ההרוג ה- 17 חמישה חודשים חלפו מהפיגוע בצומת מגידו ואחד ההרוגים עדיין "אלמוני" פוריה גל 20/11/02 זו היתה הלוויה משונה, בצהרי היום בבית הקברות הלא יהודי באשקלון. ארבעה אנשים, מצלמת טלוויזיה אחת וארון קבורה שאיש אינו יודע מי שוכב בתוכו. המת נטמן באדמה אבל איש לא התייפח. על הקבר נתלה שלט, "ההרוג האלמוני מצומת מגידו". ב­5 ביוני, בחמש וחצי בבוקר, יצא מתל אביב אוטובוס 830 של אגד לטבריה. היה יום ראשון והאוטובוס היה עמוס חיילים ואזרחים. סמוך לצומת מגידו התנגשה מכונית תופת בחלקו האחורי של האוטובוס. 17 בני אדם נהרגו. תוך יומיים זוהו כולם, מלבד אחד. איש לא הגיע לחפש אחריו, אף משפחה לא דיווחה למשטרה על נעדר שענה לתיאור. בתקשורת כינו אותו "ההרוג ה­17", השם היחיד שאפשר בינתיים להדביק לאדם שברגע איבד את חייו וגם את זהותו. אחרי שבועיים בהם שכבה הגופה באבו כביר ללא דורש, נלקחו ממנה דגימות די­אן­איי למקרה שמישהו יבוא בעתיד לדרוש אותה, והיא נשלחה לקבורה. זו היתה הפעם הראשונה בארץ שהרוג פעולת איבה נקבר כאלמוני. מנסים לעצור את השעון ההרוג ה­17 יכול היה להיעלם מהתודעה הציבורית, כפי שקורה לא פעם למתים אלמונים, אלא שיום אחרי שנקבר התפרסמה ידיעה על כך בעיתון, שצדה את עינו של דוד אופק, במאי סרטים עטור פרסים ("בת ים ­ ניו­יורק" ו"המנגליסטים"). אופק החליט לעשות מזה סרט, שיוקדש לניסיון להתחקות אחר זהותו של האיש. בעזרת חברת "עדן הפקות", המפיקה אלינור קוברסקי וצלם צמוד, הוא מנסה כבר ארבעה חודשים לפצח את התעלומה. הסרט ממומן ע"י "קשת" ו"קרן מקור", ומיועד לשידור במאי. עד אז הכל פתוח. הסרט ישודר בכל מקרה, בין אם תתגלה זהותו של האיש ובין אם לא. אופק והצוות מקווים שיצליחו. "מה שהצית את הרעיון לסרט היה הידיעה שאדם הובא לקבורה, בלי שיודעים עליו דבר, בלי שאיש יחפש אותו או יתאבל עליו", מסביר אופק. "הניסיון שלנו לתת לאיש הזה זהות הוא בעצם ניסיון לספר את סיפורה של חברה שחיה כבר שנתיים תחת אימת הפיגועים. דרך האיש הזה אנחנו מגיעים לכל הניצולים, אנשים שנמצאים בתהליך שיקום, שחייהם מתחלקים עכשיו ללפני הפיגוע ולאחריו. אנחנו תופסים אותם בצומת משמעותי בחיים". המשטרה, באופן בלתי צפוי, הסכימה לשתף פעולה עם הסרט. כל חקי רה שמתנהלת במשטרה סביב הנושא מתועדת ומצולמת. הצוות עובד צמוד למשטרת מרחב העמקים ומעדכן אותה בכל התפתחות. "התחושה היתה שאין למשטרה כוח אדם ויכולת לחקור דבר כזה. משטרת העמקים ממוקמת על קו התפר ומתמודדת עם כ­60 פניות ליום. אין להם אפשרות לחפש באופן אינטנסיבי אדם שאף אחד לא מחפש אחריו", אומר אופק. "לנו יש צוות שעוסק יום יום רק במקרה הזה, נוסע ברחבי הארץ לתחקר אנשים, עונה לכל טלפון אנונימי שמוסר אינפורמציה ובודק כל כיוון חקירה עד הסוף". כבר ארבעה חודשים הם מבקרים בבתי ניצולים ופצועים, גובים עדויות ותיאורים, מנסים לעצור את השעון כמה דקות לפני שאירע הפיצוץ ההוא, לאסוף כל בדל מידע. האנשים ששרדו מתבקשים לשחזר את הדקות שלפני, את האנשים שישבו לידם בנסיעה, מה לבשו, מה סיפרו על עצמם באותן שיחות סרק שנועדו להעביר את הזמן באוטובוס. במקביל הפיצו המשטרה והצוות מודעות עם שני קלסתרונים אפשריים