בשיא הכושר רותם אברוצקי מראשון- לציון, כתב הטלוויזיה המטורף של ערוץ 1, מצליח להפיח רוח חיים בטלוויזיה הישראלית הרדומה רועי גבריאלי 13/02/03 המלתחות בהולמס פלייס עזריאלי נראות כאילו יצאו מסרט אמריקאי. הכל מעוצב, המקלחות והסאונות, ובעיקר הלקוחות. לתוך הקרביים של שוק הבשר האולטימטיבי נכנס רותם אברוצקי, כתב הערוץ הראשון, בצעד קל. כבר שנתיים שהוא מתאמן פה ובמגרש הביתי הרייטינג שלו בהחלט גבוה, אפילו יותר מזה של מהדורת ה"יומן". במקלחות של הבנים הגודל כן קובע. שרירנים בנפחים שונים ובדרגות מוצקות שונות נכנסים אל הפריים של אברוצקי מכל הכיוונים, רובם בהסתחבקות קלה זורקים משהו על הכתבה האחרונה ו"רותם, מה יהיה לנו השבוע?".אברוצקי שוקל להסיר אי אלו גרמים, 300 בערך. סתם תאי שומן שיושבים עליו לא טוב. כנראה ששאיבת השומן שלו בשידור חי בערוץ 1 לא הועילה במיוחד. אין לעצור שור בדישו ורותם אברוצקי זקוק לאימון שלו. כולם פונים אליו ב"תתקשר אלי", מחליקים לו כרטיסי ביקור, כמו דילרים, לתוך היד, "מה עם הכתבה ההיא שדיברנו עליה? רותם, יש לי רעיון טוב בשבילך".בשיא של כל אירוע כזה לוקחים אותו הצדה. אבל גם מחזירים אותו לרווחת הכלל. השיחה מסתבכת, יש מלחמה אוטוטו, אברוצקי נאלץ להפוך לרגע למומחה לענייני טילים. בכל זאת, הוא מהחדשו ת. ואבורצקי? אברוצקי מרוצה מההתעניינות. סקופ. אם אתם רוצים סקופ תיכנסו למלתחות בהולמס פלייס."אני מקווה שקיבלת יותר מהבלונדינית", זורקים לעברו. החבר'ה כבר שמעו שהוא עוזב את הערוץ הראשון, אברוצקי רק מחייך. מי שזכה לכינוי "כתב היאפים" מהגווארדיה הוותיקה בערוץ אוהב את הסביבה הזאת. הוא לא רק נוסע בג'יפ הנכון, מתאמן במקום הנכון, ולובש את הבגדים הנכונים עם הנעליים הנכונות, אברוצקי גם לוקח את הכדורים הנכונים, בערך באלפיה בחודש. כן, כולל זה ששורף יותר.עכשיו, אחרי הכתבה המפורסמת בה הוא שאב 600 גרם שומן מבטנו וראיין את המנתח תוך כדי, הוא שמח להמליץ בחום ולהראות את שני החורים הזעירים. הערכת מצב זריזה למתעניין מהלוקר השכן, "בשבילך", אברוצקי בזריזות ממיר גרמים לשקלים, "בשבילך עשרת אלפים". כן, אברוצקי שמח לדווח על הטרנד וגם להיות חלק ממנו באותו הזמן. ניו ג'ורנליזם הוא אוהב לומר. בקרוב, דרך אגב, צפו לתחקיר מרתק על ריבועים בבטן בכיכובם של רבים ממדריכי עזריאלי. התפקידים כבר הובטחו. טלוויזיה היא הסרט של אברוצקי, והוא חי את הסרט שלו 24 שעות ביממה. מבחינתו חבל גם שלא יותר. עד כדי כך שא ם משאירים אותו לבד לכמה רגעים שומעים קול נמוך, רדיופוני וקורקטי עולה מהפינה שלו. ה"יומן". רותם אברוצקי, גבירותי ורבותי, זה עתה עבר לקריין את עצמו. ניו ג'ורנליזם. להפציץ מחירים "אני אדם די מרוקן. את כל היצירתיות שלי ואת כל מה שיש לי להגיד אני אומר בטלוויזיה כל שבוע", הוא אומר לי עוד לפני שאנחנו נפגשים. יש לי השגות לגבי החלק של המרוקן, אבל אחרי שרואים כמה כתבות