שלום לאלוהים הטראומה הביאה את שניהם למסקנות הפוכות: ביילין חזר בשאלה, איתם חזר בתשובה * ריאיון ראשון משותף של השניים חן קוטס­בר 15/09/02 "אתה יודע מה הדבר שהכי משונה לי?", שאל השר אפי איתם (פיין), יו"ר המפד"ל, את הח"כ והשר לשעבר, יו"ר תנועת 'שחר' בהווה, הד"ר יוסי ביילין, שעה אחרי תחילת הראיון המשותף ביניהם. ביילין הישיר אליו מבט. שניהם ישבו בכיסאות צמודים, כתף נוגעת בכתף. ברקע, מבעד לחלון, אפשר היה לראות את העיר ירושלים. "הרי יש לנו חוויות מאוד דומות. שנינו היינו ילדים טובים, ממסדיים ותמימים עד 73'. בעצם, חלפנו באותן נקודות. אתה הנחת תפילין כנער ואני לא, ואחר כך, כמבוגר, התחלפנו. אחרי מלחמת יום הכיפורים עברנו ליד אותה נקודה של היחס למורשת היהודית, אבל אני הייתי באותו זמן עם הפנים פנימה, ואתה עם הפנים החוצה. בכל זאת מעניין אותי, איך קרה שהיום, כמעט שלושים שנה אחרי המלחמה ההיא, אם ישאלו מי שני הקצוות הפוליטיים שלא יגושרו, יצביעו עליך ועלי?"השר אפי איתם (50), היה קצין צעיר בסיירת גולני במלחמת יום הכיפורים. הד"ר יוסי ביילין, מבוגר ממנו בארבע שנים וחצי, היה אז בן 25, איש מילואים ששירת כאלחוטן ראשי במטה. מבחינת שניהם, המלחמה מהווה נקודת ציון, שהביאה למהפך בחייהם. איתם, חילוני גמור באותה תקופה, אומר שה זרעים של חזרתו בתשובה החלו לנבוט בדיוק שם, בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, מול האויב הסורי. שם החל התהליך שהבשיל חמש שנים אחר כך, כשהחליט ללכת ללמוד בישיבה, לחזור בתשובה ולקיים מצוות.ביילין לעומת זאת, היה עד המלחמה יהודי שומר מיצוות, לא נסע בשבת, הקפיד על שמירת כשרות, הלך לבית הכנסת והניח תפילין. בתום המלחמה, חדל. הוא מחלק את חייו למה שהיה לפני המלחמה, ואחריה. בראיון משותף למעריב, מספרים איתם וביילין על תפיסת עולמם הדתית והחילונית שלפני המלחמה, על חוויות המלחמה ששינתה את חייהם, ועל הגורם לשינוי."בגיל 25, אחרי המלחמה, אמרתי לעצמי 'זה שאתה מניח תפילין בבוקר, זה לא מזיז לאף אחד בעולם ולא מבטיח את העם היהודי. תעזוב את השטויות האלה, תראה מה שקרה ביום כיפור'", אומר עכשיו ביילין. "זה היה טראומתי, גם כי הייתי איפה שהייתי, במפקדה, ושמעתי את הקולות, וגם בגלל מה שקרה לסביבה; חברים מהכיתה נהרגו, ילדים מהמחזור נהרגו, הרבה אנשים שהכרתי מהשכונה, בנים של חברים של ההורים שלי. אלפי הארונות שהגיעו אז, ההורים שהסתובבו עם ילדים נעדרים ­ זה היה נורא. פגשתי פעם אבא כזה, שבנ ו נעדר. עבדתי אז ככתב בעיתון וראיינתי אותו, שנה אחרי המלחמה. ישבנו יחד בבית קפה, והוא ידע כבר שהילד שלו לא יחזור, אבל העיניים שלו שוטטו כל הזמן מסביב, לחפש אותו. זה היה כל כך הזוי, כל התקופה. מצאתי את עצמי בסוף המלחמה הזאת, כשאני לא ממשיך את אורח החיים של קיום מצוות כמו ששמרתי עד אז. לא יכולתי. הרגשתי שאני לא מסוגל."