ילד קטן לד זפלין ומיתוסים סקנדינביים, תערוכה על טהרת התבלינים, תאטרון המלאך המשוגע ואדם סנדלר מתעלל בחנוכה יוני סמאש 12/12/02 השבוע הוחלט להפריך כאן סטיגמה רווחת: כתבי תרבות, בניגוד למה שחושבים, הם ילדים קטנים. מי שסבר שזן זה של עיתונאים יושב תדיר בבתי קפה אפלוליים, עטופים בצעיפי צמר עבים ומלהגים בידענות מופלגת על סרטים של גודאר ועל אלבומים של נינה האגן ­ פשוט טועה. בשורה התחתונה, אנחנו חבורת תינוקות בכיינים: קמים בצהריים, אוכלים ג'אנק פוד, חיים בבטלה בין המחשב לשירותים, מחכים שמישהו ישעשע אותנו, מייללים ורוטנים על כל מה שלא מוצא חן והכי חשוב ­ אפשר לקנות אותנו במתנות. טוב, לא לקנות, אבל בטח להשכיר לכמה שעות. אין דבר שישווה להתרגשות של פתיחת תא הדואר הזעיר בעיתון ולמצוא מלאי חדש של מעטפות עבות ופרומואים מפתים. זה ממש כמו הגרב שסנטה קלאוס ממלא עד אפס מקום בערב חג המולד: דיסק, ספר, סרט, תערוכה, חדש, חדש, נוצץ, נוצץ, תן לי, תן לי, שלי, שלי, אני, אני. יש צ'ופרים טובים יותר וטובים פחות, אבל בשבוע שעבר, ככה פי­תום, בעודני סוקר את השלל השבועי, נהייתי החבר הכי טוב של כל מי שהיה במערכת העיתון. שתי מעטפות שמנות ומסקרנות שהתחבאו בתא הדואר שלי, גילו, אחרי פעולת קריעה אלימה, אוצרות שגרמו לכל מי שמסבי ב להוריק מקנאה: האוסף חדש של לד זפלין והספר החדש מסדרת "מיתוסים", אולי סדרת ספרי העיון המרעננת בארץ. ואמא אמרה לי להיות עורך דין, המעפנה. בתור חובב זפלין נלהב, מיד התבצעה הסתערות אל המדרגות לגן עדן. האוסף, רה­מאסטרינג דיגיטלי שהפיק ג'ימי פייג', מחולק כרונולוגית syaD ylraE"ל" syaD rettaL"לו". שני האלבומים יצאו בזמנו בנפרד, אך עכשיו אוגדו לרטרוספקטיבה ענקית שבטח תצליח "טו מייק יו שייק, טו מייק יו גרוב" (טה­נה­נה­נה­נה­נה­נה!!). הבונוס המתבקש מופיע ברצועות וידאו של rimhsaK"" nwodkaerB noitacinummoC"ו", ועד כאן אין תלונות. אלא שעיון מדוקדק יותר בשני הדיסקים גילה 23 רצועות מהמוכרות והנטחנות ביותר של רוברט, ג'ימי, ג'ון וג'ון­פול. נסיעה לילית לתל אביב עם הדיסק המוקדם יותר, עברה בכיף עם זיופים נלהבים מכיווני לצד יללותיו הסדוקות של מר פלאנט, אך כל החוויה לא עלתה לרגע מעל לשביל הצפוי של dezaD & desufnoC" ,"goD kcalB"", eromrevE fo elttaB ehT"ו". להיטים להיטים, אבל שמענו­היינו­מיצינו. באשר לחצי המאוחר יותר, שם תמצאו את evoL yM llA"" הגלגל"צי, yloH eht fo sesuoH"" enoG sraeY neT"ו ", כולם עם הפתיחה הבומבסטית והמתוחכמת כעדות לתקופה בה הזפלינים חקרו כיווני סאונד מתקדמים יותר. גם שם, למרבה הצער, מדובר באותן גירסאות מאלבומי האולפן, ולאו דווקא סלקציה מבריקה מתוכם. בצר לנו עם