משורה ישחרר רק הקוסקוס "אמיליה ומלח הארץ" של יוסי סוכרי הוא לא עוד ספר על מזרחים מדוכאים, אלא היצירה המשחררת ביותר שנכתבה בעברית בעשורים האחרונים פביאנה חפץ 06/12/02 "אמיליה ומלח הארץ" (הוצאת בבל) הוא הספר המשחרר ביותר שנכתב בעברית בעשורים האחרונים ואולי אף למעלה מזה. אין בי כל פחד לומר שמאז חיבוריהם של הציונים הראשונים, לא קראתי טקסט יהודי חילוני שמציע התרה יסודית כל כך של הסבכים שאנחנו חיים בהם כאן ושעושה זאת בצורה נגישה, בהירה ומלאת חיים. בכוחו של הספר הראשון של יוסי סוכרי לשחרר כל ישראלי מקשרי מחויבות כוזבת למילים שביסוד הווייתו, דוגמת "שואה", "ציונות", "עדות המזרח", "אשכנזים", "זרות". להוביל אותו לתהות את התהיות הנועזות ביותר, להתהפך ולצאת מהעמודים של הספר חזק יותר, קרוב יותר למשמעות שהמילים המכוננות האלה נושאות עבורו כיחיד.משחרר הוא שם תואר מתאים לטקסט שמצליח לנסח דברים שלא ידענו לנסח לפניו, מציף את הדברים שציבור רחב ביקש את ניסוחם ומעביר את קוראיו על גשריו המסתוריים אל זוויות ראיה חדשות. ולשחרר צריך דברים רבים בעברית. יש לשחרר את השפה העברית מהרואים עצמם כבעלים בלעדיים עליה. קרוב לוודאי שאלה ינסו לאלף את סוכרי, כפי שהם היו עושים עם כל חידוש. הם יטענו שסוכרי הושפע מסופר צדדי, נשכח כזה. כך לא תופר חלוקת הרווחים בפוליט יקה של הלשון בישראל. לממסד עדיף תמיד להתכחש אל החדש, כי הוא מהווה אתגר לכושר החשיבה והניסוח. נראה.בראש ובראשונה משחרר הספר את אמיליה, סבתו של המחבר. מבנגזי שבלוב היא נלקחה לייסורי ברגן בלזן ואחר כך הגיעה לישראל. אנחנו פוגשים אותה בפרדס כ"ץ, וכשבוקעים צלילי ההמנון מהמרקע היא מתיישבת ופוסקת: "בנגזי, אני צריכה לנסוע לבנגזי. בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי".היא מועידה את הנכד, מחבר הספר, לתפקיד המושיע מפני העלבון הבלתי נסבל שהממסד הציוני האשכנזי עולב בה. היא מועידה אותו לעזוב את הארץ או לעשות הכל להריסת התבניות עליהן מושתתת המדינה. היא כועסת דווקא כשהוא מצליח במסגרות "שלהם", כלומר במסלולי הקידום בישראל שלא היתה שותפה לעיצובם.אמיליה לא נותנת לנכד מנוח והוא ניצל הודות לספקנות שנטעה בו, אבל בעיקר הודות לנכונותו להתמסר להרפתקת החיים המכובדים ביותר שיכול כל אדם לחיות, כאלה שהם כהליכת לוליין על חבל דק מאוד. מבלי להתרפק, מבלי להתכרבל תחת אוהלה של שום הנאה מוכרת, של שום נוסחה שנתקבעה. ההקבלה שעורך סוכרי בין ההתלבטות שלו בין מזרח­מערב, ציונות­אין ציונות, ושתי שיטות פילוסופי ות, מסמנת כפילות מתמדת, שמגיעה לשיאה כאשר אפילו בניו­יורק הוא יוצר הנגדה וקשרי השלמה שעל גבול המאולץ בין טרייבקה לאיסט וילג'. זה אחד מאותם תכסיסים ספרותיים העושים את דיבורו הישיר כל כך של סוכרי על העניין העדתי לבעל משמעות רחבה הרבה יותר. במהלך הספר אנו עדים לאופן שבו מקרעים של זהות בונה סוכרי אדם המסוגל לשאת את הקיום, בלי להיקרע ובלי להיאטם.רבים הישראלים שמרגע היעשותם לישראלים לא זכו להרגיש שהם באמת חיים, ואפילו ישראלים שנולדו כאן טרם הגיעו למנעמים שהם משערים כי בכוחה של הישות הנקראת מדינה להציע. רבים הישראלים החולפים ברחובות האלה, הקוברים כאן את היקר להם, המשלמים מסיהם, ולעולם אינם מרגישים שהגיעו לכאן או שמישהו בכלל מזהה כי הם כאן. ורבים מאוד מקרב הישראלים הרודפים כדמויות שקופות למחצה אחר ממשותם החומקת הם בני עדות המזרח.אבל אם רק זיקה עדתית היתה ביסוד החיבור של הקורא ל"אמיליה ומלח הארץ", לא היה הספר ראוי למעמד של "ספר משחרר" עבור כל הישראלים. הבחירה בז'אנר הווידוי מאפשרת לסוכרי לסמן כל מיני מודחים אחרים: ניצול שואה אשכנזי, מורה צעירה המוגבלת בגופה, קונה אפרו­אמריק אית בחנות בניו יורק שאומרת לסוכרי You White People"". הקורא הולך ומשלים בעצמו ומוסיף את המודחים "שלו", המוכרים לו מחייו הפרטיים.במקרים רבים הקורא בעצמו הוא כזה. אנשים שלא נולדו בישראל או במקום הנכון בישראל, שמכירים היטב את הספרות העברית, שיודעים שיעקב שבתאי שחרר את דמויותיו מהאשלייה כאילו כל הציונים החילונים התנתקו מיהדותם; שיודע שיואל הופמן מצא פיתרון גרפי כדי לסמן את הקיטוע של גיבוריו בעלי המבטא הזר. מי שקרא פעם עברית בעזרת מילון ולא חש מאז כמו עכשיו, בוחר מחדש בישראליותו. ישראליות כזו שמציע סוכרי, שמשמעותה לדחות קלישאות ולעצב ניסוח אישי של ההוויה בחברה או בלאום.