הייתי חייל גם בששת הימים. זאת היתה המלחמה הראשונה שלי. אחרי ששת הימים, התחושה היתה שהסיפור נגמר, שאנחנו אימפריה צבאית אדירה. אני לא אופוריסט, אבל בהחלט הייתי חלק מהאופוריה. זה שאפשר היה בקלות לערער את כל זה, בהתקפה אחת מדהימה ­ שינה את חיי, שינה את עולמי, והציב אותי בכלל במקום אחר. תחושת האופוריה הסתיימה עבורי ביום אחד, ולא יכלה להשאיר אותי איפה שהייתי קודם. לא הפסקתי להאמין בחשיבות העם היהודי ובהמשכיותו, אבל הפכתי להיות יותר מודאג. הבנתי שזה שאני מניח תפילין והולך לבית כנסת, לא משנה לעם היהודי".איתם: "אתה אמרת לעצמך אחרי המלחמה 'עזוב את התפילין, יוסי, זה לא משפיע בכלל על עם ישראל אם אני מניח תפילין או לא', ואצלי היה בדיוק תהליך הפוך. בשבילי, המלחמה, ו בעיקר העובדה שהייתי קצין צעיר בגולני, העובדה שהובלתי אנשים אל מותם, עוררה אצלי צורך עצום לברר את כל המעמד הזה, יחסי הגומלין, שבין חיי היחיד וחיי היחד, חיי המדינה. החזרה בתשובה לא היתה קשורה אצלי למין 'אופנה'. ההיפך. אמרתי לעצמי אחרי המלחמה 'הדבק, השורשים, הרצף ­ הוא בחיבור ליהדות'. יש כאלה שאמרו 'טוב, מלחמת יום הכיפורים היתה משהו טראומתי, זה היה קשה, אבל חוזרים לחיים, הבורות הפעורים של השאלות מתכסים עם שיגרת הזמן'. אני לא הייתי מאלה. לא הייתי מוכן לזה. לא הייתי מוכן לקבל כפשוטה, או כמורכבותה, את תופעת אובדן החיים. רציתי להבין למה, איך זה". "מצאתי את פס הקול" איתם הוא בן קיבוץ עין­גב. שם נולד וגדל. "מבחינת קיום מיצוות, הייתי חילוני לגמרי", הוא אומר עכשיו. "אבל עדיין, גם אם קיבוץ עין גב לא היה סביבה דתית במובן ההלכתי של קיום מיצוות, מדובר היה בסביבה מאוד אמונית. סביבה של אנשים שהלכו אל קצה עולם מסוכן, חם, עני, שכל חייהם היו אתגר וחריקת שיניים על מנת לממש חזון. זה דבר שהיה מונח ברקע של כל הילדות שלי. עין גב היתה, במונחים של היום, התנחלות אסלי. נצרים היא מקום בטוח יחסית לאיפה שאני גדלתי. ירו והפגיזו אותנו מיום שאני זוכר את עצמי. אני יודע שיש הרבה שחזרו ליהדות מתוך יאוש ושלילה של אורח חייהם הקודם. הם חושבים שקודם הם היו נמוכים ואפסוסיים. אני לא. אני אוהב מאוד את עין גב. אני רואה בה עד היום את תבנית נוף הולדתי. אני חושב, והרבה פעמים אני אומר את זה, שאני הייתי בסרט מאוד יהודי ואמוני כל חיי, מאז שנולדתי, רק בלי פס­הקול. במידה רבה, זה היה מן 'ניסוי אילם', מה שעשו המתיישבים בעין גב. אני התחלתי לשאול שאלות בעקבות מלחמת יום כיפור, חיפשתי תשובות, ומה שמצאתי בסופו של דבר חמש שנים אחר כך, בישיבת מרכז הרב, היה את פס הקול של התהליך שה ייתי שותף לו כילד. היומיום של החיים קיבל פתאום את ערכו הרוחני".ביילין גדל בתל­אביב, בבית שהוא מגדיר 'מסורתי­ליברלי'. בגיל בר מיצווה החליט, על דעת עצמו, להתחיל לקיים מיצוות באופן גורף יותר. "אבא שלי לא כתב בשבת, בגלל שהוא היה פקיד בבנק ולכתוב היה עבודה", אומר ביילין, "אבל כן נסענו. בבוקר הוא היה הולך לבית כנסת, הוא מאוד אהב את התפילה, ידע תמיד איזה חזן אורח באיזה בית כנסת, ואחר כך הוא היה לוקח אותי למשחק כדורגל, או שהיינו נוסעים לירקון לחתור בסירה. הוא היה איש מרכז, אבא שלי, גם בנושא הדת. קידוש כמובן היה בבית, והחגים