האחד עוד לא נראה בתולדות הקולנוע סרט כמו "תיבה רוסית" מאיר שניצר 11/07/03 לא בכל שנה, וגם לא בכל עשור, יכול סוקר סרטים לנסח את רצף המילים "טרם נראה כמותו בתולדות הקולנוע". סרטו של אלכסנדר סוקורוב, "תיבה רוסית", מספק הזדמנות נדירה להתאמן על הקלדה נכונה של הרצף הנ"ל. שכן "תיבה רוסית" מכיל בתוכו את יחידת הצילום, שוט, הארוכה ביותר מאז ומעולם. בעצם, הסרט כולו, 96 דקות אורכו, הינו שוט בודד אחד. שיא טכני שאין לשוברו. מפגן של מיומנות עילאית המתרגם את עצמו לערכים אמנותיים יחידי סגולה.סוקורוב, מהבולטים שבקולנוענים הפועלים כיום בתבל, ובוודאי "הרוחני" שבהם ­ ויעידו על כך סרטיו "ימי המאפליה", "אם ובנה" ו"דולצ'ה" ­ משיג ב"תיבה רוסית" הישג שאינו רק טכני ואמנותי, כי אם גם רפואי. שכן התנהלותו של סרט, שאין בו עריכה בכלל והדברים זורמים וזורמים וזורמים מאליהם, יוצרת בסופו של דבר אצל הצופה תחושה של עצירת נשימה. ובחסות החושך באולם ההקרנה והנסיונות המתמידים לפענח את העלילה הסוקורובית הסתומה, מותר להניח שגם אקט עצירת הנשימה של הצופים שובר שיאים אישיים בלתי מבוטלים.הסיטואציה פשוטה. במאי סרטים עלום מעיני הצופה, חודר ביחד עם בן לוויה משונה משהו לתוך מוזיאון ארמיטאז' שבסנט פטרבורג, המכיל למעלה ממיליון יצירות אמנות ושימש בעבר כמשכנם של הצארים לבית רומנוב. לכאורה, החדירה הנועזת אל תוככי המוזיאון בליווי מצלמה ניידת מאוד, נועדה לתעד את שכיות החמדה האצורות במקום. למעשה, הסיור המודרך והמצולם הופך לעיון ויזואלי בקורותיה של רוסיה מאז ימי שלטונו של פטר הגדול. מובן מאליו שהתמצאות מוקדמת בתולדות האמנות וידע בסיסי מוצק בהיסטוריה של רוסיה, יכולים לסייע לצופה ב"תיבה רוסית" לפענח את מגוון תמרורי הדרך המתוחכמים, שפוזרו לאורך המסלול הארוך והבלתי קטוע בכוונה תחילה, שבו עוברת המצלמה החטטנית.על מנת להשיג את השיא הטכני המתבטא באורכו של השוט, הפקיד סוקורוב את המצלמה בזרועותיו של טילמן בוטנר הגרמני, מי שבעבר תיזז כבר את הפריים ב"ראן לולה, ראן". בוטנר, מחובר למצלמת סטדיקאם (סוג של מצלמה הקשורה פיזית לגופו של הצלם), עשה את מלאכתו הווירטואוזית כשהוא משתמש במצלמת וידאו הפועלת בטכניקת היי­דפינישן, שמבטיחה צמצום פערים בין התוצאות של צילום בווידאו ובין הקרנתו בפילם של המוצר המוגמר.עם כל הכבוד למפרט הטכני החשוב מעין כמותו, חובה לציין ש"תיבה רוסית" הוא קודם כל חוויה רוחנית, שלוקחת בחשבון אלמנטים של פיענוח היסטורי, האמורים לעצב את תמונת העולם של היוצר סוקורוב. מודרכים על ידי המחשבה הנוסטלגית (או הריאקציונרית) שהעולם של פעם היה טוב ויפה הרבה יותר, מתהלכים סוקורוב והמלווה המסתורי שלו בתוך מחוזות העבר ומציגים למצלמה חזות מתעתעת של יופי והדר אריסטוקרטי, שמהם נופו החוצה כל פשוטי העם, הרעבים, המיואשים והקופאים מקור.הדגש ששמים גיבורי הסרט ­ הקולנוען המציצן והמדריך שלו בתוך הארמיטאז' ­ על המעמד השליט והנהנה כמבטא היחידי של המולדת הרוסית, הוא בעייתי, אם לנקוט בלשון המעטה. אך התוצאה החזותית המרהיבה, שכוללת כמה מהתמונות היפות ביותר שנראו אי פעם בקולנוע, מסייעת בשיכוך חלקי של האידאולוגיה השנויה במחלוקת.בהנחה שהקולנוען הנסתר, שרק קולו נשמע ממלמל ברקע (זוהי הקלטת הקול של סוקורוב עצמו) מוכר היטב לצרכני הסרטים, הרי שגם זהותו של המלווה ידועה, לפחות להיסטוריונים. זהו המרקיז אסטולף דה קוסטין, שפעל כדיפלומט צרפתי בתחילת המאה ה­19 ונמנה עם הצוות של קונגרס וינה, שעיצב מחדש את גבולות אירופה הפוסט­נפוליאוניות. אומנם אין זה ברור איך הוא בדיוק מתחבר אל שושלת הצאר ב"תיבה רוסית", אבל זה גם לא ממש חשוב.