אברוצקיות ברצף מבינים שהחלק השני נכון. אברוצקי משמש ככתב עבור ה"יומן" של חדשות יום שישי בערוץ הראשון. מוסד ישראלי ותפקיד שאכלס אילנות גבוהים, אם רק נזכיר את הכתבות של מוטי קירשנבאום או פרדי גרובר. כולן נעשות באינטונציה המובהקת של ה"יומן" ומסתיימות בהלמות התופים. הכתבות הבולטות מהזמן האחרון, כושי רימון של שבוע שעבר, הגולאש של טומי לפיד, דוח העושר בשבוע שפורסם דוח העוני ושאיבת השומן מול במצלמה, אלה הן העבודות של אברוצקי. כשאר כתבי ה"יומן", להוציא בודדים שחרגו מהנישה שלהם, שמו יצלצל מוכר, גם הקול, אבל לא הפנים. "בעבודה דווקא מעודדים שניכנס לפריים, אבל זה עניין של אומץ. לא היה לי אומץ, רק בשנה האחרונה זה התחיל". גם הוא מבין שחשוב לו למתג את עצמו. "אני לא בניתי את עצמי ככוכב מסך", הוא אומר, "אתה צריך לשבת על המסך, לא חייב להיות מוכשר. פניך חייבים להיות אייקון. ואז אתה יכול להפציץ מחירים . ככה עובדת השיטה בכל מקום". לפצח את שרון אברוצקי היה רוצה לפצח את אריק שרון. "זה משהו שפעם כשהפוליטיקה היתה אחרת היה אפשרי. היום עם כל מעגלי האבטחה והיועצים אין אפשרות ליצור את האינטימיות, בלי זה אי אפשר ליצור מסמך אמיתי. פעם יכולת, כמה שנים אחורה יכולת. אני מאוד מתגעגע לימים שאני טס במסוק עם רבין ומצלם אותו שותה מהבקבוק וויסקי. אני מתגעגע לשם, לאינטימיות הזאת. ורבין לא ניסה להסתיר את זה. היועצים שלו, שכבר אז היו שם, חשבו שזה לא רעיון טוב. רבין אף פעם לא חשב שזה לא בסדר".הוא עובר לחיקוי רביני מושלם, "מה אני לא בנאדם?". אברוצקי מת לעשות דברים שאי אפשר להתעלם מהם, לעשות רעש. "המוטו שלי להטריף", הוא אומר. הוא אולי לא ייתפס אומר את הדברים, רק שואל, אבל הוא יסגור כתבת מיתוסים עם האלוף ברן אומר: "המיתוס? המיתוס הוא ראש הממשלה". בקריינות יומנית מובהקת הוא ייתן לאנשים לומר את הדברים שהוא רוצה לומר. בטון מדוד, הקרוב ביותר לשדר חדשות נטול רגש, הוא יקשר בין התמונות, יבאר את מה שדורש ביאור, הכל כאילו על ידי מישהו אחר, הוא רק עבר במקרה. הבחירות האמנותיות כולן שלו, כולן רוצות להגיד משהו. אריק אינשטיין ישיר "כל האנ שים אחים מתחת לפרחים" בכתבה על חיילים צעירים, ופרופסור הר­סגור יזהיר, מבחינה היסטורית בלבד, כמובן, ממטורפי דת וממנהיגות קיצונית. אבל הוא יעשה את זה בכתבה על רבני הישיבות.והכי טוב אם אפשר למצוא איש מחתרת יהודית לשעבר שידבר באופן שקול על שינוי התוואי בהר הבית, רצוי כולל מחיקת הכיפה. כשרואים כתבות שלו ברצף מבינים פתאום שכולם שם בשבילנו. זה לא סתם שהפסיכיאטר הוא הגניחט המושלם עם המבטא הקל שנראה כמו פרודיה על עצמו. תסמכו על אברוצקי שהוא חפר היטב בפקולטה לפני שהוא מצא דווקא אותו. הבסטיונר הצעקן והעילג, הסבתא שראתה מטוסים מעל הראש ב­1948 ועכשיו צועקת, או המיליונרית הנהנתנית שתמיד תבוא אחרי צרחות בשוק ותגיד למצלמה בין סושי למסז' בספא שהמצב שלה גם קשה, "בחוץ שלווה בפנים שלוותה".