אינדיאנה ג'ונס בהרפתקת סלע קיומנו בדיקה סיסמית מסתורית שנערכה באחרונה לקיר עתיק בסמוך לנקבת השילוח הפריחה שמועה שמאחוריו מסתתרים כלי הזהב של בית המקדש. מרדכי חיימוביץ ואריה בנדר יצאו לחפש את הזהב מרדכי חיימוביץ ואריה בנדר 01/08/03 ירושלים, שנת 1911, שעת חצות. אנשיו של קפטן פארקר פושטים על הר הבית. חופרים באורוות שלמה,נוברים בבאר הרוחות. מנסים לגלות את האוצרות האבודים של בית המקדש. אחרי תשעה לילות רצופים בהר הם עדיין לא בטוחים שיש בידם משהו. הם רוצים להמשיך, אבל שומר המסגד מפתיע אותם. הם נסים על אתיהם ומקושיהם. האם יצאו בידיים ריקות? "בא מוסלמי אחד אצל המופתי", דיווח אז העיתון "החרות", "ויספר לו כי הוא ראה בעיניו בלילה אנשים יוצאים ממסגד עומאר נושאים שקים".ירושלים רוחשת שמועות. אומרים שהמשלחת עזבה ובאמתחתה עשר תיבות גדושות בכל טוב המקדש. המטה של משה, ארון הברית, המנורה, כלי המקדש, כתר שלמה המלך, טבעתו וחרבו, כתבי יד המעידים על מסע הלילה של מוחמד, מסמכים המבטיחים את שובו של ישו. פארקר מכחיש הכל. טוען שיצא ריק מההר. מסביר שהפסיק לחפור מפני שהחורף היה גשום והבוץ היה עיקש. אבל הקפטן מונטגיו בראונלו פארקר, שנפצע ועוטר במלחמת הבורים, מפסיד את הקרב על הר הבית. מרגע שמתגלה עבודת המשלחת בהר, גועשת ירושלים. מהומות משתוללות. יהודים, מוסלמים ונוצרים זועמים על חילול הקודש. פארקר ואנשיו נאלצים להפסיק את החפירות גם בעיר דוד. הם נסים על יאכטה לאנגליה, משאירים מאחוריהם מקטרת ושני דליים מחלידים. תיבת קסמים אנחנו עמוק באדמה, ליד דלייו המחלידים של פארקר. הם עמוסי בטון שהתאבן משנים. נשענים זה על זה. נראה כאילו מישהו ירד לרגע לשטוף פנים בגיחון ועוד רגע יחזור לעבודה. אם פארקר היה ההשראה ל"אינדיאנה ג'ונס", הרי הדליים החלודים שלו זועקים לסרט המשך. אולי "אינדיאנה ג'ונס והבריחה מהר הבית". "ננסה לשכנע את ספילברג לעשות כאן את 'אינדיאנה ג'ונס' הבא", יאמר לנו ניסן חקשורי מהממנים הכבדים של העבודות בעיר דוד, "כאן זה הדבר האמיתי. המקור. הכל מתחבר במקום הזה".באנו לעיר דוד בעקבות השמועה. לא מזמן סיירה שם סיעת הליכוד. מישהו סיפר להם כי בדיקה סיסמית העלתה אפשרות שמאחורי קיר מסתתרות מתכות אצילות, לשון נקייה לזהב. עמדנו מול הקיר, לא רחוק מנקבת השילוח, ומצאנו רק סדק. אומרים שהולנדי אחד, אולי בן דמותו של פארקר, מממן את החיפושים אחר האוצרות. אבל עצם ההשתעשעות במילים כמו "מתכות אצילות", "זהב", "כלים של בית המקדש" גרם לאדרנלין העיתונאי להלום ברקות. בהמשך יתברר כי לא רק ברקותינו הולם האדרנלין. גם הממשלה, כלומר משרד המדע, מתכוון להגיש סיוע למצוא את האוצרות. לעשות בדיקות שאולי יובילו אל המנהר ה שתוביל אל ההר, שתוביל אל האוצר (ראה מסגרת).מה שנותר בינתיים זה לדבר עם עיר דוד. והדיבור איתה צפוף. כל יום מתגלה כאן משהו. רק ביומיים שבהם היינו נמצאו נתח מרצפת פסיפס ומערה שמובילה לשלושה חללים. ב­150 השנים האחרונות היו פה 12 משלחות חפירה. אנגלים, גרמנים, צרפתים ונדמה שהכל עוד לפנינו. שתיקת החרסים זועקת. "כתב חידה", "רמז מוצפן" ­ הכל נכון. "זאת לא תיבת פנדורה, זאת תיבת קסמים", אמר לנו הארכאולוג אלי שוקרון. "זה שואב אותך", מסביר מיקי רוזנבאום, מנהל הפרויקטים של עמותת אלע"ד (אל עיר דוד). רוזנבאום, עם כובע בוקרים שחור לראשו, חייב להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס. "אתה כל הזמן בסרט. אתה לא יכול שלא לזחול בתעלות". מיקי אינו דתי, אבל כשאתה שומע אותו נדמה לך שנשבה לדת חדשה. הוא בן 50. בוגר הפקולטה לאדריכלות בחיפה. הגיע בעקבות מודעה בעיתון. בא חף מכל ידע על עיר דוד ומצא הרפתקה. "זאת תגלית, זה קשר. אתה רואה את הגיחון שבו הומלך שלמה. זה כבר לא קבר יוסף. זאת ירושלים".