בסלאלום שהמצלמה מחליקה בו בין אולמות הארמיטאז', נתקלים הקולנוען והמרקיז בסצנות שונות מתולדותיה של אמא רוסיה. באחת מהן נראה פטר הגדול כשהוא מצליף בגנרל מצבאו; סצנה אחרת עוקבת אחר קתרינה הגדולה, שמאבדת את קור רוחה במהלך חזרה מוזיקלית; בסצנה שלישית משוחזר מעמד בקשת המחילה של בית המלוכה הפרסי מהקיסר הרוסי. סצנה זו מתארת את נכדו של השאה ששלט בפרס באמצע המאה ה­19 מגיע לארמון הצאר ניקולאי הראשון על מנת שזה ימחל לבני העם הפרסי, על רצח דיפלומט רוסי בטהרן. הקולנוען והמרקיז אף משתתפים בוויכוח ערני על אודות הדומה והשונה ביצירותיהם של הציירים הפלמים הגדולים ואן דייק ורובנס ואפילו מצטרפים לארוחת בוקר עם הנסיכה הצעירה אנסטסיה, שלימים תיחשב כשריד החי האחרון לשושלת בית רומנוב.שיאו של הסיור המודרך הוא נשף מלכותי, שערך ב­1913 אביה של אנסטסיה, הצאר ניקולאי השני, שמאוחר יותר סולק מהשלטון ואף נרצח ביחד עם בני משפחתו על ידי הקומוניסטים. סצנת הנשף, לה שותפים למעלה מ­1000 שחקנים וניצבים, כולל המנצח הנודע ואלרי גרגייב ותזמו רת קירוב שלו, עולה בסוגה על כל מתחרותיה לאורך 108 שנות קולנוע. גם מבלי לצפות בכל 200 ומשהו הסרטים הארוכים והקצרים והתיעודיים שמרכיבים השנה את רפרטואר ההקרנות של פסטיבל ירושלים, מותר לקבוע ש"תיבה רוסית" הוא הטוב שבהם. התליין בדיכי אם "תיבה רוסית" מבכה את קץ האימפריה של הצאר, הרי "העפיפון", גם הוא סרט מתוצרת רוסיה, מתמקד בחרחורי הגסיסה של האימפריה הסובייטית, שירשה את שלטון הברזל של בית רומנוב. "העפיפון", סרטו העלילתי הראשון של אלכסיי מוראדוב, שעבד עד כה בטלוויזיה, מתאר יומיום אפרורי בחייו של תליין העובד בשירות השלטון הקומוניסטי. הימים הם ימי הקריסה של משטר הפרסטרויקה של גורבצ'וב והמקום הוא עיירה נידחת, שתערובת מוכרת היטב של שתיינים מבוגרים ונוער עברייני מכתיבים לה את האג'נדה היומית (ובעיקר הלילית).בקרוב ייצא התליין לפנסיה. שהרי המשטר האדום יסולק מהקרמלין ועונש המוות יבוטל ברוסיה. אך בינתיים עליו לקום מידי בוקר אל הייאוש, אל אשתו המנוכרת ואל בנו האהוב, שנכות קשה פוגמת באיכות חייו האומללים גם כך. יכולתו של הבמאי מוראדוב לתאר בתמציתיות סגפנית, מלובה בצילום שצבעוניותו עכורה בכוונה תחילה, את המציאות שהמוות יאה לה, היא סוג של כישרון גדול בחיבור אלגיות ורקוויאמים נוגים.ביניים עוללים משגלי גם אצל האימפריה המנצחת, האמריקנית, זו שהדבירה את המתחרה האדומה שלה, העסקים לא ממש עשר. הבמאים לארי קלארק ואד לחמן חברו יחד ליצירת "קן פארק" מעורר החלחלה, שהוא משא התרסה וזעם כנגד חברת הטרף הקרוייה אמריקה הקפיטליסטית. קלארק ולחמן מתארים נוער הגדל בעיירה במרכז קליפורניה עם קו אופק הכולל רק ביטוי אישי פרוורטי. ביטוי שאינו אלא פועל יוצא מקללת התנהגות הוריהם של המתבגרים הנואשים."קן פארק" מתאר חמישה כאלה. אחד ששוחט את סבא וסבתא שלו. שני שנופל קורבן להתעללות מינית מצד אביו האלים. שלישית שנוקמת באביה המניאק באמצעות אורגיות עם הבנים מהכיתה שלה. ועוד אחד, שמדלג בין מיטתה של מלכת הכיתה הבלונדינית לבין מיטת האמא שלה. וחמישי, קן פארק שמו, שמפוצץ לעצמו את המוח ורסיסים מהחומר האפור ניתזים על המצלמה.