היו כהלכתם, כולל הגעלת כלים בפסח, שבועות לפני זה. אמא שלי שמרה על הבית כשר. הכשרות היתה חשובה לה, כדי שכל יהודי יוכל לאכול בבית. היתה הפרדה מלאה בין בשר לחלב, כולל מערכות כלים נפרדות, והיא היתה אומרת תמיד ש'אני רוצה שבבית שלי יוכל רב לאכול', זאת היתה הסיסמא שלה. לי, השילוב הזה, שבו לא כותבים בשבת אבל כן נוסעים, היה מאוד קשה. לא הבנתי את העירוב. בתקופת הבר מיצווה שלי, אמרתי לאבא שאי אפשר ככה וככה ­ או שאתה דתי, או שאתה לא דתי. אמרתי לו, שאני לא יכול לקבל את זה, שלא אוכל להמשיך לחיות כך, חצי­חצי, שאני מרגיש שאני צריך ללכת יותר רחוק. הרגשתי אז גם הרבה מאוד אחריות כלפי העם היהודי. חשבתי שכיוון שהמכנה המשותף של העם היהודי הוא המכנה המשותף של היהדות עצמה, והדרך הכי ברורה לקיים אותה זה על­ידי המכנה המשותף של קיום מיצוות, אז מוכרחים לקיים מיצוות. התחלתי להניח תפילין כל יום, ולא הייתי מוכן לאכול אצל אחי הגדול, שכבר היתה לו משפחה, כי לא הפרידו שם בין בשר לחלב".איך הגיבו בסביבה שלך?"הסביבה לא היתה לגמרי מודעת. כיוון שלא הלכתי עם כיפה וציצית, לא ראו בי דתי. היו צוחקים איתי את הצחוקים שהיו צוחקים על דוסים, ואני הייתי בולע את זה. אם הייתי מוזמן למסיבה בשבת, לא הייתי אומר ש'אני לא נוסע בשבת', אלא ש'יש לי משהו אחר'. לא הסתרתי, אבל לא פירסמתי. היינו הולכים במוצאי שבת לאכול חומוס, אז אם זה לא היה כשר, הייתי אומר 'יש לי קלקול קיבה'. לא אמרתי את האמת. אולי פחדתי שיצחקו עלי. גם המשכתי ללמוד בגימנסיה ולא הלכתי לישיבה. המורה שלי לתלמוד דווקא ניסה להפציר בי ללכת לישיבה, אבל מבחינתי זה היה בלתי אפשרי. אני הייתי העוזר שלו, נתתי שיעורי תלמוד בבית, מאוד אהבתי תלמוד. מצד שני, ללכת לישיבה היה להתנתק מהסביבה שלי, מהאנשים הכי קרובים אלי. זה היה קשה מדי".ביילין המשיך לקיים מיצוות עד מלחמת יום הכיפורים, גם כשהיה חייל בסדיר. "היה לי שני מסטינגים, מטעמי כשרות", הוא אומר. "זה היה יאוש; גם לקום להתפלל מוקדם כל בוקר, גם לצחצח שני מסטינגים כל פעם. קרה שנשארתי שבת, המפקד היה בא ואומר 'יוסי, אתה יכול לצאת הביתה לכמה שעות'. היתה לי חברה, היה לי לאן ללכת, ואני הייתי עונה לו 'לא, אני נשאר במחנה'. לא הייתי יהודי נסתר, אבל גם לא עשיתי מזה אף פעם עניין. העברתי את זה במין, הייתי אומר, סוג של אי נוחות".איתם: "בעיני, קיום מצוות כזה הוא די בוסרי, טכני. אני מרגיש שיוסי לא הפנים, הוא לא העמיק בדברים. הוא אולי קיים מצוות, אבל הוא לא הכיר בערך הדבר, לא מהבחינה הרוחנית".במלחמת יום הכיפורים, איתם היה עדיין חייל בסדיר. פחות מחודשיים קודם סיים קורס קצינים. הוא היה מפקד צוות בסיירת גולני. ביילין היה כבר אזרח, נשוי ואב לבן. הוא עבד כעיתונאי, היה סטודנט אבל גם לימד באוניברסיטה במקביל. כשפרצה המלחמה, גוייס למילואים. "ההבדל בינינו, ארב ע וחצי שנים, זה כל ההבדל שבעולם", אומר עכשיו ביילין. "העובדה שעברנו את המלחמה בגילאים שונים, מסבירה אולי חלק מהעניין של ההשפעה השונה של המלחמה על שנינו. אני הייתי איש מבוגר מאוד בן 25. הייתי בעל משפחה, כבר היתה לי אחריות לילד".