חומוס מטמטם מנגבות ומנגבים יקרים, קבלו את מוניר מוחמד, בשבילכם אבו אדהם, האיש שהפך את החומוס ליצירת אמנות. המעריצים המושבעים הצליחו לשכנע אותו לפתוח סניף בתל-אביב שי להב 22/08/03 הכתרתו הרשמית של אבו אדהם כאושיית חומוס מובילה התרחשה לפני מספר חודשים בחומוסייה עלומה, אי שם במרכז תל-אביב. הבעלים הגאים הניפו אל על שלט עם הכיתוב "אנחנו תלמידיו הרוחנים של אבו אדהם, והחומוס שלנו נוצר בצלמו". סיפור מקסים, למעט העובדה שהמעריצים המושבעים לא פגשו מעולם במלך הגרגירים מכפר-יסיף באופן אישי, וודאי שלא התקרבו אל הסירים שלו. "סיפרו לי שיש אחד בתל-אביב, אומר אני המורה שלו", משחזר אבו אדהם, הוא מוניר מוחמד (42). "זה נשמע לי מוזר, למה לא לימדתי אף אחד חוץ מהבן שלי, אדהם. היינו אצלו, ושאלנו: 'מאיפה אתה מכיר אבו אדהם?'. הוא אמר: 'בטח מכיר, הייתי אצלו' וזה. שאלתי: 'איך הוא, נחמד?', אמר: 'בטח נחמד. ישבתי איתו הרבה בכפר-יסיף'. אמרתי: 'אני אבו אדהם. באתי במיוחד בשבילך, לראות אותך'. הפרצוף שלו נהיה אדום בבת אחת. כל הפנים שלו נזלו כמו... כמו שמן זית. והחומוס שלו, אוי ואבוי. זה לא היה חומוס בכלל".אבל כעת, לפחות אליבא דאבו אדהם, ניתן להירגע. פנינת החומוס הגלילית המקורית מגיעה לעיר הגדולה, ומתמקמת במעמקי רחוב קרליבך. בעבור חומוסאים מקצוענים מדובר בלא פחות ממאורע היס טורי. בשנים האחרונות עיסת הגרגירים של מוניר מוחמד זכתה למעמד מיתולוגי שאינו נופל מזה של מוסדות ותיקים, דוגמת אבו שוקרי מאבו-גוש או סעיד מעכו. המחשבה על ניגוב האורגינל במרכז תל-אביב פשוט אינה נתפשת בקרב חברי מועדון ה"נסענו שעתיים וחצי לכפר נידח כדי לרדת על צלחת חומוס מדהימה, וחזרנו הביתה". הפרט היפה בסיפור הוא שהחלום קם לתחייה, דווקא באמצעות שניים מהחברים המרכזיים באותו מועדון. מדובר בגל עילם (30) ויהודה ברינקר (37), ששותפים במסעדה החדשה, יחד עם רון הלל. עילם, שהתגורר בגליל כחמש שנים וסעד אצל אבו אדהם על בסיס יומי, רבץ למסעדן על הווריד בניסיון נואש לשכנע אותו לפתוח סניף בתל-אביב, עד שהאחרון הניף דגל לבן. מוחמד, שזוכה מדי יום להצעות בנוסח "בוא תפתח איתי מסעדה, אתה תהיה מלך", הדהים את כל מקורביו כשהסכים לחבור לעילם, בדרך הארוכה לתל-אביב. "עד עכשיו אני בטוח שהוא עובד עלינו, שהוא תכף ייקח את הדברים שלו וילך", אומר ברינקר. "המחשבה שאני מנהל חומוסייה של אבו אדהם היא פשוט בלתי נתפשת". נרגילה בקרליבך זאת בדיוק הנקודה שבה מומלץ להזכיר כי ברינקר הוא אדם מיושב ושקול, מהסוג העובד בחברת היי-טק ומשמש גם אב גאה לשתי בנות וכלב. אבל החומוס אצלו, כמאמר האדמו"ר, זה מטמטם. כל