מכונית ארוכה כמוקש הפרוזה של איסאק באבל, הסופר היהודי- רוסי הגדול שהומת במחנה כפייה סטאליניסטי ב- ,1941 היא הכי עדינה והכי ברוטאלית ועונג הקריאה תמיד נגמר מהר מדי. מנחם בן מעדיף אותו על ג'יימס ג'ויס ועל מרסל פרוסט מנחם בן 26/12/02 נכון, ג'יימס ג'ויס ומרסל פרוסט הם סופרים מפורסמים ומדוברים לאין ערוך יותר מאיסאק באבל, ובכל זאת, באבל הוא בעיני סופר גדול יותר, ואין זו אמירה מפתיעה במיוחד, משום שבאבל, הסופר היהודי­רוסי שמת במחנה כפייה סטאליניסטי בשנת ,1941 נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הפרוזה במאה ה­,20 ומי שיקרא את מבחר סיפוריו בתרגום נילי מירסקי, שהופיעו עכשיו במהדורה חדשה, רביעית במספר, ב"ספריה החדשה" של מנחם פרי, יבין בדיוק למה.הפרוזה של באבל היא כל כך נפלאה עד שאתה ממש רוצה לשמר את העונג הנגמר כמעט מהר מדי בסיפורים הקצרים האלה. איזה מין עונג? עונג של הסתכלות ושל הומור ושל שירה ושל לשון מדהימה בחושניותה המפתיעה ושל נועזות מינית ושל חוכמת אדם אינסופית, והכל כתוב בלשון סיפורית כזאת, מספרת כזאת, כאילו סיפור, ואכן סיפור, ואיזה סיפור, ובכל זאת שירה. שירה גדולה.ובאמת, נילי מירסקי מגדירה אותו בכותרת לאחרית דבר המצוינת שלה כ"משורר בפרוזה", וזה נכון, כמובן, ובכל זאת, לא ממש לא ממצה את העניין. כי באבל הוא סופר טבעי, מספר סיפורים ומעשיות, לא פחות מכפי שהוא משורר (שלא כתב שורת שירה אחת בימיו, כפי ש מציינת נילי מירסקי), והייחוד העצום שלו הוא בעירוב הבלתי רגיל הזה בין סיפור המתנהל כאילו בשטפו הרגיל, המעשייתי, הפשוט, לבין אבחנות האדם והנוף והלשון, ההופכות את כל זה לשירה מופלאה, ואני חייב להדגים מיד, לפני שנוכל להמשיך לדבר. מטבע הדברים אתרכז בדוגמאות מתחום המין, כי ככה אני, וזה מה שלוכד את תשומת לבי, אבל גם אצל באבל מדובר בעניין מרכזי מאוד, כפי שנבחין מיד. האורגזמה כ"גוויעת עדנים" אז הנה ככה, למשל, פותח באבל את סיפורו "רחוב דאנטה" ­ סיפור שמעורבים בו גם ענייני מין וגם ענייני רצח, אבל שום דבר לא מפר את עליצות הכתיבה של באבל: "מחמש עד שבע היה בית המלון שלנו, הוטל דאנטון, מתרומם באוויר מרוב אנחות אהבה. בחדרים פעלו רבי אמנים של ממש. כיוון שבבואי לצרפת הייתי משוכנע שהעם היושב בה נס לחו, השתאיתי לא מעט למאמצים אלה. אצלנו אין מביאים את הנשים לידי להט שכזה. כלל וכלל לא". בהמשך, בתיאור מעשה האהבה עצמו (במקרה זה בין ז'אן, זבנית של כסיות, לבין ז'אן ביאנל, סוחר במכוניות משומשות, שאליו היתה באה למלון מדי יום ראשון ורביעי) מתחיל באבל להתפייט כדרכו, בתרגומה המקסים של נילי מירסקי: "היא היתה באה אליו בחמש. כהרף עין היה חדרם מתמלא קולות המיה, חבטות גופים בנפילתם, קריאה נבהלת, אחר כך היתה מתחילה גוויעת עדנים של אשה: 'הו, ז'אן...'". אולי רק אשה מתרגמת כנילי מירסקי יכלה לדייק ככה בתיאור האורגזמה בעברית: "גוויעת עדנים של אשה". איזה יופי.