יומנה של אנרכיסטית היא היתה בת זוגו של המשורר דוד אבידן, ננטשה על ידי הבמאי נדב לויתן, והיום היא חולקת את חייה עם הסופר והמוזיקאי דני דותן. הבמאית דליה מבורך, יוצרת דוקומנטרית מוערכת, ביימה סוף סוף את הדרמה הראשונה שלה, "אלף קלוריות". אשה עם קליק ליאורה שוסטר 27/10/02 החיים של הבמאית דליה מבורך היו יכולים בקלות להפוך בעצמם לסרט. להלן העלילה בקצרה: נערה צעירה נפגשת עם משורר שערורייתי המבוגר ממנה ב­20 שנה, מתאהבת בו ועוזבת את הבית כדי לחיות עימו, עוזבת אותו כעבור חמש שנים לטובת במאי ידוע, שעוזב אותה כעבור שנתיים לטובת כוכבת סרטו החדש, שהיא במקרה גם זמרת מפורסמת. היא נקלעת למשבר קשה, אך מתאוששת כאשר היא פוגשת בכוכב רוק אגדי, שהוא במקרה גם איש רוח והוגה דעות. השניים חיים באושר עד עצם היום הזה. נשמע דמיוני? ובכן, ממש לא. אלו הם חייה של מבורך על רגל אחת, והיום היא ממש צוחקת כשהיא נזכרת בהם. מה זה צוחקת? במשך שעה וחצי של ראיון היא לא מפסיקה להתפקע מצחוק. היום כל זה כבר מאחוריה: כבר 18 שנה שהיא חיה עם בנזוגה, הסופר­תסריטאי­מוזיקאי וסולן להקת "הקליק" לשעבר, דני דותן. השניים מגדלים בצוותא את בתם שאשא, בת 15, ואת לני, 21, בתו של דותן מיחסים קודמים. דירתם החמודה באוף שינקין בתל­אביב משמשת גם כמשרדי חברת ההפקות שלהם, "אליל תקשורת", וממנה הם רוקחים והוגים את שלל הפרוייקטים המשותפים שלהם. בשנים האחרונות יצרו השניים מספר נכבד של סרטים ד וקומנטריים, רובם עם אג'נדה חברתית. דותן כתב את התסריט, מבורך ביימה. בדרך כלל דותן, שועל תקשורת ותיק, ניצב באור הזרקורים כאשר יוצא סרט חדש שלהם, ואילו מבורך מעודדת מהצד. הפעם מבורך עשתה את זה לבד: "אלף קלוריות", דרמה בבימויה, שודרה החודש בערוץ 2 במסגרת הסדרה "מראות אשה".הדרמה, על פי תסריט של נאוה סמל, עוסקת באשה הסובלת מעודף משקל (אסתי זקהיים) שסוחבת שתי חברות (דלית קהן וסמדר קילצ'ינסקי) למרתון דיאטות במלון בריאות. אחרי שהן מכרסמות עשבים במהלך כל הסרט ומגלות אי אלו דברים על עצמן, הן סוגרות את החופשה בארוחת שחיתות. כמו שצריך. זהו הסרט העלילתי הראשון שביימה מבורך מאז סיימה את לימודי הקולנוע שלה באוניברסיטת תל­אביב. "הדבר שבעיקר התחברתי אליו בתסריט היה הדיאטות", היא אומרת. "גם אני מהתחום, כמו כולם. אני יותר שמנה בדרך כלל מעכשיו. אני יכולה להיות גם יותר רזה".