זאת כאין וכאפס ביחס לגל עילם, שלו היתה מוקמת בארץ מפלגת החומוס, הוא ודאי היה הופך לאידאולוג המרכזי שלה. עבור עילם, חומוס הוא לא הזדמנות עסקית. אפילו לא אוכל. מדובר, רבותי, בתפישת עולם. "אנשים צריכים לאכול, ובזול", הוא מכריז. "צלחת חומוס עולה פה 12 שקל, וכשאני אומר שזו הצהרה פוליטית, אני מתכוון לזה שהזמנתי בשבוע שעבר פיצה במאה שקל. מה קרה? כולה ג'אנק פוד! אתה מוציא 50 שקל על פאק'ן המבורגר, למה? שיבואו לפה, יאכלו אוכל אמיתי בזול, וייתנו מכה קטנה לקפיטליזם. זו דעתי האישית, כאחד משלושה. שלא נדבר על זה שכצמחוני אני מרגיש כמי שיציל לא מעט פרות דרך המסעדה הזו. כל אחד שנכנס לפה זה במקום המבורגר". ברינקר מצדו דווקא אינו טומן את ידיו בצלחת. אותה צלחת העמוסה בפרות, מהסוג הטחון. גם התעצמות מותגי המזון המהיר והשתלטותם על העולם לא בדיוק מדירים שינה מעיניו. חומוס, מצד שני, יכול לגרום לו ללילות לבנים. "קורה הרבה שאנ י מעמיס את האישה ושתי הילדות על האוטו", הוא מסביר, "נוסעים שעתיים, מנגבים צלחת חומוס וחוזרים לתל-אביב בחושך. גל ואני מכירים כבר עשר שנים כחברים. הוא עבר לגור בצפון לפני חמש שנים. אחרי כמה שבועות הוא אמר לי: 'יהודה, כנס לאוטו וסע'. בלי לחשוב עליתי על האוטו ונסעתי לכפר-יסיף". עילם: "כצמחוני, חומוס זה 90 אחוז מהאוכל שאני אוכל, שנים כבר. כל חומוסייה טובה בארץ חרשתי. שמעתי, נסעתי לשמה, חיפשתי כוכים. לפני כמה שנים עברתי לגור בכליל. תוך פחות מחודש התוודעתי לנס שנקרא אבו אדהם, ואז גיליתי שאני שלוש-ארבע פעמים בשבוע שם, בעל כורחי. אני מתעורר בבוקר ופשוט מוצא את עצמי שם. ירדתי על צלחת בשמונה, וזה החזיק אותי עד הערב, פלוס שתי פיתות. זה היה פשוט חומוס גורמה בעיני. כל בוקר הייתי נפעם מחדש. יום-יום אחרי שאכלתי קמתי ולחצתי לו את היד. כבר לפני חמש שנים אמרתי: 'הבנאדם הזה לא מכין חומוס, הוא אמן'. הוא הביא את העניין לשלמות. אם חומוס היה מוערך כמו תמונות, הוא היה עכשיו בלובר, ובמקום מרכזי. אבו אדהם הוא פשוט גורו בעיני".כשהם חמושים בלהט המשיחי דלעיל, בצירוף מתיקות שפתיים הנוטפת משמן זית, השניים ניסו לשכנע את הגורו לשווק את אמונתו גם באזור המרכז. "תמיד צחקתי איתו, 'נפתח מקום בתל-אביב' וכאלה", אומר עילם. "זה היה בגדר בדיחה, כי לא האמנתי שהוא ילך על זה ברצינות". כשמקשיבים לחומוסאי הוותיק, מבינים באורח סופי שלא מדובר כאן בשותפות עסקית, אלא בסצנה לוהטת במיוחד מתוך הסרט "כשגל פגש את אבו אדהם". "גל הוא בנאדם יפה, בנאדם נחמד. הוא, יש לו לב טוב", מסביר הכוכב הגלילי. "כל הזמן היינו יושבים, מדברים. על העבודה, החיים, הילדים. כל מיני. הוא גם הביא אלי את כל המשפחה שלו. וכל הזמן אומר לי: 'בוא נפתח, בוא נפתח'. עכשיו אני, המון יהודים באו אלי כל השנים והציעו לפתוח מסעדה. בתל-אביב, חיפה, נהריה, איפה לא. 