מתחזק את הרעש המטאלי סצנת המטאל הישראלית חיה, נוהמת ואפילו מייצאת את הפיגועים לחו"ל שי להב 17/07/03 בגיל 34 המופלג בכיר המדור הבין שכבר לא ימצא מענה לחידות הגדולות של היקום. קושיות כמו: האם יש חיים אחרי המוות? הייתכן שעל המאדים מתרוצצים חוצנים חביבים עם עין אחת? איך אמור עיתונאי מוזיקה ישראלי לגמור את החודש? ובאמצעות איזה איבר גוף אורן ניסים מבקיע שערים? אבל מעל כל אלה מאפילה שאלה אחת מטרידה במיוחד: איך, לעזאזל, אפשר לאהוב רוק כבד? הלא מדובר בחבורות אינפנטיליות של גברים עולי ימים, המתעקשים להיאנח, להתאפר בכבדות, לדבר על יחסים עם השטן, ובאופן כללי להמיט קלון על המין הגברי בכלל, ועל חובבי הגיטרות בפרט. א­מ­מה, שככל שאני פוגש יותר אנשים המעורבים בסצנה התמהונית הזו (כמוזיקאים סלאש מעריצים), כך אני מתרשם שמדובר באנשים אינטליגנטים, חובבי מוזיקה מושבעים וכאלה שאינם נוטים לשחוט חתולות בזמנם הפנוי. אורון תנעמי, ,25 אחד מהמנועים המרכזיים בעולם המטאל הישראלי (אל תגחכו, חכו להמשך), מייצג את הקביעה האחרונה נאמנה. בחור שקול, הגיוני וחביב, שבלילה אוהב ללבוש שחור, להתעטף בברזלים ולדקלם משפטים בגותית עתיקה. תנעמי מארגן באופן קבוע ערבים של הרכבי מטאל מקומיים הנערכים אחת לחודשבמועדון תמונע בת"א. בשישבת הבא יתקיים באותו מועדון פסטיבל רעש, שחוגג כבר שנה שלישית להקמתו. יום שישי, שייערך בידי תנעמי, יוקדש להרכבי מטאל (אמסטפ, refezteB ואקליפס), ואילו בשבת יעלו ויבואו אנשי הפאנק רוק/סרף/פופ והפלופ (כאוס רבאק, אסטרוגליידס והשפן הנכון), בעריכתו של שי רחמן. הזדמנות מצוינת לתהות על קנקנו של ז'אנר מוזיקלי שקיים פער גדול ומצער בין מידת הכיסוי התקשורתי שלו (האפסית, יש לומר) לבין מידת הפופולריות שלה הוא זוכה בפועל. "בישראל פועלים כרגע חמישה הרכבי מטאל רציניים", מסביר תנעמי, "רציניים במובן הזה שהם חתומים בלייבלים גדולים בחו"ל. חוץ מהם, יש יותר מ­30 הרכבים אחרים שמופיעים על בסיס קבוע. האירוע החודשי שאני מרים בתמונע כולל ארבעה הרכבים מתחלפים ומושך כמה מאות צופים. אירוע גדול, כמו הופעה של להקת המטאל הפולנית redaV, שהיה פה לפני חודש, משך יותר מאלף צופים". ­ רגע, רגע, מ'זתומרת להקת מטאל פולנית? מה הם עושים, שוחטים חתול ואז נאנחים שהם לא מרגישים טוב? ואיך בכלל שמעו עליהם בארץ? "מה, אתה לא מכיר את redaV? הם קיימים כבר מתחילת שנות ה­,80 להקה ידועה בכל העולם. יש היום באירופה כמה חברות תקליטים גדולות שמתעסקות רק במטאל, והרכב שחתום בחברה כזו מצליח להתפרסם בכל מקום. ככה זה גם עם redaV. כמה מפיצים מייבאים דיסקים כאלה לישראל, ובכל חנות תקליטים שמכבדת את עצמה תמצא היום סקשן של מטאל". מי שחושב (כמוני) שמטאל, או רוק כבד, הוא סגנון אחיד והומוגני, לוקה בבורות קשה. סצנת המטאל מחולקת לתת קבוצות, שהחלוקה ביניהן נשמרת בקנאות כמעט דתית בידי המעריצים. תנעמי נותן בהן סימנים: "הסגנונות המרכזיים הם דת', טראש ובלאק מטאל. הבלאק מטאל הגיע מסקנדינביה. הוא מתעסק במיתולוגיה הנורדית, עם זיקה חזקה לשטניזם, והיה חזק מאוד בתחילת שנות ה­.90 בחמש השנים האחרונות הכל התחיל להתברר כמשחק אחד גדול של כל הלהקות, לא אידיאולוגיה אמיתית. גם המוזיקה הפכה בהתאמה ליותר אמנותית. הם הכניסו