עורך וג'נטלמן 47 שנים למותו של ד"ר עזריאל קרליבך, עורכו ומייסדו של "מעריב" מרדכי חיימוביץ' 31/01/03 עורכים מיתולוגים מתים בחורף. בימים האלה, 47 שנה למותו של הד"ר עזריאל קרליבך, מתה בפריז פרנסואז ז'ירו. באמצע שנות החמישים נחשבה ז'ירו לאם כל הפרובוקציות. "האם הצרפתייה מלוכלכת?", שאלה ב"אל", בטאון הנשים שייסדה. פריז נרעשה: "מון דייה". ז'ירו היתה שרה בשתי ממשלות וערכה את "ל'אקספרס". היא שכתבה את סארטר, קיצרה את קאמי, תמצתה את מוריאק. על כס העורכת הרגישה כגנן בין ערוגותיו, עקרה מילים טפיליות, גזמה משפטים ארוכים. הרבה לפני ז'ירו, זיהה עזריאל קרליבך את הקולות החלולים שעלו ממשפטים ריקים. "פרקי חזנות, סלסולים יפים על לא כלום, שמאטע", היה צורב מאמרים טרחניים. הוא היה רגיש לזיוף, שפתו היתה משכילית ומצוחצחת. לוחם קנאי באלוהי הפרטים הטפלים. "לא הכל אני רוצה לדעת", היה אומר למראה ערימה מגובבת של מילים מתפרכסות. לפני שמכר עיתונים, מכר אמונה. מצביא של דור שהעמיד את המילה לרשות האידאה. התקדש לקראתה וקידש אותה. הוא שמר על המילה יצוקה בתבניתה, נזהר שלא ללוש אותה, שלא תאבד צורה. כסדרן קפדן בתאטרון, דאג להושיב את המילה בשורה שהיא ראויה לה. ההצגה העיתונאית, כך קלט, בנויה על תזמון, על קצב, על זרימה. מדויקת, צלולה, חפה מבורות, עליה להיות. אצבעותיו היו זריזות, מחשבתו היתה ברקית. לא שזה תמיד גאל אותו מייסוריו. על חיי העיתונאי כתב פעם: "... וישב בחדרו בלילות, ורשם ומחק וחזר ורשם ושקל וכתב ­ וקרע. אחת שתיים ושלוש... והתענה בייסורים קשים כיצד למצוא את הביטוי הנכון לאשר רוצה הוא לומר". והוא ידע לומר את זה פשוט וקצר וחם וקולע. "הוא כתב הכי טוב", פסק באוזני טומי לפיד. האיש המוקפד הזה, שכתב כשמוצרט ברקע, שניווט בהגות שפינוזה, היה יכול להיאטם בקלות בין חומות ידענותו. אבל 40 שנה לפני שהמציאו את "מסעודה משדרות", המציא קרליבך את "מוישה טאס" (מלשון טוכעאס, תחת ביידיש). "זה היה המבחן", יאמר לי מקורבו ותלמידו שלום רוזנפלד, "שגם האיש הפשוט מוישה טאס יבין מה אנחנו כותבים לו". עשרות שנים אחריו תגלה פרנסואז ז'ירו אותה תורה: "עיתון הוא מישהו שמדבר אל מישהו". הוא היה אריסטוקרט וטריבון. מתנשא ועממי. אסטט ופדנט. מלומד יהודי ואינטלקטואל מערבי. "ייקה" עם יידיש של עיירות שלום עליכם. והוא היה נסיך הקסם. גבר של נשים. דק ומהודר. תמיד בעניבה, צבעים תואמים. "היה נראה כ אילו הוא מדלג מחתונה לחתונה", צוחק רוזנפלד. רק פעם אחת, כשישב שבעה על אמו, ראהו רוזנפלד מגודל זקן ופרוע. שיערו היה עשוי תמיד. נסוג מפני מפרצי המצח. פניו היו שחומים וחתומים. סברם רציני. המשקפיים, בהירי מסגרת, ריככו קצת את הבעתו. היתה לו גבה משוכה כלפי מעלה. האם הביעה תמיהה מעודנת או בוז אנין? מזווית פיו השתרבבה ברישול סיגריה. הילוכו היה חתולי. מעולם לא אחז בהגה, לא התעניין באוכל.