היא יודעת שאת לא אמא שלה? באלו קשיים ניתקל כשיהיה עלינו להסביר לה שהיא מאומצת? עדי כץ 11/02/03 מיכאלה, אם חד הורית, אימצה שלושה ילדים. לפני האימוץ הראשון היא עברה ניסיונות ספורים להרות וויתרה. אם יכלה לחזור לאחור, היא אומרת, היא לא היתה מנסה כלל, "יש המון ילדים שזקוקים לבית, העולם הזה לא זקוק לעוד ילדים".להורים שמתייסרים במשך שנים בטיפולי פוריות כדי להביא יוצא חלציים, היא רוצה למסור שיעזבו את מפחי הנפש והכאבים ויאמצו ילד. "ילד זה ילד, גם אם לא יצרתם אותו בעצמכם. אתם תאהבו אותו ברגע שתראו אותו".מרבית ההורים המאמצים היו רוצים להביא ילד ביולוגי לעולם, אבל מחליטים בשלב זה או אחר שהמאבק אינו כדאי. ההתקשרות לילד מאומץ, הם מספרים, אינה שונה במאום מההתקשרות לילד ביולוגי, וכך גם לגבי ההמשך. חלק מהמאומצים אפילו מפתחים אופי, או נטיות, דומים לאלה של הוריהם המאמצים.בספר בשם "התינוק הזה הוא שלי", שיצא בימים אלה בהוצאת "אחיאסף", מובאים סיפורי אימוץ מרגשים. המחברת גייל קין, סופרת ועורכת אמריקנית, קיבלה את ההשראה לכתיבתו מיחסיה עם אחייניתה המאומצת, שרה בת העשר. "אי אפשר לתאר את השמחה שהיא הביאה למשפחתנו", היא כותבת בהקדמה לספר, "היא ריתקה אותנו ועם זאת היו לנו אינ ספור שאלות בכל הנוגע להיותנו משפחה מאמצת. להיות משפחה הוא מצב התובע את המיטב שבנו, האם משפחה מאמצת היא משפחה תובענית יותר? באלו קשיים ניתקל כשיהיה עלינו להסביר לשרה שהיא מאומצת? האם היא תחוש אובדן? האם היא תחוש בעומק ליבה שאנחנו בני משפחתה?". יש אמא, ויש האשה שילדה אותה נעמי (כל השמות בכתבה בדויים), אם חד הורית בשנות ה­40 המאוחרות לחייה, אימצה את בתה מאיה לפני חמש שנים. היא התאלמנה בגיל צעיר ומאז לא נישאה, ובשלב מסוים החליטה לנסות להביא ילד. "לא הצלחתי להרות, ואחרי שלוש שנים של טיפולים כושלים החלטתי שמספיק לי. הבנתי שאני רוצה אימהות בכל מחיר, אבל לא הריון ולידה בכל מחיר. מכיוון שאימוץ בארץ בלתי אפשרי לנשים לא נשואות, הלכתי על אימוץ חו"ל".אחרי הליך בירוקרטי מסובך, נסעה נעמי למדינה בדרום מזרח אסיה והביאה את מאיה, תינוקת יפהפייה בת כמה חודשים. כשהיתה בת שנתיים, התחילה אמה לספר לה שהיא מאומצת. "הכנתי לה אלבום, עם סיפור האימוץ שלה והתמונות. היא הפנימה את העובדה שלא גדל לי תינוק בבטן ושיש תינוקות שההורים שלהם לא יכולים לגדל אותם והם נותנים אותם להורים אחרים. אמרתי לה שהיא לא גדלה בבטן שלי, אלא בלב שלי."בגיל שלוש היא אמרה, 'אני לא גדלתי בבטן שלך, את גדלת בבטן שלי', ופתרה את הבעיה. היתה תקופה שעל כל ילד שהיתה רואה, היא היתה שואלת אם הוא גדל בבטן של אמא שלו. היא אמרה שלדובי שלה יש שתי סבתות, אני, וזאת שחיה בארץ ההיא. שאלתי אם היא מ תכוונת לאשה שילדה אותה והיא אמרה שכן. אצלנו אין אמא מאמצת ואמא ביולוגית. יש אמא ויש האשה שילדה אותה".­ הזהות של ההורים הביולוגיים שלה מעסיקה אותה?"לא ממש. פעם היא ראתה באלבום תמונה של אשת הקשר שדרכה אימצתי אותה, וחשבה שזאת האשה שילדה אותה. אמרתי לה שזאת לא היא, והיא אמרה, 'טוב, היא בטח מתה מזמן', שזה עוד ניסיון לפתור את הבעיה. מבחינת הגיל היא עוד לא הגיעה לשאלות הזהות העמוקות".