­ הסרט מציג את כל נושא הדיאטה באור די נלעג. "נכון. הקטע של הרזון זה קטע מטורף, וזה הולך ומחריף. זה כפייתי. זה מאבק, כי גם אם את חושבת שאת לא נכנעת לתכתיבים האלה ושזה אופנה מטומטמת לגמרי, אז עדיין, אם את משמינה, הדימוי החיצוני שלך הוא של בנאדם מוזנח ולא מוצלח. זה בעייתי. גם בגילי, אבל אצל צעירות זה קטסטרופלי. בשינקין מסתובבות בחורות שאת לא יכולה להתחרות במידות שלהן בכלל. לדעתי אף אחת מהן לא אוכלת. אנשים הפסיקו לאכול. וזה מין שיפוטי כזה ­ אתה מוצלח אם רזית, אתה לא מוצלח אם השמנת. זה בהחלט גם מאבק פמיניסטי היום, אין ספק: תרדו מאיתנו. זה לא נורמלי שהחיים שלך סובבים סביב זה".מבורך מודעת לנושא גם בתור אם. "כל האמהות של בנות שהן טינאייג'רס, זה טריפ, שהבנות שלהן יהיו רזות. יש גם את הפחד של האנורקסיה, כמובן, אבל למרות זאת, כולן ככה".­ גם את?"לא, אבל אני צריכה להיאבק בזה, זה לא פשוט. את לא רוצה שהילדה שלך תהיה שמנה. מצד שני, כל העניין של אנורקסיה ובולימיה זה בא גם מהאמהות, אז את אומרת מה, אני נורמלית? אז מה אם יש לה קצת תחת או קצת בטן, מה הקטע? היא יפה, היא מוצלחת, היא סבבה, היא נפלאה".­ שאשא עושה דיאטה? "אני ושאשא עשינו דיאטה יחד לפני כמה חודשים, אבל אנחנו לא כל כך מוצלחות. ירדנו, אבל זה כבר קצת עלה. אגב, שאשא קראה בתוכנייה של 'מרי לו' פרסומת לאופנת 'רד ליין' שהיה כתוב בה 'לרזות בלבד', אז היא הלכה עם חברות שלה ועשתה גרפיטי על החלון של החנות הזאת בשינקין: 'לאנורקסיות בלבד'". הייתי ילדה רעה מאוד מבורך, 47, נולדה וגדלה בתל­אביב. לדבריה, "הייתי ילדה רעה מאד, פורקת עול אפשר להגיד". פריקת העול הגיעה לשיאה בהיותה בת 18, עדיין תלמידה בתיכון "אליאנס", אז פגשה את המשורר דוד אבידן, שהיה מבוגר ממנה ב­21 שנה. הפגישה הובילה למערכת יחסים שנמשכה חמש שנים.מבורך: "תמיד כששואלים אותי אם אני מתחרטת, אני אומרת שלא, למרות שאבידן היה איש קשה והורי היו בפאניקה. כשאמא שלי גילתה את זה, זה היה זוועה. מה יש לי, מה קרה לי? גם מבוגר כל כך, גם שערורייתי כל כך. אז היו תמונות שלו ב'העולם הזה' עם לילי מתפשטת ושניהם במיטה, יעני ג'ון ויוקו. מה פתאום אני בסצינה הזו"?­ איך הכרת אותו בכלל?"בשבוע הספר, דרך חברה שלי. הוא היה תמיד מתחיל עם צעירות. הגענו שמה לסצינה שלו, וזהו, נשארתי. לא הייתי גרופית שלו, פשוט יש לי משיכה לשכל, חוכמה עושה לי את זה. כל אחד והשריטה שלו. מבחינה אינטלקטואלית אלו היו שנים מדהימות, אין ספק בכלל. הוא השפיע עלי מאוד. ביצר של לבעוט, של מרד, של משהו אחר, שונה, אנרכיסטי. זה גם היה כזה להיות במקום שאף אחד אחר איננו, להכיר את כל האנשים שלמדת אותם בבגרות, לפגוש את עמ יחי, לפגוש את זך, לדבר עם דליה רביקוביץ', פתאום יונה וולך מגיעה. זו חוויה אדירה. מנחם בן המציא לי את השם 'השותקת', כי הייתי בת 18 וממש לא היה לי מה להגיד בחברה של המשוררים. זה היה מפחיד".