הוא ידע כל מה שאפשר לדעת על עיתונות. הוא היה עורך שהכיר את האנטומיה של מכונת הדפוס, פובליציסט אזמלי שפלירטט עם ה"דד ליין", ריפורטר חייתי שירה בידיעה בעודה באוויר. נזר הבריאה העיתונאית היה בעיניו הריפורטר. "וחי מהתרגשות אחת לשנייה... וחי במתח הזה וכל נקבי גופו פתוחים לכל מאורע", כתב פעם. יוספוס פלביוס, רושם מלחמות היהודים, היה בעיניו כתב השטח הראשון. אבל ענק הז'אנר היה הרצל, "שתפס את החדשה באותו רגע דמדומים שבה היא הופכת להיסטוריה, שאחז בכנפי היום כשהם מתרוממים ומתנדפים אל תוך הנצח". הוא נע בביטחון בתחום החמקמק שבין ספרות לעיתונאות. הפוטש הגדול עזריאל קרליבך נולד ב­1908 בלייפציג שבגרמניה. אביו, אפרים, היה רבה של העיר. דודו,יוסף קרליבך, היה הרב של ליבק. כשהיה בן 13 פרסם את סיפורו הראשון בשבועון הספרותי של יהודי גרמניה. אחריו באו אחרים. באחד מהם בלבל שמות של שני אלים יוונים וספג שטיפה מאביו. כך נולדה האובססיה שלו לדייק. ליריד השנתי בלייפציג הגיעו אז יהודים ממזרח אירופה ורובם נשארו. עזריאל התקרב למהגרים שכונו בלעג "אוסט יודן" (יהודי המזרח) כך נולדה אהבתו ל"מוישה טאס" ולוורשה. שנים אחר כך, כשתשוחרר העיר מאימת הנאצים, יכתוב מאמר שכותרתו תהיה: "רוצה הייתי למות בוורשה". קרליבך הצעיר בלע את כתבי שלום עליכם ופרץ. לאחר ארוחות ליל שבת היה מקריא מכתביהם. כשהיה בן 15 יצא על דעת עצמו ללמוד בישיבות "המוסר" בליטא. כשחזר הביתה השלים את לימודיו הכלליים. ב­27' נחת בארץ. כבן דודו, השופט המנוח חיים כהן, למד אצל הרב קוק בישיבת "מרכז הרב". בראשית שנות השלושים סיים את לימודיו באוניברסיטאות ברלין והמבורג וקיבל דוקטורט במשפטים. הוא מתחיל לעבוד בכמה עיתונים. תאוות המסעות שלו, שתתעצם ותלך, יוצאת לדרך. הוא מסייר בתפוצות ספרד, פור טוגל, אלג'יריה, לוב, יוון, טורקיה ורוסיה הסובייטית.עם עלות היטלר לשלטון הוא נעצר כאחד מ­37 הנתינים הראשונים שהשלטון החדש סימן אותם כבוגדים. ביניהם היה גם אחד אלברט איינשטיין. קרליבך חמק מגרמניה, הגיע לוורשה, חזר לגרמניה מחופש לקצין נאצי. בסדרת מאמרים בשם "לוי גוטהלף", סיפר את רשמי מסעותיו במחוזות הרשע. בריונים נאצים הכו אותו פעם ופגעו בכליותיו, פגיעה שממנה לא התאושש.ב­37' עלה לארץ ושנתיים אחר כך התחיל לערוך את עיתון הערב "ידיעות אחרונות". מאמרו השבועי, בחתימת "רבי איפכא מסתברא", יהפוך למפגש קריטי עם קוראיו גם ב"מעריב". אבל הריפורטר רצה לשטח. כחודשיים ישב בלייק סאקסס ועקב אחרי דיוני החלוקה של האו"ם, עד כ"ט בנובמבר. "זכורני ­ ולא אשכח, ועד סוף הדורות לא יישכח ­ מעמד הרגעים האחרונים המכריעים בלייק סאקסס". וכשמגיעה שעת ההצבעה, אותו לילה של Yes and No, מרשה לעצמו הדוקטור לאבד את גינוני הכתיבה ולצאת מדעתו. "אפגניסטן. כאן קופץ ממקומו איזה ברנש, שמסופקני אם הוא יודע קרוא וכתוב, איזה מין אפס בן אפס בן בנו של אפסיים... שהביאו בקושי ממועדון לילה... ובחיפזון ובקול רם הוא אומר את No­ה שלו. No למדינה העברית, No ריק, מטומטם, גס וחסר משקל".