של האיש, בצירוף מספר טלפון, שמבקשות מהציבור לנדב מידע על זהותו. בינתיים הצטברו כמה עשרות פניות, אבל כולן התבררו כפניות סרק. הצוות הגיע אל נשים עגונות שמחפשות את בעליהן, למכוניות נטושות במוסכים, ואפילו לעברייני מין נמלטים שמישהו חשב שהם דומים לאחד הקלסתרונים. אף אחד מהם לא היה ההרוג ה­17. תמיד עם מצלמה מעט מאוד ידוע על ההרוג ה­17. הגופה הגיעה למכון הפתולוגי מושחתת ושרופה, אחרי שנלכדה באוטובוס הבוער. חוקרי המכון קבעו שמדובר בזכר שגובהו ממוצע וגילו בין 40 ל­60. הם גם הצליחו לגלות שהוא לבן. זה מוציא מכלל אפשרות את העובדה שהוא עובד זר אסייתי, אבל עדיין נשארו אפשרויות רבות אחרות. "אנחנו יודעים שזה אדם ללא קשרים חברתיים ומשפחתיים", אומרת המפיקה אלינור. "זה יכול להיות עולה חדש שהשאיר את משפחתו בחו"ל, או אדם שחי בשולי החברה וניתק קשר עם הסביבה. אנחנו מקווים שעם הזמן מישהו יבחין שהאיש נעדר. פנינו בזק, חברת החשמל והרשויות המקומיות, אולי יש אדם שפתאום מאז יוני הפסיק לשלם חשבונות וארנונה, אולי איזה בעל בית יבחין שהדייר שלו נעדר. בדקנו גם בלשכות תעסוקה בצפון למקרה שישנו אדם שמאז יוני הפסיק להופיע". חדר העבודה במשרדי "עדן הפקות" דומה לחדר חקירות. על הקיר תלוי דגם ענק של אוטובוס, עליו מסודרות תמונותיהם של כל מי שנסעו באוטובוס בנסיעה הגורלית. תמונות ההרוגים מרוכזות ברובן בחלקו האחורי של האוטובוס, שבו פגעה המכונית, ממוסגרות במסגרת אבל שחורה. לצידן תמונות הניצולים, כפ שצולמ ו ע"י אנשי הצוות כשהגיעו לתחקר אותם. "אנחנו הולכים אל כל ניצול עם תמונות כל השאר", אומרת אלינור, "ומבקשים ממנו למפות את היושבים. אחר כך מבקשים שיספר מה הוא זוכר. כל מפגש כזה לוקח שעות כי בדרך הם נזכרים באירוע, ולא פעם הם נשברים ובוכים. אנחנו משתדלים תמיד להצליב עדויות. זה קשה, כי מלבד האנשים שעלו וירדו מהאוטובוס בדרך, היו גם שבמהלך הנסיעה החליפו מקומות". הכל מתועד ומצולם. כל מפגש, כל התפרצות בכי. "אנחנו לוקחים מצלמה לכל מקום", אומרת אלינור. "בינתיים הצטברו אצלנו יותר מ­60 שעות צילום. אנחנו חייבים לתעד הכל, כדי שלא ייווצר מצב שאחד הפצועים פתאום נזכר במשהו חשוב, בדרך לזיהוי ההרוג, ואנחנו לא מצלמים את זה". המפגשים מתקיימים בדרך כלל בבתי הניצולים. "בהתחלה אנשים לא זכרו פרצופים, בגלל הטראומה שמחקה הכל. לאט לאט דברים התחילו לצוף. לא פעם, כשאנשים ראו את התמונות של אלה שישבו איתם באוטובוס, הכל חזר אליהם בחזרה, אל הרגע ההוא", מספרת אלינור. "כשהאנשים האלה מסתכלים על המפה של האוטובוס, איפה הם ישבו ביחס לאחרים, הם פתאום מבינים את החוקיות המוזרה של חיים ומוות. יש אנשים שהיו מוקפי ם באנשים שנהרגו והם רק נפצעו. אחרים ישבו קדימה, בחלק שלא נפגע, אבל עפו מההדף ונהרגו". בתחילת החקירה האמינו המשטרה והצוות שמדובר בעובד זר אבל מהר מאוד, משיחות עם נוסעי האוטובוס, השתנה כיוון החקירה. הם הבינו שכפי הנראה מדובר בישראלי, שמסיבה כלשהי איש לא בא לחפש אותו. "נדדנו בין מוסדות וארגונים של עובדים זרים, וגילינו שהם די מאוגדים ואין סיכוי שמישהו ייעלם", מספרת אלינור. "היום, בעידן התקשורת הסלולרית, הם מתקשרים הביתה כל