בצבא עברה מבורך להתגורר עם אבידן, בעודה משרתת כפקידה בשלישות ברמת­גן. גם באוניברסיטת תל­אביב, לשם הגיעה מיד אחרי השחרור ללימודי קולנוע ותיאטרון, המשיך הרומן ללוות אותה. "בחוג הייתי החברה של אבידן" היא נזכרת. "זה היה משהו מאוד משמעותי בזהות שלי בשנים האלו. המורים בחוג היו חברים שלו, והיו שנים שהייתי מבלה עם המורים שלי. גם בקרב הסטודנטים זה היה אישיו, הוא היה הרי בשיאו בשנים האלו". ­ למה זה הסתיים? זו הפעם היחידה במהלך הראיון שמבורך מפסיקה לצחקק, ודמעות עולות בעיניה. "כי לא היה לי מה לעשות שם. בכל זאת, אלו לא היו יחסים טבעיים. אני נפרדתי מאבידן, ונפרדתי ממנו קשה. כמה שהוא היה בתאוריות של הבגידות וכל החארטה הזאת, בכל זאת היה לי את כוח הנעורים עליו. זה נגמר הרבה לפני שעזבתי. זה היה סוף עצוב. מאז שנפרדנו ועד שהוא נפטר לא הייתי איתו בקשר בכלל". ­ וכשהוא נפטר?"לא הייתי בהלוויה . לא יודעת, זה כאילו נראה לי חיים אחרים שלי. בגלל זה גם קשה לי לדבר על זה. זה כאילו מישהי אחרת היתה שם".מיד לאחר שעזבה את אבידן נחתה מבורך בזרועותיו של הבמאי נדב לויתן, היום בעלה של חוה אלברשטיין. היחסים ביניהם נמשכו שנתיים, והסתיימו בטונים צורמים.­ בשבילו עזבת את אבידן?"משהו כזה. בכל מקרה, כשהייתי עם נדב היה לו תסריט בשם 'סיפור אינטימי' עם חוה אלברשטיין בתפקיד הראשי, ואני עזרתי לו. ואז היה לו רומן בסט עם חוה, בזמן שהוא היה איתי. אני חושבת שאז קיבלתי את השבץ של החיים שלי מבחינת התבגרות. כל השנים האלה, מאז שעזבתי את הבית, לא התמודדתי עם החיים לבד. הייתי אז בת 25, ופתאום הייתי לבד. בשבילי זה היה שבץ".­ את מסוגלת היום לשמוע שירים של חוה אלברשטיין?"לא!"­ איך התמודדת עם המצב?"בצורה מזעזעת. כתבתי תסריט שנקרא 'העלבון', ועשיתי סרט קצר עם אורלי זילברשץ, שנכנסה במקום נדב לדירה והפכה לשותפה שלי. בסרט עשינו אנרכיה טוטאלית, משהו פסיכופטי לגמרי. גרתי עם אורלי שנתיים, וזה היה בית משוגעים טוטאלי. אז היו לי שנות רווקות כאלה, שהיו מאוד קשות". ­ לא נהנית קצת מהחו פש, אחרי שמגיל צעיר היית כל הזמן בזוגיות?"היה לי קשה. אני בן אדם זוגי במהותו וחברתי לחלוטין. איכשהו אני כל הזמן עם אנשים, גם בבית שתמיד מלא אנשים, וגם בעבודה. תמיד צוחקים עלי בבית, שעה לבד ואני משתגעת. בשנה שעברה דני, לני ושאשא נסעו לטיול בארצות­הברית לשלושה שבועות ואני עבדתי, אז נשארתי בבית בלעדיהם בפעם הראשונה בחיים. תמיד הם צוחקים עלי שצלצלתי אליהם שש פעמים ביום. אני לא מסתדרת בעולם לבד. זה פשוט נראה לי לא טבעי לבן אדם להיות לבד. בשלושה שבועות האלה חשבתי על חברות גרושות שלי, על אמא שלי שהיא גרושה כבר 25 שנה. חשבתי לעצמי ­ מה קורה, כאילו, אתה מדבר אל עצמך? זה נראה לי קצת לא נורמלי לחיות ככה. זה משתפר עם השנים, אבל אין לי את היכולת הבסיסית לזה".