איתם: "זה לא כל כך מתאים למציאות. זה לא שחזרתי בתשובה בעקבות איזה מכה בראש שקיבל ילד בשדה הקרב. הזרעים נבטו במלחמה, אבל אני עברתי תהליך ארוך. הגעתי לישיבה אדם מאוד בוגר, רק בתשל"ח, שנים אחרי המלחמה. זה לא היה איזה מן מעשה ילדות שעשיתי: 'הייתי צעיר, השתתפתי במלחמה, חזרתי הביתה והחלטתי לחזור בתשובה'. זה היה לגמרי אחרת. השאלות שהתחילו אצלי במלחמה, ניקרו בי שנים. לא נראה לי שעניין הגיל פה היה משמעותי". לטאות סוריות במדבר בשעה שפרצה מלחמת יום הכיפורים, בשנת 73', התפלל יוסי ביילין בבית הכנסת ברחוב יהושע בן­נון בתל­אביב. איתם, אז סג"מ צעיר, היה בפארק הירקון, שם נשאר בכוננות עם הצוות שלו לקראת עצרת 'גולני', שהיתה אמורה להתקיים שבועיים אחר כך. את ביילין גייסו לשירות מילואים למשך שישה חדשים. הצוות של איתם הוקפץ לרמת הגולן.על חלקו במלחמה ועל הקרב שניהל מול האויב הסורי בנאפח, עם עוד חייל ובזוקה בודדת, זכה איתם בתום מלחמת יום הכיפורים באות המופת. "אני זוכר שהעלו אותנו לרמת הגולן באוטובוסים", הוא אומר. "היינו בלי ציוד, בלי כלום, הולכים היישר למלחמה. אף אחד לא הכין אותנו. הזכרון הכי חזק שלי מכל אותה תקופה, הוא באמת אותו קרב קשה בנאפח, ברמה. אני זוכר את עצמי עומד שם, ורואה פתאום, אאוט­אוף­דה­נו­וור, עשרות טנקים סוריים נעים קדימה, כמו לטאות קדמוניות ירוקות­צהובות בתוך המדבר. זה הדימוי שעלה לי בראש גם אז. כמי שגדל על צה"ל של אחרי ששת הימים, היה לי ברור שיש פה משהו גדול, מתוכנן, שאני חלק ממנו. אבל כשהטנק הסורי הראשון כבר דרס את גדר המחנה, ואף טנק ישראלי לא נראה בשטח, הבנתי שזהו, שהדברים הם לא כמו שחשבתי, שאין יותר למי לגלגל אחריות. הרגשתי שאני נלחם בעצם על הקיבוץ שלי, על הבית. אני עצמי הייתי בשלב שבו הייתי מוכן למסור את חיי. הייתי מוכן למות בנאפח כמעט לבד, עם בזוקה בודדת מול המוני טנקים סוריים. לא רציתי למות, ולא התכוונתי למות, אבל ידעתי, במודע, שאני מכניס את עצמי למצב עם סיכון גדול מאוד. זאת היתה נכונות סופר פרקטית מבחינתי, לעמוד שם בנאפח עם הבזוקה. ידעתי פשוט שאם אני לא אהיה שם, לא יהיה מישהו אחר. לרגע לא עברה בי המחשבה שאני אברח, ואולי יעשו לנו איזה נס. שנים אחר כך, כשהייתי מתאמן ברמת הגולן, הייתי עומד שם, תמיד בפינה המזרחית של מחנה נאפח, והמחזה הזה, של עשרות הטנקים הסוריים, היה חוזר אלי. שם אני חושב גם התחלתי לשאול את השאלות, שבסופו של דבר הביאו אותי לתשובה. אני הובלתי לקרב ברמת הגולן חיילים, וחלקם לא חזרו ממנו. בתור אדם צעיר, שפקודיו הלכו אחריו אל מותם, לא יכולתי לעבור על זה לסדר היום. זה הטריד אותי נורא. ידעתי שלא מספיק להגיד 'אחרי'. רציתי לדעת מכוח מה אני מוביל את היחידים, מה הערך של זה. זאת היתה שאלת המפתח. לא הסכמתי להיות מפקד שמניע אנשים מכוח הפקוד ה, הסיטואציה. רציתי לדעת שאני מייצג משהו שאני מאמין שראוי לסכן בשבילו את החיים. חיפשתי את התשובה לשאלות שנים אחר כך בישיבה, כשלא היה אף מקום אחר שהציע אותן: מה העניין הזה של מדינת ישראל? מה התוקף של היחד הזה, שמכוחו אפשר להניע יחידים למסור את חייהם? ראיתי את המוות ממש ביום כיפור, ובצורה כל כך אינטנסיבית. לא יכולתי לשים את זה בצד".