גדי נגד גבי ספר המסעות החדש והמאושר של גבי ניצן מוכיח כמה מופרך הוא הניסיון של גדי טאוב לייחס לניצן אטימות חברתית מנחם בן 12/06/03 זה לא עניין של אידיאולוגיות שונות, כפי שניסה להציג את הדברים גדי טאוב בכתבה שפרסם במוסף "הארץ" על גבי ניצן והתורה ההיפית­נירוונית­ניו­אייג'ית שלו. ההבדל הוא לא בהשקפות אלא בכישרון לאושר. גבי ניצן מוכשר לאושר. גדי טאוב לא כל כך.גם לא נכון להציג את "באדולינה", רב המכר ההיסטרי, המתוק והתם של ניצן, כטקסט המקדש את הנרקיסיזם וכאיום ישיר כמעט על אידיאולוגיות סוציאליסטיות וחומלות, כפי שהציג אותו גדי טאוב. גבי ניצן הוא ממש לא פרופ' משה קרוי, זה שקידש את האגואיזם הנחות ביותר, הפך את דן בן­אמוץ למעריץ שוטה שלו, היגר לאוסטרליה והתאבד שם.בכלל, ספרי מתנה מסוג "באדולינה" אינם איום פילוסופי גדול יותר מאשר הפרסומת של שטראוס: "תחשוב אחלה, יהיה אחלה" (מה שנכון ­ נכון). ויותר מזה: ספרים נמדדים בקסם הספרותי שלהם, ולא כל כך בהשקפת העולם שלהם. לכן "באדולינה" עורר אהבה בקוראים, ואילו ספרו השני של ניצן, "פרא", היה כישלון מסורבל ויומרני, למרות שמדובר לכאורה בדיוק באותה פילוסופיית חיים.לכן אפשר וכדאי להמליץ מאוד על ספר המסעות החדש של גבי ניצן, "דיוטי פרי", ששמו מרמז כמובן לא רק ע ל הריח המשכר של שדות התעופה, אלא גם על המשמעות המילולית של השם "דיוטי פרי", כלומר, ההיפטרות מחובות. המצב הנפשי הזה של הנוסע היוצא לחופשה מן החובות הפנימיים שלו וממועקות החיים הרגילות. והנה שוב כמעט נגענו באידיאולוגיה ההיפית­ניו­אייג'ית המושמצת של ניצן (לא אכפת לך מאחרים, אתה דואג רק לתחת של עצמך, שוכח מהחובות שלך וכו' וכו') אלא שהספר הזה הוא כיפי לא בגלל האידיאולוגיה האנרכיסטית שלו (שהיא כמעט הכרחית לפולחן החיים החושניים והבינלאומיים של ניצן, ממש כפי שפטריוטיות היא מטען צד רעיוני הכרחי כשאתה יוצא למלחמה), אלא בגלל כמות ההברקות הכתיבתיות, הדימויים החושניים, הבדיחות, היופי הארצי, המפגשים האנושיים, חוכמת המסעות הביטניקית, סיפורי המעשיות והאתרים העולמיים התענוגיים שגבי ניצן שוהה בהם למענו ולמעננו. והרי מה זו כל הכתיבה ה"אנוכית" כביכול שלו, אם לא ניסיון לשתף אותנו בתענוגות, ובכך להיטיב איתנו ועם העולם. כלומר, את מה בדיוק מגנה טאוב?ברור שגבי ניצן הוא מבחינות מסוימות ילד (לא יפה, אגב, לעשות פיפי במעיינות מים חמים, כפי שהוא מעיד על עצמו ברגע מביך מסוים, ולא נכון שהתנ"ך מיועד רק לאנשים דתיים, כפי שאפשר להבין מדבריו ברגע אחר), אבל סירובו המתמשך להתבגר הוא בהחלט חלק מקסמו הגדול.גבי ניצן מבלה בעירום נודיסטי במעיינות חמים במדינת נוואדה בארה"ב, משייט בספינת קזינו בין חיפה לקפריסין, מנסה לאתר בפנמה איזשהו מחוז חפץ מן הילדות ("אורגן ההיכלות המכושפים"), נקלע לאחת המסעדות היקרות בתבל (במגדל הכסף בפריז), מתמרח בבוץ כתום עם שבט הריינבו באוסטרליה, חוזר להודו בדרכון חדש (אחרי שכבר גורש ממנה פעם אחת), מוקסם מפורטוגל, מונה את תהילותיה של בואי (הכלבה שלו), עושה ספארי בקניה, ומוצא יופי של זולה בחצבני.