מיקי משתדל לא להיסחף. החלום שלו זה למצוא את השכבה ההרודיאנית. הוא לא מאמין שמימי בית ראשון נשאר הרבה. החורבן היה טוט אלי. ובכל זאת מן הגבעה הזאת מבעבע לדעתו השפע. "אני מטייל הרבה באירופה ולא ראיתי מקום עם פוטנציאל כזה, זה אתר תיירות בן 3,700 שנה".פעם, כשביקרתי בפרו, גיליתי עצמות אדם מימי האינקה משתכשכות בחול. סיפור של 500 שנה. אבל כאן, 500 שנה הם בוסר היסטורי. כאן סופרים רק באלפים. לפני 3,000 שנה עמד דוד לפני חומות אותה גבעה יבוסית והשאר ציון וציונות. אתה מסתכל לחצר השכן הערבי ורואה אבן מסותתת שאין לה הופכין זרוקה בחול. מאוד מהודרת, אולי חלק מעמוד בארמון. האם שלמה המלך משגר איתות? והנה מתחת לעץ הזית, ליד מרכז המבקרים, אבן שבורה מסותת להפליא. אולי זאת אבן מסד מארמון דוד? רק הר הבית נשאר קופסה שחורה, מפה אילמת. מדי פעם היינו מרימים ראש ומביטים אל כיפת אל­אקצה, שואלים עצמנו מה קבור תחתיה. רמת סקרנות כזאת מתעוררת רק כשעוברים ליד כיפה אחרת, של הכור בדימונה. אבל האנשים הרציניים בעיר דוד בקשו לכבות אותנו. להסביר שהמטרה היא לבדוק את העבר היהודי, לפתוח את האתר לכמה שיותר מבקרים.כיום באים לעיר דוד יותר מ­3,000 איש בחודש. הרבה חיילים. בזמן שעשינו שם ראינו קבוצות מחיל הים וצוערות בקורס קצינו ת. חוץ מזה האנשים בעיר דוד חולמים, לדבריהם, על מציאת כתובות, לא אוצרות. "אנחנו לא רוצים להצטייר כאנשים הזויים", אמר לנו יהודה מאלי, מראשי עמותת אלע"ד, "אנחנו לא כמו אלה שהלכו למערות קומראן עם גלאי זהב. אנחנו לא מחפשים את אוצרות בית המקדש. פה זאת מפת הדרכים של העם היהודי. כאן הכל התחיל". שטאטעל מקראי מאלי מגדיר את תפקיד העמותה כסטארטר שחייב להכניס את המנוע של המדינה לתמונה. האמת היא שהמנוע הזה כבר עובד, אבל על טורים נמוכים מדי לטעמם של אנשי העמותה. הם היו רוצים הכרה וסיוע כפי שניתן לאתר במצדה. עיר דוד היא לפי שעה גן לאומי מוכרז. בעבודות שנעשות בה מעורבים רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים ומשרד התיירות. לעומת 145 הדונם של הר הבית, עיר דוד היא לכאורה שטאטעל מקראי זניח. 30 דונם מדרום להר הבית שתחומים בין נחל קדרון במזרח ובין העמק המרכזי, "הגיא", במערב.המשרד של מאלי נמצא כמעט בצל החומה, מסגד אל­אקצה משקיף עליו. "אתה לפעמים מתעורר בבוקר ומרגיש שיושב עליך הר", הוא צוחק, "זה מקום רגיש, אתה צריך לזרום, ללכת בסבלנות". מאלי מקבל אותנו כשפיסת ארז שרוף מבית שני בידיו. "אתה שם עליו את היד", הוא אומר לנו, "ומרגיש את אש המחלוקת. כשאנשים לא יודעים לדבר זה עם זה, אז הם שורפים זה את זה". בן 50 יהודה מאלי, נולד בקיבוץ שלוחות. שירת בנח"ל, בשריון, היה 21 שנה בגולן. ממקימי מרכז חיספין. גר בעיר דוד כבר חמש שנים. הגיע לאחר שחברו הטוב דוד בארי, להלן דודל'ה, הודיע לו שהוא מתכוון "להחזי ר חיים יהודיים לעיר דוד". מאלי נראה הזהיר יותר, הבורר מילותיו מבין השניים. מנסה להצטייר כמחנך חף מכל פנטזיה. "מה אני חולם למצוא פה? דברים כתובים", ענה לנו.דודל'ה מרשה לעצמו קמצוץ של הזיה. לא שהוא לא מחובר לאדמה הזאת, אבל לפעמים הוא יכול להמריא לריחוף קל. הוא יושב ראש עמותת אלע"ד, או "המוכתר הבלתי מוכתר", כמו שהוא מגדיר. עיר דוד היא פרויקט כמעט אישי שלו. "עיר דודל'ה". הוא מניע תקציבים של עשרות מיליונים, נוסע ברנו חבוטה. נועל סנדלים תנ"כיות. שפם משתפל של פלמ"חניק ומתחתיו חיוך זך. כמעט תינוקי. מבטו שחור, צוחק ונוקב. ודוד יפה עיניים. לו רק היה אדמוני, הדמיון למקור הקדום היה מושלם. הוא בן 49. בוגר סיירת מטכ"ל תחת יוני נתניהו ועמירם לוין. התאמן עם הצוות לקראת אנטבה, אך ברגע האחרון הורד לטובת ותיקים ממנו. הוא התנדב ועושה מילואים עם הצוות שלו עד היום. בבור שמתחת לביתו הוא מעביר מורשת קרב למטכ"ליסטים ירוקים. את מורשת הקרב שלו קיבל מוותיקים כמו ג'יבלי ורחמו. בין השאר היה סגן מפקד דובדבן. בעת האינתיפאדה הראשונה נכנס לעיר דוד מחופש וחזר הביתה מזועזע. "אני יהודי שצריך להתחפש לערבי כדי להיכנס לעיר דוד?", שאל נרגז את אשתו מיכל.