ביילין: "אני ראיתי את המוות ב­67'. לא ראיתי אותו ב­73', אבל שמעתי את הכל בקשר. שמעתי את הרשתות, שמעתי את גורודיש, שמעתי את שרון, שמעתי את הגסויות שאלופים דיברו, לא האמתי למשמע אוזני, להיסטריה, לפחד, ראיתי את דדו עם פנים אפורים ונפולים. נראה היה לי שהבית נופל. אני הייתי שש שנים בתחושה שעשינו כאן דבר כזה ב­67', בנינו מין חומות כאלה סביבנו, ששום דבר רע לא יכול לקרות לנו, ואני חלק מהעניין, אני חלק מבניית החומות האלה, זאת אומרת שיש לי מניות בעניין הזה. עבדתי על טייס אוטומטי. כששמעתי את גולדה וגלילי ודיין, זה נשמע לי בסדר גמור. "אנחנו בישראל מחלקים את האנשים לדורות לפי המלחמות, והעובדה שבשבילי יום הכיפורים היתה המלחמה השניה ובשביל אפי היא היתה ה ראשונה אומרת משהו. חלק מהזעזוע שקרה לי ביום הכיפורים, זה דווקא בגלל הפער הזה, בין שתי המלחמות. המלחמה שלי היא לא יום הכיפורים, שאז הייתי במטה, במפקדה. המלחמה שלי היא ששת הימים. אני לא הייתי גיבור כמו אפי, שבאמת הוא אחד האנשים שהצילו את הבית השלישי, אני לא יכול להגיד את זה על עצמי. אבל אני הייתי בששת הימים בחטיבה שמונה, בסיני. אחר כך הגעתי לרמת הגולן, הייתי פיון. לא ידעתי מה קורה ומה רוצים ממני. הגבורה הכי גדולה שלי היתה שתפסתי שלושה שבויים סוריים עם הרובה צ'כי שלי. אני אפילו לא יכול להגיד איפה זה היה ברמת הגולן. הם היו יותר מפוחדים ממני, אז עמדתי עם הרובה והם מיד נכנעו, זה לא שהייתי צריך לגבור עליהם בקרב. בכלל, לא נעים לי להגיד, אבל כל המלחמה הרגשתי כל כך טוב כל הזמן. כאילו אני בא ומגשים את כל החלומות הלאומיים של ההורים שלי, שהיו כותבים בספרים אחד לשני 'ג' לגאולת ארצנו' ו'ד' לגאולת ארצנו. אלה היו הברכות שלנו, ובבית כזה, כשפתאום יוצאים למלחמה ומשלימים כאילו את החסר של מלחמת השחרור, זה נראה הדבר הכי בסדר שאפשר לעשות בחיים. אפילו התחושה הזאת, להקריב את חייך למען המדינה, הית ה אז דבר מובן מאליו. כתבתי צוואה, ערב מלחמת ששת הימים. ידעתי שיוצאים למלחמה. אני לא חושב שאלוהים שיחק תפקיד בצוואה הזאת. אם אני נזכר בה, כתבתי שם ששמירת המצוות מבחינתי לא היתה דתית. היא היתה לאומית, דבר לאומי".איתם: "פה אנחנו מאוד קרובים. כי גם אני, היהדות שלי היא לאומית, היא הקשר שבין היחד והיחיד. אני חושב גם שבשבילי, מלחמת יום הכיפורים, במידה רבה, מעבר לשלב השאלה והבירור, היתה התבגרות. הבנתי שלא מספיק שהדברים קורים. צריך שיהיה להם הסבר, הצדקה מוסרית, ערך. אני לא הייתי בסמים ולא בכל התאורים של כל מיני בעלי תשובה שהתנסו כבר בכל תעלות החיים, אבל אני קראתי 'אחרי', ואנשים קמו, וחלקם איבדו את חייהם. זה מעורר שאלות". ברוגז עם ריבונו של עולם איתם סיים את מלחמת יום הכיפורים, והמשיך בצבא. השאלות שהחלו מנקרות בו אז, הן שהביאו אותו בסופו של דבר לישיבת מרכז הרב. רק אחרי שלמד בישיבה, החל לקיים מצוות. אצל ביילין, לעומת זאת, התהליך ההפוך היה מהיר הרבה יותר. מיד אחרי שסיים את שירות המילואים שלו, שב הביתה והחל נוסע בשבת."