אבל זה עוד כלום, ממש כלום, לעומת הרמות המיסטיות של התיאור שאליהן מגיע באבל במקומות אחרים. הנה לדוגמה קטע מאוחר יותר, שבו פוג ש בינאר (ואיתו המספר) את ז'רמן, לאחר שכבר נפרדו.שימו לב למטען החשמלי של המילים: "ישבנו על הגזוזטרה מתחת לסוכך הלבן. פסים רחבים נתפרשו עליו. ההמון זרם על המדרכה, מתערבב בכוכבי החשמל. מולנו נעצרה מכונית, מוארכת כמוקש. יצאו מתוכה אנגלי ואשה בשכמיה של צובל. היא שטה ועברה על פנינו בענן מחומם של בשמים ופרווה, ארוכה למעלה ממידת אנוש. עם ראש חרסינה קטן ומאיר. למראיה פרץ בינאר קדימה, פשט את רגלו במכנס הממורטט וקרץ לה בעינו כדרך שקורצים לנערות מ­ ettaG al ed euR. האשה נתחייכה בזווית פיה החכלילי, הנידה­לא­הנידה בראשה הוורוד, המעוטף, ובטלטול עצל של גופה הנחשי נעלמה מן העין. אחריה, בנפצוץ חרישי, עבר על פנינו האנגלי, זקוף כסרגל". תקראו שוב את הקטע הזה, אני ממליץ לכם, תטעמו את המילים הבשומות שכמו נטענו במטען החשמלי של העולם.ואכן, כבר למחרת בערב תהיה גופתו של בינאר מוטלת שחוטה במלון, כשז'אנדרמי המשטרה הצרפתית מקיפים אותו (וז'רמן בחליפה ובכובעון תשב ליד השולחן, ותרכין מעט את ראשה כשתברך לשלום את המספר שנכנס לחדר הרצח, ולי לפחות לא ברור מי רצח את בינאר), אבל השורה שקראנו קודם ­ "מו לנו נעצרה מכונית, מוארכת כמוקש" ­ תקבל עכשיו משמעות חדשה אולי. אבל גם בלי שום משמעות, היה מקסים לקרוא אותה. מופאסאן גמר רע לרגישותו העליונה של באבל למילים ולסגנון אפשר להתוודע גם באמצעות הקטילה שקוטל המספר (בסיפור "מופאסאן") את תרגומה של אשה נשואה אחת שהזמינה אותו לבחון את תרגומה לאחד מסיפורי גי דה מופאסאן. כמה אנושי, לעגני ופאתטי התיאור: "מתאמצת לעצור בעד נענועני ירכיה הגדולות, יצאה מן החדר ובידה תרגומה ל'מיס הרייט'. בתרגום הזה לא נשאר אף זכר למשפט המופאסאני ­ החופשי, הזורם, הנושם נשימה ארוכה של תאווה. כתיבתה של בנדרסקאיה היתה דקדוקית עד ליגע, חסרת חיים, רשולה ­ כדרך שהיו היהודים כותבים רוסית בימים משכבר". איזו קטילה.מה שלא מפריע כמובן למספר שלנו להתעסק אחר כך עם האשה הנשואה והגדולה הזאת. ובהמשך, לספר לנו משהו מתולדות חייו של מופאסאן, הסופר הגדול שחייו הסתיימו בדרך נוראית כלכך. מסתבר כי בשנתו ה­25 פקד את מופאסאן לראשונה התקף של עגבת תורשתית, המוליכה בסופו של דבר לשיגעון. ואכן מופאסאן "חתך לעצמו את הגרון בשנתו הארבעים. איבד דם הרבה, אך נשאר בחיים. כלאו אותו בבית המשוגעים, שם זחל על ארבעותיו והיה בולע את צואתו. הרישום האחרון בגיליון המחלה שלו אומר: 'מופאסאן מתבהם והולך'".