עם שלושת ילדיהם, עכשיו כבר יש להם שישה, עזבו את דירת החדר ברחביה ובאו לכאן. היום הם מתגוררים במה שקרוי "בית הטירה". שמונה משפחות, מהן שלוש ערביות, בחצר משותפת. למעלה בית כנסת שחלונו מסורג, מתחתיו קומה ערבית ומתחתיה קומה יהודית. חיים פולשים לחיים. הבל פה מתערבב בהבל פה. כ­30 משפחות יהודיות ו­70 ערביות גרות כאן. הילדים אמנם לא משחקים יחד, אך לדברי מאלי ודודל'ה, מצבן של המשפחות לא היה מעולם טוב יותר. אתה שומע אותם ולפעמים קשה לך להחליט אם הברכה הזאת אינה בעצם קללה. תודות ליהודים התחברו הערבים לרשת החשמל. אחד הילדים אמנם התחשמל, אך היהודים השתתפו בנסיונות השווא להחיות אותו. ב­91, לאחר שבאו המתיישבים הראשונים, קיבל השכן מלמטה התקף לב. אבל הם עשו לו עיסוי והחזירו נשמה לאפו. וחוץ מזה הערבים מתפרנסים מהיהודים. בחפירות, במכירת מזכרות, בהסעות. כשנשרפו פיגומים בבית המעיין, בדקו מי השורף ולקחו אותו לעבודה. "אנחנו משתדלים לחבק אותם, אבל לא יותר מדי", אומר דודל'ה. "אנחנו מנסים להיות רק שכנים, זה אומר כבוד וזהירות", הסביר יהודה מאלי.ו זה תמיד עובד?מאלי: "הדברים משתבשים אם הרשות הפלשתינית מתערבת ואם כל מיני ארגוני שלום באים להתסיס".במיוחד בימי פייסל חוסייני היו, לדבריהם, נסיונות לשבש. דודל'ה ביקש אז מהעיתונאים למצוא אם בין המפגינים יש ולו אחד מבני הכפר. "בסוף הם תפסו מישהו שאמר שחבל שאין פה יותר יהודים". מקום לבנייה אין פה, יהודים נכנסים לבתים שמכרו ערבים. מאלי עצמו גר בשכירות בבית שנמכר ליהודי. לפני עשר שנים הציע שכן ערבי למכור את חניון גבעתי. הוא ביקש 350 אלף דולר, אבל לחברי העמותה לא היה. בסוף נמכר החניון במיליון דולר לאיש עסקים ישראלי. לפני שלוש שנים הציעה עבורו הרשות הפלשתינית כמה מיליוני דולרים נוספים. העסקה לא יצאה אל הפועל. גויסו שלושה אנשי עסקים ישראלים, חקשורי אחד מהם, שקנו את החניון. כך התחברה הפוליטיקה לארכאולוגיה. החפירות שהתחילו לפני כמה שבועות בחניון גבעתי הן החשובות שנעשות בירושלים. בעוד כמה ימים מתכוונים להכפיל את שטחן ולהתפשט צפונה. במקום 30 חופרים יעבדו 70. "למה להכפיל?", שאלנו. "כי אנחנו לא יכולים לשלש", ענו. קן הצרעות אנחנו מתגלגלים לתוך הבור בחניון גבעתי. נשאבים 1,500 שנה אחורה. מרכבות מהדהדות, עיר הומה. זאת התקופה הביזנטית. אנחנו הולכים בסמטה שמצפון לדרום בכיוון הכותל. שתי נשים שואבות מים מהבור שבצד הסמטה. אחר כך הן חוזרות הביתה. הבתים שלהן נפתחים לסמטה. אבק הכרכרות מכסה את רצפת הפסיפס. הן כורעות ברך, ממרקות בסמרטוט שטבלו במי הבור. הנה מתגלה לנו הרצפה, הנה מתבהרות פני אישה בפסיפס. עיניה נוקבות, פיה מעוגל, נחיריה דקים. 1,500 שנה אחרי אני רואה את ניסן חקשורי מלטף בהתרגשות את פני האישה האצילה בפסיפס. מטייל בסמטה חקשורי, עם שותפיו. לאחד קוראים "אדיב", לאחד קוראים "אציל". "עוד לא הגענו לתחתית הבור", הוא מבשר להם בחדווה. כולם כאן חותרים אל הדבר האמיתי. אל בית ראשון. רוצים למצוא שרידי חומה שיגדירו את גבולה המערבי של עיר דוד. אדיב לא יודע את נפשו. "זאת ארצנו", הוא מרים קולו. "בלי פוליטיקה", מבקש ממנו אלי שוקרון. "אתה רק לחפור ולחפור", מחזיר לו אדיב, "תתרגש קצת". אם צריך, שוקרון יודע גם להתרגש. "לפעמים אתה מקבל רק קטע רצפה ואומר: 'קיבנימאט, למה אין לי את הכל'". הפנטזיה הכי גדולה שלו ה יא למצוא שער עם כניסה וחומות, אבל התחושה שלו שאין. עברו 3,000 שנה, אתם יודעים.