'אתה תחיה כמו מלך, לא תעשה כלום והכסף יזרום אליך' וכאלה. ככה לפחות פעם ביום. נשבע לך. אבל אני לא רציתי. המקום הלך, כפר-יסיף קרוב לבית שלי בג'דידה, יש לי מספיק עבודה, אז בשביל מה להתפזר? עד שבא גל ושכנע אותי, לא יודע איך. באמת. אשתי לא האמינה. כשאמרתי לגל 'כן', יהודה השתגע. גל נכנס ללב. חלאס. האמנתי שזה בנאדם שאני אלך איתו, ואתן לו את הסוד של החומוס שלי. לפני חודשיים בא אלי, זרק לי עוד פעם: 'בוא נפתח'. פתאום הסתכלתי עליו, אמרתי לו: 'וואללה בסדר'. אמר לי: 'וואללה?', ונהיה כזה לבן. אמרתי: 'כן'. אמר: 'אני אגיד ליודה'. אמרתי: 'תגיד, מה אתה מפחיד אותי?'. בא יהודה והתחלנו לדבר. מאז גל בא ימים שלמים, עמד אצלי, הסתכל איך אני עובד. ככה שבועיים עוברים, ויודה ממשיך להגיד: 'אבו אדהם לא יסכים'. גם אחרי שבאתי לתל-אביב ארבע פעמים, יהודה לא האמין. גם היום לא מאמין. נס בגליל ועכשיו אבו אדהם מסתובב בתוך ממלכתו החדשה עם חיוך בזווית של כדור פלאפל, שממאן לעזוב את פרצופו העגול ממילא. בהתחשב בביוגרפיה שלו וברקע שבו גדל, הרעיון של פתיחת מסעדה בתל-אביב וגילויי ההערצה שמסביב נראים לו כמעט בדיוניים. "אם היו אומרים לי בתור ילד שזה מה שיקרה לי, לא הייתי מאמין", הוא מודה. "נולדתי בעכו, בעתיקה. היה קשה מאוד כלכלית. יש לי שישה אחים ושתי אחיות. אבא עבד ב'סולל בונה' ולא הביא משכורת טובה. אמא לא היתה עובדת. ואני הגדול, בגלל זה, ויתרתי לכולם. בגיל עשר כבר באתי מהבית ספר לעזור לאבא. הוא נפטר כשהייתי בן 15 ואז החלטתי שאני אהיה המפרנס. לא היתה לי ברירה אחרת. מאיפה אמא שלי תביא כסף? היא היתה שמנה יותר מדי, ולא היה לה כסף לעבוד. לא למדתי בבית ספר. עזבתי בכיתה חמש, יענו גיל עשר. עזבתי כי המצב בבית היה על הפנים. וואללה לא רציתי ללמוד, בכל מקרה. אמרתי: 'מה ייצא לי מזה?'. אבל עכשיו, אני אוכל את עצמי. כשבאה חשבונית מ'קוקה קולה', אני לא יודע לקרוא אותה. אז עבדתי בהתחלה ניקיון במסעדות. בגיל 18 התחלתי לעבוד במסגרות ופיטרו אותי. חזרתי עוד פעם למסעדות בעכו. עבדתי אצל כל מיני, שש-שבע. כל אחד תפסתי ממנו קצת את הרעיון. הייתי גם מכין את זה במטבח, וככה למדתי קצת מכל אחד. עבדתי איזה עשר שנים אצל אותו בנאדם, במסעדה. ואז מישהו מעכו עבד בכפר-יסיף, ולא הצליח. הוא דיבר עם דוד שלי, שייקח את המקום במקומו. הדוד הציע לי לפתוח שם. אמרתי לו: 'מה פתאום, אני בקושי חי, אני אלך לפתוח מקום?'