צבר אורגינל בין עצי מנגו ואגס במושב ביצרון שבדרום, מתענג ז'ק כהן, מגדולי שחקני ישראל, על ההצלחה הגדולה של סרטון הפרסומת לחומוס צבר חגי ירון 08/05/03 אוי, כמה שז'ק כהן התגעגע. לטלוויזיה, למגע עם הקהל, לשלל המחמאות, לתחושת הסיפוק העילאית שמלווה אותו רגע אחרי שהוא מנגב את אגלי הזיעה מחום הבזקי המצלמות. כבר כמעט העזנו לשכוח אותו, אבל גם עכשיו, בגיל ,73 כהן עדיין איתנו בגדול ומוכיח שהוא מסוגל למכור לנו מעדן חומוס משובח ובאותה הזדמנות להאכיל בכפית גדושה את כל אלה ששכחו את קריירת המשחק העשירה שלו.סרטון הפרסומת של חומוס צבר, שמשגע את המדינה בערוצי הטלוויזיה, ושלל השידורים החוזרים של סרטים ישראליים משנות ה­70' וה­80' שברובם הוא מככב, מחזירים את כהן לאור הזרקורים אחרי שנים של מנוחה בצל. פתאום שוב עוצרים אותו ברחוב, פתאום שוב מבקשים להצטלם איתו, פתאום שוב התקשורת מפרגנת.רק במקום אחד ההתייחסות אליו לא השתנתה במאומה. בבית במושב ביצרון, סמוך לגן­יבנה. שם תמיד, ברגעי הגאות וברגעי הדכדוך, הוא האיש שכולם אוהבים לאהוב. איש רב­מעלות, אדיב, מסביר פנים, מחייך לכולם גם בימים שלא היו סיבות לחייך.ההצלחה ההיסטרית של סרטון החומוס לא באה לכהן בקלות, ולמעשה הייתה כרוכה במאמץ ובסבל בלתי מבוטל. ספק אם מישהו מהצופים בבית יודע ששב וע בלבד לפני ההתייצבות על סט הצילומים, עבר כהן ניתוח מורכב בבית החולים "אסותא", שנועד לשחרר את אחד הוורידים שדרכו עובר הדם לתאי המוח.מבעד למסך הטלוויזיה נראה כהן תוסס ורענן, אך לבד מהפודרה שטשטשה את הצלקת המעטרת עד היום את צווארו, נדרש כהן להפגין מאמץ רב כדי להעלים את סימני החולשה והעייפות. חודש לפני ההתייצבות המתוכננת מול המצלמות, הוא החסיר כמה פעימות מלבו כאשר בטיול בארצות הברית החשיך מסך שחור, בלי שום התראה, את הראייה באחת מעיניו.את הבהלה שתקפה אותו באותו יום, כהן לא ישכח עוד זמן רב. "טיילנו, אשתי חיה ואני, בחנות במיאמי, ופתאום נהיה לי חושך בעין אחת. נכנסתי לפאניקה. אנשים הושיבו אותי בצד ונתנו לי לשתות מים. אחרי כמה זמן חזרתי לראות בשתי עיניים. נרגעתי. זה היה מפחיד, חשבתי שאני מתעוור. אמרתי לחיה שאיך שאני חוזר לארץ, אני הולך לטפל בעצמי אצל רופא עיניים".אבל כהן לא ניגש לרופא עיניים והמשיך להתכונן במרץ לקראת סרטון הפרסומת. העבודה אצלו תמיד הייתה בעדיפות ראשונה, הבריאות וכל היתר באו אחר כך. כהן: "הזנחתי שוב ושוב את הבדיקות, עד שיום אחד ניגשתי לרופא עיניים. הוא בדק אותי ואז נזף בי: 'תגיד לי, מה אתה עושה פה? רוץ לרופא המטפל שלך, אבל מהר'. אני ניגש לרופאה המטפלת שלי, היא בודקת אותי, וגם היא מרימה עליי מעט את קולה: 'השתגעת, מה אתה עושה פה? רוץ מהר לבית חולים'. בבית חולים אבחנו הרופאים שהווריד שדרכו עובר הדם למוח סתום. הרופא אמר לי שאם מישהו היה נותן לי מכה במצח, היה יכול להיגרם לי אירוע מוחי. נסעתי מהר ל'אסותא', הרופא רואה את הבדיקות, ואז הוא מודיע לי 'אתה נשאר פה'. מה נשאר פה, אני אומר לו, אני צריך ללכת. 