ואלה רק חלק מראשי הפרקים של ספר שהעיקר בו הוא פנינים אינספור של שירת מציאות, נופים, אנשים. החל מטבילה בבריכת הגייזר הלוהטת: "היינו שקטים עוד רגע ארוך. מתבוננים בארנב החום שמצא מחסה מפני עיט מלאכותי מתחת לקיר הגייזר והרהרנו בגורלו של האיש הזקן שמת ממש כאן, ממש בשעה כזאת. 'מושלם', אמרנו לבסוף, כשקרן אחרונה של שמש נעלמה מאחורי הגבעות הסמוקות", ועד לשיר הפרחה הקפריסאית המושר על החוף, ובניגוד לפרחה שלנו ש"לא בא לה עליך" , לפרחה הקפריסאית בא על כולם, וגבי ניצן מצ טט את השיר שלה: "בא לה על הקיץ/בא לה על הים/עם ביקיני/עם חוטיני/בא לה על כולם/היא מזיזה את הישבן/הכל אצלה מוכן/בא לה שחבל על הזמן". לא יפה?ובאמצע פתאום נדחף גדי טאוב, מנופח כתמיד, יומרני, לוקה ברצינות יתר (שהיא ההפך מרצינות אמיתית) ומאשים את ניצן ברייגניזם ובתאצ'ריזם, ובמה לא, ואומר לנו ש"ספק אם ניצן מרגיש איזה דבר אכזרי הוא אומר, מפי המלך (ב"באדולינה"), ש'כל אחד יכול להיות מלך, כל אחד יכול להיות קורבן, הבחירה הקלה היא להיות קורבן'". אמירת אושר כל כך אלמנטרית, כל כך פשוטה (וצריך לשמוע, למשל, את נכי האולימפיאדות האלופים שלנו, שהחליטו לחיות, כדי להבין כמה היא נכונה), אבל גדי טאוב מתעקש לראות את העולם, כמו כל הסוציאליסטים המשעממים האלה, דרך השקל והקיצבאות של הביטוח הלאומי. הוא באמת לא מבין שהכישרון לאושר עובר דרך מקומות נפשיים אחרים לגמרי. הספר החדש של גבי ניצן (שאגב ממליץ לנו לא מעט גם על שיטות חסכוניות מאוד לחצות את העולם ­ למשל, בפולקסוואגן ישן במיוחד, בלי לישון בשום בית מלון) אולי יעזור לו להבין, בתנאי שלא יקרא אותו בלב קפוץ.כל זה לא אומר כמובן שהתוכנית הכלכלית של נתניהו היא לא מגעילה. היא כן מגעילה. אבל מה זה שייך לגבי ניצן?(גבי ניצן, "דיוטי פרי", הוצאת קשת, 283 עמ') גילן נגד יהוה המשורר מקסים גילן, בן דורם של זך ומוקד, הוא אחת הדמויות המיתולוגיות של השירה הישראלית בדור המדינה. זה האיש שגילה את יונה וולך (ולכן הקדישה לו את ספר שיריה הראשון, "דברים"); זה האיש שהיה עצור על ידי השב"כ תקופה ממושכת משום שגילה סודות מדינה הנוגעים להיעלמותו של מנהיג פוליטי במרוקו (בן ברקה או משהו כזה), זה האיש שהתרועע עם חוגי אש"ף בפריז בזמן שהדבר היה אסור לחלוטין, ועל כן לא יכול היה לחזור לארץ במשך שנים ארוכות. זה האיש שערך את "בול", שבועון פורנוגרפי צהוב וירוד, שהיה כעין חיקוי צעקני יותר וזול יותר של "העולם הזה".אני זוכר ערב אחד במועדון אחווה הקומוניסטי בת"א בשנת .1966 על הבמה היינו ארבעה: יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ ואני. ארבעה משוררים צעירים בערב שירה צעירה, ויונה וולך ארגנה מן הבמה איזושהי פעולת מחאה למען מקסים גילן שנעצר אז, ואסור אפילו היה להזכיר את העובדה שנעצר. נדמה לי שיונה וולך ביקשה שהקהל יעמוד על רגליו או משהו כזה. לא בלב שלם, אני מודה, נעניתי, אם בכלל, לקריאה ההיא של וולך.