. אמר: 'במקום שתעבוד כל החיים, אנשים יעבדו בשבילך'. החלטתי לנסות, מה יקרה?"בכפר-יסיף יש מוסלמים, נוצרים ודרוזים. כשאני הלכתי לשמה, אמרו לי שיהיה לי קשה עם הנוצרים בכפר. כשעבדתי, הבאתי בקלות את הנוצרים. למה? כי בעכו עבדתי עם נוצרים והיינו כמו משפחה. עבדתי בכפר ארבע שנים, רק בשביל לגלגל כסף. בקושי הבאתי משהו הביתה. לא היה לי רישיון לאוטו, כלום. בחמש בבוקר היתה יוצאת הסעה שהביאה פועלים מכפר-יסיף לעכו, ואני חזרתי איתה לכפר בחמש וחצי. בארבע חזרתי עם מונית שירות. בשישבת לא היה מוניות, נסעתי בספיישל. ככה ארבע שנים."עד שאלוהים נתן לי כוח והחזקתי מעמד. פתאום הבנתי שזה שאף אחד לא מכיר אותי בכפר-יסיף זה דווקא טוב. למה אין חובות, אין, 'אבו אדהם, אחר כך אני אחזיר לך', אין משפ חה שאוכלת בחינם. כסף, ישר. אחרי שנה תפשתי את הקטע. לא היה חומוס בכלל בכפר, ויש שם בית ספר גדול. אז מכרתי חומוס בפיתה בשקל וחצי, ובבית ספר כל אחד אמר לחבר שלו: 'בוא נאכל פיתה עם חומוס, זה טעים'. וככה, כל יום בתשע, 50 ילד אצלי. ספר 'מפה' עשה לי את כל הנסים אצל היהודים. כתב עלי טוב, שלח לי אנשים. בשנים הראשונות לא באו בכלל יהודים למסעדה. היה חפיף. בא אחד או שניים, עד שאחד מ'מפה' אכל פה. הוא לא דיבר איתי בכלל. היה טעים לו, אז הוא כתב בלי שידעתי. כל זה קרה לפני תשע שנים. פתאום באו לפה אנשים, הצטלמו איתי ושלחו לי תמונות בדואר. אני מאמין שאלוהים נתן לי את זה. בגלל שאני עבדתי פועל הרבה, והיו לי הרבה בעיות, הוא החזיר לי. היום כולם מבסוטים. קניתי אדמה בג'דידה, קניתי בית, ויש לי חמישה בנים, ברוך השם".הבן הבכור עונה כמובן לשם אדהם. בגיל 20 הוא מחזיק בתואר הנכסף של היחיד מבין בניו של מוניר מוחמד המכיר את מתכון החומוס הסודי. האב הגאה מספר: "הוא יצא גבר-גבר. שומר את המילה, עובד. אמא שלו רוצה שיתחתן מהר, אבל אני רוצה שקודם יחיה את החיים. עשינו כבר שלד לבית שלו, ועד שנגמור יש לו הרבה זמן לתפוס כלה. לא חסר בנות. כל גבר אצלנו יכול להתחתן עם ארבע, ועוד נשאר עודף. כשאני מסתכל על אדהם היום, אני אומר תודה לאל שברחתי מעכו, עם הילדים שלי.בעכו יש חשיש ובלגן. לאדהם יש טלוויזיה, מערכת, מחשב. הכל מהחומוס". פוליטיקה בפיתה אבל אסם החומוס הגדול של משפחת מוחמד איים לקרוס לפני כשלוש שנים. מאורעות ספטמבר 2000, ליתר דיוק. אבו אדהם עדיין חי את הימים הטראומתיים שכמעט חירבו לו את מפעל החיים: "כשהתחיל הבלגן אצלנו הייתי בשארם א-שייח שבוע עם חברים. לא ידעתי מה קרה. כשחזרנו בלילה ראינו אבנים ואש בכביש. הלכתי ברגל, ראיתי בלוקים, מכוניות שבורות, הכל ליד הבית. הגעתי הביתה, אמרתי לאשתי: 'מה קרה?'