לאברוצקי יש הרבה הומור, הוא ישמח לתת למרואיינים להביך את עצמם באופן הכי תמים שיש. על המיליונרים שמגלים כנות מדהימה בכתבות שלו הוא אומר: "הם מזהים אותי כאיזושהי שלוחה שלהם בעצמם ולכן אצלי הם ידברו", וצוחק. אברוצקי צוחק הרבה, בלי רשע, צוחק כמו מי שרואה את האירוניה שבחיים, צוחק על עצמו, על המצב, צוחק או לי בגלל שזה לא כל כך רחוק מהאמת. כל אחת מהכתבות שלו היא מיקרו קוסמוס של החברה, מקרה מבחן שאברוצקי רוצה שילמד אותנו משהו יותר גדול.בינתיים הוא נותן לאנשים לדבר. "אני משורר הזמן, מסמן את התופעות", הוא מעיד על עצמו ללא שמץ ציניות ומיד חוזר לצחוק מעוד פסיכיאטר בעוד כתבה. כן, הוא מודה, יש לו חיבה לפסיכיאטרים, "יותר נכון לראיין אותם". איכשהו, אצלו הם תמיד יוצאים מקרים פסיכיאטריים בעצמם. לנסוע לגרמניה רותם אברוצקי, ,32 נולד, גדל ומתגורר עד היום בראשון­לציון, "עיר הולדתי. אני לא מת על ראשון­לציון. היחסים שלי עם ראשון­לציון הם שזה הבית שלי". בן לתמי ומתי, אחיו הבכור הוא דורון אלמוג, אלוף פיקוד דרום בימים אלה. ערן ז"ל, האח השני, נהרג במלחמת יום כיפור, השלישי, מודי, מהנדס, ורותם הוא הקטן בין האחים. מדובר במשפחה קרובה, כולם רואים את הכתבות שלו ומגיבים עליהן. תמי, אמו, משמשת גם יועצת מקצועית ("היא מבינה טלוויזיה טוב"). בפעם האחרונה שהוא הזדרז לסיים כתבה מוקדם זה היה בשביל להגיע לטקס הכניסה לתפקיד של אחיו.כבר לפני הצבא הוא התעסק בצילום, וכך גם בצבא, הוא עבד במקומון "ערים" ואחר כך ב"מעריב" "וב'ידיעות אחרונות' בגיל 23 הגעתי לטופ, ל'שבעה ימים'. הייתי צלם בכיר". הוא סיים לימודי קולנוע וטלוויזיה בקאמרה אובסקורה ב­.1993 "במהלך העבודה על סרט הגמר ביקשו ממני לצלם כדורגל בשבת. היה לי חופש, אמרתי להם: 'חבר'ה, יש לי סרט גמר', אמרו לי תעשה מה שאתה מבין אבל אל תבוא בטענות. הבנתי שהרומן שלי עם העיתונות הכתובה נגמר. לטוב ולרע אני במקום אחר. אני כנראה צלם טוב, אבל הצילום היה המכינ ה בדרך לדבר האמיתי. הלוואי שלכל כתב בטלוויזיה תהיה כזאת מכינה והוא יידע מה זאת מצלמה".החלום שלו אז היה ללמוד גרמנית ולנסוע ללמוד קולנוע וטלוויזיה במינכן. "כשהתברר שאפשר ללמוד פה קפצתי על זה. אולי זאת היתה טעות, מי יודע".­ למה זאת היתה טעות?"הייתי נוסע לגרמניה, אולי לא הייתי חוזר. כנראה שלא, רק לביקורים. אז אני קצת מצטער, כי אני מאוד אוהב את גרמניה. נשמע מוזר אבל אני אוהב. סך הכל היום היא מדינה מערבית נאורה עם המון בעיות אומנם, אבל בעיות אחרות שנראות לי כרגע פחות נוראיות מהבעיות שיש לנו פה". לחיות על הקצה המקום האחר להיות בו ב­1993 היה הערוץ המסחרי החדש שנפתח ואברוצקי השתלב בהפקת פרסומות בדחף: "אני לא ממש מאוהב בתעשיה הזאת אבל מתפרנס ממנה". לטלוויזיה הוא הגיע לפני חמש שנים במקרה, "כשיואב גינאי, שהוא חבר, ביקש ממני לעזור לו בתוכנית