עברו שנים. מקסים גילן חזר לת"א מגלותו הפריזאית הממושכת. היום הוא מחלק את חייו בין ת"א לפריז, ומוציא כאן בארץ עיתון אידיאולוגי בשם "מיטען", משהו שמאלני קיצוני, דל תפוצה ועני מראה (כן, השם "מיטען" נועד להטיל עלינו פחד טרוריסטי קל).ולאורך כל השנים גילן לא הפסיק להיות משורר ולכתוב שירים (שזה לאו דווקא אותו דבר). והנה, אני מקבל עכשיו את ספר שיריו החדש, והמילים חיוניות כדרכן הגילנית. הנה הוא מתחרמן בגילו, בשיר משעשע ורענן, על בחורה בבר באשקלון:בבר סואן­קלידים, בבר­רובוט, באשקלוןערכתי מעין חיפוש בלי כל קלוןובלי תקוות לניצחוןאחר דלילה, הבחורהשליד הבר, חובבת­דלפקיתדפקה על הפורמאייקה, עיסקית ועניינית.הזמנתי לי את כוס הלענהאך למראה גופהקרוב, קרוב למבטי המשתאההומר משקה­המוות והפךברגע חד, כולו זכוכית­ופח,ליין­חיים אדום ומשובחשוב ושוב מבכה גילן את אהבתו לארץ, שנכזבה שוב ושוב. לכן הוא לועג לציוניזמים למיניהם. למי שחושב שאווירה של ארץ ישראל מבריא, ככתוב בתלמוד, מבטיח גילן הגולה: "אווירא דארץ מבריא/כמו סם משלשל". ואילו ת"א בעיניו נשארה אותה זונה שהייתה לפני שנות דור: "תל­אביב נשארה כמו שהית ה:/זונה בגרה להיות זונה גדולה". בהמשך השיר מכפיש גילן חסר האלוהים את אלוהים במילים מבחילות למדי, בסוג של חוסר טעם אופייני הפוקד אותו לפעמים: "יהוה בכל מקום. חסידיו גם./יהוה הצרעת של הארץ הזאת". ועם זאת, הבוטות של גילן מצחיקה אותי, ואני חייב להודות בפני עצמי שאני קורא אותו בעניין. לפעמים מגחך, לפעמים מזדהה, אבל תמיד לא משתעמם. איזושהי ממשות אמיתית, אפקטיבית, שהייתה בשירת שנות ה­,60 איכשהו שבה וחוזרת אלינו מבעד לשיריו של המשורר המהפכני המיושן, המעט עילג הזה, המבטיח לנו שאו­טו­טו ישראל עומדת לקרוס (ואני ממש לא מסכים איתו, ובוודאי לא מתוך נקודת המבט שלו). איך כתב פעם אהרן שבתאי בספר שיריו הראשון "חדר המורים" (בשיר שמוקד תמיד נהג לטעון כי גיבורו האמיתי הוא מקסים גילן): "אליאס שוורץ, אנרכו­סינדיקליסט, ב­21 עם מוסוליני/טינפת מרבדים". גילן ממשיך לטנף מרבדים ולשרוד, אנרכו­סינדיקליסט כתמיד. ועם זאת, רומנטיקן ורגשן ואסתטיקן: "תנו לי לחדור ללב הפרח, לב­של­אור/בתוך מבוך תעלומות, אדום­שחור". הנה, גילן הוא לא רק טינוף מרבדים, הוא גם יפהפיות הפרח. משורר.(מקסים גילן, "בבית קורס", שי רים, הוצאת מיטען, 109 עמ') פיליאס פוג הישראלי אמנם התפלאתי מעט כשתלמה אדמון טובת הטעם הספרותי (לזכותה אפשר לזקוף חלק נכבד מהצלחתם של שניים ממועמדי פרס ספיר השנה: אמיר גוטפרוינד ואבשלום קווה) בחרה דווקא בספר הלא­ספרותי הזה כמומלץ שלה לשבוע הספר, על פי רשימת ההמלצות שפורסמה ב"העיר" בשבוע שעבר, ובכל זאת מדובר אכן בספר ראוי, אם גם עיתונאי וחביב מיסודו, לא יותר.