. אמרה לי: 'אל תשאל'. ביום שני קמתי בבוקר, הלכתי לעבודה והמשטרה החזירה אותי. היה אחד יהודי, קיבל מכות שמה. זה סגר שלושה ימים את הכביש. הבנאדם הזה בא בלי פחד, כי הוא בכפר-יסיף מכיר טוב. אבל הצעירים שנתנו לו מכות לא הכירו אותו. אחרי שלושה ימים חזרנו, אבל היה על הפנים. אף אחד לא בא. אפילו יותר מחצי הקליינטים אצלי זה יהודים, במיוחד בסופשבוע. מאז היה על הפנים. שלושה חודשים לא ראיתי יהודי. ולא רק אני. על ידי יש מכולת, כולם היו מדברים איך היהודים נעלמו. למה? הבלגן הזה לא היה צריך להיות אצלנו בצפון. יש כמה צעירים שעשו את זה, והגדולים אכלו אותה. כל העסקים".כעסת על הקליינטים היהודים?"לא, כעסתי על הצעירים שלנו. אנחנו חיים ביחד, ואי אפשר ככה. יהודים וערבים זה ביחד, לתמיד. אני רוצה אותך ואתה אותי, לא יעזור. אנחנו שכנים, גרים אחד ליד השני. אני גר מול טל-אל, זה כמו אותו מקום. אני יושב אצלהם, שותה קפה. אנחנו תמיד ביחד, אבל הצעירים ממלאים להם בראש לא יודע מה. חבל שזה קרה".הביקורת הזו רחוקה מלהיות האחרונה שאבו אדהם משחרר לעבר בני המגזר שלו. בניגוד לסיפורי הצלחה אחרים שצמחו מקרב ערביי ישראל, הוא טוען כי מצבו הטוב הושג בזכות, ולא למרות, מדינת ישראל: "המדינה הזו סבבה, הכל יש. מה שאתה מבקש. אתה צריך לבנות, בונה. צריך לעבוד, ברוך השם. מי שרוצה לעבוד ימצא. מובטלים אצלנו בוכים ומעשנים נרגילה בבית קפה. אין הבדל בין ערבים ויהודים בישראל. אתה ואני מקבלים קצבת ילדים, שנינו משלמים מסים, ומקבלים הבטחת הכנסה אם צריך. פה זה מדינה של ניירות. יש לך נייר, אתה מקבל. אם אתה לא הולך ללשכה וחותם, איך תקבל כסף? אתה רוצה לישון בבית, לעשן נרגילה ולשחק קלפים, ואז בסוף החודש בוכה שהמדינה חרא, כי לא נתנו לי כסף. אני לא מאמין. עבדת, קיבלת. ככה זה. בחיים שלי לא רשמתי אבטלה. תמיד עובד. לבן שלי אני אומר: 'תעבוד וא ל תלך תרשום. בחיים'".גם בקרב השותפים הנרגשים לא תגלו הצהרות פוליטיות גדולות בדבר אחווה יהודית-ערבית המושגת באמצעות החומוס. מבחינתם, כפי שהם מגדירים זאת, הם כבר בפאזה של "פוסט דו קיום". ברינקר: "ההצהרה שלנו היא שאין הצהרה. מה, הוא מסתכל עלי כיהודי? אני מסתכל עליו כערבי? עד לא מזמן לא ידעתי אם הוא מוסלמי, נוצרי או צ'רקסי. מה זה משנה בכלל? בשבוע שעבר היינו אצלו בג'דידה באיזו שמחה. פתאום גל אומר לי: 'אתה יודע שבמהומות 2000 לא יכולת בכלל להיות פה?'". עילם: "כל אלה שמתעסקים בדו קיום זה טוב ויפה, אבל אני כבר מעבר לזה. אנשים בתל-אביב אולי לא מבינים את זה, אבל כשאני גרתי בכליל, העיר הגדולה