העריכה הדלה והנדושה, פנינו לרצועות המולטימדיה. אז זהו ­ שאין. בכל מקרה, הן לא עלו לא בפי­סי ולא במאק, וחוץ מהמון תמונות של רוברט פלאנט בפוזות "אוברמנש" עם סריגים בצבע בורדו ודוב­דובוני­ג'ון­בונהאם מרביץ בכל מה שזז, החוברת הפנימית לא מספקת ולו גרם של ערך מוסף. עצה: אם באוסף חשקתם, לכו על sretsameR"", האלבום הכתום עם עיגולי החיטה. "ימים מוקדמים ומאוחרים" אמנם מעביר את תחושת הזפלין הכללית והוא בגדר חובה למעריצי ההארדקור, אך כאוסף, הוא חוטא למשקל שהיה ועודנו יש לרביעייה הרועשת. בימים אלה אני שקוע בין דפיו של הצ'ופר השני מתא הקסמים שלי, "המיתולגיה הפינית" מסדרת הספרים "מיתוסים" לבית הוצאת "מפה". זהו הספר השמיני בסדרה, החוקרת באופן קולח ונטול פוזה את המיתולוגיות, האפוסים והאגדות מאחורי עמים עתיקים ומודרניים. היוונים, היפנים, הקלטים (אירלנד דהיום) וההינדים, בין השאר, זכו לכרך ולחקר מעמי ק וכעת זהו תורו של יובל בן­עמי, שמציג את המיתולוגיה של העם המבודד ביותר בסקנדינביה, הפינים. בן­עמי חקר במשך שנים את הבלדה העממית באירופה, במהלכן שהה גם בפינלנד, למד את השפה וחקר את המקורות. בניגוד למיתולוגיה הנורדית­גרמנית, שמיוחסת לוויקינגים בתחילת האלף הקודם (האלים אודין, לוקי ות'ור ומושבם בוולהאלה), המיתולוגיה הפינית, כפי שמציג אותה בן­עמי, שונה לחלוטין: היא גובשה כאוסף נהיר רק במאה התשע עשרה על ידי הפולקלוריסט אליאס לנרוט ואוסף ממצאיו, ה"קאלוולה", נחשב עד היום כאסמכתה מיתולוגית תרבותית ממעלה ראשונה (ותורגם לעברית, אגב, על ידי אחד, שאול טשרניחובסקי). הפינים מקשרים באגדותיהם בין הטבע הפראי שבסביבתם, חיות מסתוריות וגרמי שמיים, לבין מיתוסים פגאניים כמו בכל תרבות אחרת: בריאת העולם מביצה שהוטלה על גבי הים האין­סופי, בריאת הברזל על ידי תחבולה של הנפח אילמרינן, ומקורה של הבירה (מיתוסים מיתוסים, אבל בכל זאת סקנדינביה). שאר הספר דן בסיפורי העמים ובפיוטי הקאלוולה, כמו גנבת ה"סמפו", חפץ המעניק לבעליו עושר נצחי ומלחמות בין אלים ובני תמותה, ונספחי העשרה המרחיבים מעט את התמונה לאלה המבקשים להעמיק את ידיעתם. כמו ספרו של עמרם פטר על המיתולגיה ההינדית, גם בן­עמי חוטא לעתים בסיבוך ובסרבול קל של החומר, במיוחד בכל הנוגע לשמות הבלתי אפשריים של הפינים ולהקשרים הקולחים בין המאורעות, הזמנים והדמויות. בכל מקרה, מדובר בספר עיון מרתק, וכמו שבעת אחיו בסדרה, יוצר מקור עניין בשפה נהירה על ההיסטוריה האנושית. אולי בעוד כמה אלפי שנים, כשיכתבו על המסורת היהודית, יכתבו על יהונתן הפייטן ותא הדואר הקסום ששפע מרגליות, חוכמה וצ'ופרים בחינם. בקטנה doogninaemdaB"", יענו "רע פירושו טוב", היא סדרה חדשה, שאמורה