ייתכן שתוכנית החלוקה פתחה תהליך שיביא לחלוקה בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב". לילה­לילה היה מחבר קרליבך כתבת מופת בלעדית על דיוני האו"ם. הוא חשש שההיסטוריה תחמיץ את ה"דד ליין". לכן שיגר את הסיפורים במברק דחוף ולא בדואר אוויר. "אולם בעל 'ידיעות'", יכתוב שמואל שניצר, "עשה את החשבון הכלכלי, לא את החשבון ההיסטורי".שלוש מילים לא מנומסות, כפויות טובה, טולגרפו לכתב בניו יורק: Stop cabling urgent"". קרליבך נפגע. כמו כל ריפורטר בערבו של "סקופ", ציפה לליטוף, לא לנזיפה. הוא המשיך לשלוח את המברקים על חשבונו, אך הפור נפל. "אני סבור שבאותו יום גמלה בלבו ההחלטה, לייסד עיתון שבו לא יהיה המו"ל ממונה על המערכת ועל הוצאותיה", ינתח שניצר בפרספקטיבה של שנים. קראו לזה "הפוטש". זה היה אירוע שהסעיר את תולדות העיתונות. הדם הרע שניתז אז, עדיין משמן את מלחמת 100 השנה בין העיתונים. ייתכן שההתכתשות הזאת מחזיקה מעמד משום שעיתונאים שונאים להרוג סיפור טוב. יצרים, טינה, תאוות נקם ­ הכל היה בסיפור הזה. קרליבך, שנפשו נקעה מהתערבות המו"ל יהודה מוזס, רצה עיתון משלו. הוא סחף את כולם. מערכת, סדרים, מעמדים, מינהלה, מפיצים. כל מי שהיה מעורב בעשיית העיתון הלך איתו. "אתה בא איתנו?", שאל את אורי קיסרי, עורך "העולם הזה", "אני בא איתך", השיב קיסרי. להופעת הגיליון הראשון קדמו התכנסויות חשאיות. אחת מהן, ב­30 בינואר 48', התנהלה בביתו של קרליבך ברח' יהודה הלוי בתל­אביב. תוך כדי נחתה עליהם הידיעה: מהטמה גנדי נרצח. "בן רגע נשכחה המטרה שלשמה התכנסנו", מספר שלום רוזנפלד. "במקום התקבלה החלטה להוציא מיד הוצאה מיוחדת. של 'ידיעות אחרונות' כמובן".אבל ב­14 בפברואר 48' הם עזבו את "ידיעות אחרונות". למחרת הופיע הגיליון הראשון של "ידיעות מעריב". בעקבות תביעה של משפחת מוזס נמחקה "ידיעות" ונשאר "מעריב". השם שקבע קרליבך לאחר התייעצות עם הרב י. ל מימון, שיהיה שר הדתות הראשון. הזיהוי בין העורך לעיתונו היה מוחלט. "קראו את 'מעריב', כדי לדעת מה קרליבך חושב", אמר לפיד. "כשקרליבך רצה לדעת מה גורסת דעת הקהל", אמר שלום רוזנפלד, "הוא קודם כל יצר אותה". אנשים עדיין האמינו כי "היה כתוב בעיתון" הוא ערובה לאמינות מוחלטת, ו"מעריב" היה העיתון ה נפוץ במדינה. "אם 'מעריב' היה Vox Populiv אז קרליבך היה Vox Dei", כתב פעם טומי לפיד. שרים היו מצלצלים לעורך לשאול מה תהיה תגובתו אם יעשו ככה או ככה. והעורך שיפד פוליטיקאים כוחניים, קיפד פקידים ערלי לב. היום זה נשמע טריוויאלי, אבל אנחנו מדברים על מדינה אחרת. נייר העיתון ניתן בקיצוב, "קול ישראל" היה קול אדוניו ובן­גוריון היה נפוליאון בונפרטה. ב­6 באפריל 51' התעמת קרליבך עם בן­גוריון מעל דפי עיתונו. "מה זה עיתון?", הודפס בתגובה לדבריו של ראש הממשלה שאמר בכנסת: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה". פתקים