קלארק, שנודע בסרטים כמו Kids"" ו"ילד רע", המשקפים עולם רוחני דומה ל"קן פארק" ולחמן, בדרך כלל צלם מצטיין (שצילם בין היתר את "הרחק מגן עדן"), מצעידים הפעם יצירה קשה לעיכול, שהינה הכלאה בין נבואות הזעף של ירמיהו, סרט פורנו קשה וסנאף מובי. אגב, בבריטניה ובאוסטרליה נאסרה לאחרונה הק רנתו המסחרית של הסרט הזה, שחובה לצפות בו ולו כדי להבין מאיפה נובטת בורות תהומית ואלימות נטולת קרקעית, כמו זו שהחברה הישראלית, ולא רק האמריקנית, מתהדרת בהן. אבא גנוב גם באתונה מתבגרים קשה. אך "פרידות קשות", שמתמקד בכך, אינו הולך על הקולקטיבי ומעדיף להיצמד לסיפור האישי הקטן. זהו סרט הבכורה של פאני פאנאיוטופולוס ומורגשת בו טביעת יד ייחודית ומרגשת. הסיפור עוקב אחר ילד בן עשר, שאינו מוכן לקבל את בשורת מות אביו וממשיך לתפקד כאילו החיים כלל לא השתנו מאז טמנו את אבא עמוק באדמה.זמן העלילה הוא סוף שנות ה­60. המשטר הפאשיסטי של הקולונלים שולט ביוון ואבי המשפחה, סוכן מוצרי אלקטרוניקה, נהרג בתאונת דרכים. הוא איננו מתהלך עוד על פני האדמה ובשל כך אשתו, בנו הבכור, אמו ואחיו נעטפים באבלם. רק אליאס הקטן מוסיף להמתין לאבא, שבטח רק הסתלק לו לצרכי עסקיו, אבא אהוב שהבטיח לשבת לצדו, כדי לצפות יחד עימו בנחיתת האדם הראשון על הירח. אליאס, מודע לכך שהסתלקות אביו פירושה גם קץ הילדות שלו, חש צורך לדחות את תהליך ההתבגרות, תוך שאינו משלים עם האובדן ומביך בכך את כל סובביו, כשהוא מוציא את האוויר מטקסי האבלות שלהם. פאנאיוטופולוס משכילה לטוות קווי עלילה משניים רבים, שמעמיקים את המאבק הפנימי המתחולל בתוך נפשו של הילד והופכים את "פרידות קשות" לסרט התבגרות פיוטי, שנזהר מהתפרצויות מלודרמטיות, מהסוג שאיפיין, למשל, את "כנפיים שבורות" הישראלי. דייג אוהב טונה? הים התיכון, במאית פייטנית וטכסים של חניכה והתבגרות, הינם גם הציר של "האי" המצויין, סרטה של קוסטנצה קאטריו האיטלקית, שעשה לעצמו שם טוב בפסטיבל קאן האחרון. קאטריו מרחיקה עדותה עד לחופיו של אי וולקני הסמוך לסיציליה, שפרנסת מרבית תושביו עומדת על דיג טונה.הבמאית בעלת המגע המעודן, מציבה במרכז הסיפור את טורי בן ה­14 ואת אחותו הקטנה תרזה, שמעריצה אותו עד בלי די. טורי מתבגר באופן חולמני, אם לא עגמומי. תרזה הצחקנית והפעלתנית הינה האיזון הוויטאלי לצער העולם האופף את אחיה וכצמד הם משלימים זה את זו. עד שמגיעה לאי אורחת מהיבשת האיטלקית ומפירה באחת את שיווי המשקל החברתי בתוכו פועלת חברת הנעורים הסיציליאנית.האורחת, בת 13 וחצי, הופכת מטרה לתרנגולים הצעירים. הסובלת העיקרית היא תרזה, שנזנחת על ידי כולם והכי חשוב על ידי אחיה האהוב טורי. הלה נוהה, כמו הנערים האחרים, אחר ניצני השדיים של הנערה מאיטליה. הפינג פונג המתנהל בין האחות הפספוסית, אך הנחרצת להגן על אהבתה הגדולה, לבין אחיה, מושא האהבה הזו, משורטט ביד של משוררת.לצד סצנות בהן הרגשנות כבושה היטב, מיטיבה קאטריו להנציח את ח יי היומיום של דייגי האי. מעמד השיא בסרט מתעד דיג טונה, שבמהלכו פוצעת להקת דייגים את דגי הענק, על מנת לרוקן את הדם מתוך גופם ובתוך כך לסלק את כוח ההתנגדות של יצורים ימיים מגודלים אלה. הסצנה הזו מזכירה, ולא במקרה, את "האדמה רועדת", יצירת המופת של לוקינו ויסקונטי מסוף שנות ה­40, שהחדירה לתודעה הקולקטיבית האיטלקית את קשיי הקיום של דייגי סיציליה. מהבחינה הזו, דומה "האי" לסרט איטלקי אחר, "רספירו" שמו, שבקרוב עולה בהקרנות מסחריות בארץ.