לא שמירת המצוות שלי ולא החזרה ממנה היו מהפיכה שהיה קל להבחין בה כלפי חוץ", הוא אומר. "חוץ מאשתי לשעבר ­ שידעה שאני מתחיל לנסוע בשבת ולכתוב בשבת, ולא נעלם לבית הכנסת במקום לשבת בבית או ללכת לחברים ­ העולם לא עצר את נשימתו. ב'דבר' למשל (שם עבד ביילין באותה תקופה, ח.ק.ב), הייתי עושה עד המלחמה את כל המאמצים להגיש את הכתבה עד כניסת השבת, אבל אף פעם לא דיברתי על זה, אז אנשים לא ידעו. אחרי המלחמה, השינוי היה חד משמעי. הפסקתי לקיים מיצוות בצורה מוחלטת".איתם: "אבל למה, למה זה קשור יוסי? מה, היה לך ברוגז עם ריבונו של עולם בגלל המלחמה? אותי זה מעניין מאוד, כי זה מן ריב עם ריבונו של עולם, וזאת גם צורה של ביטוי. השאלה, באמת, היא האם אתה מקיים היום דו שיח כזה עם ריבונו של עולם, גם זועם וגם מורד? זה קי ים אצלך, או שזה היה גט בכלל לעצם הדיון, בעקבות המלחמה?".ביילין: "נורא קשה לי להבין מה חשבתי אז. לא נעשיתי יותר דתי בגלל שפתאום היתה לי התגלות של אלוהים בגיל 13, ולא נעשיתי לא דתי כי פתאום איבדתי את אלוהים. נעשיתי יותר דתי אחרי הבר מיצווה, כי הגעתי למסקנה הלאומית, שהתפקיד שלי זה להבטיח את הדבק של עם ישראל, ושזאת הדרך היחידה לעשות את זה. ואחרי המלחמה הבנתי שזה לא נכון, שאלו שטויות. נורא קל להגיד שהתרסתי נגד אלוהים, אבל זה כמעט יפה מדי בשבילי".אבל למה?"הלמה הוא כנראה שלא האמנתי יותר בגולדה, לא בדיין ולא באף אחד אחר מהממסד. ראיתי ממסד זקן, בקונספציה, שדחף את כולנו למקום הלא נכון, והבנתי שחייתי שש שנים בעיוורון מלא. אני לא חושב שאלוהים שיחק תפקיד בכל הדבר הזה. גם קודם, חייתי בצל השואה, והיה לי מאוד קשה להאמין שאני חי בעולם שבו יש שואה ויש אלוהים. ראיתי את המצוות כמשהו שמחבר את השבט, העם, הלאום. פחות התמודדתי עם עניין האלוהים. עד היום אני חושב, ועם זה לא הפסקתי אפילו לשניה אחת, שהיותי יהודי יותר חשוב מהיותי ישראלי. הרגשתי, כל עוד קיימתי מצוות, שהתרומה שלי ליחד היהודי , זה להיות יותר שלם מאבא שלי בשמירת המיצוות. לכן שמרתי. במלחמת יום הכיפורים זה נגמר". "פעם אלחוטן, תמיד אלחוטן" לאיתם וביילין מדובר במפגש נדיר. כיוון שביילין כבר לא חבר כנסת, הם לא נפגשים אפילו בדרך המקרה. הפערים האידאולוגיים בין השניים רק מקטינים את סיכויי הפגישה. שניהם לא מרבים לדבר על המעבר שעשו, מחילוניות לדתיות וההיפך, ועל השינוי שעשתה בהם המלחמה. הראיון הזה גרר אותם לשיחה אישית, נקיה כמעט לגמרי מפוליטיקה. לצורך הצילום המשותף, למשל, אפילו לא היה צריך לבקש מהם לרכון אחד לעבר השני. זה קרה לבד. כשביילין סיפר ששירת בצה"ל כבר בששת הימים, איתם ביקש לדעת איפה. כשביילין אמר שהיה אלחוטן מורס, איתם שאל אם הוא זוכר עדיין איך משדרים במורס 'אהבה'. "טה..טה טיטיטי.. טה", אמר ביילין, בלי להתבלבל, ואיתם חייך מאוזן לאוזן. "פעם אלחוטן, תמיד אלחוטן", אמר.