כל כך אופייני לבאבל לנגוע בשיאי השירה השמיימיים ובתחתית החיים האנושיים באותו עמוד וכמעט באותה נשימה. וגם בזה הבחינה, כמובן, נילי מירסקי באחרית הדבר שלה, החוזרת ומדברת על "הניגודים" ו"הקטבים" ­ בין הברוטאלי ביותר למעודן ולרוחני ביותר ­ המאפיינים את כתיבתו של באבל. סופר גדול. תקראו, תקראו את הספר הנפלא הזה, ואני ממליץ לכם להתחיל דווקא מן הסוף, מן החטיבה האחרונה הקרויה "סיפורים" (ממנה ציטטתי), כי שני המקבצים הראשונים, "סיפורי אודסה" ו"חיל הפרשים", עלולים להיראות בהצצה ראשונה כפולקלוריסטיים מדי. לכן צריך להתחיל בסוף, ואז, לחזור להתחלה ולקלוט את כל גאונותו של באבל.(איסאק באבל, "חיל הפרשים ועוד סיפורים", תרגום מרוסית ואחרית דבר: נילי מירסקי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 217 עמ') באוזני לבנת ותירוש שתי רשימות נפלאות התפרסמו ב"הארץ" בשבוע שעבר, ועניינן הוא ההשחתה המוחלטת של מערכת החינוך בתחום הוראת הספרות והתנ"ך. צריך לקוות ששרת החינוך ומנכ"ליתה קראו את זה. ואם לא, אני בא לתמצת להן כאן את הדברים. אני כותב על הנושא הזה שנים. כתבתי עליו גם בשבוע שעבר, והנה מתפרסמות במקביל ב"הארץ" שתי רשימות קורעות לב האומרות בדיוק אותו דבר. הרשימה הראשונה, שהתפרסמה ביום רביעי שעבר בעמודי המאמרים ב"הארץ", היתה רשימתה של אורית שחם­גובר, אוצרת ומתכננת מוזיאונים, שהיא גם אגב בתו של הסופר נתן שחם.הכותבת מספרת איך התוודעה לאופן הנוראי שבו לומדת בתה, בכיתה ח', את שירת רחל ואיך נחרדה להבין כי "מערכת החינוך עומדת להרוס לבתי גם את שירתה הנפלאה של רחל". המבחן שנדרשה בתה לעבור היה "מסכת טכנוקרטית שכל תכליתה לבחון עד כמה הפנימו התלמידים את המונחים מהמילון לספרות". כלומר, במקום ללמד את הילדים לאהוב את שירת רחל באמצעות שיריה המולחנים, הקראת שיריה המוזיקליים, הסברת תוכנם הבסיסי, סיפור חייה המרטיט והמקסים, מבלבלים לילדים את המוח עם "מבנה השיר", "הדובר בשיר", "האמצעים האמנותיים", "המטאפורות" וכל שאר מושגי ההבל התפלים, שהפכו לעיקר במערכת החינוך הישראלית, מוכת האקדמיזציה השוטה, והמאיסו במידה אנושה את לימודי השירה והתנ"ך בבתי הספר שלנו.אורית שחם, האוהבת במיוחד את שירי רחל, דואבת וזועמת על כך כמעט עד לבכי, אם שמעתי נכון את טון דבריה. אני יכול להבין אותה.מה שאף אחד משרי החינוך שלנו לא הצליח להבין הוא שלא חשוב אם ילמדו את מחמוד דרוויש (כדרישת יוסי שריד) או את אורי צבי גרינברג, ולא חשוב אם חומר הבחינה שלהם יכלול משוררים אשכנזים או מזרחים (כדרישת רונית תירוש), עדיין שיטת ההוראה המטומטמת בלי גבול תצליח לחנוק כל טקסט ולשומם ולהתפיל כל שיר ולנכר כל נפש. ואת זה בדיוק אומרת לנו אורית שחם, המציעה גם היא, כמו ס. יזהר, להפסיק ללמד ספרות בכלל, אם זו התוצאה, ופונה בקריאה נרגשת למורים ולמערכת לימודי הספרות: "הניחו לילדינו, אל תשניאו עליהם את הספרות והשירה". ישעיהו והפרוטות הכיאסטיות וכעבור יומיים, בלי קשר, אבל כמו באיתות שנועד לומר לנו