אפילו קלידים, לא ייאמן. הדת' מטאל קרוי על שם להקה אמריקנית בשם htaeD, שהוקמה בשנת ,1983 בראשות הסולן הנערץ צ'אק שולדימר. הוא כבר מת, אגב. כמו שם הלהקה. השירה בדת' מזכירה יותר נהמה, וזה הדבר שהכי מקשה על מי שלא מכיר מטאל להתחבר אליו. מניסיון, צריך להיכנס לזה בהדרגה, ואז זה מדבק. הטראש מטאל הוא האב הרוחני של הדת'. טראש בא מ'טראשינג', שם של צורת נגינה על גיטרה, ומדובר בז'אנר יותר קליט ומסחרי. מטאליקה, נגיד, עשתה טראש מטאל לייט. הסגנון הכי חדש נקרא latem un, והוא בעצם מאוד מסחרי ונגיש. יחסית, כמובן. ההרכבים שיופיעו בפסטיבל רעש, כמו refezteB, שייכים לסגנון הזה". האבות המייסדים של סצנת המטאל בארץ הם, כמובן, להקת melaS המיתולוגית, שנוסדה כבר בשנת ,1984 ו­ dnaL dnahprO, להקה בת­ימית מצליחה, שמכה גלים בעיקר בארצות ערב. לא מאמינים? תגלשו באתר שלהם ותקבלו פידבקים עצבניים מדובאי. בטורקיה מדובר כבר בהיסטריה רבתי. "כל מטאליסט שמכבד את עצמו בחו"ל מכיר את שני השמות האלה, ויודע לקשר אותם לישראל", טוען תנעמי, ומוסיף לרשימת ההצלחות בחו"ל גם את האחות הצעירה, yerG lanretE, שמקליטה כרגע בשוודיה עם מפיק על מקומי. ­ יש בלהקות האלה אלמנטים ישראליים בכלל? על מה הן שרות? "קודם כל, הרוב המוחלט שר באנגלית. מטאל בעברית זה פשוט כמו בשר וחלב. הטקסטים דווקא כן מתייחסים לאקטואליה שלנו. melaS, למשל, שרים הרבה על פיגועים, על המצב וכו'". אחת הבעיות המרכזיות של המטאל בארץקשורה בדימוי הקהל. שני מקרים וחצי של השתייכות לכת השטן, אי שם בשנות ה­,90 הצליחו להכתים ז'אנר שלם. את תנעמי זה מרגיז: "הקהל שלנו נראה אולי קשוח, אבל בתכל'ס, כולם ילדים טובים. אין יותר בלגן כמו שהיה פעם, ובארץ, עד כמה שאני יודע, כבר לא קיימות יותר כתות שטן. הגיל הממוצע של הקהל נע בין 16 ל­.24 יש גם בנות, לא מעט. משהו ביחס של 40­60 לטובת הבנים. מדובר בקהילה מאוד מגובשת, שבה כולם מכירים את כולם. בעיקר בגלל האינטרנט, שיש בו שני פורומים שמרכזים את כל אנשי המטאל בארץ. הצפון זה מרכז מאוד רציני של אנשים בעניין. אני עצמי קרייתי, והקריות תמיד היו מרכז מטאליסטי. כשמארגנים ערבי מטאל, מארגנים במקביל גם הסעות לכל הארץ. נהריה, הקריות, חיפה. זו ממש משפחה". ­ העלייה מרוסיה, שבה הרוק הכבד דומיננטי מאוד, עזרה לכם בהגדלת המשפחה? "עוד לא. יש עדיין הפרדה מאוד ברורה בין רוסים וישראלים, גם מבחינת קהל וגם מבחינת הרכבים. אבל זה הולך ונהיה מטושטש. יש, למשל, הרכב בשם ערפל שמורכב מרוסים, אבל מושך גם קהל ישראלי". ­ תגיד, מה לבחור נחמד כמוך ולכל הרעש הזה? (צוחק) "אני במטאל מאז שהייתי בן .14לפני כמה שנים הפסקתי עם זה לגמרי, לשנתיים, והייתי בעניין של אלקטרוני. יום אחד שלחו לי שיר מטאלי למחשב והקשבתי לו. מה שהוא עשה לי בשלוש דקות, שנתיים של אלקטרוני לא דגדגו לי אפילו. העוצמה, הגיטרות, הטוטאליות. זה החזיר לי את החלום. החלום הוא לקדם את המטאל בארץ, ככה שיזכה בכבוד כמו שיש לו בכל העולם". ד רק עם אופנוע לפני שנרד לעומק העניין, הרשו לי לפתוח דווקא בקנקן. בכל זאת, במושיק עפיה עסקינן. בקיצור נמרץ, החלום המתוק מצולם על העטיפה כשהוא חנוט בחולצה צמודה, עם גבות עבותות ועם רעמת שיער המשוחה לאחור בשמן ברקס. כל הכבודה הזו