דודו טופז בראיון ראשון מתייחס לפרשת ההטרדות המיניות * "אוסף של פסיכופתיות ללא מצפון מנסות לזכות בתהילה" * "המדינה הזאת פסיכית" נעם עמית, מוסף 'סופשבוע' 11/04/03 לפני שבע שנים וחצי נפגשו דודו טופז ורוני חן בפעם הראשונה. אבישי דקל, בעלה של ציפי שביט, סיפר לו שיש כתבת שרוצה לראיין אותו. "כולן רוצות", אמר טופז, והשיב בשלילה. "היא מאוד יפה", ידע דקל מה להוסיף. הראיון, כמובן, התקיים. כחלק מהראיון הזמין טופז את חן לבוא איתו לתוכנית שצילם בערוץ הילדים, באולפני קסם בהרצליה. אחרי התוכנית עלו חן וטופז לקומה השנייה לשבת עם כמה מנחים ואנשי צוות מהערוץ ועם רבקה מיכאלי, שהיתה גם היא באולפן. השיחה זרמה, האווירה היתה נעימה, ובשלב מסוים תפס טופז את לחייה של חן לאות חיבה. היא סילקה את ידיו של טופז בתנועה אסרטיבית שלא השתמעה לשני פנים. טופז התאהב. לאחר שנתיים הם נישאו. תקופה קצרה לאחר מכן הם התגרשו. בנם יונתן הוא היום בן שנתיים וחצי. לא הרבה נשים היו מעיפות לטופז את הידיים, גם אם הידיים שלו זה לא מה שהן רוצות להרגיש על גופן. הן לא היו מעיפות לו את הידיים דווקא בגלל שטופז הוא לא עוד אלמוני שנמרח עליהן ברחוב או על שפת הים. כשמלך הרייטינג שולח ידיים, יש נשים שלא מרגישות בנוח להעמיד אותו במקומו. טופז מרבה לגעת, וקהל גדול של צופי "הראשון בבידור" מרבים לגעת בו בחזרה, לחבק ולנשק. נשים כותבות לו מכתבי אהבה, בחורות צעירות שולחות לו הצעות זימה, וסבתות כותבות לאמא שלו כמה היא צריכה להיות גאה בבנה. כשהוא נוגע, מלטף, נושך או מנשק, הוא עושה זאת, לדבריו, בפרץ של התלהבות, מתוך חיבה, לא על רקע מיני. את כל אלה שלא נהנות כמוהו הוא מזמין להעיף לו את הטלפיים, בדיוק כמו שרוני עשתה. והוא ממש לא מבין איך בים האהבה הזה, שכולו כוונות טובות, צצו שתי נשים שהתלוננו נגדו על הטרדה מינית. בראשית החודש שעבר הגישה מאבטחת באולפני הרצליה תלונה נגד טופז על מעשים מגונים והטרדה מינית. המאבטחת התלוננה כי בשלושה מקרים, האחרון אירע יום לפני הגשת התלונה, נישק אותה טופז בניגוד לרצונה. בחקירתו אישר טופז את העובדות אך טען כי נישק ללא כוונה מינית. כשבוע לאחר מכן נקרא טופז לחקירה בגין תלונה נוספת בחשד להטרדה מינית. מפיקה בשידורי קשת בתל­אביב התלוננה כי חודשיים לפני הגשת התלונה, הופיע טופז מאחוריה כשעמדה להיכנס לבניין, ותחב את לשונו לאוזנה בניגוד לרצונה. לטענת טופז, הדברים לא היו מעולם, והוא אינו יודע מי המתלוננת. בשני המקרים נחקרו עדים נוספיםשגיבו את גרסותיהן של המתלוננות. בימים אלו מועבר תיק החקירה בתלונתה של המאבטחת למחלקת התביעות של משטרת תל­אביב, שם יוחלט אם נאספו די ראיות להעמדתו של טופז לדין. פרסום הגשת התלונות זכה להבלטה בתקשורת והפך לשיחת היום. התגובות ברחוב הישראלי נעו בין "מה היא מתלוננת? שתגיד בכלל תודה שטופז נגע בה", לבין זו של שדולת הנשים, שתבעה להשעות את טופז מהנחיית "הראשון בבידור" עד שתסתיים החקירה נגדו. הפגנת מחאה נגד טופז אורגנה ביום שידור התוכנית. בעמודי הדעות בעיתונים החל פולמוס ערני בשאלה איך להתייחס לתלונות. "אוסף של פסיכופתיות ללא מצפון מנסות לזכות בתהילה", טען טופז באמצעות עורך דינו ציון אמיר לאחר שנודע לו דבר התלונה של עובדת קשת. הוא גם הודיע שיגיש נגד המאבטחת תביעת נזיקין על העוול שלטענתו גרמה לו. מאז הוגשו התלונות, שמר טופז על שתיקה תקשורתית בנושא. בראיון מקיף ראשון הוא מגיב על ההאשמות ומספק את הצד שלו לאירועים. בשלב זה, עדיין לא ידוע אם יועמד לדין. מי פגע במי? למה טענת שהמתלוננות