שיש שיטה בטמטום הזה ומקור אחד לכל, מפרסם העיתונאי אביחי בקר במוסף "הארץ" רשימה כאובה משלו על האופן שבו מלמדים תנ"ך בבתי הספר שלנו. ברשימה תחת הכותרת "סירוס הנביא ישעיהו" מספר לנו בקר על בנו, שוב תלמיד בכיתה ח', שנדרש ללמוד ולהיבחן על ישעיהו הנביא, שאותו מכיר בקר מנפשו כ"בכיר הנביאים, חביב עלי במיוחד, ועד היום אני יכול לצטט ממנו קטעים שלמים בעל פה, זכר ללימודי בבית הספר היסודי".האב הנלהב לישעיהו מנסה להסביר לילדו את היופי שבפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", אלא שבנו שולף לו דף שדורש ממנו לאתר "תקבולת ניגודית" ו"תקבולת משלימה". האב מנסה לשתף את הבן בהתפעלותו מן הפסוק "ויקו למשפט והנה מספח, לצדקה והנה צעקה", אך הבן מבקש ממנו לנתח את הטקסט על פי "מבנה כיאסטי" ו"מצלול".ואביחי בקר "נדהם לגלות", כדבריו, "כיצד מערכת החינוך מעקרת בשיטתיות את שאר הרוח מהיצירה העברית ופורטת אותה לפרוטות כיאסטיות. במקום החוויה התנ"כית המהנה שאני חוויתי מרביצים בבני תורה טכנית משמימה". והרי בדיוק כדברים האלה עצמם כתבתי אני במקבי ל במדור זה באותו יום שישי (בהקשר לאחראית על תוכנית הלימודים בתנ"ך, הפרופ' יאירה אמית), והרי בדיוק על עניינים אלה אני כותב, וחוזר וכותב, זה שנים. שוב ושוב אני מנסה להסביר כי במערכת החינוך פשטה מחלת רוח אקדמית, המסרסת ומעקרת את היופי והעוצמה בתנ"ך, בשירה, בספרות. אפילו דיברתי על כך עם כמה וכמה שרי חינוך. מיוסי שריד עד לימור לבנת, שכמו דימו להבין את הדברים, אבל הרעה החולה נשארה חולה כשהיתה. ושום דבר לא השתנה, כפי שאפשר ללמוד שוב מרשימותיהם המצוינות והמרתיחות של אורית שחם­גובר ואביחי בקר.האם שרת החינוך ומנכ"לית משרד החינוך יואילו סוף סוף לשמוע ולהבין באמת מה קורה, או שאין סיכוי? ואולי האמת המבישה והקטנה היא פשוט שהשירה והתנ"ך, והרוח העברית בכלל, רחוקים כל כך מנפשן של לבנת את תירוש עד שהן אינן מסוגלות פשוט לחוש את הכאב שחשים הורים אוהבי תנ"ך ושירה מסוגם של אורית שחם­גובר ואביחי בקר, שהייתי ממנה את שניהם, ברגע זה, האחת לממונה על הוראת הספרות והשני לממונה על הוראת התנ"ך. אין ספק שהיו עושים עבודה טובה פי כמה מכל הממונים הנוכחיים על הוראת השירה והתנ"ך, שהמערכת האקדמית השחיתה א ת נפשם עד כלות. אבל במה אשמים ילדינו, שככה עושים להם שנה אחר שנה? בלי מושג ירוק סבר פלוצקר, מלך החנונים שנראה כמו מלך החנונים, כותב ב"ידיעות אחרונות" בהקשר למפלגת עלה ירוק הסימפטית: "זו תהיה הבדיחה הגרועה של הבחירות, אם גורלה של הממשלה הבאה יוכרע על ידי מפלגה השמה בראש מצעה את הלגליזציה של השימוש בסמים 'הקלים'. אגב, אין דבר כזה סמים 'קלים', כפי שאין אונס 'קל'. כולם קשים". עד כאן דבר החנון פלוצקר.