שלי היתה כפר-יסיף". אהבה בצלחת ובכל זאת, בנקודה אחת השסע היהודי-ערבי מתגלה, עמוק מתמיד, גם בקרב המכורים לחומוס. הפעם מדובר, לשם שינוי, בחומוס עצמו. "יהודי לא יכול לעשות חומוס טוב כמו ערבי", מפיל אבו אדהם פצצה, כבדה כמנת פול. "למה? זו עבודה קשה, לא בשבילכם. זה לא רק עבודה. זה צריך להיות מהלב בפנים. כשאתה נותן אוכל לאנשים, אתה צריך שהם יאהבו את החומוס, שיאהבו אותך. עד שהכרתי את גל, רק אני והבן שלי ידענו את הנוסחה. זה הולך לפי העין, אין מתכון כתוב. אני מסתכל ויודע מה חסר. לא צריך אפילו לטעום. בחודש של הרמדאן אני רק מסתכל, כי אסור לטעום, והחומוס יוצא בדיוק אותו דבר. בגלל זה, ישר אמרתי שיהיה קשה, הרעיון של מסעדה בתל-אביב. רק ברגע שאני אסמוך עליהם וייצא חומוס טוב, ניתן להם להמשיך לבד ואני אחזור לכל השבוע לכפר-יסיף. בינתים אני בתל-אביב כל יום ראשון".ואם הם לא יצליחו?"גם אשתי שאלה את זה. אמרתי לה: 'אין אם לא'. זה ילך, ראס בן אמו. כמה זמן ייקח? זה רק אלוהים יודע. אני חושב חמש-שש חודשים. אולי פחות. משאושה (סוג של תבשיל חומוס - ש.ל) הם כבר יודעים לעשות, אבל חומוס... אתמול באתי, טעמתי, גל שאל: 'איך? ', אמרתי: 'זה לא חומוס. אין לו כלום. לא טחינה, לא מלח'. באתי בלילה, ברבע ל-12. עשיתי לו קופסה לכל היום".השותפים מצדם מתייחסים לעניין הכנת החומוס בחרדת קודש מתבקשת. אפילו ברינקר, איש היי-טק מתוחכם, מדבר על הנוסחה הסודית במונחים כמעט מיסטיים."המקום הזה כבר קיים חודש וחצי", הוא מסביר, "אבל הוא לא נפתח עד שאבו אדהם שם עליו סטמפה. רק אחרי מסלול הכשרה של גולני זה קרה. תשע שעות ביום, כל יום, גל עומד לידו ומסתכל. הכל קובע. אפילו אם אומרים בהוראות, 'תשרה דלי חומוס'. זה נראה פשוט, אבל לא. צריך לדעת כמה חומוס להכניס, איך לשים אותו בתוך המים. איך שאתה מחזיק את המקל שטוחנים איתו, זה גם קריטי. בפעם הראשונה שהחזקתי, הבנאדם תפס אותי ביד ושינה את הזווית. ואז, כשמצאנו מקל שהניח את דעתו, קנינו עשרה מאלה שהוא אישר. אפילו הזווית של הקערה שמכינים בה את המשאושה מכריעה. אם אני אתן לך את הנוסחה, לא תצליח. אפילו אם תעמוד לידו כשהוא מכין ותראה. צריך גם נשמה. כשגל אמר לי את זה, עניתי לו שהוא מדבר שטויות. אמרתי שאם אני אקח אותן כמויות כמו אבו אדהם, ייצא אותו דבר. היום אני מסכים איתו. אם אין נש מה, לא ייצא חומוס טוב. בנאדם רע במהות לא יוציא חומוס טוב".מה זאת אומרת? הרוע גורם להפרשת חומרים שמקלקלים את החומוס?ברינקר מחייך במבוכה. "אני מתכוון לזה שמי שנכנס בראייה עסקית נטו לעסק של חומוס לא יצליח. צריך לבוא קודם כל מאהבה".