­ את חוששת מהיום שהיא תצטרך להתמודד איתן?"אני חושבת על זה. כל הילדים סביבה דומים להורים שלהם ורק היא שונה, אבל אני מגלה בה המון תעצומות נפש ומאמינה שהיא תתמודד. ברור שזה לא יהיה קל".מכיוון שהמראה החיצוני של מאיה שונה, נאלצות השתיים להתמודד עם תגובות הסביבה. "מצד אחד יש לאנשים המון רצון טוב ומצד שני, במסורת הפירגון הישראלית, נזרקות לחלל כל מיני שאלות ואמירות, גם לפני הילדה. אשה אחת שאלה אותי למשל, 'היא יודעת שאת לא האמא שלה?'. התחשק לי לומר לה, 'עכשיו היא יודעת', אבל עניתי שאומנם לא ילדתי אותה, אבל אני בהחלט אמא שלה". את לא אמא שלי אורה זמיר, פסיכולוגית קלינית ומרכזת פרויקט האימוץ בתל"ם (תחנת הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה), מעבירה סדנאות להורים מאמצים. "אחת הבעיות שמעסיקות אותם היא מתי ואיך לספר לילד שהוא מאומץ בלי לפגוע בו ולעורר בו חוסר ביטחון. הגישה שלנו היא שיש להכניס את המידע מוקדם ככל האפשר, ולהסביר אותו ברמה מאוד פשוטה, לפי הבנתו של הילד. סיפור האימוץ של משה בתיבה, למשל, הוא דרך להעלות את זה. גם בכניסה לכיתה א' מתעוררות שאלות. האם לספר לחברים, למי לספר. אנחנו מנחים את ההורים לשוחח על זה עם הילד ולהחליט ביחד האם לספר. אין כאן הנחיה כללית, כל ילד בנוי אחרת. בגילאי 12­13 צריכים לעשות בבית הספר עבודות שורשים וגם אז מתעוררות שאלות. בעיה נוספת שמטרידה את ההורים היא השוני החיצוני של הילד, שמעורר תגובות. יש גם בעיות חריגות כמו ליקויי למידה וקשיי ריכוז והתנהגות, שלעתים מופיעים אצל ילדים שנמסרו לאימוץ בגיל מאוחר אחרי שעברו חוויות קשות."בגיל ההתבגרות מופיעות בצורה חריפה יותר שאלות הזהות של הילדים המאומצים. בשעת כעס ילד כזה יכול להטיח משפטים כמו, 'את לא אמא שלי ואל תגידי לי מה לעשות'. בהמשך, ל קראת גיל 18, שבו אפשר לפתוח את תיק האימוץ ולאתר את ההורים הביולוגיים, מתעוררות לעתים אצל המאמצים והמאומצים חרדות ותהיות. אנחנו ממליצים להורים לדבר עם הבן או הבת על הסיבות שבגללן הם רוצים לפתוח את התיק, מה הם רוצים לדעת ולמה הם מצפים, כי לפעמים יש אכזבות. אנחנו מלווים אותם לאורך התהליך".­ מהם החששות לקראת הרגע הזה?"ההורים המאמצים חוששים אולי שיאבדו את אחיזתם בילד, אבל מי שמרגיש בטוח בהורות שלו לא חושש. לילד המאומץ יש פנטזיה שיתברר לו שהוא בן של מלכים ומצד שני פוחד לגלות שהוא בן של נרקומן וזונה. יש בראש תמיד שני קצוות, כשהמציאות היא אי שם באמצע. אנחנו שואלים אותם איך הם מדמיינים את הקשר עם ההורים הביולוגיים, אבל זה דבר שקשה לצפות והדרמות הן מאוד גדולות. זה נושא מאוד אמוציונלי". בדיוק כמו ילד ביולוגי מיכל ילדה את בנה הבכור לפני 16 שנה, לאחר סדרה קצרה של טיפולי פוריות. כשביקשה להרות שוב, לא הצליחה. "אחרי שמונה שנים של ניסיונות, שמענו על חברה שאימצה ילד והחלטנו שהמירוץ המטורף אחרי ההריון הוא מיותר". אבל ההחלטה על אימוץ לא היתה קלה. "התלבטנו כמה חודשים. כשאת עומדת בפני הבלתי נודע מבחירה, זה קצת יותר קשה. נכון שגם בהריון ולידה יש בלתי נודע ומיליון פחדים, אבל כשזה ביולוגי, אין את מי להאשים."