נגדך פסיכופתיות? אם הן הגיעו למצב של הגשת תלונה, יכול להיות שפשוט הטרדת אותן מינית והן נפגעו? "מי פגע יותר במי? למה המאבטחת לא באה אלי ואמרה: 'דודו, בבקשה אל תעשה את זה עוד פעם'. בחיי שלא הייתי עושה. מכיוון שהן נקטו באמצעי החמור ביותר והלכו למשטרה, אני לא חושב שאני צריך להתנצל בפניהן אלא הן בפני. קודם כל שהן יבואו ויגידו: הגזמנו, נסחפנו, הלכנו רחוק מדי. מה זה ללכת למשטרה? מה, אין למשטרה מה לעשות? אין תאונות דרכים, אין ביטחון? הם מבזבזים איזה ארבעה חוקרים. "את יודעת שאת כרגע יכולה ללכת לתחנת משטרה ולהגיד, באתי לראיין את דודו, ולפתע הוא נגע לי בכתף, או יותר גרוע, הציע לי הצעה מגונה, או עוד יותר גרוע, הוא התחיל לאונן מולי. עכשיו, את יכולה לעשות את זה, ואת יודעת מה יקרה. למחרת זה יהיה בעיתון. קודם כל. אחרי זה אני אצטרך לגשת לתחנת המשטרה". הידיעה על התלונה של המאבטחת הופיע בעיתון לפני שידעת על כך? "לא ידעתי. כשהתקשרו להגיד לי על הידיעה, הייתי בהלם. ניסיתי לשחזר מי זו יכולה להיות, לא זכרתי שעשיתי משהו לא בסדר לאף אחת ולא ידעתי על מי מדובר.גם כשהוזמנתי לחקירה שאלתי מי היא, איך היא נראית, ולא רצו להגיד לי. לא את השם ולא איך היא נראית. ואז התחילו לתאר לי שלפני שלושה חודשים אמרתי: 'אף פעם לא היתה לי מאבטחת'. שאלתי אותם אם זה מה שאמרתי לה. הם אמרו שלא. שאני אמרתי את זה לקבוצת אנשים, והיא שמעה. אמרתי להם: 'נו, אז מה? זו הטרדה מינית?', ואז הם אמרו לי שחודש אחרי זה עברתי לידה ואמרתי: 'אם יש לך אומץ, בואי איתי הערב'. אמרתי להם שאני לא זוכר ואני לא חושב שאמרתי. אבל נגיד שאמרתי, אז מה? למה הגענו? "ואז הם אמרו לי, 'רגע, לפני שבועיים, עברת על פניה ונתת לה נשיקה בדרך לאולפן'. ואז אמרתי: 'אני יודע מי זו. היתה אחת כזו ובאמת בדרך, כשהיה לידי השומר ראש באולפן, המלבישה ועוד קבוצת אנשים, בדרך חלפתי על פניה ונתתי לה נשיקה, והיא צחקה. נו? נגיד'. ואז הם אמרו לי: 'זה מעשה מגונה בפומבי'. אמרתי או.קיי. אבוי למדינה שנשיקה היא מעשה מגונה בפומבי. אבל אם היא פעם ראשונה הוטרדה, וגם פעם שנייה ולא אמרה כלום, אז מי אשם? מה, אין לה פה? היא גורמת בושה למין הנשי. היא יכולה להגיד לי: 'דודו, אני שמעתי אותך אומר: אף פעם לא היתה לי מאבטחת. אלתגיד את זה עלי כי אני לא אוהבת את זה'. וכשנתתי לה נשיקה היא יכלה להגיד לי: 'דודו, אל תעשה את זה עוד פעם, אני לא אוהבת את זה', או שתלך למפיק שלי. אבל לגשת למשטרה?". על פי החוק להטרדה מינית, זו הטרדה. נקודה. אין כאן מקום לפרשנות. אתה חושב שאתה מעל לחוק? "בן אדם עומד ליד דוכן ומבקש 200 גרם גרעינים שחורים, בינתיים עד שהמוכר שוקל לו, הוא לוקח חופן פיסטוק חלבי מהערימה ואוכל אותו. זו גניבה? כן. דין פרוטה כדין מאה. את יכולה לקרוא לבן אדם הזה גנב? אם הוא גנב, אז אני מטריד סדרתי כמו שעיתונאים מסוימים כותבים. זו זוועה. זה עיוות ושימוש ציני בחוק נכון". באותו הקשר לטופז יש דוגמאות למכביר. הנשיקה שנתן למאבטחת כמוה כדין אי חגירת חגורת בטיחות, נסיעה באור אדום בלילה ואף עישון סמים קלים. זה לא שהוא מעל החוק, רק שיש חוקים שפשוט עוברים עליהם. וזה בסדר לדעתו. "אני מרגיש שאני מקדיש את חיי לעבודה, לילדים, עושה דברים טובים, ובאים אנשים ומקנאה או מצרות מוח מחפשים את הרגע שנתת נשיקה למישהי. אם את רוצה את האמת, זה גם היה כדי להראות לבחורה שבמשך חודשיים וחצי עומדת בפתח האולפן, ואתה רואה שהיא עושה את העבודה שלה, להגיד לה את עושה יופי של עבודה. זה היה מרחמים מסוימים, להראות לה תשומת