חדשה שהוא קיבל". תוך חודשיים הוא התגלגל ל"יומן", "שהפך להיות עיקר חיי. ה'יומן' היה סוג של חלום ילדות. אהבתי את ה'יומן' בגיל מאוד צעיר, גדלתי עליו. פינוי ימית, לדוגמה, זה דבר שאני זוכר על כל היבטיו, מי סיקר ואיפה ובאילו כתבות. וכשבאתי לעשות לפני כמה שנים כתבה על זיכרון ואנדרטאות אני ידעתי בדיוק שאני מחפש את הכתבה שרון בן­ישי עשה, כתבה מעולה. מאוד מומלץ לצפות בה גם היום".­ טוב, במדינה הזאת זה נכון לגבי רוב החדשות, שנראות ונשמעות אותו דבר."יש חוק שנקרא חוק 90 הימים, בניסוח שלי. החוק אומר שכל דבר, 90 יום אחרי שהוא פורסם, אפשר לפרסם אותו כגילוי, אם לא חשיפה של ממש. הזיכרון קצר מאוד, במיוחד בעידן הרב ערוצי והרב עמודי".את האהבה לקולנוע הוא ירש מאבא, מתי, שהיה גם מקרין סרטים. להוכחת רצינות כוונותיו יש לו מקרן ישן בכניסה לבית ובסלון כיסא קולנוע מעץ, כזה שנעקר מאולם קולנוע. הקולנוע נשאר אהוב, אבל העבודה הטלוויזיונית שלו מרתקת אותו היום. תוסיפו לזה כמויות אנרגיות עצומות בילט אין ואת כל כדורי האנרגיה שיש בשוק ("קסנדרין, בוארנה, קריאטין, אלקרנטין וחומצות אמינו, כל הכדורים שאני לוקח לעשות ספורט שזה בעצם הרבה קפאין") ותקבלו תזזית בלתי נשלטת, במיוחד כשזה מגיע לטלוויזיה.בעבודה שלו הוא הפוסק הכמעט יחיד בכל הנושאים, החל מקביעת הנושאים, דרך זווית הטיפול ועד המוזיקה. יצירתיות שיא שדחוקה לדדליינים בלתי אפשריים, כדבריו. "אני היום לא מסוגל למזמז, תוצאות מיד. לא יכול, חבל לי על הזמן, אני עובד מהר", אברוצקי מתלהב ואיתו השולחן, "בין חמישי לשישי אני לא ישן, לוקח כדורים, שותה שלוש כוסות קפה. עד הרגע האחרון אני משנה, שבלוני לי מדי. ביום שישי אני רואה 'יומן' ומתרסק לישון אחר כך".כוסות הקפה עוברות מרעידות מתונות לקפיצות של ממש.­ נשמע לי חרא של חיים."כן, אבל זה קורה בקצה, זה בגלל שזה האופי שלי. לא כולם מתאבדים. ויוצאות להם כתבות טובות".­ קירשנבאום, נראה לי לפחות, הרבה יותר רגוע. שלא לומר פלגמטי משהו."בוא אני אספר לך איך מוטי עובד. מוטי מצלם מעט בדרך כלל, הוא יכול לצלם אפילו שעתיים לכתבה, אבל אחר כך הוא יושב לכתוב. הרבה יותר ממני. מה שנראה כזה קולח. אתה קורא לזה פלגמטי".­ התכוונתי לאינטונציה שלו. הוא נשמע מהורהר, פילוסופי."זה הפך למותג. בעצם זה חיסרון שהוא הפך ליתרון. זה האיש היום. אתה אומר קירשנבאום אתה שומע את העורב מקרקר. כל אחד מביא את זה ממקום אחר. קירשנבאום למד קולנוע וטלוויזיה ב­ ALCU. כמעט כל מי שרציני למד, אפרופו כל החלטוריזם שיש והרבה אנשים שהגיעו לתחום ולא למדו. הכישרון חשוב, ומי שמוכשר יעשה, אבל מי שלא למד נמצא במקום אחר".האסתטיקה מרכזית מאוד עבורו, הוא מעיד על עצמו שהוא חי בסרט וכל דבר הוא בודק קודם כל איך הוא יצטלם. אני שואל אם כל דבר הוא, כמו בכיתת מבוא לקולנוע, מכניס קודם כל לריבוע של הפריים. "המדיום הזה פרץ את גבולות הריבוע הזה של הפריים. הריבוע מאוד מופשט. הריבוע הוא אמצעי להיכנס לאנשים למוח".