"אין גרמניה אחרת" "זו חובה של כל אזרח במדינת ישראל לבקר בפולין", אומר אריה מינטקביץ, בן לניצולי שואה יהודה שרוני 29/04/03 אל נסיעתם לפולין של 120 מעובדי קבוצת דיסקונט ניתן להתייחס כאל סגירת מעגל, אבל אריה מינטקביץ, יו"ר דירקטוריון הבנק, מעדיף להתייחס לזה אחרת. מבחינתו, כל יהודי החי בישראל חייב לבקר בפולין כדי לנסות ולהבין, אולי במקצת, את עומק הזוועה ולהעריך קצת יותר את הלוקסוס שיש לו כיום ­ לחיות במדינת ישראל כאזרח חופשי. "זו חובה של כל אזרח במדינת ישראל לבקר בפולין. לו היה בידי הייתי שולח כל אחד לשם וזה משהו שמדינת ישראל חייבת לדאוג. מבחינתי שורש הפטריוטיות שלי מתחיל בפולין", אומר מינטקביץ.היום, יום השואה, עושים עשרות מעובדי קבוצת דיסקונט את מצעד החיים ממחנה ההשמדה אושוויץ לבירקנאו. על הרקע ליוזמה, שיצאה מהנהלת הבנק בשיתוף ועד העובדים, אומר מינטקביץ: "מדי יום זיכרון לחללי מערכות ישראל דיברתי על הקשר בין השואה לתקומה ועל חשיבות הביקור בפולין".מינטקביץ מחובר לשואה באמצעות משפחתו. הוריו, חיים וחנה, ברחו מהעיירה הפולנית צ'נסטוחוב ב­1940 מיד לאחר כיבושה של פולין על­ידי גרמניה הנאצית. במנוסתם הגיעו לחלק הרוסי של פולין, ומשם נשלחו למחנות כפייה בסיביר. התנאים במחנה הכפייה היו קשים מנ שוא. אחותו הבכורה לא החזיקה מעמד ונפטרה במחנה. ב­1942 התארגן על אדמת רוסיה צבא אנדרס הפולני שביקש להצטרף לקרבות באיטליה. מאחר שלא התאפשרה גישה ישירה לשדות הקרב ביקשו הכוחות להגיע תחילה למזרח­התיכון במסע בן אלפי קילומטרים. למסע המתיש של הצבא הפולני, שכלל בין השאר את ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין, הצטרפו מאות פליטים שחלקם ביקש להגיע לפלשתינה.התחנה הזמנית של המסע הייתה טהרן. לקראת סוף 1942 הגיעו למחנה האוהלים בטהרן גם חנה וחיים מינטקביץ ושם הביאו לעולם את אריה. במחנה האוהלים נולדו באותה "ילדי טהרן" נוספים כמו האלופים במיל' יאנוש בן­גל וחיים ארז ואיש הטלוויזיה אלכס גלעדי. לאחר שהות של מספר חודשים יצא הצבא הפולני לכיוון המזרח­התיכון. עיראק וטורקיה סירבו לאפשר מעבר לצבא ולפליטים שכללו 716 ילדי טהרן, ואלה נאלצו לעשות את הדרך בהפלגה ימית דרך קראצ'י (שהייתה באותה בעת בשטח הודו), ומשם באוניה לפורט סעיד. מפורט סעיד יצאה השיירה ברכבת לכיוון רחובות והגיעה לשם ב­18 בפברואר 1943.את הפליטים הראשונים שהגיעו לרציף, ובהם חנה והתינוק אריה (האב נאלץ להישאר שנה נוספת באיראן), קידמו פרנסי העיר בטקס מיוחד. זמן קצר לאחר מכן הם נשלחו למחנה מעצר בעתלית. האם חנה ידעה על קרובי משפחה שלה הנמצאים בירושלים והצטרפה אליהם. "יש משהו בהיסטוריה של מי שעבר את התהליך הזה של להיות בן לפליטים. הרקע הזה הפך אותי לפטריוט, לאדם שמאמין במדינה ובנצח ישראל. זה שלנו ואין לנו שום דבר אחר", אומר מינטקביץ.מינטקביץ, שחגג לא מכבר את יום הולדתו ה­60, הוא אב לארבעה ילדים דעתנים לא פחות ממנו. דעותיו והתנהלותו העיסקית והציבורית, הנחשבות כלוחמניות ובלתי מתפשרות, נגזרו בין מחוויית השואה המסבירה את המודעות הרבה להישרדות. גם פעילויותיו הציבוריות השונות, ובהן במוסד "משואה" ובתפקיד יו"ר ארגון "יד שרה", מונעת מסיבות אלה. הפטריוטיות שלו באה לידי ביטוי בהסכמתו להתנדב למשימות שונות, כמו שירות מילואים לצורך פטרולים לאורך הקו הירוק.