בסופו של דבר הרגשנו מוכנים ובהתחלה עלתה אפשרות לאמץ ילד בוגר בארץ, כי אנחנו מבוגרים מדי מכדי לקבל תינוק בארץ. השתתפנו בסדנה להכנה לאימוץ ילד בוגר, אבל כשהבנו שהילד שנקבל יהיה בערך בגילו של הבן שלנו, החלטנו לוותר. לא רצינו שתיווצר תחרות ביניהם".בני הזוג בחרו לאמץ בחו"ל. הם נסעו למדינה בדרום מזרח אסיה ואימצו שם את תמר, תינוקת בת שישה שבועות, שהיא היום בת שש.­ איך היה החיבור איתה? "בדיוק כמו עם ילד ביולוגי. מבחינתי לא היה שום הבדל. ההפך, אולי בגלל שהייתי יותר בוגרת ובגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע להחלטה, תחושת המחויבות היתה עצומה והקשר היה מיידי ומדהים והוא כזה עד ה יום. גם הבן שלי ובעלי התחברו אליה מייד".­ לגדל את תמר שונה מאשר לגדל את הבן הביולוגי שלך?"זה קשה באותה מידה. הורות היא לא תמיד חגיגה וזה לא משנה אם ילדת את הילד או לא. אם היו הבדלים, הם היו קשורים בגיל שלי ובנסיבות שהשתנו. היה לי, למשל, יותר קשה להשאיר אותה עם מטפלת כדי לצאת לעבודה. אמרתי לעצמי שלא עברתי את כל הקשיים האלה כדי לתת לנשים זרות לטפל בילדה שלי". ­ את מגוננת עליה יותר מאשר על הבן?"אולי, אבל אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא מאומצת או בגלל שהיא בת זקונים. אולי זה בגלל המראה השונה שלה, למרות שלמדנו להתמודד גם עם זה. הבנו שלגונן זו לא שיטת התמודדות, ועדיף לחסן ולתת בסיס רגשי חזק וביטחון. אנחנו משתמשים הרבה בהומור כדי להתמודד עם השאלות של אנשים ברחוב".­ והיא עצמה שואלת שאלות?"עוד לא בצורה מעמיקה. היא יודעת שאחיה הגדול יצא מהבטן שלי והיא לא. היא קיבלה מאיתנו מסר שהיציאה הזאת מהבטן היא חסרת משמעות ושהאהבה באה מהלב ולא מהבטן".­ ובכל זאת, היא מקנאה בו על זה שהוא יצא מהבטן?"היא תחרותית איתו, אבל זה גם בגלל שהוא גדול ומותר לו לעשות דברים שלה לא. ה יא גם לא מבטאת קנאה בילדים אחרים, אולי זה עוד יבוא".­ מפריע לה שהיא יוצאת דופן במראה?"היא עוסקת בזה מדי פעם, אבל ברור לה וגם לנו שזה חלק מהנתונים הבסיסיים. לא כולם נראים אותו הדבר".­ את חוששת שהעובדה שאתם לא הוריה הביולוגיים תשמש אותה בגיל ההתבגרות כדי למרוד בכם?"זה יכול לקרות עוד קודם. אם היא תגיד שאני לא אמא שלה ולא יכולה להגיד לה מה לעשות, אני אגיד שאני כן אמא שלה. מבחינתי, יש אשה שילדה אותה ויש אמא שגידלה אותה ונותנת לה הכול וזאת אני".­ מפריע לך שאת לא יודעת למה לצפות מבחינת תכונות אופי ונטיות גנטיות? "לנו בבית יש מונח שנקרא 'גנטיקה סביבתית'. גם אצל ילד ביולוגי את אף פעם לא יודעת מה מהסביבה ומה מהגנים. תמר למשל מגלה כשרון ציור כמו בעלי והבן שלי".­ אם היא תרצה בעתיד לאתר את הוריה הביולוגיים זה יפריע לך?"אם זה ייעשה בגיל הנכון, לא תהיה לי שום בעיה. זה מאוד בריא בעיניי, אבל אני יודעת שלילד מאומץ יש בעיית זהות. תמיד נשאר איזשהו בור".