האהבה הזו יוקדת מעיניהם של ברינקר ועילם כשהם בוחנים בקפידה את פני הסועדים בחומוסייה החדשה. הציניקנים יוכלו לטעון שהם בסך הכל מחשבים בהנאה את דמי הפדיון היומי, אבל עילם נשבע שמטרתו היחידה (כמעט) היא לענג. "אני מזהה בקלות מתי הלקוח נהנה", הוא תורם את שיטת השלבים שלו. "קודם כל לפי המבט שלו, כשהוא רואה את המנה. אחרי זה הביס הראשון. העיניים נעצמות, זווית קטנה של חיוך משתחררת והוא נשען קצת אחורה. זהו, הוא שלי. האינדיקציה הבאה היא כמות הפיתות שנשארו ורמת הניקיון של הצלחת. אצל אבו אדהם לא צריך להעסיק שוטפי כלים". ברינקר: "בא לפה בנאדם, אני שואל: 'מה אתה רוצה?', והוא אומר: 'למה צריך לבחור? אח שלי היה פה לפני רבע שעה, אמר היה טעים'. זו המטרה".אבו אדהם, כפי שכבר ניתן להבין, הוא בר הסמכא היחיד במסעדה. משעשע לראות איך אנשי היי-טק משכילים מרכינים א ת ראשם בביישנות למשמע הנחיות היוצאות מפיו של מי שנטש את בית הספר ב"כיתה חמש". כך למשל קרה ביחס לעיצוב המסעדה, המשמר בדייקנות את אופיו הספרטני של סניף המקור מהגליל. בתל-אביב, שבה כל חנות לממכר פלאפל זוכה לדלת ירקרקה עם פרופיל בלגי, החומוסייה של אבו אדהם נראית כמו שמורת טבע. ברינקר עוד מתקשה לעכל, ולא את החומוס: "הלכנו להסתכל על שולחנות עץ שעלו פי חמישה, כבר סגרנו על מחיר, הבאנו את אבו אדהם והוא אמר: 'לא, לא יפה. צריך פשוט, פשוט, פשוט'. זה שיגע אותי. מה, אני שיושב בעבודה במשרד מעוצב, על כורסא מפוארת, בא למסעדה שלי ויושב על כיסא עץ? היו מלא ויכוחים, אבל אבו הכריע. חומוסייה טובה שנראית אפ-מרקט, זה כנראה דבר והיפוכו, כי החומוס הוא מאכל עממי". הגורו מג'דידה מפרשן: "אני שונא מפואר, רק סטנדרט. אין לי בכפר-יסיף תקרה מאבן, אין לי מזגן. אנשים מזיעים בכיף, אוכלים חומוס ומנגבים את המצח. זה מפריע כשיפה מדי, כי יש אנשים שמפחדים מזה. אומרים: 'מקום יפה, זה אומר שהצלחת עולה 25 שקל ובסוף גם לא ייצא טעים'".גם המחיר היה לסוגיה לא פשוטה. צלחת חומוס בסניף התל-אביבי עולה 12 שקל, מחיר עממי ב החלט שנבחר, כבר הבנתם, בידי הפוסק העליון. "אנשים בכפר-יסיף אמרו לי: 'אתה פותח מקום בתל-אביב, זה נכון?', מסביר אבו אדהם, אמרתי: 'כן'. שאלו: 'מה, יהיה אותו דבר?', אמרתי: 'כן, רק נוסיף למחיר עוד שני שקלים'. אמרו: '12 מקובל. בתל-אביב יש כסף'. ככה החלטתי". ברינקר: "אנחנו פנטזנו על 17 שקל למנה, בכל זאת הבאנו את אבו אדהם לתל-אביב. הוא התעקש על 12. אין פה גם צנובר, פטריות ופצפוצי שקדים בסגנון גורמה. החומוס גם מוגש בשליכטע. לא בסיבוב מתוחכם, עם שני זיתים בצד".רגע, אבל יש עליו פטרוזיליה."נכון, אבל זה אבו אדהם שם. זה מוסיף לטעם".