הניסיון הרב של מינטקביץ במערכת הפיננסית ובשוק ההון והיותו דובר פולנית הביאו ב­1993 הזמנה רשמית עבורו כאורח הממשלה הפולנית. מינטקביץ התבקש לתת הרצאה על הפרטת חברות ממשלתיות. הוא הסכים לביקור אבל הציב שני תנאים: לשלב ביקור במחנות ההשמדה כאורח רשמי של הממשל ה הפולנית ולקיים רב­שיח בנושא האנטישמיות. שתי בקשותיו התגשמו, אבל במהלך הרב­שיח נשמעו טענות קשות מצד אחר מחברי הפרלמנט הפולנים. "אנחנו, בניגוד לישראל, לא מכרנו את הסליחה לגרמנים בעד כסף", הטיח לעברו חבר הפרלמנט בכעס. הדברים הממו את מינטקביץ וגרמו לו להבין את עומק האנטישמיות בפולין. מאז ביקר בפולין שלוש פעמים נוספות, שבאחת מהן הוא היה אורח נשיא המדינה עזר ויצמן."אנחנו טבענו את מטבע הלשון 'גרמניה האחרת' אך לדעתי אין גרמניה כזאת", אומר מינטקביץ. "האנטישמיות עדיין חיה ובועטת ושום דבר לא השתנה. אצלנו מנסים לחפש את הניצוץ הקטן כאילו יש אירופה אחרת, אבל אין כזאת. אנחנו לא מבינים באמת את מה שיש לנו ביד. מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם ליהודים. כשביקרתי בפולין כאורחו של נשיא המדינה צעדתי על השטיח האדום ולרגע חשבתי: הנה אריה מינטקביץ, בנם של חיים וחנה, סוגר מעגל. אבל את המעגל הזה אי­אפשר לסגור. השואה היא פצע שאותו לעולם לא ניתן יהיה לרפא". מבחינת מינטקביץ, ביקור בפולין כמוהו כביקור בבית קברות. "חוץ מהורי, כל המשפחה שלי נמצאת מתחת לאדמת פולין. אני מגיע לפולין כדי לטעון את סוללות האי­שיכחה. הביקור מאפשר לי לחזור כל הזמן על המנטרה ­ לא לשכוח ולא לסלוח".מינטקביץ יוצא נגד זילות השימוש במושג "שואה" וכועס על כך שמשתמשים בביטויים כמו "שואה תחבורתית". "בהיסטוריה האנושית לא הייתה זוועה כזאת ולהערכתי גם לא תהיה. הגרמנים ועוזריהם הפולנים, הליטאים, הביילורוסים וכל האחרים עשו את מלאכתם בחדווה סדיסטית. היה אמנם רצח עם של הארמנים אבל השואה הייתה זוועה אחרת. זאת הייתה תעשייה".כבן להורים ניצולי שואה גם הוא חווה את מה שעברו בני הדור השני. כך, למשל, ב­1991 בעת מלחמה המפרץ כאשר נשמעה אזעקה הוא לא מיהר למקלט. הדבר הראשון שביקש לעשות הוא לחטוף כיכר לחם ולקחת איתו. לדבריו, סיפור כיכר הלחם שב וממחיש מדוע אי­אפשר לשכוח ובוודאי שלא לסלוח. הדבר החשוב ביותר מבחינתו הוא חינוך הדור הצעיר לאי השיכחה. "אנחנו אבלים כל שנה, אבל לקחנו על עצמנו את הזכות לסלוח לגרמניה. אף אחד לא נתן לנו את הזכות הזאת. אנחנו הקרבנו את הערכים לטובת השיקולים הפרקטיים וזה פגע בנו יותר מהכל".מינטקביץ עצמו אינו שוכח ואינו סולח. הוא אינו מבקר בגרמניה, גם לא לצורך עסקים, והיא משמשת עבו רו לעיתים אך ורק תחנת מעבר. הניסיון העיסקי שלו מראה כי האנטישמיות עדין חיה ובועטת. לדבריו, אפילו בארצות­הברית הנאורה או באחדות ממדינות דרום­אמריקה הוא חווה במהלך פגישות עיסקיות נימה מסוימת של התנשאות כלפי הישראלים שמנסים לעשות עסקים.