עיר דוד היא לונה פארק של העבר. צריך רק לבחור מתקן. אני נלקח לבור של ירמיהו. עוד כמה ימים, בערב תשעה באב, יקראו כאן את מגילת איכה. הבור התגלה לא מזמן לפי מפה ששורטטה בראשית המאה שעברה. הוא נמצא בצפון עיר דוד. משערים שבקטע הזה היה ארמון המלך והחצר. הירידה לבור היא ריחוף של כ­2,600 שנה אחורה. מסע של שמונה מטרים לתוך בית הבליעה של האדמה. החושך מכה בך באחת ומאלי מוביל אותי ביד כסומא. מה נורא המקום הזה. מתקרת הבור מבצבצים שורשי עצי הזית שמעליו. זאת אולי הזדמנות יחידה להיות בחיים ולראות שורשים מלמטה. 20 שנה לפני חורבן בית ראשון עמד הנביא ירמיהו במצב בלתי אפשרי. "הגנוב רצוח ונאוף, והישבע לשקר וקטר לבעל, והלוך אחרי אלוהים אחרים... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה... הזה ואמרתם ניצלנו" (ירמיהו, פרק ז', פסוקים ט'­י'). אל תחשבו, ניסה הנביא לומר למושחתים, שהר הבית קדושתו מחפה על הכל. אם לא תתקנו דרכיכם, כלום לא יעזור. ואז הוא זורק להם משהו שאף נביא לפניו לא העז, "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו... כאשר עשיתי לשי לה" (ירמיהו, פרק ז', פסוק י"ד), כלומר בית המקדש ייחרב כפי שנחרבה שילה. ונביאי השקר והשרים אוחזים בו. "וייקחו את ירמיהו וישליכו אותו אל הבור... ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט". (ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ו').וככה נמק ירמיהו, תקוע בבוץ עד צוואר. אתה פותח את מגילת איכה ומוצא: "צוד צדוני כציפור אויבי חינם. צמתו בבור חיי ויידו אבן בי". (איכה, פרק ג', פסוקים נ"ב­נ"ג) . אתה רואה את הנביא שקוע בבוץ, מים עד לשפתיים. "צפו מים על ראשי, אמרתי נגזרתי... קראתי שמך אדוני מבור תחתיות' (איכה, פרק ג', פסוקים נ"ד­נ"ה). אבל בסוף מחליטים להציל אותו. אבל איך מצילים מישהו שתקוע ביציקה? נותנים לו הוראות מדויקות. אומרים לו: "שים נא בלואי הסחבות והמלחים תחת אצילות ידייך". (ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק י"ב). ירמיהו ממלא הוראות. שם את הסחבות תחת בית השחי. מתחילים להעלות אותו. לאט­לאט. אם ימהרו יקרעו אותו לגזרים. והנה הזקן הזה, נביא בסוף נבואתו, מגיח מהבור. על זרועותיו דם שקרש, בוץ שיבש. זקנו פרא, ראשו שמוט. אבל בעיניו עדיין מתרוצץ אותו הזיק. והזיק הופך ללהבה והנביא שוב מייסר את עמו, אך גם מלטף ב נבואות נחמה. "להערכתי ירמיהו לא היה בבור הזה", אומר מאלי כשקולו מהדהד וצלליתו מרצדת, "אבל זה לא משנה. הוא היה בבור כזה".חוזרים למעטפת החיצונית של כדור הארץ. אחרי שהעיניים מתרגלות לאור מתגלה מחזה נשגב. הר הזיתים, הר הצופים, מלון אינטרקונטיננטל, הכפר סילוואן, קברו הנטוש של הרב עובדיה מברטנורא, גדול מפרשי המשנה. המראות האלה הסעירו גם את נפשו של קפטן צ'רלס וורן מחיל ההנדסה הבריטי. הוא הגיע לכאן ב­1866 עם המשלחת השנייה של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. האיש, פרוטסטנטי אדוק, אהב מאוד את היהודים. "אני יכול לומר לך", כתב לנכדו, "שאנחנו הנוצרים יכולים ללמוד רבות מהחיים הרוחניים של היהודי. האורחות האלה הוזנחו בקלות רבה כאשר נולדה הנצרות והן ראויות לתשומת לב רבה יותר. היהודים של היום הם המוכשרים והבריאים ביותר מכל העמים".