­ אז מה בכל זאת עשית אחרי הפרידה מלויתן? "פתאום נתקלתי בלבד, וגם פעם ראשונה בחיים הייתי צריכה להתפרנס, וממש לא ידעתי איך להתמודד עם זה. הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ולא היה לי כסף בכלל. הייתי נוסעת במוניות לכספומטים שידעתי שמוציאים כסף גם אם אתה במינוס. ההורים לא עזרו, שילמתי אז את מחיר שנות ההתכחשות. הם לא הבינו אותי אז בכל ל".בסופו של דבר מבורך מצאה עבודה, כמזכירה ויחצנית בתיאטרון נוה צדק. "בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה עכשיו לעשות פיצ'ר מהנו וור, שזה מה שרציתי אז, וצריך גם לחיות. ואז הלכתי לטלוויזיה החינוכית, שזה היה בשבילי ממש מהפך: אני בטלוויזיה החינוכית? גם החיים הפרועים וגם היומרות, הכל היה מטורף". בחינוכית היא עבדה כתחקירנית ב"ערב חדש", ואחר כך עוזרת במאי במשך שלוש שנים ב"זהו זה". "הגעתי לאיזה איזון כזה, זה נורא מאוזן לעבוד בחינוכית. הייתי שם ארבע שנים, ואז גם הכרתי את דני". לא התחתנו אף פעם את דותן, מי שנחשב עד היום כאיש שהמציא את הקונספט של רחוב שינקין, מבורך פגשה, שלא במפתיע, בשינקין. דותן היה אז פרוד מהמאפרת מיכל דינר, ואב ללני בת השלוש. "רדפתי אחריו", מבורך מבהירה מיד. "היתה לי חברה שגרה בשינקין בבניין מעל גלריה 'תת רמה' של דני. דני גר אז מעל הגלריה. הוא היה הולך למטה, וידענו שהוא מ'הקליק'. ואז איזה יום היתה מסיבה אצל מישהו, ואמרו לי שדני יהיה שם. האמת שהוא נורא אוהב לספר את זה, איך באתי לשם ונעמדתי מולו. ככה הוא טוען. ואז הוא שאל את כולם מי זאת". ­ מה זאת אומרת, הלכת והצגת את עצמך?"לא. נעמדתי מולו. אני החלטתי, זו היתה מין החלטה כזו. אני תמיד אומרת לדני שבחרתי אותו מהסיבות הלא נכונות. מה שמשך אותי אליו היה האנרכיה, המרד, האמביציה, השכל, הפריקיות, זה היה המגנט שלי בשנים האלה. היום הוא מה זה איש משפחה, חבל על הזמן. הוא אב המאה, המשפחה אצלו במקום עליון וראשון. תמיד אני אומרת: 'בכלל לא התאהבתי בך בגלל זה'".­ מיד הפכתם לזוג הלוהט של שינקין?"מה פתאום, אחרי זה עוד רדפתי אחריו מלא זמן. הוא התלבט ופה ושם. הוא היה כותב על הקיר בדירה שלי 'דליה מבורך היתה לי לטורח', וכשהחלטנו לעבור לגור יחד הוא כתב 'דליה מבורך היתה לי לכורח'. אני החלטתי שאני רוצה את דני, שהוא הכי מדליק בעולם, אבל זה היה פרויקט. הוא היה אז עוד בטראומה מהפרידה, ועם ילדה. היה לו קשה". ­ איך התייחסת לעובדה שיש לו ילדה?"