­ מה החלום?"יש לי חלום בלתי ניתן להגשמה כרגע. זה יישמע לך מוזר מאוד. הייתי חולם לא להיוולד בארץ בכלל. להיוולד בארצות­הברית ולהגיע לסיקסטי מינטס"."ש ישים דקות" היא תוכנית התחקירים המוערכת של SBC ומושא הערצתו המוחלט של אברוצקי. "אלה האנשים שאני הכי מעריץ. מייק וואלאס בן ה­,84 אד ברדלי, אנדי רוני. אלה הכוכבים שלי. אני מסתכל על זה יותר מעל כל תוכנית אחרת. הם יודעים את הבאלנס של פשטות שכל כך חשובה בטלוויזיה ותחכום שמעלה את זה דרגה. יש להם נוכחות, הם יודעים להופיע. זה ניו ג'ורנליזם. לפני שנה וואלאס ראיין את ערפאת, שידרו את זה פה בארץ, הראיון הזה ש"רק בישראל" עשו ממנו דאחקות. עובדה שהלכו אליו טובי כתבינו שיודעים ערבית ומכירים את ערפאת יותר טוב ממייק וואלאס, אבל הם לא יודעים טלוויזיה יותר טוב ממייק וואלאס והוא הביא את הכתבה הכי משמעותית והכי רצינית על ערפאת".תשאלו את אברוצקי על אנשי טלוויזיה שהוא אוהב והוא ישר ייסוג לוואלאס שלו. "פה פחות חזקים בלהופיע נכון, בלעקצץ נכון, אין ליטוש, זה לא הניתוחים הפלסטיים".רעידות חזרו לפקוד את השולחן שלנו. "אני נמצא במקום הזה. וואלאס יודע היטב לנתח את עצמו כל שנה. שם נמצא הראש שלי. רק עבודת צוות תביא דבר כזה, אבל צוות שכולו תותחים". לחיות בלחץ כמו הסיפור על משה סיני שפעם בראיון מנה את שני תחביביו, כדורגל וכדורגל אנגלי, כך גם לאברוצקי יש מספר תחביבים, חדר כושר, אופניים וספורט. ארבע פעמים בשבוע לפחות, בין שעה לשלוש הוא מפמפם. באדי בילדריות? מה פתאום ­ "גוף חזק, בנוי". את היעדר הזוגיות הוא מפיל על העבודה ועל אורח החיים האינטנסיבי: "אתה יודע כמה גרושים יש בטלוויזיה? או בדרך? או נשואים פעם שלישית?".ב­17 השבועות האחרונים הוא עשה כתבה כל שבוע, הרבה מעבר לממוצע המקובל, כשכולן מתרחשות בלחץ מטורף. "לפעמים אני גומר ביום שישי ב­14:00 בצהריים, כמו גדול, ולפעמים אני מגיע כמו בסרטים, אתה רואה אותי רץ עם הקלטת ביד כמו מטורף".­ אני כבר רואה את אברמוביץ' מדבר ואתה רץ?"העורך מחסיר פעימה, הוא בפאניקה, אבל הקלטת בדרך. אני אשכרה רץ במסדרונות, מקומה חמישית לאולפן למטה ואסור לרדת במעלית".­ למה לא?"אם היא תיתקע? אנחנו בשידור".הוא מתגורר בבית שבדי שהוא בנה במו ידיו מעל בית הוריו, בשכונת ותיקים במרכז ראשון­לציון. בית מאובזר ומצויד, החל בג'קוזי שאסור לצלם ("שעלה 6,000 שקל, אבל אם תצלם אותו זה ייראה כמו מיליון דולר") וכלה ב­51 אינץ' של טלוויזיה (כל הכתבים קיבלו אחת? אני שואל, "לא, אבל כל אחד יכול, צריך פשוט דיל טוב") ועוד לא דיברנו על אופנועי הים. אברוצקי לא הולך "לקבל כמו הבלונדינית", אבל הוא חי יפה מאוד. "אני לא גרידי. הכסף הוא לא הסיבה להישאר או לעזוב את הערוץ".