לב. שום הטרדה, שום מיניות, ושלא יבלבלו את המוח. זה הכל. נקודה. אסור לגעת בזה יותר. בפני שתי הבחורות האלה אני לא מרגיש צורך להתנצל בכלל". בבוקר בו כותרות העיתונים זעקו: "עוד צעירה מתלוננת על מעשה מגונה. המתלוננת החדשה עובדת בקשת", סערו הרוחות ברחוב ראול ולנברג 12 ברמת החייל, הבניין בו ממוקמת חברת קשת, המשדרת את תוכניתו של טופז בערוץ 2. השיחות על אחוזי הרייטינג, על ערוץ 10, על המתחרות רשת וטלעד, נעלמו באותו יום כלא היו. כולם עסקו ב"מתלוננת החדשה", כביכול אחת מהם, אך לאף אחד מהעובדים לא היה מושג מי היא. עובדי קשת מספרים כי התגובות בחברה היו חצויות. היו שאמרו, "מסכן, הוא חולה", בנימה של רחמים. לעומתם היו שטענו: "מגיע לו". לדבריהם, איש בחברה לא הופתע מעצם הגשת התלונה. "זאת מקשת, אני לא יודע מי זו", טוען טופז. "כתבו שהיא מפיקה. בחברת קשת עשו בירור, אף אחד לא יודע מי זו. גם כל התיאור שלה, שדחפתי לה לשון לאוזן, זה בלוף. אין, אני לא דוחף לשון לאוזן לבחורה שאני איתה במיטה. אני לא אוהבאת הטעם. זה גם מגעיל. יכול להיות שבאתי ועשיתי לה 'בושו בושו'. זו הטרדה מינית?". יפי הנפש והצדקנים "אני בסך הכל ילד. ילד", מנסה להסביר ה"ראשון בבידור" את חידת טופז. חברים טובים ואנשים שעובדים בצוות שלו, אומרים אותו דבר. הם מספרים על אדם טוב לב, אינטליגנטי ומוכשר באופן יוצא דופן, שלפני ואחרי הכל הוא ילד קטן שזקוק להמון אהבה. הם מספרים על מצבי רוח משתנים, על סוג של שיגעון, והיה מי שהוסיף: "לא הייתי מתפלא אם דודו היה מתאבד יום אחד". עם זאת, בעניין ההטרדה המינית, מקורביו עומדים מאחוריו כאיש אחד. "אני בטוחה במאה אחוז שלנשיקה הזו לא היתה כוונה מינית", אומרת חברת מערכת ה"ראשון בבידור". "דודו הוא כזה. הוא אוהב לנשק ולחבק וזה בא אצלו ממקום של טוב לב. הוא גם מחבק ומנשק גברים. כך גם היה עם נטליה אוריירו", היא מזכירה כבדרך אגב את האירוע שהסעיר את המדינה בדצמבר האחרון, והיום הוא כהד של שתי התלונות שהוגשו בחודש שעבר. טופז אירח בתוכניתו את כוכבת הטלנובלות, ובמהלך קרב כריות שניהלו השניים, נשך את זרועה של אוריירו בשידור חי. מאות צופים הגיבו באינטרנט, התקשרו לרשות השנייה והתלוננו כי נפגעו מהתנהגותו של טופז. לאחר פליטת הפה המפורסמת על הצ'חצ'חים יצאת במסע כפרה, והעלית הצגתיחיד על מנת לפייס את יוצאי עדות המזרח. למה אתה לא מתנצל על הדרך בה התייחסת לנטליה אוריירו? "זה לא פגע באף אחד, חוץ מביפי נפש צדקנים שרואים דברים בצורה מעוותת. בה בטוח זה לא פגע". לדבריו, קיבל ממנה לפני זמן קצר ברכת חג שמח. "המדינה הזו באטרף. המדינה הזו פסיכית. תארי לך שהיום יעלה שלום אסייג על הבמה ויגיד: 'כל הקהל פה צ'חצ'חים'. יעשו עם זה משהו? אני מצטער להגיד לך, אבל זו מדינה פסיכית. אני מתכנן הצגת יחיד שיקראו לה 'ירד מהפסים'. ההצגה הזו, שאני אעשה כשיהיה לי זמן, זו הצגה שבמהלכה אני אכנס לחדר עם ספת פסיכיאטר, אשכב על הספה ואומר לפסיכיאטר: 'באתי לכאן כי אני מרגיש שאני די בסדר. אני שפוי. המדינה היא זו שירדה מהפסים. ואני מרגיש שאני חייב לבוא לפסיכיאטר שיעזור לי להבין את הראש החדש, אחרת לא אוכל להשתלב'. "העם היהודי אוהב לקרוא לך 'מלך הרייטינג' ולשיר לך, 'הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול', כשאתה נכנס לאולפן. ויום אחרי זה, עם איזה דבר מטופש וחסר טעם ושקרי, הם יכולים להגיד: 'לא רוצים לראות אותך'. הם אוהבים להכתיר אותך ולהוריד אותך מהכיסא". אולי אנשים הגיעו לזה כי יש תחושהשהדרך בה אתה מתייחס לנשים פוגעת? "חזרתי עכשיו מעזריאלי, וכשירדתי במעלית נכנסה אישה ועמדה עצובה בפינה. אשה בת 30 פלוס, בינונית במראיה. הסתכלתי עליה ושאלתי: 'למה את עצובה?'