את עוברת חוויה כשאת רווקה, ופתאום יש בחיים שלך גם ילדה. זה משהו שלוקח זמן. היום היחסים שלי עם לני מדהימים, אנחנו חברות לגמרי, אבל זה היה תהליך. הוא נהיה ממשי יותר כששאשא נולדה. משהו התחבר בדם, כי היא אחותה. היו ביניהן ישר יחסים מדהימים, הן פשוט אחיות מהממות. לני גרה תמיד עם מיכל ברחוב המקביל. אני ומיכל ביחסים טובים. תמיד אני אומרת: מזל שלא פגשתי את דני כשהוא היה עם מיכל, שהפרידה זה לא בגללי". ­ למה לא התחתנתם אף פעם?"לא רצינו. שנינו לא התחתנו אף פעם, בתעודת הזהות אנחנו רווקים. במחשב בצבא זה אף פעם לא נקלט, רווק עם שתי בנות. לדני יש את הקטע עם הדת, ואני אנטי טקסים, היה לי גם חוסר אמון בנישואים. זה התאים לשנינו, לא היה ויכוח. בשנים האחרונות הוא כבר אומר 'אשתי', לא יודעת למה. 'בעלי' זה עוד קשה לי להגיד כי זו מילה נורא לא יפ ה. אם כבר אני אומרת 'האיש שלי'". אני מבסוטית מעצמי כשנולדה הבת שאשא, מבורך עזבה את עבודתה בחינוכית כדי לטפל בה. רק בגיל 36, עם עליית ערוץ 2, היא החלה לעבוד כבמאית. "לקח לי הרבה שנים להיות במאית. אלו היו שנים יותר קשות מעכשיו, זה היה קשה, זה היה בלתי אפשרי כזה, אלא אם כן היית מהמתאבדים האלה, כמו שהיו במחזורים מעלי, שעשו פיצ'ר פעם בשבע שנים, והיום הם מבקרים".בערוץ 2 ביימה מבורך במשך חמש שנים את התוכנית "חלום עליכם" עם עוזי חיטמן, בעוד דותן עובד בבית ומטפל בבתם הקטנה. "לא הייתי קיימת בבית, ושאשא היתה אז קטנה. היא היתה עם דני המון שנים. אחרי שנגמרה התוכנית היא אמרה 'עכשיו חזרת?'"עם סיום "חלום עליכם", החלו דותן ומבורך לעבוד בצוותא. הם עשו ביחד שורה ארוכה של סרטים תיעודיים, בין היתר את "אמא נשארה שם", סיפור מסע קורע לב של בני נוער אתיופים אל הוריהם שנותרו באתיופיה אחרי שהילדים עלו לארץ, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל "קאט" בת"א ("דני עד היום אומר שזו גולת הכותרת שלנו בדוקומנטרי. זו היתה חוויה מכל הבחינות"); "רצח בכעביה", על סכסוך עקוב מדם בין שתי חמולות בדואיות (שזכה בפרס הסובלנות של הקרן החדשה); "אחי הגדול", סרט ליום הזיכרון על אחים שכולים; וסדרה של סרטים בנושא יהדות. כעת הם מתכננים סרט דוקומנטרי על מנשה קדישמן.מבורך: "דני הוא תסריטאי ואני במאית, ועד היום ככה חתמנו על הסרטים, אבל אנחנו חושבים שנשנה את זה ונחתום יחד, כי זו חלוקה די אידיוטית. סך הכל, זה יוצא סרט שהוא של שנינו". ­ זה לא קשה, לערבב בצורה כזאת עבודה ובית? "לא יודעת, זה מתאים לנו, זה סימביוזה כזו. גם למדנו במשך השנים איך לתפקד ביחד יותר טוב. אנחנו יכולים להגיע לכיסוחים, אבל למדנו לא להיכנס למאבקי אגו. כל אחד יש לו את הנישה שלו. בהתחלה זה היה 'אל תעמוד ליד המוניטור'. בצילומים יש כאלה נקודות רגישות של כל אחד, של טריטוריות ששומרים עליהן. האמת שגם ב'אלף קלוריות' התייעצתי עם דני. זה תמיד ככה, גם עם הבנות, כל דבר פה עובר את ארבעתנו. מבחוץ זה נראה 'די, אתם לא צריכים אוויר?', אבל זה עובד, זה עובד טוב". ­ לא מפריע לך שהוא תמיד זה שנמצא באור הזרקורים?"