השבוע האחרון היה הקשה בחייו המקצועיים. זה לא תוכנן להיות ככה אלא שהחוזה שלו הסתיים בדצמבר ומאז לא דיברו איתו. הוא שלח מכתב נושא אולטימטום והקציב להם זמן לדבר איתו ועדיין לא זכה להתייחסות ("זה לא אישי, גדולים ממני לא זכו להתייחסות, יערי, למשל"). "זה הבית שלי, החברים שלי שם", הוא אומר ומיד מוסיף: "מוטי כבר שם", ומתכוון לשם אחר ולי נדמה שמתחת למילים אני שומע מין 'מוטי כבר שם ואנה אני בא'.בתחילת השבוע אברוצקי עוד חשב שהוא סוגר בערוץ 10 ודמיין אתגרים חדשים ואיך הוא משכנע את חיים כהן לכתבה על הסגירה של מסעדת קרן וגלגל פנטזיה על ראיון עם עמוס עוז ­ "לקחת אותו במרצדס ספורט כסופה לגרמניה, לפתוח את הגג ולתת לו להתברבר, לעשות תאונה אם זה מה שיקרה, לדבר איתו ולהביא ראיון אחר עם עמוס עוז. לא כמו הראיונות הבנאליים האלה שהוא יושב בסלון ומאחוריו מדפי ספרים".בערב כשראיתי אצלו קלטות של הכתבות שלו הטלוויזיה כבר היתה מכוונת על ערוץ .10 אחר כך התחילו הטלפונים עם הערוץ הראשון וכבר שום דבר לא סגור. אבורצקי של השבוע היה נלהב ומרוגש ובעיקר מבולבל. הוא ייהנה לעבור לערוץ 10 ולבעוט קצת בישבנים הוותיקים, אבל בעצם הוא מת על ה"יומן" ורק רוצה להישאר שם. עד שנסגר העיתון עוד לא היה ברור לו אם הוא הולך או חוזר. בינתיים השבוע הוא בחופש. למען הביטחון העצמי ­ לשחות בבריכת דגים שעומדים להימכר למיליונרים בעשרות אלפי דולרים ולנשק אותם, או להוציא חתיכות מהגוף אצל רונית רפאל, זה לא צהוב? הכל ניו ג'ורנליזם?"זה צהוב, אבל זה לא פחות עיתונאי. הבאתי ידע לציבור. מידע שמעניין אותו. אני מסמן תופעות, אני מביא איזשהו הלך רוח. כבר אמרתי לך שאני מעין משורר הזמן".­ גיא פינס זה עיתונות?"אל תסבך אותי איתו. גם ככה אנחנו לא מדברים, אחרי הפעם שאמרתי שזה קליפות של תפוזים".­ ומה שאתה עושה לא? 'איכות זו לא מילה גסה'?"לא אמרתי לך שזה אמנות, זה תרבות. עסקינן בתופעה חברתית. ה'יומן' מסמן תופעות, ממקד אותן, דן בהן".צהוב או לא, אברוצקי בדרך למתג את עצמו. לא ברור עדיין באיזה ערוץ, אבל איפה שזה לא יהיה זה יהיה בגדול. את הכישרון, הרעיונות והדרייב יש לו, גם את החריצות. אברוצקי מתחיל רק עכשיו להשתחרר. הצצה זריזה לתוך הקופסה הפרטית שלו מבטיחה שעמוס עוז עושה תאונות במרצדס כסופה בגרמניה זהו רק השלב הראשון. יש לו כנות שגובלת באקסהביציוניזם, כך שיש סיכוי סביר שגם תאי השומן הבאים שייצאו מגופו יעשו את זה בפריים טיים. בעתיד שצופן תוכניות ר יל טי.וי ובהווה שנכנס למעי הגס של משפחת אוסבורן, גם החדשות לא יאחרו להגיע לשם. ומה יותר טוב מהכתב בכבודו ובעצמו. ניו ג'ורנליזם או לא ניו ג'ורנליזם.לפני שאני נפרד ממנו במכון כושר הוא מפסיק את הקריינות העצמית ובודק את התלת ראשי של יד ימין. "אני חושב שאני מאוד חזק יחסית לגודל שלי", הוא פתאום אומר, רפלקסיה שאני מזהה את מקורה בשלושה סטים במצב דחיקה. למה אתה צריך את זה? "אני מכור, זה הכיף שלי", הוא עונה ואחר כך מוסיף, "זה עוזר. עוזר לביטחון עצמי".