לתת לאמני ראפ שונים במה להפגין בה את ידיעותיהם ופרשנותם למושג מוזיקה שחורה בספקטרום הרחב. רוטס מנובה, הראפר הבריטי המחונן, אסף 18 קטעי Fאנק, ראפ וסול מצוינים, וחיבר אותם יחדיו למבוא נעים, קליל וקליט. ממציאי הגנגסטא­ראפ AWN מתחברים בטבעיות לסול­טו­סול ולאאוטקאסט המצוינים. בסוף האוסף מבצע רוטס את "צוללת צהובה" של הביטלס בדרכו החמימה. מומלץ. (עצמון אברהמי) ב הבטחות, מתברר, כן מקיימים. לפני חודש סיפרנו על הפרויקט "רוק חודש" של קהילת "כל הנשמה" ו"בית הלל" האוניברסיטאי, שבו נפגשים מוזיקאי ואיש רוח (אז היו אלה מוקי ודרורי יהושע). בשבוע שעבר הופיעו במסגרת הפרויקט מיכה שטרית ורוני סומק בערב יוצא דופן, שגרם לנוכחים לריחוף בלתי רצוני קל (או שאולי זה היה הערק שהועבר מהבמה לקהל?). האינטראקציה המיוחדת בין השניים שלא הכירו קודם, ההפקה המתוקתקת ושיתוף הפעולה עם הקהל, שהפעם השאיר את הילדים בבית, עשו את שלהם. אז שלא תגידו שלא אמרנו לכם: ב­7 בינואר ­ אתי אנקרי וגיל קופטש. "רוק חודש", קהילת "כל הנשמה", רח' אשר 1 ב "את יודעת מניסיוני" הוא השיר שמעטר את ההזמנה לערב לכבוד ספרו החדש של חיים גורי. באמת, נדמה שניסיון העבר הוא כרטיס הביקור של המשורר הוותיק, האיש שבהחלט היה שם. גורי לא מתעלם מהגיל וקורא לספרו החדש, אסופה של חמישה סדרי שירה מהשנים 2002­,1999 "מאוחרים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בחמישי הקרוב יתקיים במכון ון­ליר ערב דיון לכבוד צאת הספר, בהשתתפות פרופ' מנחם ברינקר וד"ר אריאל הירשפלד, נסים קלדרון, אגי משעול וכמובן גורי שיקריא משיריו. ז'בוטינסקי ,43 חמישי (19.12), . .20:30 פסטיבל "אודם" לתאטרון, מוזיקה ותנועה ומיצג ביוזמת קבוצת התאטרון הירושלמי, יתקיים בשבוע הבא לראשונה בירושלים ובתל אביב, ויאגד מגוון של יוצרים ויצירות תחת הכותרת "נשים יוצרות קסם". "הפסטיבל הוא של נשים יוצרות", אומרת המנהלת האמנותית, גבריאלה לב, "בעיקר משום שהפרספקטיבה הנשית חסרה כל כך כגורם מפעיל בארצנו ובסביבתה. החברה הישראלית, חילונית ודתית כאחת, מושתתות על קודים גבריים והמצב הביטחוני הקשה מעצים נטייה זו. אנו מאמינים שהקשבה לקול הנשי היתה פותחת ערוצי הידברות חדשים, רכים ומוסריים, המקדשים את ערך החיים, ותהליך היצירה של ' אודם' מבטא אמונה זו". בין ההופעות: agriV"", קונצרט סוריאליסטי המשלב מוזיקה של ימי הביניים, תנועה בחלל ותאטרון; "בראשית היה אחד" ­ פירוש אישי לסיפור חוה ואדם, בביצוע קים לי צ'אנג הקוריאנית ובעלה; ההצגה המדוברת "סוטה", מופעי שירה לנשים בלבד ומיצגי אמנות מתחלפים. ז'ראר בכר, שלישי­חמישי (19­17.12). כבר כמה שבועות שערוץ יס פלוס מפמפם את "חורף של אהבה", עונת