השלטון העותמאני עשה הכל להכשיל אותו. עם נחיתתו בנמל יפו הוחרם ציוד המדידה היקר שלו. וורן נאלץ לחכות הרבה זמן ל"פירמאן", האישור לחפור בירושלים. בסופו של דבר נאסר עליו לעבוד במקום שבו רצה יותר מכל ­ הר הבית. הוא נאלץ לחפור בורות עמוקים, פירים, במרחק מה, ולהסתנן דר ך מנהרות תת קרקעיות אל חומות ההר כדי לחקור אותן. המחלות והמקומיים עשו שמות באנשיו.לאנשי סילוואן קרא "קן צרעות". אבל וורן בער בלהט הגילוי ולקח סיכונים. אבנים ענקיות כמעט מעכו אותו, גזים תת קרקעיים כמעט הרעילו אותו, מי השילוח כמעט הטביעו אותו. כל יום זימן לו ולעוזרו הנאמן, רב טוראי בירטלס, הרפתקה חדשה. הנה שורה מאחד מדוחות החפירה שלהם: "לאור חוט מגנזיום שכבה אנחנו מגששים את דרכנו באפילה. זוחלים במנהרת המים. וחוץ מזה בלעתי בטעות את העיפרון שלי". אחרי זמן חלתה המשלחת כולה בקדחת ושבה לאנגליה. וורן המשיך בקריירה משטרתית מפוארת והיה בין ציידי ג'ק המרטש.אבל לפני שחזר עלה וורן על אחד הגילויים החשובים ביותר בעיר דוד. ב­4 באוקטובר 1867 נכנס עם בירטלס עוזרו דרך מעיין הגיחון אל נקבת חזקיהו. 15 מטר מפתח הנקבה גילו מעבר חסום שלאחר פינויו הוביל אותם אל מחילה נוספת. זה היה פיר שהתרומם בתוך הסלע. גובהו 13 מטר והוא זכה לשם "פיר וורן". יש שזיהו בו את הצינור המקראי מכיבוש דוד. "ויאמר דוד... כל מכה יבוסי וייגע בצינור". (שמואל ב', פרק ה', פסוק ח'), כלומר באמצעות עלייה בפיר אפשר לכבוש את העיר בלי להתמודד עם החומות הבצורות. וורן עצמו חשב שגילה את הפתרון לבעיית המים של ירושלים הקדומה. הגיחון היה מעיין פועם שמימיו גחו בהפסקות קצובות. מכאן שמו. הוא היה מקור חיותה של ירושלים, אך מיקומו היה בעייתי: בשיפולי המדרון המזרחי. בגלל מיקומו הנמוך לא ניתן לכלול אותו בתחום המבוצר של העיר. הדבר חשף את המעיין לאויב בזמן מצור.וורן והרבה חוקרים אחריו האמינו שדרך הפיר עצמו היו האנשים מביאים את המים לעיר. כלומר, היו מגיעים עד לפיר, משלשלים כד חרס עד המים ועולים עם הכדים חזרה הביתה. אבל חפירות שעשה פרופ' רוני רייך, ראש החוג לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה, הוכיחו שהתפישה הזאת שגויה. התברר כי כבר מעת קדומה לא הניחו התושבים למעיין לנבוע חופשי מחוץ לעירם. המעיין הוקף במגדל מסיבי בנוי גושי אבן גדולים. חרסים שמצאו רייך ושוקרון הוכיחו שמדובר עוד בתקופת הברונזה התיכונה (1800 לפני הספירה). במקביל לביצור המעיין נחצבה ממנו תעלה שכוסתה גושי אבן גדולים. קטעים ממנה כבר גילה פארקר, אך רייך ואנשיו הוסיפו לעקוב אחריה. מתברר שהיא נמשכה לאורך המדרון המזרחי של העיר והתנקזה לאחת הבריכות. צפונות המים במאה השמינית לפני הספירה עמדה מערכת המים של ירושלים במבחן. סנחריב האשורי זמם לצור על העיר והמלך חזקיהו הטה את מי הגיחון או השילוח לבריכה בין החומות. ההטיה נעשתה על ידי חציבת נקבה באורך 533 מטר במבצע הנדסי מהסרטים. כדי להגיע לנקודת ההתחלה אנחנו זוחלים במחילה צרה. באמצע הדרך הסלע מתהדק עליך כאילו לבשת מחוך. לאחר שהעברת ראש וכתפיים אתה תקוע באמצע לא יכול להתקדם, לא יכול לסגת. וקול גדול ונורא מהדהד במנהרה. זה אלוהים במבטא רוסי. "האם לכבות את האור, אדון?", שואל השומר מלמעלה. לאחר דקה איומה מישהו גואל אותך בדחיפה. אתה נורה קדימה כמו נקניקיית מיס לוסי שהיתה תקועה בלוע ההיסטוריה. ליד הפתח שבו התחילו העבודות יש מקום שטוח. כאילו כתובת שהוסרה היתה תלויה כאן. האם זאת הכתובת שמציינת את תחילת העבודות? כתובת אחרת, בעברית עתיקה, התגלתה ב­1880. הטורקים העבירו את כתובת השילוח למוזיאון באיסטנבול. ממנה מתברר כי הנקבה נחצבה משני כיוונים בו זמנית והיא מתארת את המפגש בין החוצבים. "... וביום הנקבה הכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן אל גרזן" (על המגעים להחזרת כתובת השילוח ראה מסגרת). מאלי מס פר לנו שפעם ירדו שני בניו אל המים. אחד מהם ביקש לצלול מתחת למדרגה שעל שפת המים וביקש מאחיו להחזיק לו ברגליים."