סרקסטיים הזעם של ד"ר קרליבך הפך אולי למגילת עצמאות ז'ורנאליסטית, לניסוח רהוט של המצפון העיתונאי: "אני לא כתבתי מה שבעל הכסף רצה שאכתוב... הקהל אינו גורס כראש הממשלה... הקהל רואה בעיתון יותר מעסק. הוא רואה בו ביטוי לאיזו שאיפה ציבורית". אבל היו פעמים שגרס כי טובת המדינה מחייבת להגיד כן ל"זקן". תקומה, בתו אהובת נפשו, מצאה פתק שעליו רשם את פגישתו עם בן­גוריון ב­14 בפברואר 52'. ראש הממשלה רצה להכריז אז על תוכנית כלכלית חדשה והדליף אותה לעורך "מעריב". קרליבך לא האמין בתוכנית, אך חשש שאם יקטול אותה יגרום לסגירת מפעלים ולאבטלה המונית. קרליבך החליט ללמד זכות על הצעדים עד כדי התעלמות מהמציאות. את רישומו בפתק חתם במשפט: "מצפון עיתונאי בלתי נקי. מצפון ציוני נקי".מבקריו טענו שהוא מזגזג, שהוא לא עקבי, שהוא מכחיש את עצמו. פעם ציטט בפניו שלום רוזנפלד את אחד המבקרים. "אם האירוע של אתמול סותר את זה של שלשום מה אני יכול לעשות?", ענה לו. "המציאות סתרה את עצמה ומי שעוצם עיניים הוא טיפש". אחרים לא ביקרו את מהלכיו אלא את הליכותיו. אמרו שהוא איש של "שואו אוף", שהוא משדר רהב, שה"לוק" שלו שחצני . "ההופעה שלו היתה באמת הוד והדר", מסכים רוזנפלד, "אבל היא היתה חלק מהאישיות שלו. זה היה אמיתי. היה בו משהו אריסטוקרטי. כמו שהיה אסטט בכתיבה, כך היה גם בהופעה".בכתיבה היו לו קורבנות קבועים?"קרוב לוודאי שכן. אבל זה אנושי והוא היה בסך הכל בן אדם. אם הוא שנא או לא העריך פלוני זה בא לידי ביטוי". מאמר רעיל שלו, היה יכול לגמור קריירה. פעם התבקש שר התרבות דאז, פרופ' בן­ציון דינור, להגיש ל"היכל האישים" של האו"ם רשימה של גדולי היהודים לדורותיהם. "דינור שלח רשימת מסורת יהודית כזאת", מספר לפיד, "כל מיני אברבנאל וכאלה". קרליבך התיישב וניסח רשימה משלו. ממשה רבנו דרך ישו, הרמב"ם, פרויד, מרקס ואיינשטיין. אבל את מיטב לעגו שמר לכותרת. "10 יהודים גדולים ואחד יהודי קטן", קרא למאמרו. שנים חלפו ודינור לא הצליח להתאושש מהכותרת הזאת. הסרקזם שלו זרם גם לתוך המערכת. הוא לא היה עורך קל. כשהוא הרגיש מעונן חלקית געש הבניין בגבה גלי. שמואל שניצר שמר את אחד מאותם פתקי בוקר איומים: "לפי החורבן של הגיליון היום ­ גם בניסוח הכותרת, גם בתוכנה החסר את העיקר ­ ודאי תבינו לנפשי, שאינני רואה ל מה, לפחות פעם, לא יהיה גם לי החופש מן החובה הנעימה להשתתף במעשי חבלה כאלה".והוא מירר את חיי עיתונאיו. מן הרעים התפטר, את המוכשרים טיפח. טיפח ולחץ. אפרים קישון התאונן בפניו פעם שאזלו מילותיו למדורו "מה נשמע". "ככל שהתקרבה שעת האפס", מתאר קישון, "התרוקן הראש". אבל העורך לא רצה לשמוע מכלום. "מחר בשבע בבוקר מתייצב אצלך השליח", חתך אותו. חמוש בתרמוס קפה שחור, התיישב קישון ליד מכונת הכתיבה כדי לצלוח את הלילה. בשבע בדיוק מסר לשליח את טורו. כעבור כמה ימים הזמין אותו קרליבך לקוניאק במשרדו. "המקצועיות שלך עמדה במבחן", חייכו עיניו. "כל אידיוט יכול לכתוב כשיש לו מה להגיד. הקונץ הוא לכתוב כשאין לך מה להגיד".