השידורים החורפית. השבוע החלה הקרנת סדרת הדגל של הפרויקט, "מישהו לאהוב" התיעודית של ציפי ברנד, שעוקבת אחר חמש דמויות במרדפן אחרי האהבה. ברנד, שכבר הוכיחה את כישוריה בסדרה הדוקומנטרית "ירוקות", בחרה לעקוב אחרי אנשים לא שבלוניים בעליל (הומו, עיתונאית רגישה, פסאודו­פרחה, סופרת דעתנית ושרמוטה מוצהרת), ושרבבה בעריכה המבריקה את מצבה הזוגי (רווקה, מה לעשות) ללא כל חשש. הפרק הראשון השאיר אותי דבוק למסך, אבל העניין המהותי הוא ה"אחרי" ­ הסדרה הולידה קמפיין בדמות שירות שידוכים, בו, באמצעות פורום טלפוני, אפשר לשוחח עם עוד בודדים ובודדות. למה? כי ב"יס" טוענים ש"בחורף הזה אתם חייבים למצוא אהבה". אם יש משהו שהפרק הראשון הבהיר, זה שאי אפשר להאיץ בתהליך ההתאהבות. אבל לא. אליבא ד"יס" ­ הסילבסטר בפתח, החברים כולם מתחתנים ומולידים ילדים ורק אתם עוד לבד, אז יאללה, קדימה. איזה כיף: אני כולה חשבתי שאני צריך להעלות במשקל, להפסיק לעשן ולהתחיל ללמוד, אבל מתברר ש"יס", שלא היו שם כשניסיתי להתגבר על האקסית שלי, כבר פתרו לי את הבעיות שבלב. העולם שמייח. "מישהו לאהוב", שני, ,22:00 יס פלוס. מצ'וגע! מצ'וגע! אמרו לי שהמלאך המשוגע מגיע לישראל. היו תקופות שגבותיי היו מתרוממות אל­על והבעת פליאה היתה מתפשטת על פניי, אבל ימים אלה עברו­חלפו. הפעם קיבלתי את הידיעה בשלוות נפש, כאילו ברור שמי שמגיעים כיום לארץ הם מלאכים, ואין צורך לציין שגם משוגעים. שקיעה קלה בהרהורים בנושא הביאה לבדיקה מקיפה יותר, שהעלתה שאכן המבקר הוא "המלאך המשוגע", אבל מדובר בתאטרון בריטי­צרפתי ושמו במקור l ed ertaehT.'uoF egnA "השם נבחר בסוף שנות השמונים", מסביר סטיבן ווסון, הבמאי והמנהל האמנותי של התאטרון. "בהצגה שלי ושל קורין סום (הבמאית והמנהלת האמנותית הנוספת ­ מ"א), שיחקתי דמות של מלאך עם סטייל אבסורדי. השם נדבק ונשאר עד היום". זהו לא ביקורם הראשון של הקבוצה בארץ. ב­1987 הם הגיעו לכאן לסיבוב הופעות והם מאוד מתרגשים לחזור, למרות הדיווחים היום­יומיים על המצב המקומי בתקשורת. ווסון וסום, תלמידיו של אבי הפנטומימה המודרנית, אטיין דקרו, הקימו את התאטרון בפריז בשנת ,1984 ובשנת 1995 עברו ללונדון, שם הם פועלים וממשיכים במסורתו של מורם. לארץ הם מגיעים עם אדפטציה בימתית למחזה "הרביזור" ("המפקח הכללי") של גוגו ל. בנוסף לזוג הבמאים יש בקבוצה עוד 16 שחקנים מ­11 מדינות שונות. השפה הבסיסית היא אנגלית, כשברקע קיימים הדים של שפות נוספות. זה המצב גם ב"רביזור", כשעיקר התקשורת היא בג'יבריש בין­לאומית. "הסיפור מאחורי ההצגה שאנו מעלים כעת הוא קצת ארוך", מספר ווסון, "בשנת 1999 החוג לתולדות התאטרון של אוניברסיטת בולוניה הזמין אותי