'אדוני', הוא אומר לי, 'אתה חייב להישאר בבית חולים, אני לא רוצה להיות אחראי על מה שיקרה לך'. עברתי את הניתוח, ואחרי שבוע השתתפתי בסרטון הפרסומת של החומוס. הכול היה כבר מוכן ואי­אפשר היה לבטל. הייתה לי עוד נפיחות אבל אמרתי לעצמי שאין מה לעשות, אני חייב לעשות את זה. 16 שעות נדרשו לנו לסיים את הצילומים. צילמנו מ­6:00 בבוקר עד 10:00 בלילה".היה שווה לצלם את הפרסומת, לא? אתה עכשיו פורח."תראה, אני כל הזמן פורח. אני עושה כבר שלוש שנים את הפרסומת לחומוס. בעבר זה לא נקלט כי היא צולמה באולפן. ברגע שהמציאו שיר והוציאו את כולם החוצה לשוק , הכול שונה. היית צריך לראות איך בנינו את השוק. אתה מכיר את קולנוע נגה ביפו? ממול יש מעבר עם קשתות. שם צילמנו הכול. הקמנו שם איזה 30­25 בסטות, והיו שם שתי משאיות עם פירות וירקות מן היפים והמשובחים שיש בעולם. אפילו הייתה בסטה של פירות יבשים ותבלינים. במשך יום שלם צילמנו את הסרטון. הריח של השוק זה דבר נפלא. נהניתי מאוד".אז מה, בגיל 73 אתה מחדש ימיך כקדם?"הקומיקאי ג'ורג' ברנס עשה את הסרט 'ילדי השמש' בגיל .98 הוא מת בגיל .101 יש שחקנים ששיחקו עד יומם האחרון. כך גם אני הייתי רוצה למות. הגיל לא קשור לכלום. אני עם הניסיון שלי יכול לעשות עוד הרבה דברים בתחום הטלוויזיה. היום אני יוצא בקידום מכירות של חומוס ואני מבקר בהמון מרכולים ענקיים. הם משמיעים את הג'ינגל ברמקול, ומודיעים ללקוחות שז'ק כהן הגיע לביקור והוא נמצא ליד הדוכן של צבר. אתה רואה איך כולם מתאספים מיד. כל סוגי האנשים מכל העדות. ישנם אפילו עולים מחבר העמים. היה איזה רוסי אחד שבא אליי ואומר לי (כהן משנה את המבטא בהתאם): 'אני ברוסיה אין חומוס. לא יודע מה זה חומוס. פה אני אוכל חומוס, חומוס, חומוס. אני רואה אותך ­ אני חומוס'. זה קומפלימנט הכי גדול שאני יכול לקבל. אני מקבל את זה באהבה".מה אנשים אוהבים בפרסומת? "אתה יודע למה כולם אוהבים את סרטון הפרסומת שלי לחומוס? כי יש שם אנשי שוק, תפאורה צבעונית, וזה הפך ללהיט אדיר. זה חי, זה נושם, זה הולך. השוק גם מסמל את כולם. בשוק אפשר למצוא את כל העדות, כל עמך ישראל. לכן, כל מי שרואה את הפרסומת, רואה בעצם את עצמו".הרגשת נוח על סט הצילומים ליד כל הצעירים?"אני מרגיש נוח ליד כולם. אני אוהב את הצעירים, עובד וצוחק איתם, אין שום בעיה. מותק, אני גדלתי בשכונה. כששואלים אותי לפעמים איפה גדלתי, אני משיב: בשכונת הפחים בירושלים. אני לא סנוב, אני אחד מהעם. אחד כמוהו, כמוך, כמו כולם".אתה אוכל חומוס?"אוכל, בטח. אני מקבל המון אריזות הביתה. מביאים לי כל הזמן".