. היא ענתה שהיא לא מרגישה טוב, שיש לה קצת שפעת. ואז היא שאלה: 'אתה יכול לשמח אותי?'. השבתי שאני משמח את כולם. היא התחילה איתי כששאלה אם אני יכול לשמח אותה. מה, אני אפנה עם זה למשטרה?". זה לא אותו דבר. אם היא גם היתה מנשקת אותך, בלי לבקש ובלי שאתה רוצה, זה היה מקרה זהה. "זה קורה. אנשים גם ניגשים אלי ברחוב ומנשקים אותי". כדי להמחיש את טענתו לפיה לא הטריד את המתלוננות נגדו, מגולל טופז רעיון פילוסופי שהגה בדבר ההבחנה בין טוב לרע: "מתי אתה לא אוהב את עצמך? כשאתה חי בשקר. כשאתה עושה דברים בניגוד לאמת הפנימית שלך. ושאלת השאלות, האם יצר האדם רע מנעוריו או טוב מנעוריו? אז לי יש על זה תשובה. אין לנו מושג מה זה טוב ומה זה רע. אין לנו מושג, כי טוב בעיני הוא לא טוב בעינייך. אז אני נוהג לפי מה שאני מרגיש". מערת מטמון וכור אטומי טופז איחר ברבע שעה לראיון שנקבע במשרדי ההפקה של "הראשון בבידור". הוא נכנס לחדר, מחייך מאוזן לאוזן, לבוש בשחור ספורטיבי מוקפד, מזמזם בעליצות שיר. בידיו אחז בתוכניות של ה"בייבי" החדש שלו ­ "מרכז טופז". "מי רוצה לראות משהו יפה?", שאג לעבר העובדים. שתי שאגות וכולם התקבצו סביבו, בעודו פורש על הספה בחדרו מפות ענק של פרויקט גרנדיוזי שיישא את שמו. כולם היו דרוכים כשדודו התחיל להרצות על פשר השרטוטים. הוא הראה איפה יעבור הנחל, איך ישוטו הסירות מפאתי המלון ועד פארק השעשועים, איפה ימוקם המוזיאון, איפה הקניון ואיפה המזרקה. טופז, בשותפות עם החברה הקבלנית "פרץ בוני הנגב", החל בחודשיים האחרונים בהקמת פארק ענק על חורבות מפעל "דימונה טקסטיל". בהשקעה של כ­20 מיליון דולר, יהפכו הקבלנים את המבנה הישן של המפעל לקניון שישתרע על 17 אלף מ"ר, מסביב ייחפרו תעלות מים ויוקמו מגרש החלקה על הקרח, רכבל ומוזיאון. למרכז שייקרא על שמו הוא תורם גם רעיונות מבריקים. מבחינתו מה שחשוב באמת הוא פארק השעשועים, שיהיה היחידי שבעבורו ייגבה תשלום בכניסה, ושמו בישראל יהיה "דודו­לנד" או "טופארק", וכל הכנסותיו יוקדשו לקרן תרומה לילדים. הרעיון להקים עיר שעשועים ובידור, שבמבט לעתיד אולי יוקם בה גם קזינו, התבשל במוחו של טופז מזה זמן. "לכל מקום שהגעתי, זו היתה אדמה ששייכת למינהל או לצה"ל. כל מיני פרטים ביורוקרטיים שהפריעו למיזם. לפני חודשיים טלפן אלי איל פרץ מ'פרץ בוני הנגב' שעצם השם שלו כבר עושה לי טוב, ואמר לי שיש קרקע פרטית שאפשר לרכוש אותה מול דימונה על הכביש שמוביל מבאר­שבע עד אילת. באתי, ראיתי 110 דונם, שזה שטח עצום, ואמרתי לאיל שאני מוכן. הלכנו לעיריית דימונה, נפגשנו עם ראשי העיר, הדלקתי אותם. "יש פה שילוב של תעסוקה לאנשי האזור שאחוז האבטלה שלהם עצום. אני רואה בתוך המרכז מסעדה שתיקרא 'נשות דימונה וירוחם מבשלות', שנשים מרוקאיות ורוסיות ואתיופיות ורומניות ופולניות שגרות שם יביאו את מיטב המאכלים שלהן ונעשה שם מסעדה בה אתה אוכל ממעדני המקום. אני רואה את בני המקום אחרי הצבא, במקום לעזוב את האזור, באים ומתפעלים את הלונה פארק הזה שאולי ייקרא טופארק, אולי ייקרא דודו­לנד. זה לא האגו שלי מדבר פה. זה שימוש בשם שלי כדי למשוך אנשים. אם יגידו לי ששלמה ארצי­לנד זה גם טוב אני אקראלזה גם ככה. זה לא מה שמשנה. אם השם שלי מושך אנשים, ככה נקרא לזה. "'מרכז טופז' ביקשתי לא בשבילי אלא בשביל הילדים שלי. בחוזה ביני לבין איל כתוב שהילדים שלי דניאל, עומר ויונתן יהיו שותפים