שעונה על גבי הארלי דייווידסון אימתני, וזוכה לצבעי שחור­לבן אופנתיים עם טאץ' נוסטלגי. מזכיר לכם מישהו? ברור. אבל מבט חטוף בפינתה הימנית העליונה של התמונה מחזיר אותנו ללבנט. ג'יימס דין, ג'יימס דין, אבל עם "בס"ד". מושיק עפיה הוא מהמובילים הבולטים בז'אנר ההולך ומתפתח של זמרים מזרחיים צעירים, שמשקיעים את מרב המאמצים באקטים דוגמניים ובטיפוח סביבתי. מאז שהוא וקובי פרץ נכנסו לזירה, דומה כי כל מסלסל בתחילת דרכו פורץ, בראשית ובראשונה, במריטת שיער הגוף ובזריעת פסים בשיער שמעל הפרצוף, הרבה לפני השיעור הראשון שלו בפיתוח קול. אם בעבר כל זמר מזרחי טיפוסי בורך בחולצת כפתורים צמודה, החושפת סוודר ציוני הולם באזור התליון, הרי שהיום ניתן למצוא שם רק שיירים של שעווה. בהיבט החברתי, מדובר דווקא בשינוי מבורך. הנה, אפילו כוכבי הזמר המזרחי, השפיץ שבחוד השוביניזם הישראלי, התמכרו לסדרות טיפוח מפנקות. בפרק הבא הם עוד עלולים לגלות את הצד הנשי שבהם, ואז ­ רק אלוהים ישמור. האמת היא שלאור מראם המוזנח של חלק נכבד מנציגי הרוק הישראלי, לא יזיק שעפיה יעביר קורסים מרוכזים לסטיילינג בבית אקו"ם. הבעיה היא שגם המוזיקה המזרחית עצמה החלה להישמע כמו המראה של עפיה על העטיפה. נוצצת, מופקת היטב ומקצועית, אבל נטולת כל ייחוד או נשמה. "יש לי אותך" הוא האלבום שאמור לקצור את זרעי התהילה שהניח הזמר בימי "חלום מתוק". ככזה לא תמצאו בו טיפה של תעוזה אמנותית או ניסיון להגיד משהו מעניין באמת. עפיה וחבר מנהליו הלכו כאן עד הסוף עם קונספט ה"ללכת על בטוח". מתוך עשרה שירים, ארבעה הם יווניים מוכרים שזכו לתרגום. גם השאר תפורים בדיוק על פי הנוסחה המוכרת עד לעייפה. פה שיר חאפלה, שם שיר נוגה על אהבה נכזבת, ובכל מקום הבזקים אלקטרוניים צבעוניים מתחום המועדונים. בכל הנוגע לרמה מקצועית, נעשתה כאן עבודה מכובדת בהחלט. העיבודים עשירים ומגוונים, עפיה שר מצוין ויש לו נוכחות קולית מרשימה, ואפילו הטקסטים מתעלים מעל מי האפסיים של הז'אנר. בדרך כלל. "צאו לי מהווריד", היוצא מהכלל, נשמע כמו פרודיה על הפרודיה של הזמר קוקו. "צאו לי מהווריד, אין גאלה על הסקאלה", שר עפיה ברצינות תהומית, משל היה מדובר בביאליק, "אני עושה חיים, לא מעניין אותי מה הלאה". שומעים. אבל בסך הכל, כאמור, מדובר במוצר שעובר יפה בכל הנוגע לסאונד, להפקה ולרמת נגינה. טוב, חוכמה קטנה כשיש לך את סינגולדה, אשר פדי, אבי יפרח, יהודה קיסר, אילמז ואריס. נכון להיום אין כבר צורך לערוך רשימת קרדיטים מסודרת כשמוציאים אלבום מזרחי חדש. הרי השמות ממילא לא מתחלפים. לעולם. מה הם עושים, כל החבר'ה האלה, דופקים 20 הקלטות ביום? סידרו להם, לפחות, כיסאות נוחים באולפן? האם גיטריסט כמו סינגולדה זוכר בכלל את מי הוא ליווה לפני חמש דקות, או איפה, לעזאזל, הוא הניח את האלפייה שקיבל אחרי הטייק האחרון? עזבו, זה כבר לכתבה אחרת. בכל מקרה, הפחדנות של האלבום החדש בולטת במיוחד על רקע שני השירים שנתרמו לו בידי איתי זילברשטיין ומאיר עמר, הלא הם נערי רפול. שתי היציאות המשובחות ביותר בדיסק שמרחפות הרבה מעל לאפור הכללי. דווקא שיתוף פעולה עם יוצרים שאינם משתייכים להארד קור של המזרחי עושה לעפיה טוב. נקווה שבאלבום הבא התעוזה שלו לא תתמצה בהישענות על הארלי דייווידסון.