לא תמיד האנשים שמפרסמים מוצר מסוים מאמינים בו ומזדהים איתו."אז אני רוצה לספר לך, שכשביקשו ממני לפרסם את צבר, אמרתי להם שאני מוכן לעשות את זה בתנאי אחד, והוא שאגיע למפעל כדי לטעום את החומוס. הם הסתכלו עליי במבט כזה, כאילו מה הקטע שלי. אמרתי להם: 'רבותיי, אם אני אלך איתכם ברחוב ואכנס למרכול, כולם יגידו לי שלום, לא לכם'. לא הייתי רוצה להיכנס לאיזה מרכול ולשמוע הערות בסגנון 'ז'ק כהן, מה החומוס הזה שהמלצת עליו? זה חומוס חרא זה'. את זה אני לא רוצה. יש לי כבוד, הקהל אוהב אותי ולא הייתי רוצה לעשות דבר שהציבור לא יאהב. אם זה דבר טוב אני הולך איתו עד הסוף. האנשים במפעל הסכימו איתי ואמרו לי כל הכבוד. לקחו את אשתי ואותי יום אחד לסיור במפעל, ונתנו לנו לטעום את החומוס. שמע, יש להם חומוס ,20 לא 10". כל פרק אמיתי לפני 20 שנה, בימים שחיים יבין היה אליל בערוץ 1 המונופוליסטי והילדה יונית לוי חלמה לגדל תלתלים כמו של שרי רז, כיכב כהן בסדרה הקומית שהקדימה את זמנה (ואת השלום), "המסעדה הגדולה". המושג אינתיפאדה היה באותה תקופה זר ובלתי מוכר, אבל הודות ליוצר הסדרה, אלי שגיא, וכל שחקניה, הערבים והישראלים כאחד, נוכחו הצופים לגלות שיש בסיס לדו­קיום אמיתי בין שני העמים. כהן נבחר להיות השחקן הראשי. הוא גילם בעל מסעדה, ערבי ממזרח ירושלים, אבו­רמי שמו, שמעסיק צוות עובדים רב­גוני ­ טבח שמן ומגושם בשם חכים (בסאם זועמת), מלצר שרמנטי בשם ארתור (ג'סאן עבאס), מלצר אילם בשם מערוף (חליל חמדי) ופועל ניקיון פוזל בשם ארטין (נעים חכים), ואיתם ניסה לתפעל את המסעדה בצל הסיפורים המוזרים שנפלו עליה. "כשפנו אליי לעשות את הסדרה בשנת 1983", נזכר כהן, "אמרו לי שרוצים לעשות סדרה בערבית על מסעדה קטנה שמוכרת חומוס, פלאפל וכל מיני דברים כאלה. אני לא נדלקתי על הסיפור הזה. מה זה הדבר הזה חומוס, פלאפל? אמרתי טוב, נחפש מישהו שיכתוב את התסריט".כהן לא נזקק לשבור את הראש. השם היה מונח אצלו בראש ­ אלי שגיא, שהיה זה שכתב בעבורו ובעבור לילית נגר, 11 שנה לפני כן, ב­,1972 את המערכונים בהצגה "תפוס כפי יכולתך". ההצגה הזאת הייתה באותה עת שוברת קופות ושלאגר בפני עצמה.כהן ממשיך להתרפק על העבר: "פניתי לאלי ואמרתי לו שיש רעיון כזה וכזה, מה דעתך. ישבנו גם עם המפיק, ואלי אמר: 'שמעו, חומוס ופלאפל לא מדבר אליי. אבל אם היינו לוקחים מסעדה מפוארת ומסודרת, שכל המלצרים שם הולכים עם פפיון, כולל אותך, כלומר אותי, שמשחק תפקיד של בעל הבית בחליפה שחורה ופפיון ­ נוכל להשתמש גם בשבע שפות שאתה דובר כדי להפוך את המסעדה למסעדה אוניברסלית. מסעדה שכולם מכירים אותה כמסעדת אבו­רמי'. זה הפך למעניין. פה היה כבר ים של רעיונות והיה בסיס שאפשר לבנות עליו. אני משחק את התפקיד של הערבי, והעובדים, מי שמדבר עברית, משחק תפקיד של יהודי. בסדרה לא הדגשנו מעולם את המילים ערבי ויהודי. לא דיברנו פוליטיקה, לא יהודים­ערבים, כלום. המסר שרצינו להעביר הוא שבמסעדה הזאת יש צוות עובדים נהדר, משפחה אחת".איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של הסדרה?"כל פרק כמעט היה אמיתי. יכולנו להמשיך לעשות עוד 700­600 תוכניות. לא הייתה שום בע יה. הצילומים נערכו באולפן קטן, בנינו שם תפאורה כזאת שכולם חשבו בטלוויזיה שזו אכן מסעדה גדולה. בכל שבוע היה פרק חדש. קח לדוגמה את הסדרה 'שמש'. אתה רואה בכל פרק אותם אנשים, אותן דמויות, הכול אותו דבר. אלי, יוצר הסדרה, לקח ארבעה שחקנים קבועים: אני, בעל הבית של המסעדה, טבח שמן ושני מלצרים, אחד מהם אילם. לך תמצא אילם במסעדה. יש דבר כזה? אין. ועוד אחד קבוע, פוזל, שהוא המנקה. אלה היו הדמויות הקבועות, אבל בכל שבוע היו שחקנים אורחים והסיפור התמקד בשחקן האורח. מי לא השתתף בפרקים אצלנו? ספי ריבלין, ציפי שביט, גדי יגיל, כולם".מאיפה לקחתם את הרעיונות?"בחייך, חסר? אתה יושב היום חמש דקות במסעדה, אתה שומע מאה סיפורים. כל הפרקים אצלנו היו מבוססים על סיפורים אמיתיים. למשל, הפרק על האישה ההרה שהגיעה למסעדה וקיבלה צירים. האמבולנס נתקע ברמזורים, ולא הייתה לנו בררה אלא ליילד את האישה במסעדה. הכנסנו אותה למטבח, אבל דווקא באותו יום המלצר האילם בחר לתקן את הכיור. הבחורה צורחת מכאבים, והבעל פתאום רואה את המלצר האילם לוקח תיק עם כלים. הוא חשב שהוא הרופא כי היה לו כובע כזה של רופא. הבעל הלחוץ שואל את המלצר על הכלים האלה בתיק, והאילם מסביר לו שהם נועדו לשחרר את הסתימה. הבעל נבהל ומתעלף. אחרי צעקות וסירוב להכניס את הבעל לתוך המטבח, האישה יולדת בסופו של דבר במסעדה. חביבי, סיפור כזה היה בעבר במסעדה".כשכהן מדבר על הסדרה ההיא, עיניו נוצצות. הוא מניף את הידיים והבעות פניו משתנות בכל שנייה. אין ספק, הוא מתגעגע. הוא זוכר כל פרק, כל סצנה, כל דמות שהשתתפה ב­50 הפרקים, אשר שודרו שלוש שנים.גם אחרי שהסדרה ירדה מהמסך, לא עזב את כהן צלו של אבו­רמי. "ב­1992 נסעתי עם זאביק רווח לצלם את הסרט 'טיפת מזל' במרוקו", הוא מספר, "אנחנו יושבים בשדה התעופה בקזבלנקה ומחכים לעלות למטוס לפריז. פתאום נוחת מטוס סורי בקזבלנקה. ישבנו בקפטריה, זאביק, יוסי קינן, ברי סימון ואני, ואנחנו מדברים בינינו בעברית. קבוצת אנשים סורית ישבו בשולחן הצדדי והתחילו להסתכל עלינו. זאביק לוחש לי: 'ז'ק, החבר'ה האלה לא מורידים את העיניים מאיתנו'. אנחנו ממשיכים לדבר, ופתאום קם איש אחד מהשולחן שלהם, ניגש לעברי ושואל אותי: 'אינתה אבו­רמי?' אני אומר לו כן. הוא אומר לי שלא יכול להיות. אני אומר לו זה אני. פתאום הוא קופץ עליי בחיבוק, חשבתי שהוא מרסק לי את הגוף. 