בתפעול ובהנהלה של המקום כשיגיעו לגיל המתאים. ושלושתם טופז, אז זה בשבילם. בנוסף לזה, אני לא מרוויח מהמקום. כל רווח שיהיה שם, שהוא יהיה חלקי, ייתרם למען ילדים. אני אקים קרן מיוחדת. ואם המקום יוקם כפי שאנחנו מתכננים בתוך שנתיים, הרווחים יתחילו לבוא בעוד ארבע שנים או שלוש. אנחנו נעשה יום בשנה בו נחלק לילדים סכום כסף גדול מאוד, של לפחות 100 אלף שקל, אם זה לצורכי בריאות, אם זה לצורכי לימודים, לצורכי רווחה, טיול. "במרכז עצמו יהיה קודם כל קניון ענק שמשתרע על 15 אלף מ"ר. כבר סגורים הסכמים עם כל הרשתות הגדולות. עשינו את זה טיק טק בחודשיים. הנחת אבן הפינה היא ביוני. אני שותף רק על הלונה פארק. אבל זה לא לונה פארק רגיל, זה לא גלגל ענק או מתקנים מפחידים. זה מתקנים ברוח הדברים שאני אוהב לעשות ושאני מאמין שילדי ישראל אוהבים. "יהיו שם שבעה מתקנים תחרותיים שבכל פעם ייכנסו עשרה ילדים. תהיה שם, לדוגמה, מערת המטמון. עשרה ילדים ייכנסו למערה חשוכה לגמרי, עם קולות מפחידים ועשן, הילד הראשון שתוך שתי דקות ייצא החוצה עם שקית של מטבעות מטמון, מקבל 'דודון'. זו תהיה מדליה כזו. ויהיו 'דודונים' בכל מיני צבעים. ילד שיאסוף נאמר חמישה דודונים בצבעים שונים, יוכל לקבל ארוחת בורגר באחת מרשתות השיווק בקניון. ילד שיאסוף 10 דודונים יוכל לקבל קורקינט, 20 דודונים הוא יוכל לקבל סופשבוע באילת ו­50 דודונים הוא יקבל זוג כרטיסים ליורודיסני עם שלושה לילות במלון, ואנחנו סוגרים עיסקאות על הדברים האלה. כלומר, אני עושה את זה גם בגלל שהאופי של הילדים היום נורא תחרותי וגם בשביל להביא את האנשים עוד פעם ועוד פעם. "בנוסף, המקום לא יהיה רק לתושבי האזור. הכמות היא שני מיליון רכבים שעוברים בכביש בשנה. יהיה שם גם מוטל עם 80 חדרים ויהיה אולם אירועים לחתונות ולבריתות ולכל החגיגות האפשריות". השבוע התפרסם כי אחרי שנים של עמימות, יוקם בקרוב בעיר דימונה מוזיאון לתולדות הכור הגרעיני בעיר, שגם יחשוף לראשונה את תרומת הכור לרפואה בישראל. המוזיאון יהיה חלק מ"מרכז טופז" ויישא את שמו של לא אחר ממייסד הכור, שמעון פרס. "יצרנו קשר עם אנשי הקריה למחקר גרעיני מדעי. הם מזמן רצו להקים את מוזיאון הכור האטומי ואיל הציע להם לעשות את זה במתחם שלנו. זו השקעה של ארבעה מיליון דולר ותחזוקה שנתית של 200 אלף דולר, כך שאנחנו מחכים לתורם. אני הייתי בכזה דבר בקליפורניה. זה מוזיאון שיהיו בו כל סודות האטום. אתה תראה מה זה מים כבדים, אתה תראה מה זה ניוטרון ומה זה פלוטוניום. אני לא יודע אפילו את המילים האלו. ישבנו עם שמעון פרס וקיבלנו את ברכת הדרך, ואם יוקם המוזיאון הוא יישא את שמו כי הוא יוזם הכור האטומי בדימונה". מוזיאון אטום, הנשק הקטלני ביותר, בפארק לילדים? "האטום היום נרתם לצורכי שלום בצורה בלתי רגילה. הם מייצרים בגדים, שהבגד עצמו יוכל להגיד לך מה מצב לחץ הדם שלך וזה. זה לא יהיה רק מוזיאון אטום, זה יהיה גם מדע. ילדים יוכלו להיכנס לחדר ולהרגיש מה זה חוסר משקל. "בנוסף תהיה בפארק מזרקת מים בגובה 50 מטר, יהיה שם שעון ענק, יותר גדול מהביג בן, שעליו תופיע פרסומת. משטח של כפות ידיים של כל אמני ישראל ושל פוליטיקאים וספורטאים". מעבר לעובדה שרווחי ה"דודו­לנד" יועברו לקרן למען ילדים, כל המיזם הוקם מסיבות אידאולוגיות. לדבריו של טופז, למקום יש כמה מטרות. אחת, מקום בילוי, השנייה, מקור תעסוקה לנגב מוכה האבטלה. הסיבה השלישית פוליטית. טופז חוזה כי לדימונה יגיעו עשרות או מאות משפחות שיוותרו על בתיהן בהתנחלויות בתמורה למגורי איכות למרגלות "מרכז טופז". מלבד