נסים קלדרון/ הבדלים החלל הריק, היקר 11/10/02 כאשר קבוצת משוררים מוציאה כתב­עת וקוראת לו 'דג אנונימי?', השם אומר שלושה דברים: ראשית, "אנחנו מדברים וכותבים אבל אנחנו מרגישים שותקים כמו דגים"; שנית, "אנחנו מפרסמים אבל אנחנו נשארים אנונימיים"; שלישית, "אנחנו מוסיפים סימן שאלה ליד המלה 'אנונימי' ­ כדי לסמן תקווה קטנה".'דג אנונימי?' הוא כתב­עת לשירה, שמופיע כבר קרוב לשנתיים, אחת לחודש ובסדירות. אבל הוא איננו מודפס על נייר, הוא מודפס כאתר אינטרנט, ששמו www.anonimous­fish.com. העורך הוא תומר ליכטש, והמשוררים המפרסמים באתר רובם צעירים, שעושים את צעדיהם הראשונים. באחרונה ערכו אנשי האתר סיכום­ביניים של פעילותם בצורת אנתולוגיה קטנה, שהופיעה בהוצאת אבן חושן, ושמה כשם האתר 'דג אנונימי?'. זאת הזדמנות לשאול: מה השיגו המשוררים האלה? האם התגשמה התקווה הקטנה?הדבר הראשון שבולט לעין: אם שמו של האתר צועק שלוש פעמים את התלונה על השתיקה האופפת את השירה בארץ בשנים האחרונות, הרי השירים עצמם ­ ייאמר לזכותם ­ לא מתלוננים. הם לא שוכחים את השתיקה האופפת אותם, אבל יש להם דברים להגיד בתוכה. יש להם כמה הצעות להציע לנו. והם לא מוכנים שה יללה על האנונימיות תכסה על תוכן ההצעות שלהם, ועל החיוניות התוססת בהן, וגם על היופי שבהן. הם חושבים שתפקידם הראשון של משוררים הוא להציע לקוראיהם יופי מעודכן, מדויק יותר: יופי מעודכן על גבול הכיעור המעודכן.דבר שני שבולט באנתולוגיה: אין בה עיסוק בשאלה ­ מה קורה לשירה כאשר היא עוברת מן הדף המודפס אל האינטרנט. האם הטקסט משתנה? האם כדאי שישתנה? האם הקריאה משתנה? האם יתכן שהקריאה, לפחות, לא תשתנה באינטרנט, כאשר מדובר במלים של שירה המודעות כל­כך לקומוניקטיביות שלהן? אם אחרי כמה שנים של נסיון הוכח שרובנו מסרבים לקרוא רומנים באינטרנט, מה זה אומר לגבי הקריאה בשירים? ואולי דווקא האינטרנט פותח פתח לסוג חדש של טקסטים, שיפגשו את הקורא בדרך חדשה? כל תחום הדיון הזה לא מופיע באנתולוגיה, וחבל.דבר שלישי: כמעט כל הכותבים באנתולוגיה, ועורכי האנתולוגיה, הם שמות חדשים לקוראי השירה בעברית: עודד בן­דוד, רונן אלטמן, ענבל כהנסקי­כהן, נעמה הלל, תומר ליכטש, סיוון בסקין, אורן גורדון, גלעד מעיין, אורי שכטר, אלכס בן­ארי, דנה גולדברג, יונתן בן עמי, עינה לקח. יוצא דופן הוא דרור בורשטיין, שמפרסם כאן שיר מרשים אחרי שכבר פירסם ספר שירה אחד, והוא מוכר גם כמבקר. אפילו מי שעוקב אחרי הגליונות המקוונים יתקשה למצוא בהם משוררים מוכרים ומבוססים. וזה חבל לשני הצדדים. בצד הצעיר, חבל שאין מאמץ להגיע אל משוררים מוכרים (אין באנתולוגיה שום התייחסות אליהם בדברי ביקורת. וגם בגליונות המקוונים יש רק הבלחות קלושות של דו­שיח עם השירה המוכרת). ואילו בצד המבוגר ­ חבל שאין נסיון של משוררים שכבר עיצבו את סגנונם לבדוק את האפשרויות שמציע המדיום החדש.