'אהלן אבו­רמי'. הוא היה סורי. החבר'ה שלו הצטרפו אלינו לשולחן והוא הזמין מיד מלצר. אמרנו לו שאנחנו מחכים לטיסה, אבל הוא ענה לנו 'עזבו אתכם משטויות, עד שהטיסה שלכם תצא אנחנו יכולים לאכול ולשתות. הוא מילא את השולחן בכל טוב".ולא חששת?"דיברנו כמו שני חברים טובים שמכירים שנים. הוא ביקש להצטלם איתי, והסכמתי ברצון. אחר כך, פניתי אליו ואמרתי לו שיש לי הרגשה שאם יראו אותו בסוריה איתי בתמונה, הוא יהיה בצרות. אז הוא אמר לי: 'אל תדאג, כוס אומוק אסד'. זאביק אמר לי שאם הוא לא היה איתי והייתי מספר לו על זה, הוא לא היה מאמין לי. רגע לפני שאנחנו זזים אומר לי האיש הסורי: 'אני רואה שאתה מדבר ערבית בניב סורי. מאיפה למדת לדבר ככה?' סיפרתי לו שאבא שלי היה מחלב שבסוריה. הוא התלהב. 'אז אתה בכלל משלנו'. יעני, הוא הפך אותי כבר לאחד משלהם. הייתי בשוק. אמרתי לו אינשאללה מחר יהיה שלום, ואתם תבואו לבקר אותנו בישראל. הוא סיפר לי שבסוריה לא היו מחמיצים שום פרק מתוך המסעדה הגדולה".סדרה כמו המסעדה הגדולה יכולה הייתה לקדם היום את האינטרס הישראלי­פלסט יני?"ודאי, אבל אני כבר עייף מלרוץ אחרי מפיקים. הרבה פעמים פניתי אליהם כדי לחדש את הסדרה, אבל זה לא עזר. כמה שנים אחרי המסעדה הגדולה נפגשתי עם מוטי קירשנבאום, שהיה מנהל התוכניות בערוץ ,1 וניסיתי לשכנע אותו לעשות פרקים חדשים. אבל לך תשכנע קיר. השבוע צפיתי בפרק שצילמנו עם ספי ריבלין. אתה לא מאמין, זה כל כך משקף את המציאות של היום. זה משהו".אחרי המסעדה הגדולה, הייתה סדרה בשם "שכנים", שגם עסקה בסוגיית הדו­קיום בין יהודים לערבים. מדוע היא לא הצליחה כמו המסעדה הגדולה?"בסדרה 'שכנים' עשו טעות. הם דיברו על ערבים ויהודים. אנחנו לא הזכרנו מעולם את צמד המילים האלה. המסר היה טמון בפנים. אם היינו נותנים אזכור לערבים­יהודים, הכול היה מאבד את הערך. הרייטינג של התוכנית היה 80 אחוז ואף אחד לא יגיע לזה בעתיד. מכון בירושלים עשה מחקר על המסעדה הגדולה. הוא חקר ושאל אנשים, לפי גילם ולפי ההשכלה, איך הפכה הסדרה לשלאגר גדול. עד עכשיו כל הדפים והחוברות אצלי בבית. כל המזרח התיכון התחיל להתעניין בסדרה. ירדנים, סורים, לבנונים. ראו אותנו בארצות ערב. זה היה משהו אדיר".גרת פעם עם ערבים?" כן, ואני אומר לך בוודאות שהערבים ממזרח ירושלים לא השתתפו באינתיפאדה. את כל הפיגועים שהתרחשו בירושלים ביצעו ערבים מהכפרים הסמוכים. אבל ממזרח ירושלים שום דבר. אני נוסע לפעמים לשועפת. חבר שלי חליל חלדי, השחקן ששיחק את האילם ב'מסעדה הגדולה', גר שם. ואני אומר לך שהרשות העירונית היא אנטי כלפי הערבים. אני אוהב את חליל יותר מאח. היום הוא לא עובד במשחק, אבל הלוואי עליי ועליך כל מה שיש לו. הוא בא אליי הרבה לפה. חלק מהירושלמים לא יודעים את זה, אבל הערבים ממזרח ירושלים הם אנשים טובים".אתה נהנה מזה?