לא, ממש לא. דני הוא כוכב. נראה לי שאני רק מרוויחה מלהיות איתו. העידוד, התמיכה, הביטחון. אני גם מבסוטית מעצמי. אני עושה די הרבה. אני לא מבסוטית כשאני לא עושה". לפני כשלוש שנים הרחיבו השניים את העשייה המשותפת גם לטלוויזיה. עם עליית ערוץ 10 השיקו את התוכנית "החברים של סשה" עם סשה דמידוב, שקיבלה ביקורות טובות, אך ירדה מהמרקע עם קריסת הערוץ. "הקמנו אז את החברה, והיינו גם מפיקים של התוכנית, בנוסף לעריכה ובימוי. הקריסה של הערוץ עברה עלינו כמו על כולם. גם היו פחדים כלכליים וגם היה נורא קשה, כי לעשות תוכנית זה כמו תהליך של לידה. עכשיו אנחנו כבר משתקמים". גולת הכותרת הטלוויזיונית של השניים היתה, כמובן, "מילקשייק", התוכנית הסופר ביזארית בכיכובה של צופית גרנט, שדותן ערך ומבורך ביימה. "'מילקשייק' היתה שיא העשייה שלנו יחד" מתמוגגת מבורך. "זה היה ממש חלום, חוויה מדהימה. זה היה שלושתנו כאן בבית, אני, דני וצופית. אז זו היתה ממש תקופה שהחיים והעבודה התערבבו לגמרי. היינו לגמרי בתוך זה, זה היה משמתעוררים עד שהולכים לישון רק 'מילקשייק', לא היה פה שום דבר אחר. הילדות עם 'מילקשייק', כולם עם 'מילקשייק', צופית היתה פה 24 שעות ביממה, זה היה טוטאל. היתה בזה חדווה מהממת. עשינו מה שרצינו, כי זה היה תוכנית בוקר. מה שעלה פה בסלון וכולם היו צוחקים, אז עשינו". ­ מאיפה בא הרעיון שצופית תשתה שתן, למשל?"כל התוכנית היתה בנויה על זה שצופית עושה מה שהאורחים עושים. ואז הגיע האייטם הזה, על אשה ששותה שתן והוציאה על זה ספר. דני החליט את זה, ואז אמרנו, 'את שותה'. היא לא הסכימה לשתות שתן אם אנחנו לא נשתה. היה פה בידור לא נורמלי". ­ שתיתם?"ירקנו, זרקנו, עשינו פה חגיגות. אני, האמת, לא חשבתי שזה יעשה כזה קטע וישבור טאבו כזה מטורף. אנחנו חושבים שאם היא היתה גבר היו מקבלים את זה. יש דברים שלא מקבלים שאשה תעשה". ­ תגידי, הבת שלכם היתה עדה לכל הבלגן הזה?"בוודאי. היא גדלה עם צופית בשנים מאוד מכריעות".­ מאיפה בכלל השם הזה, שאשא?"זה קופירייטינג של דני. הוא אמר 'נקרא לה שאשא'. אמרתי 'מה פתאום'? בבוקר אמרתי לו 'בסדר, נקרא לה שאשא'". היא לומדת בבית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו, במגמת קולנוע. זה נורא כיף לראות אותה עכשיו עושה מנוי בסינמטק".