שבוע. עובד שנעלם פירושו ארבעה חודשים שלא הגיע כסף הביתה, ומישהו חייב לשאול שאלות. בהתחלה היתה לנו פניה טלפונית על עובד הודי שנעדר, אבל התברר שהוא בחיים". במהלך התקופה שחלפה מאז שנקבר ההרוג ה­17 הגיעו למכון הפתולוגי אנשים שביקשו לברר אם הוא יקירם. ראשונים הגיעו שני אחים מחדרה, שאביהם נעדר כבר כמה שנים. דגימות די­אן­איי שנלקחו מהם הפריכו את הסברה. אחריהם הגיעה עגונה שבעלה עזב את הבית, והיא התעקשה שההרוג הוא בעלה הנעדר, אולי מתוך רצון לשים קץ לתעלומה הפרטית שלה. בדיקה העלתה שזה לא נכון. הגיעה גם קבוצה של צליינים השוהים בארץ, אך לבסוף התברר שאחד מחבריה פש וט עבר לקבוצת צליינים אחרת, בלי להודיע. לפני כחודש, אחרי שלושה חודשי חקירה מאומצים, הצליח הצוות להגיע לשלב הקלסתרונים. שתי דמויות שצייר בקפידה גיל ג'יבלי, המאייר של עיתון "גלובס", על סמך עדויות של נוסעים. "אלה שני אנשים שלפי כל העדויות היו על האוטובוס, אבל איש לא יודע מי הם. אנחנו יודעים בוודאות ששניהם היו על האוטובוס בחדרה, כ­20 דקות לפני הפיצוץ. אנחנו רק לא יודעים מי משניהם ירד, ומי משניהם הוא ההרוג ה­17. אם נצליח לאתר את אחד מהם בחיים, לפחות נדע בוודאות איך נראה ההרוג שלנו". הקלסתרונים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם של אנשי הצוות. בינם לבין עצמם הם מכנים אותם "הקירח" ו"הצרפתי". מעדויות ניצולים ששוחחו עם "הקירח", ידוע שהוא היה בדרך לביתו בעפולה. הוא עלה לאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב, ונהג האוטובוס זוכר אותו כאדם חברותי שהתבדח איתו כשעלה, ואפילו אמר לו 'תיזהר בוואדי ערה'. חייל שנפצע בפיגוע זוכר ששוחח עם בעל הקלסתרון השני "הצרפתי" בתחנה במחלף נתניה, לפני שעלו לאוטובוס, ומעיד שהיה לו מבטא צרפתי כבד. הוא סיפר לחייל ששירת בצנחנים ונפצע ברגלו במלחמת לבנון. הניסיונות לאתר את שני בעלי הקלסתרונים מגוונים. בעפולה וסביבותיה הופצו תמונות של "הקירח", כמה אנשים כבר אמרו שהוא נראה מוכר, אך לא יכלו לספק פרטים מדויקים. האיש נראה כמו גברים רבים אחרים בישראל. במקביל, מחפש הצוות אחרי "הצרפתי". הם פנו למשרד החוץ, לשגרירות הצרפתית ולכל הארגונים של עולי ארצות דוברות צרפתיות בארץ, ואפילו פרסמו מודעה בעיתון צרפתי. גם הפציעה ברגלו של "הצרפתי" עשויה לעזור: בימים אלה מרכזת המשטרה את רשימת כל הצנחנים שנפצעו ברגליהם במלחמת לבנון ושנולדו במדינה דוברת צרפתית. הם עומדים לעבור ביניהם אחד אחד. "אנחנו לא יודעים הרבה, רוב הזמן אנחנו יורים חצים באפלה ומקווים שמשהו יפגע", אומרת אלינור. "אנחנו לא יכולים לזלזל באף פניה. כל עדות, כל שיחת טלפון, יכולה להוביל לגילוי". החיפושים אחר הרוג שאיש לא מחפש אחריו מזמנים לצוות הרבה סיפורים קשים. נשים עגונות מבקשות לברר האם הוא יקירן. אחת מהן פנתה למשטרה וסיפרה שבעלה דומה ל"צרפתי". המשטרה מצאה את הבעל בריא ושלם, ישן בגן ציבורי. מוסכניק מחדרה, שראה את המודעה, התקשר לדווח על אוטו שנמצא אצלו כבר כמה חודשים ואיש לא בא לקחת אותו. המשטרה ה צליחה לאתר את בעל הרכב, שהתגלה כעבריין נמלט. בארבעת חודשי העבודה על הסרט היו כמה רגעים קצרים בהם נדמה היה שהפתרון