הוא היה עורך ששמר על דיסטאנס, אך סירב להתרחק מהשטח. האמין שנהג המונית, האיש בקיוסק, מחלק הנפט, הם שמספקים חמצן למכליו של העיתונאי. "בהגיעך אל המקומות ההם", הדריך את שמעון סאמט שעמד לצאת לגוש המזרחי, "אל תבקש אמרות פיהם של קברניטי מדינות, כי הם יגידו לך פראזות. מיד עם הגיעך לגבול ראשון, עזוב את המחלקה השנייה והיכנס אל המחלקה השלישית. שם יושבים בני העם. ועשה אוזנך כאפרכסת... א ל תעמיד להם שאלות. תן להם לדבר איש עם רעהו כאילו אינך שם".ממה נבעה האוטוריטה שלו? רוזנפלד מעיד שקרליבך היה מנהיג טבעי, מתעב בורות כפייתי. ים של ידע, אוקיינוס של אינטואיציה. "היה לנו מדור 'דף מתוך ספר חדש'. הוא היה לוקח ליד ספר שלא קרא, מרחף על עמודיו ובמכת ברק היה אומר: 'נדפיס את עמוד 384'" . לאחר הדפסה רוזנפלד תמיד היה בודק ותמיד היה נוכח מחדש: הדוקטור צדק. הם קראו לו "ד"ר קרליבך" ומאחורי גבו "הדוקטור". "רק דיסנצ'יק (אריה דיסנצ'יק, עורכו השני של 'מעריב') היה אתו במצבים אינטימיים יותר והיה יכול לקרוא לו עזריאל".והיתה להם יראת כבוד מקפיאה כלפיו. הם, שהיו חמושים בעבר ובאגו, כיווצו לידו את אנוכיותם לממדי גרגיר."קישון הביא אותי אליו", מספר לי טומי לפיד, "והוא היה הדבר הכי קרוב לאלוהים שפגשתי עד אז. התייחסתי אליו בהערצה אדירה".פחדת ממנו?"בהחלט כן. הייתי לחוץ נורא".משולחנו בחדר ההמתנה לעורך, היה לפיד רואה אותם באים. כל היראים וכל הזחלנים. כבר במסדרון היו עוברים להליכת בהונות. לפני שנכנסו אליו היו פניהם נמרחות בחיוך חנף ושמנוני. העורך היה מסובב את כורסתו על ציר, הנכנס היה רואה רק את גבה והיה עוצר נבוך. ואז היה ד"ר קרליבך מתגלה אליו. לאט­לאט. מסובב חזרה את כורסתו, מפריח חיוך, מסיר עננה מעל פני אורחו.היו לו מניירות של סטאר?לפיד: "הוא לא היה זקוק למניירות כי הוא היה סטאר טבעי". אלטלנה בלהבות איך מתנהג סטאר ז'ורנאליסט בימים שלא ידעו לומר כוכב תקשורת? לפיד מספר לי על סטינסלבסקי שהדריך פעם שחקן בתפקיד של מלך. "'מספיק עם נפנופי הידיים, עם רקיעות הרגליים, עם הג'סטות הגדולות'", הורה לו, "'אתה מלך ומלך לא צריך להתאמץ, אחרים מתאמצים בשבילו'. כזה היה קרליבך. הוא לא התאמץ, הכריזמה שלו הפעילה את האנשים". במה הוא צייד אותך לקריירה העיתונאית שלך?"דיוק, מהירות, תוכן".גם בלעג, בציניות?"אני באופן מוחלט לא ציני. קרליבך השתמש בלעג כדי להיות פרקליטם של דברים מאוד חשובים למדינה".