האספקטים האידאולוגיים, אתה נהנה מזה שהמקום ייקרא על שמך? "בדיוק כמו שלעזריאלי יש הנאה שיש מגדלים הקרואים על שמו", היתה התשובה הראשונית של דודו. בהמשך הראיון הופיעה תשובה נוספת, מעניינת יותר. אני לא מקדונלדס ביום שני הקרוב תשודר התוכנית האחרונה לעונה של "הראשון בבידור". במהלך הפגרה, יצלם טופז סדרה חדשה שתיקרא "הציוני האחרון", במסגרתה ייצא למזרח הרחוק במטרה להתוודע לקהילה שחבריה, על אף מראם המזרח­אסייתי, טוענים שהם צאצאים של אחד משבטי ישראל. טופז יבלה עימם את יום העצמאות הישראלי, במטרה להראות להם איך חוגגים בארץ הקודש, ואף ינסה להעלות אחד או שניים מהם ארצה. לדבריו, הקהילה טוענת לא רק ליהדות אלא גם לציונות. אך לא להתבלבל, הציוני האחרון, על שמו נקראת התוכנית, הוא טופז עצמו. "אני לא יהודי דתי ואני לא יהודי חרדי משום שהדתיים לקחו את דגל הדת והפכו אותו למשהו שלא סימפתי בעיני. אבל כשאני בחוץ לארץ אני מאוד יהודי. בכל פעם שאני מגיע לאיזשהו מקום, אני הולך לבית כנסת". אתה שומר בחו"ל על כשרות? "לא צריך להיסחף". בחו"ל אתה מתגאה בזה שאתה ישראלי? "אני לא מתבייש. אני עצוב כשאני רואה התנהגות ישראלית וולגרית בחו"ל. אני עצוב, כי אני קשור. בחו"ל אני משתדל לייצג את עצמי, והרבה פעמים אני שומע שאני לא ישראלי טיפוסי. בגלל השפה שלי, ההתנהגות שלי. אבל אני מרגיש שפה אנחנו משפחה כזו ויש ילדים יותר טובים ויש ילדים פחות טובים. ואגב, אני מרגיש שזה משתפר. אני אופטימי, אחרת לא הייתי בונה את מרכז טופז". מה גורם לך להיות אופטימי? "יותר קל לחיות בתור אופטימי. זו החלטה מושכלת. אני מדחיק את הדברים הלא טובים, זה לא קשה". על טופז נכתבו כבר מאות כתבות. "אם תבדקי את התיק שלי בארכיון, הוא יותר גדול משל יצחק רבין ז"ל", הוא מתגאה. ולמרות שהוא מלך הרייטינג הבלתי מעורער, למרות שהוא איש עשיר מאוד, מצליח מאוד, שהגיע לפסגת שאיפותיו המקצועיות, למרות שהרחוב אוהב אותו, טופז ניסה לעשות הכל כדי שהכתבה הזו תצא אוהדת. הוא מחמיא, מאתר נקודות תורפה ומספר איך הוא לוקח ללב כל כתבה וכל ביקורת טלוויזיה, איך הוא נשבר כל פעם מחדש כשלא מפרגנים לו, כשלא אוהבים אותו. הוא הציע רעיונות לכותרת: "אני חושב שלקרוא לכתבה 'הציוני האחרון' יהיה הוגן. "בארץ יש בעיה עם העיתונאים. אני שמעתי היום כשהייתי בעזריאלי 20 פעם משפטים כמו: 'כל הכבוד לך', 'אתה גדול', 'מה שאתה עושה בטלוויזיה זה מצוות', 'יש לך מקום בגן עדן', מחמאות על גבי מחמאות. והאנשים שהיו שם לא היו טיפשים ולא היו ברמה נמוכה ולא היו ממגזר אחד בודד. היו כולם. ואלה שכותבים בעיתונים, המבקרים, כולם לא אוהבים את מה שאני עושה. זה מאוד מוזר. העיתונאי יושב וכותב בעיתון, ובאותו דף יש מודעות פרסומת לנערות ליווי, והוא כותב בטור שלו שהתוכנית שלי היא וולגרית, Nומול, באותו עיתון שמפרנס אותו יש מודעה: 'תמצוץ לי עד שתגמור'. מה, הם דפוקים בראש? או שלקחו אותם בגלל שהם דפוקים או שהם נהיו כאלו". לא יכול להיות שזו דעתם וזה בסדר שיביעו אותה? "לא". גם על מקדונלדס לא יהיה אף מבקר מסעדות שיגיד שזו מסעדת גורמה. "ברגע זה אני רוצה להראות לך קטעים מהתוכנית ואת תגידי לי אם זה מקדונלדס. מה שאני עושה זה מקדונלדס?", טופז הרים את קולו בפעם הראשונה. "מה שאני עושה זה גורמה". טופז לא מסוגל לסבול ביקורת על התוכנית שלו. מיד נלקחתי לחדר הצמוד, שם הראה לי סרטון שסיכם את הפרויקט העונתי של ה"ראשון בבידור" ­ "עושה שלום". פרויקט שבמהלכו טופז "עשה שלום" בקרב 13 משפחות בהן היה נתק על רקע ריב ישן נושן: זוג מבוגרים