כהן השתתף בעשרות סרטי פולחן ישראליים, וגם הוא לא זוכר את מספרם המדויק. רשימה מקרית ולא ממצה: "הגונב מגנב פטור", "רק היום" (כהן: "הסרט הכי אהוב עליי משום שגילמתי בו את אבי"), "לא לעלות יותר", "500 אלף שחור", "בוא נפוצץ מיליון", "תלווה לי את אשתך", "טיפת מזל", "מומיה" והרשימה ארוכה למכביר. דומה כי אין סרט בורקס ישראלי כמעט, שפרצופו של כהן לא ניבט ממנו. לא משנה אם זה תפקיד עיקרי או תפקיד משני ­ כהן תמיד שם, פעמים רבות לצד זאב רווח, שחקן וחבר קרוב. כהן גם הופיע בסרט גרמני, בסרט צרפתי ואפילו בסרט יפני. ברזומה המפואר שלו ניתן למצוא השתתפות בעשרות מחזות, הצגות ותוכניות טלוויזיה.כהן נולד במצרים לאמא ממוצא מצרי ואב ממוצא סורי, ובגיל 5 עלה עמם ארצה. שחקן הוא לא חשב להיות מעולם. בגיל 13 אמנם עבד בבית קולנוע שבו יקרינו לימים את סרטיו שלו, אך לשם נהג להגיע רק בשביל להרוויח כמה לירות. אחר כך התחיל לעבוד כמפיץ של עיתון "מעריב" בירושלים. כהן: "אני הפצתי את עיתון 'מעריב' בירושלים כשהוא ראה אור בפעם הראשונה. הייתי מחלק את העיתונים בבתים של התושבים. רוצה לשמוע איך זה התחיל? יום אחד ישבתי במשרד בירושלים. לפתע נכנס גבר עם פנים רציניות וכובע יפה כזה. הגבר המרשים הפנה את מבטו אליי ושאל: 'היי בחור, רוצה לעבוד אצלי? היום יוצא בישראל עיתון חדש. בוא תהיה המפיץ שלו בירושלים'. האיש המכובד היה לא אחר מעזריאל קרליבך, מייסדו של עיתון 'מעריב' והעורך הראשי הראשון בכבודו ובעצמו. שאלתי אותו איזה מין עיתון זה, והוא השיב שהמדובר בעיתון צהריים שהולך להתחרות ב'ידיעות אחרונות'. למחרת קיבלתי 500 עיתונים והייתי צריך למכור אותם. ארבעה עמודים בסך הכול היו בעיתון. בהתחלה היו לי צרות צר ורות עם העיתון הזה".על מה ולמה?"כי הקיוסקים לא רצו למכור אותו. התחלתי עם 500 עיתונים וכשעזבתי היו כבר 1,000 עיתונים. אני מאוד מתגעגע לתקופה ההיא. אז זה היה לגמרי אחרת, לא כמו היום".ואיך הגעת למשחק?"התחלתי לשחק רק בגלל קטע של התערבות עם מישהו. היה לי הכישרון, אך העבודה שלי הייתה חלוקת עיתונים. לא חשבתי בכלל על משחק. הייתה לי סוכנות להפצת עיתונים ואשתי חיה עבדה בסוכנות ביטוח. לבוס שלה שובי הייתה להקת חובבים בימק"א בירושלים. הוא כל הזמן היה אומר לי: 'ז'ק, למה אתה לא מצטרף ללהקה שלנו, יש לך את זה'. כל הזמן דחיתי אותו ואשתי חיה הייתה מנדנדת לי: 'למה אתה לא מנסה'. יום אחד שחקן בלהקה שלהם לא הגיע למופע, ושובי ביקש שאעשה לו טובה ואחליף את השחקן. אמרתי לו שאני לא מעוניין ואז הוא עקץ אותי: 'חבל, חשבתי שאתה גבר'. זה הדליק אותי. אמרתי לו שאני גבר עם ביצים גדולות ואני יכול בקלות לעשות את התפקיד. אז הוא אומר לי: 'אם אתה עושה את התפקיד בהצלחה אני מפסיד ארוחת ערב. אם אתה נכשל ­ אתה מזמין אותי לארוחת ערב'. לקחתי את הטקסט, למדתי אותו תוך יומיים והזמנתי את כל החברים שלי מירוש לים. החברים שלי לא האמינו שאני הולך לשחק. 