שלום רוזנפלד מדגיש שקרליבך היה פרקליט אהבת ישראל. "קוסמופוליט שאהבת ה'יידישקייט', היתה טבועה בדמו". רק פעם בחייו ראה אותו נסער וזה היה בגלל שחשש שמלחמת אחים עומדת לפרוץ. ב­22 ביוני 48' חזר רוזנפלד מחוף תל­אביב למערכת. מאחוריו השאיר את "אלטלנה" עולה בלהבות. תחילה שמע קרליבך את הדיווח. אחר כך החריש ארוכות. לבסוף פרץ בבכי מר ותלש את שערות ראשו. "אולי תיגש למנחם (בגין)", הציע לרוזנפלד, "אתה קרוב אליו. תגיד לו שאני מוכן לעשות הכל שלא תפרוץ מלחמת אחים". עוד באותו לילה כתב את מאמרו: ". .. שברי גדול כים והאסון מחריד כל כך עד שלא ייתכנו כלל מנצחים לעומת מנוצחים. כולנו נוצחנו". בעיתונאיו התרה תמיד שיילחמו בפלגנות. "תכתוב נגד מלחמת אחים. חריף", השאיר לשלום רוזנפלד "צוואה" כתובה לפני שיצא לאחד ממסעותיו.למסעותיו יצא, למרות שגופו עינה אותו. הוא ידע שהוא חולה מאוד. לב, כליות, מה לא. הרגיש שבפחות זמן הוא צריך להספיק יותר. "הוא ידע, הוא ידע", נאנח רוזנפלד. "לפעמים היה בא לעבודה עם כאבים נוראיים, אבל תמיד שמר על 'פאסון'".הידיעה שהוא חולה דרבנה אותו לעבוד יותר, לנסוע יותר? רוזנפלד: "המשפט: 'אני רוצה עוד להספיק', התגנב לשיח היומי שלו".והוא רצה להספיק הכל. "הוא אהב חברת נשים ולא הסתיר את זה", עונה לי שלום רוזנפלד. "היו לו כמה ידידות. אם זה כן היה רומן או לא, מי אנחנו שנדע? ומה זה קשור ליכולתו של אדם להיות עיתונאי כל כך מזהיר?". אבל את הדיבורים, כנראה, לא היה ניתן למנוע. קרליבך אהב את האירועים החברתיים. היה מגיע יפה ושחום ולבוש ומיד היה במרכז. "ואגב, אני חושב שבאיזשהו מקום הסיפורים החמיאו לו, ייתכן שזה היה חלק מהפלירטוט שלו עם הקהל".וחלק מההכרה שלו שז מנו אוזל..."הוא רצה לדחוס הכל. והוא נסע ונסע. בלי סוף נסע. עבר את כל העולם". תם ולא נשלם ב­55' יצא להודו. כשנה לפני שמת מהתקף לב בגיל 48. הוא לוקח איתו את העניבה, אבל בעיקר את העיניים. כשאתה קורא אצלו על מאדראס אתה מבין טוב יותר את עצמך בנתיבות ובקרית­שמונה. תל­אביב מאירה את דלהי ולהפך. הספר שכתב בעקבות המסע, "הודו ­ יומן דרכים", הוא שעה של חסד. מפגש מופלא שבו הספרות מלטפת את ראשה של העיתונות. שימו לב לזה: "ראשים אשר עורם שחור כשחור הלילה וראשים שחומים בצבע הקפה, ראשים כשוקולדה, כקקאו, כתה חריף, כתה קלוש, ובהירים לחלוטין, ראשים חשופים לאור השמש וראשים מוצלים בצל מטריות שחורות, ראשים מגולחים לגמרי, למחצה, לשליש, לרביע...". בשובו מהודו הסתגר במלון דן בתל­אביב ומשם שיגר את דפיו המודפסים. הוא כתב את ספרו בקדחתנות ובלחץ. כתב כאילו סכין נעוצה לו בגבו, כאילו חש שזה הדד­ליין האחרון.12.2.1956, תל­אביב. 2.30 בלילה. הטלפון מצלצל בביתו של אריה דיסנצ'יק. "אני מצטער להודיעך", לוחש הקול, "כי ד"ר קרליבך איננו עוד בחיים". דיסנצ'יק, נסער ומנתק. עובר עוד רגע והטלפון אינו מרפה. "חזק את עצמך", אומר לדיסנצ'יק הקול האחר, "זוהי אמת איומה ומרה. הדוקטור איננו". כשהוציאו את ארונו של ד"ר קרליבך מבית הכנסת הגדול, סתמו האלפים את רחוב אלנבי. כל מי שקראו אותו, ציטטו אותו, התווכחו איתו. כל מי שחיכו למאמר הבא שלא יבוא. בקטע שנמצא בעזבונו תיאר בהיתול מסוים את הבוקר שבו יודיע העיתון על מותו: "... ואעמוד שם, בתוך המסגרת, באמצע, ומסביב ריק מאוד וקר לי...והכל תם ולא נשלם".moto@maariv.co.il