עד כאן התרשמויות כלליות מן האנתולוגיה. אבל כאשר מגיעים אל השירים מגיעים אל העיקר. אני קורא כל חודש את 'דג אנונימי?' לא כיוון שמצאתי שם משורר, או משוררת, שאי אפשר לשכוח את כוחם. אבל מצאתי שם רוח רעננה. איך לתאר את הרוח הרעננה? תומר ליכטש, מקובעי הטון באתר האינטרנט הזה, מתאר אותה היטב, כאשר הוא כותב באנתולוגיה על חשיבותו של החלל. שירה, אומר ליכטש, מחויבת כלפי החלל שבין העצמים, כלפי הריק. שירה מחויבת למנוע את "ביזויו של החלל הנתפש, השחתתו והעמדתו כגוף". ויש לליכטש דימוי פשוט ומבריק לחשיבותו של החלל: שחקן הכדורסל האוחז בכדור. "אם נכבוש את נפח הכדור, אם נת פוס את נפח הכדור, או אז נחריב את הכדור ונצמצם את קיומו לטובת קיום התפיסה בו".מבקרי שירה ­ בלט ביניהם המשורר האנגלי סטיבן ספנדר שכתב גם ביקורת מעולה ­ כבר הבחינו בחשיבותו של הריק בשביל משוררים רבים. שם, במקום הריק, צומח העולם הרצוי, זה המזין את העולם המצוי. שם, במקום הריק, אנחנו משתחררים לרגע מן ההתניות וההגבלות של המציאות, כדי לראות מעבר להן. קירות שאין בהם שום פירצה המובילה אל מקום ריק, "קירות של עולם כזה" ­ כתב ספנדר ­ "אין בהם אוזניים לשירים ששר אורפאוס".כך תמיד, וכך ­ במיוחד ­ בישראל של היום. תומר ליכטש לא הביא אל אתר האינטרנט שלו קולות של משוררים שיכולים להרעיש אותנו. אבל הוא הקפיד להביא אל האתר הרבה קולות, שמוצאים חללים ריקים בתרבות הישראלית. לכן מרענן לקרוא אותם. אפילו מעודד. הם לא חוזרים על הידוע. הם מחפשים את הבלתי­ידוע. הם לא מגיבים כצפוי. הם מגיבים כבלתי­צפוי. הם באים אל מקום שיש בו הרג, וכעס, ופסימיות, והידלדלות, והם מסרבים לאפשר למקום להכתיב להם את השיר.יש כאן הרבה שירים של שפיעה, של גודש, של הגוף החושני והמיני, שלא מסתפק במועט: "בשבר אבן היא פורצת/ ב קע בקליפה המחוספסת,/ שותה את השרף/ לתוך ביטנה העירומה./ בין הצמחים היא מפסקת את רגליה, מרכינה ראשה/ בפה פעור ונוגסת בעלים/ ובעפר. בעינים חלולות היא/ מרימה ראשה, נרעשת עם האדמה" (אורי שכטר). ובלשון מתונה יותר, אבל לא פחות רעבה­לרגשות: "באחד מערבי הקיץ יצאנו לשבת במרפסת./ חכית לניחוח הבשלת הגויאבות./ אני אהבתי להסתכל בך מסוככת על שערותיך שהחלו להכסיף/ מפני מחטי האורן שנשרו" (דנה גולדברג).כדי להתרחק מן הדחוס­מדי, והמסוכם­מדי, מתרחקים כאן המשוררים מן העיתון הישראלי ומן החדשות הישראליות. אבל גם שיר בודד (של יונתן בן עמי), שנוגע בעיר שכם ובערבי שמעמיס בה משאית ­ גם שיר כזה מחפש את מה ש"רוטט כחי" באיש משכם, ובאהבה שהוא מפיק מעצמו. גם בתוך הזוועה, דווקא בתוך הזוועה, לא נעלמת "החובה כלפי היופי", כפי שכינה פעם נתן זך את חובתו המקצועית של המשורר.ברבים מן השירים באנתולוגיה הזאת הרגשתי כמו אדם שפתאום מצא את עצמו בין מגדלי קידוח. וליד כל מגדל קידוח עומד קודח צעיר. בכל פעם שרציתי לשאול אותו "מה יש כאן?" הוא ענה לי: "מה שיש כאן אתה יודע בעצמך; אני יודע מה אין כאן, אבל אולי יהיה כאן, אם יצליח הקידוח".