משה גלעד הוא פריק מסעות מיומן ולהוט, ששימש כעורך המגזין "מסע אחר" והיה גם עורך תוכניות בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. ומה יותר מסעות מהקפת העולם? לכן ייחד גלעד את ספר המסעות החדש והמרגש שלו לנוסעים הגדולים סביב העולם ­ החל ממגלאן שהיה הראשון שעשה את זה, עבור בפיליאס פוג, הגיבור הספרותי של ז'ול ורן ב"מסביב לעולם ב­80 יום" הבלתי נשכח שלו ועד ליורי גאגארין שהיה הראשון שהקיף את העולם בחללית.אלא שבהבדל מרושמי רשומות ספרותיים, הפועלים בעיקר מול מסך המחשב שלהם, משה גלעד נסע באופן ממשי לגמרי לכמה מן האתרים והאנשים הקשורים למסעות סביב העולם (וגם בנקודה עניינית זו אני חלוק על תלמה אדמון היקרה, שייחסה לו מסעות מחשב בלבד): הוא נסע לסאגרש שבפורטוגל, כי שם התחילו במאה ה ­15 המסעות לגילוי העולם (ובכלל, חלק מאוד מרכזי בין מגלי העולם תופסים כידוע יורדי הים הפורטוגלים, ממגלאן עד ואסקו דה גמא); הוא נסע לנמל סביליה שבספרד, משם התחיל מסעו של מגלאן, "מגלה העולמות הגדול ביותר שדרך אי פעם על כדור הארץ" (והיה, אגב, איש "צולע, כעסן, קשוח מאוד, הכי עקשן בעולם", כפי שמתאר אותו גלעד).אפילו בעניין גיבורו הדמיוני של ז'ול ורן לא ויתר גלעד, והגיע עד לביתו של הסופר בעיר הצרפתית אמיין, שם ראיין בהרחבה את ססיל הוטייה, מנהלת בית הסופר וצעירה יפה, שהניחה רגל על רגל, משכה קצת את חצאיתה והניחה לסופר שלנו לראיין אותה על פיליאס פוג של ז'ול ורן.עוד נקרא כאן, בין השאר, על דייב קונסט האמריקני, שהיה האדם הראשון שהקיף את העולם בהליכה; על מירוץ ה"ונדה גלוב" הצרפתי, תחרות בין 24 סירות חדישות להקפת העולם; על אשה אנגלייה צעירה ונמוכה, אלן מקארתור, שסיימה את מסעה סביב העולם בנמל צרפתי בשם לה סאבל, שם חיכה לה, בין השאר, מיודענו משה גלעד. ולא נפקד כאן מקומו של קפטן ג'ושוע סלוקוס, שהקיף את העולם במאה ה­19 "במסלול סהרורי לחלוטין" באמצעות סירה שקנה כגרוטאה ושיפץ בעצמו במשך שנים לצורך המסע הגדול מכולם; ועל טיסת ה"גראף צפלין", ספינת האוויר הענקית שהקיפה את העולם ב­.1929 ועוד ועוד. לנוסעי הנשמה בכל הגילים.(משה גלעד, "מועדון מקיפי העולם", בעקבות הנוסעים הגדולים, הוצאת מודן, 194 עמ') ארוחה אמריקנית דשנה זהו ספרו השני של טום וולף, הכוהן הגדול, הפשטני מעט והמחוספס מעט של הריאליזם בספרות האמריקנית, מחברו של רב המכר הענק "מדורת ההבלים", וגם הפעם אנחנו נכנסים לסיפור של כ­700 עמ', שאפשר להישאב אליו בהנאה לא מעטה, אם רק נשעה קצת את בקרת העידון העודפת שלנו.זהו רומן הבנוי על שני צירים אנושיים הנפגשים ביניהם ­ האחד הוא מיליונר מאטלנטה שבג'ורג'יה, יזם נדל"ן בעל חווה בגודל אמריקני, שהתחתן בנישואים שניים עם אשה צעירה ויפת שדיים, שלא בדיוק עומדת מאחוריו כשהוא מתחיל לקרוס בגלל איזושהי מגה­עיסקה כושלת שביצע, ומולו פועל אלים באחד ממפעלי המזון שלו, המגיע לכלא אמריקני נוראי, שורד שם, נמלט ממנו לאחר רעידת אדמה, והופך לחסיד של דת חדשה כלשהי (אמונה בזאוס או משהו כזה), שהמטיף שלה הוא מי אם לא אותו מיליונר, שפרש מן התאגיד שלו כדי להיהפך למטיף רוחני מן הסוג האמריקני. עם מנת החנטריש המוכרת ("אני מרגיש בתיאום מוחלט עם הטבע" וכאלה).