אם אני נתקע, תמשוך", ציווה הצולל. הוא נתקל בכיס אוויר, עלה וקרא לאחיו להצטרף אליו. וכך הם צללו וגילו עוד חדר ועוד חדר. חללים שהיו נסתרים עד כה. עולם קסום ובלתי נודע. בעקבותיהם הגיע צוללן שירד עם בלוני חמצן. חברים מלוס אנג'לס מימנו מצלמת פייבר אופטיק שתבדוק את צפונות המים.אנחנו ליד הגיחון. עומדים ליד קיר. מגלים משקוף של דלת. הנה עקבות הציר שהחזיק אותה. הדלת רומזת שמאחוריה היה משהו שחשוב לשמור עליו. אנחנו שוב זוחלים בתוך תעלה. ייתכן שזאת דרך חירום להר הבית. המעבר הפרטי של הכהן הגדול. אולי בימים חמים היה נמאס לכבודו מכל הרשמיות על ההר הקדוש. היה מסיר מעליו את החושן הכבד ויורד נגליז'ה לרענן נפשו במים. "כאן משחו את שלמה למלך", אומר לנו מאלי ועיניו בורקות. האמת היא שמערכת לחצים, תככים ומזימות קדמה להכתרתו של שלמה. ירושלים נשבתה בלזות שפתיים, ברינון ובפטפוט. כאן, על שפת הגיחון, אני יכול לשמוע את שיח הכובסות. את איה בת אביתר הכהן מתקשקשת עם מילכה של איתי הגיתי. האם אדוניהו בן חגית או שלמה בן בת שבע? מי יירש את דוד המלך? ועם מי ילך יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד? השמועה האחרונה אומרת שאדוניהו קצרה רוחו והוא אץ לקבוע עובדות בשטח. בבוקר יצא עם נאמניו לעין רוגל לשמחת הכתרתו למלך. בת שבע, כך מתברר, קראה לדוד לעמוד בדיבורו ולהמליך את בנה. כאן ועכשיו. דוד נכנע לה. הוא קורא אליו את צדוק הכהן, את נתן הנביא ובניהו בן יהוידע. "... והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון. ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה" (מלכים א', פרק א', פסוקים ל"ג­ל"ד). והם הוליכו אותו אל הגיחון וצדוק הכהן משח מקרן השמן, ותקעו בשופר והעם צעק "יחי המלך שלמה", והמלך שלמה בנה את בית המקדש."אתה תהיה הספונסר של החיפושים אחר בית המקדש?", אנחנו שואלים את ניסן חקשורי. "אני לא מגלומן", הוא עונה, "אבל אם תהיה לי הזכות לזה? זה חלום שאפילו קשה לדמיין. איך אפשר להגיד לא לדבר כזה. שני בתי המקדש היו מפלאי עולם. בית המקדש זה הלב. הכל נבנה סביבו". חקשורי, יליד איראן, עלה לארץ ב­62' עם עליית הנוער. לאחר תשע שנים נסע לבקר את אחיו בגרמניה ונשאר איתו שש שנים. אחר כך עבר לשווייץ וייבא שטיחים מאיראן, הודו, פקיסטן וברית המועצות. לפני שנתיים חזר לארץ. התחבר לעיר דוד לפני כתשע שנים כשאירח בביתו בציריך ערב התרמה למען שיפוץ הכניסה לשילוח. כששמעו המוזמנים שמדובר במזרח העיר, עיקמו את האף. חקשורי תרם את כל הסכום בעצמו. לפרויקט בית המעיין נתן שלושה מיליון דולר. בבעלותו רשת מלונות קלאב הוטל והוא שותף עם אחיו בחברת הבנייה דירום. "החלום שלי זה להעמיק את השורשים שלנו כאן. מחריד לשמוע ש­60 אחוז מחיילי צה"ל לא היו אף פעם בירושלים".לו היה ים בירושלים, היה עובר גם הוא לגור בה. אבל בינתיים הוא חי בהרצליה, נכנע לאשתו שמתה על הים. הוא מעולם לא ראה את "אינדיאנה ג'ונס", אבל חבר שלו, שמתפלל באותו בית כנסת עם ספילברג, ינסה לפתות אותו לסרט המשך. לפעמים לילותיו של חקשורי עצמו הם סרט אחד מתמשך. אז הוא חולם שהוא משתתף בטקס הכתרת שאול המלך. "אני מאמין שנמצא שרידים של בית המקדש. בבדיקות הסיסמיות ראינו הרבה חללים ומעבר של מים".מה המשמעות?"המים האלה יכולים להיות מתעלות ניקוז של בית המקדש. אין גבול".אומרים שמאח ורי אחד הקירות התגלה רמז למתכות אצילות..."