קרוב. אחד מהם הוא מה שהם מכנים "הסוקרת". במהלך תחקור הניצולים התברר שעל האוטובוס היתה תיכוניסטית ששימשה כסוקרת מטעם אגד, ומילאה שאלונים על הנוסעים. "ידענו שהיתה סוקרת אבל לא הצלחנו לאתר אותה. שאלנו באגד, והם אמרו שבאמת התבצע סקר של אגד באותם ימים, אבל קו 830 לא נכלל בסקר. ביקשנו מהם לשאול את הסוקרות אם אחת מהן עלתה על אוטובוס שהיה בו פיגוע. בסוף, במקרה, בזמן שישבנו במשרדים של אגד, התקשרה מישהי ואמרה שזאת היא. "התברר שהיא עלתה על האוטובוס הזה בטעות. היא פחדה פחד גדול שהיא היתה על האוטובוס הזה, היא אפילו לא הסתכלה על התמונות של ההרוגים בעיתונים כדי לא לדעת. ואז כשישבנו איתה, הוצאנו את תרשים האוטובוס עם כל התמונות, והיא פתאום התחילה לבכות. היא זיהתה את התמונות של החיילים שהיא דיברה איתם. הרגשנו שאנחנו כבר ממש קרובים לפתרון, אבל כשביקשנו ממנה את הדפים של הסקר, היא אמרה שפשוט זרקה אותם אחרי שגילתה שעלתה על האוטובוס הלא נכון". כיוון אחר שנבדק עד תומו היה הא פשרות שהיה עובד זר רומני על האוטובוס. יום אחד נזכר אחד הניצולים שלאוטובוס המוות עלה אדם חבוש כובע שנראה כמו עובד זר. "הלכנו לעיתון הרומני בארץ ופרסמנו מודעות, והפצנו אותן בארגונים של עובדים זרים. אבל בהמשך החקירה לא מצאנו עדויות שיתמכו בזה. יום אחד הלכנו לתחקר ניצול אחר, אדם מבוגר מחדרה, שנוהג לחבוש כובע. פתאום הבנו שהוא יכול להיות 'הרומני'. אז הפגשנו בין השניים והעד אכן זיהה את הגבר כאותו עובד רומני לכאורה. היה מפגש מאוד עצוב ומרגש, וכמובן צילמנו את הכול". מהמרים על המוות צוות הצילום מאמין שהוא עושה משהו טוב גם לניצולים. "רוב האנשים שמחים לדבר, בשבילם זה סוג של תרפיה", אומרת אלינור. "מטריד אותם שמישהו שנהרג בפיגוע ולא יודעים מי הוא. מבחינתם זו תעלומה באירוע הכי משמעותי בחיים שלהם, וזה לא נותן להם מנוח". על השאלה האם הם מאמינים שימצאו לבסוף את זהותו של ההרוג ה­17 הם מתקשים להשיב. "עד רגע לפני השידור מבחינתי הכל יכול להשתנות", אומר דוד אופק, הבמאי. "יכול להיות שלא נמצא אותו. זה תהליך שיכול לקחת שנים". אלינור קוברסקי, המפיקה, יותר אופטימית: "אין ספק שיום אחד נמצא אותו. יש לנו רק מחלוקת מי מהשניים זה יהיה. עד עכשיו האמנתי בכל לבי שזה 'הצרפתי' אבל אופק מהמר דווקא על 'הקירח'. זה קשה משום שמראש אנחנו מחפשים מישהו שאף אחד בעולם כולו לא מחפש אותו". שניהם מודים שנעשו קצת אובססיבים לגבי זהותו של ההרוג ה­17. הם מפיצים מודעות בכל מקום, מסתכלים ברחוב על אנשים, מחפשים את מי שנראים דומים להרוג המסתורי. "בסוף השבוע נסעתי לסיני", מספרת אלינור, "פגשתי צעיר ישראלי שנמצא שם כבר שישה חודשים ופתאום מצאתי את עצמי מסתכלת עליו, בודקת אם הוא דומה. הפכנו חשדנים לגבי כל אחד". אם יצליחו לגלות את זהותו של הרוג, הם אומרים, ינשמו לרווחה, עד כמה שזה נשמע מצמרר. "זה מוזר", אומר אופק. "אנחנו מחפשים לתת זהות לאדם מת, וכשנמצא אותו, תהיה איזה סוג של הקלה, כמעט שמחה. אחד הפצועים אומר בסרט שהוא חייב להיות איש מיוחד, ההרוג ה­17, בגלל העובדה שאף אחד לא מכיר אותו. שהוא מוכרח להיות איש יוצא דופן. הסרט הזה מוקדש לו". hayomaariv.co.il