להעביר שלושה שבועות של סדנת אמן. לא ידעתי בדיוק מה אעשה שם ואז, פשוטו כמשמעו, נפל עליי הספר 'הרביזור' ואמרתי ש'זהו זה'. לקחתי חמישה חברי להקה ועבדנו במשך שלושה שבועות עם עוד תריסר אנשים מבולוניה. הצגנו את התוצר ורציתי עוד. עם הקבוצה, החלטנו לעשות עוד גרסה ומה שנוצר שם כתוצאה מעבודה של שלושה שבועות, הפך אצלנו לשנה שלמה של חזרות. במרס השנה העלינו חמש הצגות ראשונות. הפריצה היתה בפסטיבל אדינבורו באוגוסט, שם העלינו את ההצגה כקו­פרודוקציה עם תאטרון נוסף מלונדון. בסקוטלנד ראה אותנו המפיק הישראלי, רפי בן יעקב, ויצר עימנו קשר". הציר המרכזי במחזה הסאטירי המקורי של גוגול נע סביב כוח ושחיתות, זהויות מתחלפות ותאוות בצע ברוסיה של המאה התשע עשרה. העלילה היא על תושבי עיירה ברוסיה הצארית, המחכים למפקח הכללי, העומד להגיע למחוזותיהם בעילום שם. נוסע עני נקלע למקום ונחשב בטעות למפקח, ואז מתחילה התברברות שלמה שידועה בדרך כלל בשם "קומדיה של טעויות" (בניגוד ל"טרגדיה של טעויות", שהוא המונח המקצועי לפריימריז בישראל). ווסון מבקש להדגיש כי ההצגה בשלוש מערכות לא נצמדת למקור, כי הוא רואה בה (גם אחרי קיצוץ של 80 אחוז מהטקסט המקורי) כאדפטציה/עיבוד גרוטסקי תוך שימת דגש חזק על כל הקשור לתאטרון פיזי. בנוסף לשמונת המופעים ברחבי הארץ, יקיימו חברי הקבוצה שתי סדנאות אמן (23­24.12), המיועדות לפנטומימאים, לשחקנים ורקדנים, בחסות פרויקט "סדנאות הבמה" בבית ציוני אמריקה. ווסון וסום מנהלים גם בית ספר הפועל בלונדון ברוח משנתו של דקרו, בו לומדים תלמידים מכל העולם, המתקבלים לאחר ראיון ותיאום ציפיות בין הצדדים. ווסון טוען שלא פשוט להיות תלמיד אצלם, מכיוון שהתוכנית דורשת כ­25 שעות לימודים בשבוע והקבוצה אינה ממומנת על ידי הממשלה. בין התלמידים והשחקנים היו גם נציגים ישראלים ובאחד מהם, אלבר סויסה הירושלמי, נזכר ווסון בחיבה ומוסיף: "חבל שאנחנו כבר לא בקשר. אולי נספיק להיפגש. אנחנו בלו"ז צפוף ובכל זאת מקווים להספיק לפגוש אנשים ולטייל". "המפקח הכללי", קבוצת "המלאך המשוגע", תאטרון ירושלים, רביעי (18.12), 20:30. ריחן, קינמון, פתי בר בכל פעם שאני מגששת את דרכי למטבח, ננעצים בי מבטים מלאי חשש. בעצם, חשש הוא תיאור מעודן מדיי. חלחלה, עוויתות בלתי רצוניות, אחיזת הבטן בשתי ידיים ומנוסה מבוהלת לחדר הסמוך. זה לא שאני לא מבשלת טוב. למעשה, ניחנתי בטעם קולינרי משובח (ברזומה, הלהיטים: פסטרמה עם סירופ מייפל, כריך קוטג' עם חלבה, סלמי ופתי בר), אני פשוט מבשלת לאנשים הלא נכונים. כאלה שאומרים שתבשיליי לוקים בתיבול יתר, ובפיהם זוכים לכינוי המביש "תבלינים עם קצת אוכל". לכן, כשהגעתי לתערוכתה של נאוה שגב­תיבון, "אדוניות