מה אני אגיד לך, מתרחשים שם המון דברים. על זה לא שמעתי".אתה חולם לחפור בהר הבית?"יש מעבר תת קרקעי. מי יודע, אולי באחד הימים נחדור לשם".אתה רוצה למצוא את כלי המקדש?"הממצאים הארכאולוגיים חשובים יותר. החיפוש אחר כלי המקדש יכול להישמע כמו דבר חומרני".יהיה מרתק אם ימצאו משהו."בוודאי, אבל אני לא חושב שהצליחו להחביא. לפחות לא דברים גדולים. וגם היתה ביזה".אז אתה חושב שלא נשאר כלום?"ספק אם נשאר משהו. צריך להיות חולמני כדי לקוות שנשאר משהו". נונסנס ארכאולוגי דודל'ה משלב חולמניות מבוקרת עם חיבור חזק ליומיום. "אני חולם בשקט", אמר לנו, "אבל הדברים האלה מדירים את מנוחתי יומם ולילה". הוא מספר שכמה חברות הגיעו עם ציוד שבו משתמש גם הצבא לגלות את המנהרות ברפיח. "כן", הוא אומר לנו, "המכשור טען שיש מתכות אצילות".מה יכול להיות שם?"אולי אוצרות בית המקדש הראשון. המלך יאשיהו החביא את האוצרות ולא יודעים איפה זה".למה אתם לא חופרים?"זה כל כך מסעיר את הדמיון שאני חושש לדבר על זה עם הארכאולוגים. לא בטוח שרשות העתיקות תאשר לנו להרוס את הסלע כשאין אינדיקציות חד משמעיות".אז לא גילית לארכאולוגים כי פחדת שלא ייקחו אותך ברצינות?"כן".פרופ' רוני רייך אומר כי היה יכול לחבר ספר נונסנס ארכאולוגי מכל ה"גילויים" שנשלחו אליו בעניין מיקום האוצרות. "אני יודע היכן ארון הברית", כתב אחד. "אני אשיג מיליון דולר ואתה רק תחפור", כתב אחר. פעם קיבל טלפון מאוסטרליה: "הלכתי על החוף ומצאתי את חלוק האבן שבו הרג דוד את גולית", אמר הקול. רייך אמר לו שהוא לא יכול לחוות דעה לפני שיראה את האבן. כעבור כמה חודשים התייצב האיש בירושלים עם האבן השטות ית. לא שיש לו משהו נגד שטויות. הוא עצמו מתרגם עכשיו שירי נונסנס. לא מזמן עבד על "הגנן המטורף" של לואיס קרול, אבי "עליסה בארץ הפלאות". מה הפנטזיה המדעית שלו? אני חושב שרייך מתנגד אפילו לעצם ההגדרה. הוא רוצה למצוא כתובת, עדות שתסביר דברים. הפורקן האקדמי שלו אינו הגילוי, אלא ההבנה. אבל הוא עדיין מגשש באפילה. לא למד הרבה על דוד. הגילויים הם קטנים, בינתיים לא עלה על כלום שמאשש את הפאר המקראי.מה תאמר למדען שיבוא לבדוק אם אוצרות בית המקדש כאן?"אשאל אותו למה באת דווקא לכאן".יצאנו מכאן רק עם ההזיה שלנו. כמו קפטן פארקר לפני מאה שנה בערך. כשאתה מגיח ממנהרת הזמן של עיר דודל'ה, ראשך סחרחר מהמחשבות שאי שם בסלע אולי חבוי אוצר. האם גושי העפר והאפר יהפכו לזהב כמו במגע ידו של מידאס? קריאת המואזין ממסגד אל­אקצה מחזירה אותך במהירות למציאות הזויה ורותחת. אולי הזויה יותר מהמציאות במעמקים. כשאנחנו מדשדשים במעלה השביל המאובק המוליך מחפירות עיר דוד, מתאפסים בואך שער האשפות, קשה להשתחרר מהמחשבה שהעבר שלנו מובטח. העתיד הוא כבר סיפור אחר.moto@maariv.co.il הפנטזיה של מודי שר המדע, מודי זנדברג (שינוי), ביקר בעיר דוד לפני כשנה ומאז הוא לא יודע מנוח. המסע הזה אל בטן האדמה, בנתיבי ההיסטוריה של העם היהודי, שבה את לבו והסעיר את דמיונו. כעת הוא מנסה לגייס את מיטב הכוחות המדעיים של משרדו כדי לתת מענה לשאלה המסקרנת, היכן חבויים אוצרות המקדש."מאז שביקרתי שם עם דודל'ה חזרתי למקום לפחות ארבע פעמים. פעם עם ילדי, פעמים אחרות עם אורחי, ובכל פעם התלהבתי מחדש", מודה זנדברג. "באחד מסיורי לקחו אותי למחילה תת קרקעית, לא הרחק מהמקום בו נמשח כנראה שלמה למלך, סמוך לדרך המובילה לבריכה בה נהג לטבול הכוהן הגדול. שם הצביעו על סדק צר בתוך סלע עתיק ואמרו לי שכאן, מעבר לסלע, יש משהו. ניסיתי לברר מה זה ואמרו לי שבדיקות ראשונות העלו שיש שם אפר וסימנים של מתכות אצילות. התחלתי לחקור אותם, נו, מה זה יכול להיות? אחרי הרבה היסוסים אמרו לי שאולי נמצאים שם אוצרות בית המקדש".