שעמדו על סף גירושים עקב חילוקי דעות פוליטיים אחרי 50 שנות נישואים; אם שלא ראתה מזה שנים את בנה ומעולם לא ראתה את נכדתה; הורים ובן שגרו בבית דו משפחתי ולא דיברו עשר שנים; אח שהחרים את אחותו ארבע שנים וחצי בעקבות ריב על המכונית המשפחתית, ועוד. טופז עבר משפחה­משפחה, כופף להם את הידיים עד שהשיג סולחה. הסרט היה מרגש, ובחלקים ממנו, אפילו עד דמעות. טופז ישב לצדי מהופנט למרקע, מדי פעם מגניב מבט לבדוק איך אני מגיבה. "אצלי בתוכנית יכול להיות פעם ראיון עם שלומי אלון או עם בחורה שאיבדה את כל המשפחה שלה באתיופיה, ואחר כך אני אקרא לשני מתנדבים מהקהל ואוציא אותם למשימה. החיים. התוכנית שלי היא כמו החיים. בחיים יש רגעי שובבות ורגעי רצינות. רגעי עצב ורגעי שמחה. "אני סיימתי את העונה הזו, מתוך 21 תוכניות, 13 פעמים במקום הראשון. מה אני יכול להגיד שאני לא גאה בזה? ביל גייטס לא גאה בהשגים שלו?". אתה עדיין צריך את ההישג הזה? "בטח. את המקום הראשון? אני צריך מילדות. אני אוהב את המקום הראשון. זה כיף. המקום הראשון הזה מאפשר לי לעשות את הדברים שאני מאמין בהם, כי התקציב שלי בתוכנית גדול". אז למה הם עושים לך את זה? "אני כמעט בטוח שמשהו אצלם בראש לא בסדר. ציניקנים הורסים את העולם. אנשים צינים שלועגים לדברים ולא מאמינים בדברים טובים. נורא קל להיות ציני. קורים לי דברים רעים כל הזמן, ב­81' היתה לי פליטת הפה על הצ'חצ'חים ועשיתי מזה הצגת יחיד. היו לי הרבה רגעים של שיברון בחיים. האופטימיות באה לי בשנים האחרונות". אולי קל לך היום להיות אופטימי, אחרי שכבשת את הפסגה? "אני לא מרגיש ככה. כשאתה מגיע לפסגה חוץ מהגלורי והקנאה שזה יכול לעורר, והכסף, יש כמה דברים שהם מאוד מפריעים. אחד מהם, אין לך לאן להגיע יותר וזו בעיה. מבחינה טלוויזיונית, מה עוד אפשר. כשאתה יושב בפסגה, היא מאוד צרה וכולם רואים אותך שם למעלה ואתה נמצא שטוף באור זרקורים וכל דבר שתעשה, אפילו הקטן ביותר, יכתבו על זה ויציינו את זה. כשאתה נמצא בפסגה, אתה גם רואה המון, יש לך נקודת השקפה מלמעלה, אתה רואה הכל. אתה רואה ורוצה לצעוק: כמה טוב פה וגם כמה רע פה". מה רע? "אתה מגלה שהאנשים שאתה נמצא לידם בפסגה, זה לא שאני לבד שם, כמה הם חסרי ביטחון וכמה הם מפחדים יותר ממני בהרבה. לי לקח הרבה שנים להגיע לשם, הרבה סבל והרבה חוסר פרגון. אבל יש כאלה שנולדו להרבה כסף או שהגיעו בזכות תככים או בדרך לא ישרה והם חרדים. את יודעת כמה פוליטיקאים שנמצאים בעמדות מאוד בכירות, יושבים שם למעלה ומכיוון שבפנים­בפנים הם יודעים שלא מגיע להם להיות שם, הם ממנים מתחתיהם אנשים לא מוכשרים שלא יאיימו על מקומם בפסגה?". אתה יכול לתת דוגמה, מי האנשים האלה? "חלק מהם חברים שלי, והם הגיעו לעמדות, ולא מגיע להם להיות שם. אני לא אגיד מיהם, כי אני לא עד כדי כך אמיץ, וכי אני אאבד חברים. לפני עשר שנים, הייתי פותח את הפה ואומר. גם אם אני אגיד ששר מסוים או ראש עיר הוא חסר כישורים, מה זה יגרום? יעיפו אותו בגלל זה? לא. פשוט יתקיפו אותי בחזרה. הוא יהפוך להיות אויב שלי לנצח. אני אמרתי את זה על פואד בזמנו, כשהוא היה יו"ר מפלגת העבודה, ואמרתי שהוא לא האיש שיכול להוביל את העבודה לניצחון. אחרי פרק זמן מסוים רציתי אותו לראיון בתוכנית שלי, וקיבלנו סירוב. ובצדק, האיש נפגע. אני אמרתי את דעתי, ומתברר שלא תמיד צריך להגיד אותה". יש לך בעיה להגיד מה דעתך על ראש הממשלה? "לא. כי דעתי מאוד טובה. הוא הפתיע כראש ממשלה. הוא חזק, שזה חשוב בארץ הזאת. נראה לי שהוא עשה שינוי קו מחשבתי לא פחות מאשר