איריס, בת 36, אם לשניים העוסקת במקצוע טיפולי, אומצה בהיותה בת תשעה חודשים. היא ידעה שהיא מאומצת מגיל קטן מאוד. "הוריי נהגו לספר לי איך הם בחרו אותי מכל התינוקות בויצ"ו ואיך הם טיפלו בבעיה רפואית שהיתה לי אז", היא נזכרת, "כדי להראות לי כמה הם רצו אותי".למרות שבבית דובר על כך גלויות, כלפי חוץ נשמר דבר האימוץ בסוד. היא עצמה המשיכה לשמור אותו כך עד שנות ה­20 לחייה, כשהרגישה מספיק חזקה ובטוחה בעצמה גם כדי לפגוש את אמה הביולוגית. "בתקופה ההיא לא דיברו על זה בגלוי. ההורים שלי אמרו לי תמיד שזאת לא בושה, אבל בפועל התנהגו אחרת וילד קולט התנהגות יותר מאשר מילים. הילדים בבית הספר לא ידעו שאני מאומצת ואם מישהו היה אומר משהו בנושא, זה היה בשבילי כמו אגרוף בבטן. לגדול עם סוד זה מאוד קשה, זה נותן לילד הרגשה שהוא פחות טוב".­ מה זה בעצם להיות ילדה מאומצת?"זה משהו שמי שלא היה שם, לא יכול להבין. זה אחר לחלוטין. החוויה הכי בסיסית של ילד היא קשר הדם עם אמא ואבא. אצלי זה לא היה קיים. היה גם חיפוש אחר זהות. החוויה של מי אני, למי אני שייכת. היה לי צורך מתמיד להיות ילדה טובה, כי הרגשתי שהאהבה כלפיי לא מובנת מאליה. מובן שהיתה גם חרדת נטישה. ילד מאומץ הוא ילד שננטש על ידי הוריו, לא יעזור כלום. "גם העובדה שלא הייתי דומה פיזית להוריי מאוד הפריעה לי. למעשה אין אדם אחד עלי אדמות שדומה לי חיצונית, אפילו הילדים שלי דומים לבעלי. היתה לי פנטזיה בילדותי שאני נוסעת באוטובוס ופתאום עולה אשה שדומה לי ומזהה אותי מיד כבתה, כי אמא הרי אמורה לזהות אינסטינקטיבית את הילדים שלה. חלמתי גם לפגוש ילדה שהיא אחותי ונראית בדיוק כמוני".­ חשבת על האשה שילדה אותך כעל 'אמא'?"לא, היו לי הורים שבעיניי הם ההורים האמיתיים שלי, אבל בכל זאת רציתי שהיא תתגלה לעיניי".כשהיתה בת 22 פתחה איריס את תיק האימוץ ואיתרה את אמה הביולוגית. "תמיד ידעתי שאעשה את זה. יכולתי לפתוח את התיק כבר בגיל 18, אבל עדיין לא הרגשתי בשלה. רציתי לחכות לרגע הנכון".­ ואיך זה היה?"באתי לפגישה ממקום של התנשאות מסוימת. הרגשתי שאני קיימת בזכות עצמי, שיש לי מה להציע לעולם ושאני לא צריכה אותה. שהיא אומנם נטשה אותי, אבל היא לא יכולה לפגוע בי יותר".­ מה למדת עליה?"שהיא אשה פשוטה וקשת יום, שדומה לי דמיון מדהים, שילדה אותי בגיל 19 בעקבות מערכת יחסים קצרה עם גבר נשוי. בעולם שלה אף אחד לא ידע ולא יודע עד היום שהיא ילדה אותי. היא גילתה שהיא בהריון בשלב די מאוחר ונסעה לבית של דודים כדי להסתיר את העניין וללדת. בהמשך היא התחתנה והביאה ילדים".­ מה המפגש הזה עשה לך?"זה מאוד ריגש אותי, אבל היתה גם אכזבה קלה. למרות שהרגשתי מאוד בטוחה בעצמי, בתוך תוכי רציתי שהיא תרצה אותי, שהיא תספר שחיפשה אותי כל השנים. היא היתה מאוד מבוהלת מהפגישה. אף אחד במשפחה שלה לא ידע על זה, אבל היא אמרה שאולי יום אחד היא תספר לילדים שלה ותכיר בינינו".­ כשראית אותה לא שמחת באיזשהו מקום שלא היא גידלה אותך, אלא הורייך המאמצים?"יש בזה משהו מנחם, אבל בפנים, אני לא חושבת שמישהו רוצה שיוותרו עליו. רציונלית אני מבינה שהיא לא יכלה לגדל אותי. ילדה בת 19, לבד, בתקופה ההיא ובתרבות שממנה היא באה".­ כשהפכת אמא לילדים, עניין האימוץ שלך עלה מחדש?"