התבלינים" המוצגת בסינמטק, נפח בי משב של תקווה. זו וודאי בחורה שמבינה עניין, חשבתי לעצמי, אחת שיודעת שתבלינים הם הם טעם החיים, ולא קולה. לא התבדיתי. מתברר ששגב­תיבון חיה ונושמת עשבי תיבול. בתערוכה, ששואבת השראה מהספר "אדונית התבלינים" של צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני, מוצגות יצירות שנושאות שמות כמו "ריחן" ו"קינמון", המוכרים לכל עקרת בית ממוצעת, אך גם "זרעי קרדמון", "אמלאקי" ו"אמריטנג'אן", שכנראה שמורים ליודעי ח"ן. כל יצירה מוקדשת לתבלין, נשלטת על ידי צבעיו העזים ואוחזת בציטוט פואטי מהספר. הציטוט לעת ים מרגש ושופע דמיון, ולעתים ביזארי קמעא ומעורר תהייה, האם היה כאן ניסיון אמיץ של האמנית לעשן את הצמחים האלה (השומשום, לדוגמה, מתואר כ"זרע שהפרח שלו כל כך ישר, שאמהות מפללות שלבנותיהן יהיו אפים מעוצבים כמוהו"). שגב­תיבון היא אמנית מוערכת ופעילה מזה 30 שנה. בשבע השנים האחרונות חלתה במחלת התשישות הכרונית, ובשל כך אימצה את המדיה הדיגיטלית לחיקה כאמצעי ביטוי ליצירותיה. ציוריה הממוחשבים אמנם מעובדים עד דק, אך מלאי רגש ומעוף ופותחים חלון הצצה לחוויה ההודית כפי שחוותה אותה האמנית בביקורה בתת היבשת. האחרונה מתוארת, בין היתר, בדמויות נשים הכורעות על מפתן ביתן וכותשות עשבים, או אחרות המהלכות בסמטאות העיר וסוחבות על ראשן סלים מלאי כל טוב. האוכל ההודי צבעוני, ריחני וחריף במידה שיכולה להעביר פיל על דעתו, ועם זאת נראה כי לכל תבלין בו יש משמעות (כמו לכל דבר שבא מהודו, בעצם). שגב­תיבון מעבירה את התחושה הזו היטב: ידה אינה קלה על העכבר, והיא משרטטת ביצירתיות מחושבת את הוויית התרבות ההודית מעוררת החושים ונוטפת הרוחניות, עד זוב חרדל. בצאתי ממבנה הסינמטק חשתי מעודדת. זו לא אגדה, אכן יש או מה שלמה שחשה אנינת טעם כמוני וסוף כל סוף, מישהו נותן כבוד לכורכום הזניח (ואפילו, לא ייאמן כי יסופר, מקדיש לו קטע ספרותי). התערוכה היא כולה שיר הלל לתמציות הטעם, המהוות חלק בר חשיבות בחיך האנושי אך לעניות החיך הפרטי שלי, חסר בה קצת פלפל כדי להיות קצת יותר קומוניקטיבית לקהל הרחב. בכל מקרה, לפתע תקף אותי חשק עז לרקוח קדרת שעועית וקונפיטורת פטל, קורט זנגביל ועלה כוסברה למעלה, ככה שיהיה לקישוט. יצא מד­הים. נאוה שגב­תיבון, "אדוניות התבלינים",סינמטק, עד 30.12. הסנדלר הולך יחף לילדים היהודים בארצות הברית יש טראומה רצינית: בזמן שכולם מסביב חוגגים את חג המולד עם סנטה קלאוס ועם עץ אשוח ועם מתנות, הם נתקעים עם חנוכה, שכל מה שיש בו זו חנוכייה ולטקע'ס וצעצוע מעפן שקוראים לו "דריידל". אפשר ללמוד על הטראומה מפרק משעשע במיוחד ב"סאות'פארק", שבו קייל, הילד היהודי, מתבאס מעונת החגים עד