'אתה ז'ק שחקן?' הם התפקעו מצחוק. בסוף ההצגה, כשהודיתי לקהל בקידה, הם לא הפסיקו למחוא לי כפיים. קיבלתי ארוחת ערב ובאותה הזדמנות גם שאלתי מתי יש הצגה נוספת. מאז הפכתי לשחקן".מה אתה חושב על הקולנוע הישראלי?"כל מה שנעשה בקולנוע הישראלי הוא חלטורות, וכל עוד לא יהיה שינוי בתפיסה המעוותת ובגישה השגויה, הקולנוע ימשיך לדשדש במקום. מאז שזאביק הפסיק את סרטי הבורקס, איש לא עשה. 15 שנה עברו מאז. אף סרט קומדיה לא נעשה. נעשו דרמות מכוסחות, סרטי זיונים בלי סוף, סקס, סרטים על פוליטיקאים רעים. אתה הולך היום לראות סרט ישראלי בקולנוע, מה אתה מקבל? אמה בעיניים. אני רואה את הבעיה כל יום מול העיניים שלי, אני צריך ללכת לראות את זה בסרט? היום, כמה שיותר זיונים יותר נחשב. קח את הסרט 'רק היום', יש שם זיון? בסרט 'טיפת מזל' יש זיון? ב'חגיגה בסנוקר' יש זיון? ב'קזבלן' יש זיון? לא. יש שם בדיחות, סיטואציות מצחיקות, הומור, חדוות חיים. שים לב לכל הסטנדאפיסטים היום. כולם רצים, מספרים הכול מהר. אין להם זמן. חצי ממה שהם אומרים, אתה בכלל לא מבין. הם לא יודעים אפ ילו איך לספר את הבדיחה. קח אותם וקח את 'הגשש החיוור'. הגשש החיוור היו עושים מערכונים, היית מבין כל מילה, מעכל את הטקסט. היום זה מחקה את זה שמחקה את ההוא. זה בידור זה?"ומה באשר לטלוויזיה? אין איזו סדרה שאתה אוהב לראות?"איפה יש פה היום סדרה מצליחה? אני שואל אותך, יש היום בארץ סדרה קומית מצליחה? שטויות. אתה רואה את אדיר מילר וכל הקטנים האלה. שו האדה? אתה נהנה מזה? אתה צוחק מזה? יש בדיחה טובה? סיטואציה מצחיקה? כלום. אתה רואה בסדרה 'שמש' רק צועקים אה, בה, מי, הוא, שמן, חתיכת שמוק. אין אקשן, אין סיפור. במסעדה הגדולה כל פרק היה סיפור בפני עצמו. בגלל זה אמרתי לך שיכולנו בקלות לעשות עוד 700 פרקים. אלי שגיא הוא גאון".זה ממש מרגיז אותך."אתה יודע מה מרגיז אותי? מרגיז אותי שמאז שהסדרה ירדה, איש לא התקשר אל אלי שגיא וביקש ממנו לעשות משהו. במקום קומדיות יפות, מעדיפים בטלוויזיה לתת כסף לסדרות חרא. מה אתה שומע שם? 'אני אוהב אותך, אני מזיין אותך, זיינת אותי, ההיא נולדה מהזיון עם המאהב שתקע את אחותו של בן דוד שלו'. זה מעניין, תגיד לי? כשנפגשתי עם קירשנבאום אחרי שבע פעמים שהוא דחה אותי, אמרתי לו שיש לי תסריט לסדרה בעלות כספית זולה. הוא ישב, שמע, ואז אמר לי: 'תגיד, ז'ק, את מי זה מעניין?' אמרתי לו תודה רבה, חבל שבאתי, לקחתי את החומר שלי והלכתי. אחרי חמש שנים נפגשנו. אמרתי לו: 'מוטי, בוסתן ספרדי רץ בתאטרון הבימה כבר חמש שנים, הצלחה לא נורמלית, ויש מישהו שמתעניין בזה. תזכור את זה'". שתי מרפסות במושב כבר ארבע שנים שכהן גר בדרום, במושב ביצרון. לפני זה היה ירושלמי אסלי משכונת בית­הכרם. געגועים לעיר הבירה אין לו. להפך. "ירושלים לא מה שהייתה פעם. העיר איבדה את זהותה", הוא נאנח בייאוש, "שלא יגידו לי שאין עזיבה בירושלים. יש עזיבה. אני בעצמי עזבתי את ירושלים עם בטן מלאה בכעסים ואכזבות. היו הרבה אנשים שחשבתי שהם החברים הכי טובים שלי, והם פגעו בי".