יש משהו בטכניקת פרטי הפרטים הריאליסטית הזאת, הבולע אותך לתוכו, עם אבחנות אמריקניות חדות עין וגסות מסוג "משהו קורה לגברים שמגיעים לשנות ה­50 וה­60 של חייהם . קווי הלסת שלהם מתמוטטים, נמסים, כך שלחייהם מתחילות ליצור שלולית על צווארם". לא נעים. ולעומת זאת, "איך אמר מיקי מאנטל? הדבר הראשון שהוא מחפש אצל אישה אלה שוקיים טובות? אם השוקיים במצב טוב, יש סיכוי שגם הירכיים במצב טוב, ואם הירכיים במצב טוב, אז מה כבר יכול להיות רע בבטן שלה ובכל השאר? ולמרתה יש שוקיים טובות... אבל היא בכל זאת בת ,53 למען האל". דיבורים אמריקניים ­ כאלה, ואורי בלסם המצוין תרגם את זה היטב.(טום וולף, "גבר במלואו", תרגום: אורי בלסם, סדרת דברים בעריכת אלי הירש, הוצאת מודן, 693 עמ') האח של שינייד אל חצי אי מסתורי באירלנד הקרוי אינישאוון מתנקזים גורלותיהן של שלוש דמויות הרוסות למחצה: האחת היא אלן דונלי (ולא קונלי, כפי שכתוב כאן על הכריכה האחורית), אישה אלגנטית בגיל העמידה, החולה בסרטן הלבלב, ומבקשת למצוא את האם הביולוגית שלה, שאיננה מעוניינת בקשר איתה; הדמות השנייה היא מפקח משטרה מדבלין בעל דיבור גס ולב רך, "אירי נאה בעל חוש הומור", כפי שמגדירה אותו אלן לעצמה. שמו מרטין אייקן, בנו נהרג בתאונת דרכים, גרושתו משוחחת עם רוחות רפאים, והוא עצמו שוטר שמעשן חשיש לפעמים. המפקח נתקל באלן הזרה כשהיא מתמוטטת ברחוב בדבלין, וחייהם נקשרים זה בזה מאוחר יותר בדרכה המפותלת של המשיכה המינית (הוא אומר לה מיד את כל האמת, היא משקרת אותו).הדמות השלישית היא בעלה של אלן, מנתח פלסטי עשיר בניו יורק, הבוגד באשתו (והיא יודעת את זה: "עלה מאצבעותיו ריח קלוש אך מובהק של קונדום"), ובכל זאת הוא כרוך אחריה, וכשהיא נעלמת הוא נזכר באיזשהו מכר ביסקסואלי ותוהה: "האם אשתו ברחה עם אנרכיסט דו­מיני? אולי היא מזדיינת איפשהו עם זבל לבן, לא­זכר ולא­נקבה". מחשבות של מנתח פלסטי שמקצועו מזמן לו לא מעט מפגשים מרתקים וגם הפתעות פה ושם.כך, למשל, כשמתדפקת על דלת מרפאתו בחורה אסיאנית יפהפייה הוא מת להשכיב אותה, ומתחיל בניחוש כושל על סיבת בואה אליו. הוא מנחש שיש איזשהו רפיון שהיא רוצה לתקן בתחת שלה, אבל היא שולפת כרטיס ביקור ומסבירה לו שהיא עורכת דין שנשלחה מטעם אשתו כדי להגיש נגדו תביעת גירושים על סך ארבעה מיליון וחצי דולר. גם הוא יגיע בסופו של דבר לחצי האי אינישאוון, בניסיון להחזיר אליו את אשתו.בסך הכל רומן רומנטי מותחני, טרגי­קומי, הנקרא בריתוק, אף כי לא הייתי מגדיר את כתיבתו של אוקונור כ"גאונית" (היא הרבה פחות מזה), כפי שמצוטט ה"סאנדיי אינדיפנדנט" על הכריכה, וגם לא הייתי מכתיר את הרומן הטרגי­קומי הזה "קומדיה שחורה" כפי שמצוטט כאן ה"טיימס" הלונדוני. כובד הסבל האנושי כאן הוא הרבה יותר מדי ממשי מכדי להגדירו כ"קומדיה". אתם רואים, אפילו המבקרים הבריטיים לא תמיד מדייקים.(ג'וזף אוקונור, "בחזרה לאינישאוון", תרגום: מיכאל דק, הוצאת זמורה­ביתן, 488 עמ')