אבל רק מי שלא לקח מימיו ג'וינט ירקרק או חום מעודן ומלאכי, יכול להשמיע דבר הבל קיצוני כל כך, כאילו אין הבדל בין סמים קלים לסמים קשים. הו הו. כמה שיש הבדל. סמים קשים (מסוג הרואין) מביאים אדם למצבים קיצוניים של תלות גופנית נוראה. כלומר, בלי ההרואין מתענה נרקומן­ההרואין מכאבי ראש, בחילות, כאבי בטן. תופת גופנית. אין שום דבר כזה בחשיש או במריחואנה, שאינם מביאים לעולם לתלות גופנית, ולכן אינם נחשבים לסמים ממכרים, אלא לסמים קלים, המביאים אדם לתחושות נועם נפלאות וריחופים הזייתיים תענוגיים, גם אם ייתכנו במקרים נדירים גלישות למצבי שיגעון חולפים.אגב, חלק גדול מן התרופות המותרות (ויאגרה או סרוקסט, למשל) מסוכנות וקטלניות הרבה יותר מרוב הסמים האסורים. אבל פלוצק ר הוא חנון (כבר אמרתי את זה?). מה שמותר על פי החוק ­ מותר, לדעתו. ומה שאסור ­ אסור.אותו כנ"ל בענייני אונס. אין אונס קל ואונס קשה, קובע פלוצקר. כולם קשים. אבל האומנם אין הבדל בין אונס לאונס? הרי לא דומה מעשה­אונס, שבו מתנפל איזשהו חיית­אדם על נערה בסימטה אפלה ואונס אותה, למעשה­אונס שבו בחורה שכבה בהסכמתה המחורמנת מתחת לבחור שהתעסק איתה, וברגע האחרון, שנייה לפני החדירה, אמרה לו "לא". והרי יש דברים כאלה. וכמובן, מי שהתעקש לכפות חדירה במקרה זה הוא אכן אנס, הראוי לעונש. אבל ברור שיש הבדל ניכר ברמת החומרה. פיינגרש והצהרות האהבה ההזמנה לתערוכה החדשה של אחד מגדולי הציור הישראלי, עודד פיינגרש, הגיעה אלי יחד עם כמה קטלוגים יפהפיים שלו, והנה באחד מהם מצייר פיינגרש את נופי ארץ ישראל, באותה דבקות שהכרנו אצל ציירי ארץ ישראל בנוסח ראובן. אני לא אוהב שמדברים על ציור, ובוודאי לא בנוסח המעוקר, המאומץ, היומרני, החלול, התחליפי שאימצו לעצמן נפשות אקדמיות כמו שרה ברייטברג­סמל ואריאלה אזולאי. אין מה לדבר על ציור. הציור צריך לדבר בעצמו. ולכן אני מביא כאן ציור נוף ארץ ישראלי אופייני של פיינגרש. בעיני, אין יפה ממנו. ואפשר גם להבין מתוכו למה מתכוון הצייר, כשהוא כותב בהקדמה, כי "מרחק של עשרות רבות של שנים (מאז ציורי ארץ ישראל בראשית המאה), ועדיין ציורי טראסות אבן, עצי זית, חולות השפלה ושיפולי הגבעות של הרי יהודה הם ציור עכשווי ומקומי ועדיין הם הצהרה". ויורשה לי להוסיף: הצהרת אהבה גדולה. אולי משום כך נראים אצלו הנופים כמעט צמריים, כמו הכבשה שליטף אלתרמן ב"עוד חוזר הניגון" ("וכבשה ואיילת תהיינה עדות/שליטפת אותן והוספת לכת"):פיינגרש כמובן איננו רק צייר של נופי ארץ ישראל. הוא גם הרבה דברים אחרים ומעולים, ורק כאשנב לעולמו אביא כאן עוד ציור אחד משלו, רב­תנועה וכמעט מנשק אותנו בצבעוניותו הפרועה הוורדרדה­אדמדמה. ציור הקרוי "דמות מעופפת", ומה שרואים בו הוא, לדעתי, ציפורים רבות אהבה: אדמדמות מרוב מטען אהבה לעולם.(תערוכת ציורי עודד פיינגרש, "ישן וחדש", רישומים וציורי שמן 2002­1970 תיפתח במוצ"ש, 4 בדצמבר, בסדנה לאמנות, שד' דואני ,25 יבנה)