כהן הגיע לביצרון בעקבות שורשיה של אשתו, הנטועים במקום. היום יש לו בית פרטי מרווח עם שתי מרפסות רחבות ("אחת לחורף, אחת לקיץ"), שטח גידול ענק של עצי פרי והרבה פסטורליה. אנחנו יושבים כבר שלוש שעות במרפסת, ורק את ציוץ הציפורים שומעים כאן.כהן: "גיליתי בביצרון את העולם. כשבאתי לכאן לפני ארבע שנים העמסתי 16 משאיות זבל לפנות את הלכלוך. היום אני מגדל בשטח הענק של שני דונמים 25 עצי פרי. יש לי עצי תפוז, קלמנטינה, גויאבה, שסק, משמש, אגס, חבוש, מנגו, אבוקדו. הכול. אפילו קנה סוף וכרם ענבים שחליל הביא לי מחברון, יש לי כאן. אני פשוט אוהב לגדל ומשקיע הרבה מזמני. זה כיף לא נורמלי".לא רבים יודעים שאתה גר כאן, באזור שלנו."בכל יום א ני נפגש עם אנשים שמופתעים לשמוע שאני גר בביצרון. מצאתי כאן אנשים כל כך חמים, טובי לב. הדלת של כולם כאן תמיד פתוחה ומזמינים אותך לכוס קפה. אני יכול לקום בבוקר ולמצוא ארגז אפרסקים במרפסת שלי. כשמישהו כאן אומר לך בוקר טוב, אתה יודע שהוא אומר לך את זה מכל הלב. אני מאוהב באנשים כאן. יש לי קשר עם כל אחד מבני המקום. מאז שעברתי לביצרון אני פתאום חש את החגים. בחנוכה יש כאן תהלוכת לפידים, בפסח פסטיגלים, בחג השבועות תהלוכת ביכורים. בירושלים, לעומת זאת, לא הרגשתי שום חג".כהן מבקש מאיתנו שנתלווה אליו לשטחי הגידול מאחורי הבית. גם שני הכלבים, בימבו ובימיה, מצטרפים לסיור. "אתה רואה את הגבעה הזאת?" הוא מרכין ראשו לאדמה ומסמן עם האצבע, "בשנת 1954 השקפתי מכאן על חוף הים של אשדוד. בשבתות היינו קושרים את העגלה לפרד, עולים מאחור, ונוסעים לים להתרחץ. בערב היינו חוזרים דרך קבוצת יבנה. היינו בין היחידים, אשתי ואני, שהכירו את דרך העפר. אני לא אשכח את השלט הענק שבו היה כתוב: 'כאן תקום בקרוב אשדוד ים'. בהתחלה העיר נקראה אשדוד ים. אמרתי אז לחיה: 'מי הפסיכי שיבוא לגור כאן על החולות האלה?' תבין, לא היה שם כלום. רק חולות. אני כל כך מעריץ את המדינה הזאת. איפה יש עוד מדינה שבמשך 45 שנה הצליחה לבנות עיר כזאת יפהפייה, נהדרת, מתוכננת כמו שצריך, עיר נקייה, כבישים רחבים. אני מת על אשדוד. שלוש פעמים בשבוע אני נמצא שם. זאת עיר משגעת, אני מטורף עליה". היית עובר לגור שם?"בשום אופן אני לא עוזב את המושב שלי".חשבת פעם לביים סרט?"לא, אני אוהב להיות בפרונט, לא מאחורי הקלעים. תן לי לשחק בקטע עם שלוש שורות ולא להיות מאחורי המצלמה".יש איזה תפקיד שעוד לא הגשמת?"תראה, עשיתי הרבה תפקידים בחיים שלי. אם ייפול לי איזה תפקיד שאוהב, אני אעשה אותו. אבל אין משהו שהייתי רוצה במיוחד".