יצחק רבין. גם יצחק רבין היה מאוד קיצוני ימני. הוא התמודד הכי טוב שאפשר עם האינתיפאדה. הדבר היחיד שהוא לא ידע לעשות טוב זה להתמודד עם ענייני הכלכלה, אבל עכשיו לך תדע. אני אופטימי". טופז, שנראה היום סוגד לאריאל שרון, הוא זה שהצטרף לפני פחות משנה למפלגת העבודה וחשב ברצינות להיכנס לפוליטיקה. הוא פרסם מאמרים בדבר נסיגה מהשטחים, ורק לאחרונה הצהיר שהחזון האידאולוגי שלו הוא לשכנע מתנחלים להחליף את ביתם בבית בדימונה. עכשיו הוא חושב ששרון ראש ממשלה טוב. בסופו של דבר, גמר טופז את הבחירות האחרונות במפלגת "ישראל אחרת". דודו טופז אווניו לפני שנה, בפסח, פרסם טופז ספר אוטוביוגרפי, "החיים זה לא מה שהבטיחו לי". המבקרים, לשם שינוי, לא קטלו. כתבו שהוא קריא, מעניין בחלקים ממנו, המליצו עליו כמתנה לפסח. אבל העם, שתמיד עומד לימינו של דודו, לא קנה. טופז מתאר בספר את 50 שנותיו הראשונות, ולמרות הדימוי שלו כמתערטל סדרתי, הוא יחסית עצור בספר. הוא לא מציין שמות של אנשים שדעתו עליהם רעה, וגם לא חולק עד הסוף את הרגעים הקשים שלו. הוא מנסה להסביר למה לא היתה לספר הצלחה קופתית מסחררת, ורומז שהיתה בעיה עם התמונה. שהיו צריכים לשים תמונה שלו על השער כי זה היה מוכר. במהדורה הראשונה היתה תמונה ישנה של טופז ואביו. בשנייה, שמו תמונה שלו, אבל כנראה כבר היה מאוחר מדי. הספר לא הפך לרב מכר. "זה ספר טוב, ספר קריא מאוד. הספר שלי קומוניקטיבי. עכשיו הוא הגיע ל­6,000. ציפיתי שיגיע ל­50 אלף עותקים, וזה לא קרה. אני עדיין מאמין שזה יימכר אם ישאירו אותו בחנויות. יכול להיות שיש כאן את הקטע של התדמית, שאנשים אומרים: 'מה, אני אקנה ספר של דודו טופז? בא לי את מאיר שלו'. יותר מתאים לו שיבוא אורח הביתה ויראה את מאיר שלו על המדף. "לפני עשר שנים נפטר דן בן­אמוץ, שהיה האיש החשוב ביותר בתקשורת הישראלית במשך הרבה שנים. הוא היה מהפכן בשפה העברית, בדרך חייו, בתעוזה שלו. הוא היה עושה תערוכות מדהימות של אוספים שלו. ואז בא אמנון דנקנר וכתב עליו ספר שבו הסתבר שדן סיפר לו שהוא קיים יחסים עם קטינות וגם כנראה שכב עם אמא שלו. היום, על שם דן בן­אמוץ אין רחוב ואין מוסד ציבורי וגם לא יהיה. כי זוכרים לו רק את הפדיחות. אוסקר וויילד ישב בבית סוהר על קיום יחסים עם נער קטין, אבל המחזות שלו מוצגים ברחבי העולם, הספרים שלו נלמדים בבתי ספר. הנשיא קנדי, שקיים יחסים מחוץ למערכת הנישואים עם הרבה נשים, כולל עם מפורסמות מאוד, מונצח בארצות הברית ועל שמו יש שדה תעופה וערים שלמות. "פה, אם הזכרנו את הרוע בארץ, זו אותה ציניות וחוסר פרגון ומנסים להפיל אדם מהפסגה כי הפסגה פה היא מאוד קטנה ואם אתה תהיה שם, אז אני לא אהיה שם. אני בונה את מרכז טופז כדי שאני לא אצטרך להתחנן שמישהו אחר יקרא רחוב על שמי כשאלך לעולמי. אני עושה את ההנצחה בחיי". טופז היה רוצה למות על הבמה, אחרי שיספיק להודות, ברגעי ההכרה האחרונים שלו, לקהל, למי שכל כך אהב אותו. הוא מודע לזה שהוא נאיבי. "כמו שמעון פרס", הוא מוסיף. מי זה דודו טופז, אתה יודע? "דודו זה קודם כל אבא של דניאל, עומר ויונתן. אני מאוהב בילדים. דודו לא בליין. אוהב לשבת בבית, אוהב לקרוא, נהנה להעביר ערב בסתלבט בכל הצורות שרק אפשר. אני נורא אוהב נשים, וזה לא סוד. אין לי בעיה לעמוד מאחורי זה. אני אחרון מטרידי הבחורות מבחינה מינית. זה לא קשור איפשהו כפסיק למי שאני באמת. כן. אני רואה אישה, כולל אותך, ואני אומר פרט לזה שאת בן אדם, את גם יצור מושך. אבל רק אם תסכימי או רק אם תרצי, אז נבדוק את האפשרות". noama@maariv.co.il