האימוץ הוא חלק מההוויה והאישיות שלי והוא קשור לכל דבר בחיי. כאמא מאוד חשוב לי המקום של הילדים שלי, המשפחה היא ערך עליון בעיניי ואני מעבירה לילדים את המסר שאני כאן בשבילם לעולם ולא אוותר עליהם בחיים. זה קיים אצל כל הורה, אבל אצלנו יש לזה משמעות יותר חזקה". מיכאלה ובעלה לשעבר אימצו לפני 22 שנה ילד בן ארבע, דרך השירות למען הילד. לפני כחמש שנים, כשהיתה כבר גרושה, אימצה שתי תינוקות בנות, בהפרש גילאים של כמה חודשים, בדרום אמריקה. האימוץ הוא לדעתה הדרך המתבקשת וההגיונית להתמודד עם חוסר פוריות.להורים שמתעקשים להביא ילדים עם המטען הגנטי שלהם, היא אומרת שילד הוא כחומר ביד היוצר. "איך שאת מעצבת אותו, כך הוא ייצא. קשה להאמין כמה הבנות שלי דומות לי באופי. גם ילד ביולוגי לא חייב להיות דומה להוריו, וחוץ מזה, מי אמר שהגנים שלנו כל כך מוצלחים".­ יכולה להיווצר עם ילד מאומץ אותה תחושת שייכות שקיימת עם ילד שילדת?"אני לא מכירה את התהליך של הריון ולידה, אבל גם לפני אימוץ את עוברת תהליך ארוך וקשה ויש המון רצון וציפייה. כשאת מקבלת את הילד, את מרגישה שהוא שלך לכל דבר. אולי את מעריכה את האימהות אפילו יותר ממישהי שזה בא לה בקלות".בנה הבכור הגיע אליה לאחר שנים במוסדות, אבל היא לא עסקה בשאלות על עברו והשלכותיו על ההמשך. "בתור אמא צעירה בת 24, לא הייתי מודעת לזה כל כך והייתי מוכנה להתמודד עם כל קושי. הרי גם כשאת יולדת את לא יודעת מה מצפה לך. הייתי כל כך אסירת תודה על האימהות, שלא עניין אותי כלום. חוץ מזה, התאהבתי בו ברגע שראיתי אותו. לקחנו אותו הביתה באותו יום".­ ואחר כך התעוררו בעיות?"אין בחיים דבר שהוא חלק, אבל מתגברים על קשיים כשיש אהבה ורצון. כל אחד מגיע עם מטען, אבל הזמן והאהבה מפרקים אותו".­ הוא התעניין בהוריו הביולוגיים?"לא, הוא לא היה סקרן ולא רצה עד היום לפתוח את תיק האימוץ. כשדיברנו על זה, הוא אמר שאנחנו ההורים שלו וזה מה שיש. כשאני מסתכלת סביב אני רואה מעט מאוד ילדים מאומצים שרוצים לפתוח את התיק. הגילוי הזה הוא הרבה פעמים מאכזב".שנים אחר כך, לאחר שכבר נפרדה מבעלה, החליטה מיכאלה להרחיב את המשפחה. "רציתי שתי ילדות בגיל קרוב, שתהיינה חברות, והיום אני מבינה כמה צדקתי. החברות ביניהן מאוד מחזקת אותן. סיפרתי להן שהן מאומצות בגיל מאוד צעיר והן חיות עם מבט מאוד חיובי על זה. הן הביאו המון שמחה למשפחה, לבן הגדול שמאוד שמח על ההחלטה לאמץ, להוריי שמאוד עוזרים לי ושותפים בגידולן".­ אצל הבן זה העלה משקעים מהאימוץ שלו?"הוא היה מאוד מעורב, ואפילו נסע איתי לדרום אמריקה לבחור אותן. הוא קיב ל את זה בצורה מאוד טבעית ודרך זה הבין את השמחה וההתרגשות שהיתה לנו כשאימצנו אותו".­ כשיש לך אפשרות לבחור את הילד שלך, את גם מפקפקת בנכונות הבחירה כשמתגלות בעיות?"כשיש לך ילד ביולוגי שעושה לך את המוות את שואלת את עצמך למה ילדת אותו? לא, כי זה מה שיש וכך זה גם כאן. אולי אפילו להפך, כי באימוץ את מקבלת משהו מן המוכן ויש לך יותר ביטחון במה שאת עושה. את יכולה גם לבחור ולדלל בעיות. בלידה אין לך שום אפשרות בחירה".