איתם, למה דווקא אהבה ביקשת?איתם: "למה אהבה? כי אני חושב שבסופו של דבר, יהדות זה אהבה. אם ביילין ידע לתקתק אהבה במורס, כנראה שגם אני אוכל להבין את זה באיזשהו שלב. זה נורא חשוב. אם ברקע של המחלוקות שיש בינינו, נמצא את הקוד של האהבה, של האחריות המשותפת, נוכל להגיע הרבה יותר רחוק. חייבים לתקתק מחדש, את הקוד הזה, של 'אהבה', שיזכיר לנו ש כולנו יחד, אפילו יוסי ואני".בעקבות מלחמת יום הכיפורים, חל אצלם שינוי גם בכל הנוגע להסתכלות על ההנהגה. שניהם מודים שבנקודות מסוימות, בסופו של דבר, המלחמה היתה עוד אחד מהגורמים שהובילו אותם בסופו של דבר לפוליטיקה וללקיחת חלק בפעילות ציבורית."עד 73' היה לי אמון רב בהנהגה של המדינה", אומר ביילין. "הייתי בעד פשרה טריטוריאלית, בוודאי שלא הייתי בעד ארץ ישראל השלמה ותנופת ההתנחלויות, אבל אני לא זוכר את עצמי רואה את זה בשלילה. אני יכול לספר שבשנת 71' עשיתי לעיתון כתבה על ימית, כתבה שאף אחד לא היה מנחש היום שיוסי ביילין חתום עליה. תיארתי שם את האדריכלות של המקום, את הרחובות. פינוי גני הילדים מרמת הגולן היה בשבילי סוג של גילוי שכינה, רק הפוך. הבנתי איזה דבר מטומטם עשינו. גם קודם לא הייתי בעד ההתנחלויות בגולן, אבל גם לא כל כך נגד. גם כי הייתי אדם צעיר, עובד ולומד ובונה משפחה, קשיים של התחלה, נוסע באוטובוס ממקום למקום, סוגר מרפסת, עובד בשכר לא גבוה. כל אלה לא נתנו לי להפוך את הנושא המדיני למרכז חיי. היה לי ברור שגולדה ניסתה הכל, ולא הצליחה. רק אחר כך הבנתי שפשוט בטמטום היא דחתה את הסכם קמפ דיויד, שיכול היה להיחתם ב­71'. המלחמה הפכה את הנושא המדיני עבורי לנושא המרכזי. סדרי העדיפויות שלי השתנו. הבנתי שהשטחים הם יותר נזק מתועלת באופן משמעותי".איתם: "אני הרגשתי בעקבות המלחמה שבמקום בו צריך לקחת אחריות, שם אני אהיה. כמו בנאפח. אגב, זאת הסיבה בגלל נשארתי כל כך הרבה שנים בצבא. מעבר לקריירה ולעניינים האישים. רציתי להיות במקום שבו אחראים לחיי המדינה. במובן הזה של הצורך לקחת אחריות, אני חושב שיוסי ואני באים מאותו מקום. לי היתה בהחלט תחושת שבר במנהיגות הלאומית והצבאית הבכירה, בעקבות יום הכיפורים, אבל אצלי זה יצר רצון גדול לקחת אחריות, שהתחדד לי שם בנאפח, ביום הכיפורים, ברגעים שבהם לא היה למי להעביר את האחריות. אני מרגיש שאני רוצה מאז להיות במקום שבו מקבלים את ההחלטות על גורל המדינה שלי. מה שאני לא מבין, דווקא אחרי שאני שומע את יוסי, זה את עניין אוסלו. כי אני מאוד התנגדתי לתהליך אוסלו וראיתי בו סכנה גדולה. אחד הדברים שמפריע לי, זה שבאוסלו, זה כבר לא היה יום הכיפורים, אלה לא היו דיין וגולדה. שם, זה היה יוסי ביילין ליד ההגה, ושמעון פרס. איך יכול להיות, יוסי, שכשאתה כבר יכולת לנווט את המדינה, הבאת אותנו לפינה כזאת? איך אתה מסתכל על זה היום?"