כדי אשפוז כפוי במוסד לחולי רוח. כנראה שגם אדם סנדלר (קומיקאי יהודי­אמריקני, למי שלא ידע) חווה את החנוכה על בשרו, כך לפחות מסתמן מסרט מצויר בהפקתו ובכיכובו, המוקדש לגרסה היהודית­אמריקנית של חג המולד. "שמונה לילות מטורפים" מספר לנו על דייוי סטון, שלא רק משתמש בקולו של סנדלר אלא אף מעוצב בדיוק כמוהו, ונהנה להציג את אותן בדיחות גופניות סרות טעם שסנלדר חתום עליהן ­ בקיצור, סטון הוא סנדלר. חוץ מזה, הוא גם יהודי­אמריקני צעיר ומריר ששונא את חנוכה, שונא את העולם, שונא את האהבה ושונא את עצמו (ושר לנו על כך שיר בהתחלה). הבחור המלבב נעצר בערב נר ראשון של חנוכה על בריחה ממסעדה מבלי ששילם את החשבון, והשופט מציב בפניו שתי אופציות ­ ללכת לכלא או להתנדב כעוזר לשופט בליגת הנוער העי רונית. מכאן ואילך, מתוארים לנו שמונת ימי החג של דייוי ויחסיו עם ההפך המוחלט שלו ­ שופט הכדורסל ווייטי דובל, זקן שלומיאל, מגושם, תמים וטוב לב בצורה בלתי רגילה. כמובן שבסופו של דבר, דייוי, אחרי שהתעמת עם המקור הפנימי למרירות שלו, לומד לאהוב את חנוכה, את העולם, את האהבה ואת עצמו. אם כך, חוץ מהמסגרת הכללית, איפה חנוכה מסתתר בכל העלילה הסבוכה הזו? אז זהו, שהוא לא. למעשה, אם העלילה קצת הזכירה לכם אחד מעשרות סרטים אמריקניים המוקדשים לרוחו המופלאה של חג המולד, אז קלעתם בול במטרה. "שמונה לילות מטורפים" הוא סרט חג מולד סטנדרטי בו המילה "כריסטמס" הוחלפה במילה "חנוכה" במעבד התמלילים של התסריטאי. אין בו מכבים, בית המקדש, נס פך השמן או כל תמה יהודית אוטנטית אחרת. "רוח החגים", לעומת זאת, מושג נוצרי­אמריקני מקורי, מפוזרת שם בשפע. עם זאת, האמביוולנטיות הדתית היא באמת רק חטאו המשני של הסרט. חטאו האמיתי הוא שבעוד שסרטי חג מולד רגילים מצליחים בדרך כלל להקסים ולרגש אפילו את היהודים בארץ הקודש, הגרסה המתבוללת מצליחה להיות אחד מסרטי חג המולד הגרועים והמשמימים בכל הזמנים. סרט חג מולד קלאסי הוא לרוב סרט ילדים חמוד (פיתחו את ערוץ "הולמרק" בכל רגע נתון, וסביר להניח שתיתקלו בדוגמה מובהקת), או סרט למבוגרים שפונה אל התמימות הילדותית שחבויה בכולם. "שמונה לילות" הוא גם סרט ילדים גרוע וטיפשי, וגם מכיל כמות בדיחות קקי­פיפי­ציצי­זין­שפריץ, שתביך כל הורה שבכל זאת ייקח את הילד לקולנוע, עד שורשי שערותיו. חוץ מזה, הבדיחות הגסות בדרך כלל חצי מתנצלות ולא ממש הולכות עד הסוף, כך שגם מהן ההנאה בסופו של דבר נשללת. אפילו ילד יהודי­אמריקני אכול טראומות היה משליך את הסרט הזה לפח ונשאר עם גירסת החנוכה של סאות'פארק. את הילדים הישראלים פשוט צריך להרחיק מחשש לנזק נפשי ושכלי קבוע. "שמונה לילות מטורפים", (ארה"ב, 2002), במאי: סת' קירסלי.