטרה נייחת במטווח. גיהנום עלי אדמות. חטפנו את האר.פי.ג'י די מהר וזה למעשה גמר אותנו". להערכתך הורים יכולים להיות שקטים כשהם שולחים היום את בנם לצה"ל במובן של רמת האחריות של המפקדים הבכירים? "ממש לא. לי למרבה המזל יש שתי בנות, אבל אני חושב שאף הורה במדינה הזאת לא יכול להיות שקט. עכשיו מדברים על מה שקרה במחנה הפליטים בג'נין. זה היה עניין יזום ולא נכפה עלינו, אז למה הוא נערך בצורה כזאת?". מה עמדתך ביחס לשאלה האם ניתן להחזיר את החרמון? "מה אכפת לי מהחרמון. החרמון הוא שום דבר. אם צריך להחזיר אותו בשביל לקבל שלום אז שיחזירו. וזה לא שאני משתגע על הסורים ושש להחזיר להם את הרמה. אין לי סנטימנטים לחרמון במובן הזה של 'נהרגנו שם ונתנו את נפשנו ולכן ההר מקודש', אלה שטויות. החרמון הוא עוד מקום שנלחמו בו מלחמה טראגית ומיותרת. אנשים מתו שם, לא אומר שלחינם, אבל לא בטוח שהיו צריכים למות. ההר הזה לובש בשבילי עוצמות מיתיות של רוע ושל חוסר אנוש יות. זה כבר לא החרמון אלא הר כמו זה שבמיתוס היווני שאליו היו לוקחים את נערי אתונה מדי שנה ומקריבים אותם למינוטאור". העובדה שאתה נותרת בחיים ולוחמים שישבו סנטימטרים ממך נהרגו טענה את חייך במשמעות נוספת. "זאת היתה לידה מחדש, אבל לידה ארוכה, קשה ואכזרית, לא לידה טבעית. כל מי שהיה בשני הזחל"מים ויצא חי היה חייב לעצמו דין וחשבון לגבי חייו. למה דווקא הוא נשאר בחיים, מה הוא עושה הלאה עם חייו. שום דבר איננו מובן מאליו לאחר חוויה כזאת. ייתכן שבגלל זה הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ודתות במקום ספרות אנגלית, למשל. רציתי ללמוד על משמעות החיים. אחרי שאתה רואה חברים שלך מתים סביבך, זה משפיע עליך לאורך זמן באופן עמוק ביותר. אני קורא מגיל צעיר בתורה ובמשנה. אולי בגלל שסבא של אבא שלי היה הרב הראשי של אודסה בסוף המאה ה­19. הקשר בין הכהונה והקורבנות קשור מאוד למה שקרה לי, לחוויה של מלחמת יום כיפור, המחדל הענק שבו הוקרבו החיילים הצעירים". אתה אדם מאמין? "אני לא דתי במובן האורתודוקסי, אינני שומר מצוות אבל יש בי דתיות עמוקה ביותר. ברור לי שהדברים הם לא בהכרח כפשוטם. קשה לי להשלים עם זה שלא לוף משנה א' או תת אלוף ב' יש הכוח להחליט לגבי החיים שלי, שאין דבר משמעותי יותר שהוא מעבר למקריות ולחוסר האונים שהיו על ההר. למה נשארתי בחיים ואחרים מתו. אני לא יכול להגדיר את התשובה במילים פשוטות אבל זה לא אומר שאין לדברים משמעות שאנחנו לא יכולים לתפוש אותה. אפשר לקרוא לזה אלוהים אבל אני חושש ממילים גדולות. זה לא בהכרח מוסבר בשולחן ערוך או בסדר התפילות אבל אלה דברים שאני מרגיש אינטואיטיביות במקום מאוד עמוק". תגובה תגובת האלוף (מיל') אמיר דרורי: "אני לא זוכר את אבנר גליקליך. זכותו של כל אחד לומר או לכתוב את מה שהוא רוצה. היו שיקולים לעלות על החרמון בדרך שבה עלינו, בקרב הראשון לכיבושו מחדש, על מנת לנסות להציל ולחלץ לוחמים וחיילים ישראלים שנפלטו ממוצב החרמון או התחבאו במחילותיו. המשימה העיקרית של חטיבת גולני באותו הזמן היתה בצפון רמת הגולן. לכן ריכזנו לצורך הקרב על החרמון שתי פלוגות בלבד שמנו כ­140 לוחמים. בפועל, תקפנו עם 70­80 לוחמים שני גדודים ועוד פלוגה סוריים. הניסיון לכבוש את החרמון לא צלח באותו שלב למרות שאת גדוד הקומנדו הסורי 132 גמרנו לגמרי. כמעט הצלחנו לכבוש את המוצב בחזרה. לו היו לנו עוד 50 לוחמים, היינו מצליחים". תגובה תגובת האלוף (מיל') אמיר דרורי: "אני לא זוכר את אבנר גליקליך. זכותו של כל אחד לומר או לכתוב את מה שהוא רוצה. היו שיקולים לעלות על החרמון בדרך שבה עלינו, בקרב הראשון לכיבושו מחדש, על מנת לנסות להציל ולחלץ לוחמים וחיילים ישראלים שנפלטו ממוצב החרמון או התחבאו במחילותיו. המשימה העיקרית של חטיבת גולני באותו הזמן היתה בצפון רמת הגולן. לכן ריכזנו לצורך הקרב על החרמון שתי פלוגות בלבד שמנו כ­140 לוחמים. בפועל, תקפנו עם 70­80 לוחמים שני גדודים ועוד פלוגה סוריים. הניסיון לכבוש את החרמון לא צלח באותו שלב למרות שאת גדוד הקומנדו הסורי 132 גמרנו לגמרי. כמעט הצלחנו לכבוש את המוצב בחזרה. לו היו לנו עוד 50 לוחמים, היינו מצליחים".