ביילין: "דבר ראשון, אני מוכרח לומר שאותה תחושה בדיוק יש לי כלפיך. אני חושב שאתה, מתוך מניע לגמרי ציוני, מוביל למדיניות שבה המדינה היהודית הדמוקרטית עלולה תוך שנים מעטות להיות חלילה אפיזודה חולפת, על­ידי זה שיהיה רוב פלשתיני בין הים לנהר. אוסלו, בשבילי, זאת ההגשמה הציונית. אני מעריך שזאת הדרך היחידה. עם זאת, אני זוכר שביום שבו אושר ההסכם בממשלה, הוא הונח על שולחן כל השרים, והיתה הצבעה ואיש לא התנגד, אני חזרתי הביתה ואשתי לשעבר שאלה אם זה לא היום המאושר בחיי, ואני אמרתי לה 'לא'. בגלל שאיש לא התנגד. אמרתי לה שחזרתי בדיוק לתחושה ההיא, שבה היה קונצנזוס; כולנו הסכמנו שאין עם מי לדבר, אין על מה לדבר, גולדה עושה את הכל. בממשלה היו ניצים, אבל איכשהו, אף אחד לא הצביע נגד. היום אתה גם יודע איך זה נראה: ראש הממשלה בא, אומר 'חברים, אין לנו זמן לדברים האלה, אפי, אתה תדבר בפעם הבאה, אולי אפילו באמצע השבוע נעשה איזה ישיבה בקבינט ותוכל לדבר על זה. עכשיו אני חייב ללכת, יש לי פשוט איזה הופעה בלטרון' , ואפי נשאר עם הדבר הכי חשוב בעולם, בלי שאמר אותו".איתם: "כן. לפעמים הפוליטיקה מפתיעה בקלות הבלתי נסבלת שבה היא מעבירה החלטות. זו תופעה שאני בהחלט יכול לראות". "אחשוב על יוסי בדרך לבית כנסת" היום, יום הכיפורים, ביילין לא ילך לבית הכנסת. הוא לא הולך לבית הכנסת ביום הכיפורים מאז פרצה המלחמה ההיא, לפני עשרים ותשע שנים. איתם יילך לבית הכנסת במושב נוב, ברמת הגולן, שם לחם ושם החליט שנים אחר כך לבנות את ביתו. "העניין של התקופה בה שמרתי מצוות", אומר ביילין, "נראה לי היום כבזבוז נוראי של זמן. קשה לי מאוד לראות את עצמי היום במצב ההוא. אני מבטא כאן כמובן תפיסה מאוד חילונית, אבל עצם ההליכה לבית כנסת, החזרה על תפילות שלוש פעמים ביום באותו נוסח, הנחת תפילין, דברים כאלה ­ יש בזה יופי מסוים, בכך שאדם שם לעצמו סייגים וכבלים, אבל אני פשוט חושב שאלה הכבלים הלא נכונים. אלה כבלים שנועדו לייחד אותך מן האחרים, שלא תהיה כמו האחרים. אני חושב שהאתגר האמיתי היום הוא לשמור על יהדותך בלי לשמור על סממנים חיצוניים ומצוות. אני חושב שאפשר לנסות לבנות יהדות חילונית, עם תרבות חילונית, בלי הצורך לעשות דברים שכאדם מודרני, אני רואה בהם ממש בזבוז זמן. במקום זה אפשר לעשות כושר, התעמלות, למה לחזור על הנחת תפילין?".ואפילו פעם בשנה ביום כיפור אתה לא הולך לבית הכנסת?"עם בית הכנסת אני גמרתי. אני פשוט לא שם. אני חוזר לוויכוח הזה עם אבא שלי, מגיל שלוש עשרה, שאי אפשר חצי­חצי. אבא שלי נפטר ב­72', לפני המלחמה, אבל הוא היה שמח אם היה בחיים ורואה את השינוי שעשיתי. מצד שני, הוא לא היה מאושר מזה שגם ביום כיפור אני כבר לא הולך לבית כנסת. הוא אהב את האמצע, אני לא. אני אומר שיש עכשיו הפרטה של אלוהים. גם אני הפרטתי את אלוהים, והוא מאוד מאוד ליברלי כלפי. הוא פשוט מרשה לי הכל".איתם: "אני דווקא אחשוב על יוסי בדרך לבית הכנסת ביום כיפור. אני אזכר בשיחה שלנו. אני חושב שבמידה מסוימת, הראיון הזה היה ראיון של חשבון נפש, והוא היה חשוב. ביילין אומר שהוא גמר עם בית הכנסת. אני, רק התחלתי. אני לא סוגר אף דלת. ההיפך. אני מוכן לפתוח כל דלת, גם אם ביילין נמצא מאחוריה עכשיו".