מאז הפנטזיה הזאת לא נותנת לו מנוח. זנדברג חזר למשרדו והחל לבדוק אם ישנן טכנולוגיות שיאפשרו לחקור מה יש שם בתוך מעבה הסלע. "הראו לי מכשיר שבו משתמשים בצה"ל להציל חיים בתוך הריסות. מין סיב אופטי כזה שאתה משחיל פנימה עם תאורה ומצלמה וצינור חמצן. ביקשתי שיבדקו אם ניתן לפתח את הטכנולוגיה הזאת כדי לבדוק את מעבה הסלע. בתוך האפר עם המתכות האצילות".זנדברג מודה כי החלום שלו הוא לעמוד שם, בעיר דוד, כשר בממשלת ישראל, ולמשש במו ידיו את אוצרות המקדש או את שרידי ארמונו של דוד המלך. "שאלתי את דודל'ה איך הוא ישן בשקט בלילה עם המחשבה שאולי אוצר בלום חבוי שם בקיר. אלוהים אדירים, איזו סבלנות יש לו". זנדברג אומר שהמקום פשוט מדהים. "הגבעה הקטנה הזאת, הקרויה עיר דוד, היא ערש הדתות המונותאיסטיות. הגבעה הזאת הניעה את גלגלי האנושות. כשאתה מסתובב פה ויורד בשבילי ההיסטוריה אל עבר הגיחון, אתה מרגיש מחובר אל עברך בעבותות ברזל". מתוקף זכותנו מעבר לכל החלומות הגדולים יש לדודל'ה וחבורתו גם חלום קטן: להקים באתר מוזיאון שיאכלס את כל הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו שם ב­150 השנים האחרונות. עתה מפוזרים הממצאים באולמות התצוגה, במחסני מוזיאון רוקפלר ובמוזיאון ישראל. אבל יש מי שמחשבותיו נושאות אותו הרבה יותר רחוק, לעבר מוזיאון אשקי שרק, המזרח הישן, באיסטנבול. שם, הרחק מעיני הציבור, שמורה כתובת השילוח, אחד הממצאים החשובים ביותר שנמצאו אי פעם בארץ ישראל. הכתובת, המתארת את המפגש ההיסטורי של שתי קבוצות החופרים שחצבו במאה השמינית לפני הספירה את נקבת השילוח, נתגלתה באקראי על ידי שני ילדים ששיחקו במקום ב­1880 בימי השלטון הטורקי. בניסיון להסיר את הכתובת, היא נשברה לכמה חלקים ושבריה הועברו למשמרת במוזיאון הארכאולוגי הגדול של איסטנבול. שם היא שופצה ומאז היא מוצגת בהצנע, באחת הקומות העליונות.לאחרונה החלו גורמים ישראלים לבדוק את האפשרות להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את האבן הביתה. ל"מעריב" נודע כי גורמים במשרד החוץ מנהלים מגעים חשאיים עם טורקיה להציג את כתובת השילוח במסגרת תערוכת תרבות טורקית שאמורה להיות מוצגת בארץ בשנה הקרוב ה. כתובת זו היא הכתובת העברית הארוכה ביותר ששרדה מימי בית ראשון, ומשמשת נקודת אחיזה היסטורית לקשר שבין נקבת השילוח לפעולות הבנייה של חזקיהו מלך יהודה. במשרד החוץ חוששים שכל בקשה אחרת להחזיר את כתובת השילוח לצורך תצוגת קבע בעיר דוד או במוזיאון ישראל עלולה לגרום לנזק כבד ביחסי ישראל­טורקיה. לעומתם, סבורה יושבת ראש ועדת המדע של הכנסת, לאה נס (ליכוד), שסיירה לאחרונה בעיר דוד, כי כתובת השילוח צריכה לחזור למקומה הטבעי."היחסים בינינו ובין טורקיה מצוינים. לדעתי אפשר לפנות לטורקים בכל הכבוד הראוי על בסיס יחסי הידידות בין שתי המדינות ולדרוש להחזיר את הכתובת. הפנייה צריכה להיעשות בצינורות הדיפלומטיים המקובלים תוך שמירה על כבודה של טורקיה כמעצמה אזורית ותוך התחשבות בתפקידה ההיסטורי באזורנו", אומרת ח"כ נס. היא הודיעה כי בכוונתה לפנות לשר החוץ סילבן שלום כדי שיעלה את נושא הכתובת במגעיו עם הטורקים. במשרד החוץ יש כבר מי שמזדעזעים מעצם הרעיון. גורמים במשרד מזכירים כי האבן נלקחה לאיסטנבול בתקופה שבה טורקיה שלטה בארץ ישראל. טורקיה, כך אמרו הגורמים האלה, גם אינה מכירה באיחוד ירושלים, וע יר דוד עלולה להיתפש בעיניה כאזור שאמור להימסר לידיים פלשתיניות. פרופ' רוני רייך, ראש החוג לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה, סבור שאם תיעשה פנייה לטורקים, היא צריכה להתבסס על שיקולים מוסריים ולא מדיניים.