מה יהיה? עוד תפסידו בסוף כסף."לא נראה לי לפי כמות האנשים שמגיעים לפה. תראה, זה לא שאני רוצה להפסיד, אבל הרעיון הוא קודם כל להביא את האמנות הזו לתל-אביב. אנחנו בעצם אוצרים". עילם: "לא, אנחנו יוצרים".lahav@maariv.co.il דבר המבקרים מבקרי האוכל בתל אביב קיבלו את החומוסייה החדשה בהתלהבות גורפת. הילה אלפרט, למשל, התפייטה Time out"-ב": "אחרי שאכלתי, ניגבתי וחיכיתי בשקט לטעם שאחרי הבליעה, נדמה לי ש...לחומוס הזה שמרתי את המילה 'הכי', זו שאני נזהרת מלהשתמש בה, כדי שביום שבו אזדקק לה באמת לא אמצא אותה מכופפת ובלי שפיץ. המרקם, הדיוק בתיבול, סוג הגרגרים והאיש הופכים את החומוס של אבו-אדהם, כמו גם את המשאושה שלו, חמצמצה, שמלטפת את המצב רוח מבפנים, להכי טובים שאכלתי".גיא פינס ערך ב"העיר" השוואה בין שמונה חומוסיות תל אביביות ודירג את זו של אבו-אדהם במקום הראשון. "קליל, טרי וממש מצוין", כתב פינס. "פשוט מושלם. שחזור מדויק של החומוסייה בכפר-יסיף, שהיא פנינה אמיתית ליודעי ח"ן".גם דודו גבע, חומוסאי מדופלם, מקבל את הבחור החדש בשכונה בשמחה אבל שומר על פרופורציות: "אני מת על החומוס שלו. אפילו על המלפפונים שלו בחומץ. החריף האדום. צלחת ירקות אצלו זו צלחת, לא כמו הקמצנים בתל אביב. החומוס שלו הוא טרי, אדיר ומוגש בתוך שלולית של שמן זית".בחמישיית החומוסיות הכי טובות בארץ, איפה היית מדרג את אבו-אדהם?"תשמע, שתיים מתוך החמש כבר מתות, ועוד שלוש נמצאות במזרח ירושלים, שזה לא רלוונטי כרגע. הערבים החארות מונעים מאיתנו את הגישה למקומות הקדושים שם. עוד אחד שחי וגם נגיש זה סעיד מעכו. האיש הוא גאון חומוס, אין ספק, ואבו-אדהם הוא תלמידו. יש לו מה ללמוד, אבל הוא בדרך הנכונה".יש באמת דבר כזה, "גאון חומוס", או שמדובר בסוג של מיתוס?"האמת היא שיש פה הרבה בולשיט. חומוס זה מדע שלם שאני לא מבין בו כלום. אני יכול לחרטט עליו דברי הבל במשך שעות, אבל בתכל'ס זה עניין של מזל. תלוי אם אתה רעב, אם המנה יצאה טרייה, אם אתה אוהב את סוג החומוס המסוים. תשמע, זה כמו שתשאל אם יש כדורגל טוב בישראל לאור הכיסוי התקשורתי הנרחב. ברור שאין, אבל אנשים אוהבים לדבר על זה. כנ"ל חומוס, שנהיה אופנתי. כל מיני יאפים תל אביבים מתווכחים פתאום איזה חומוס יותר טעים, אבו זה או אבו זה".ממתי אתה מכיר את אבו-אדהם?"לפני שבע שנים חבר שלי בכליל עשה הרבה עסקים בכפר-יסיף. הסתובבתי איתו שם והתודעתי לקצב המקומי, לפלאפל המקומי...בכלל, כפר-יסיף הוא מקום אדיר לאוכל פשוט ואמיתי. ממש פרובאנס. פתאום גיליתי חומוס חדש שאני לא מכיר . נכנסתי וראיתי איש חמוד ושמנמן שסיפר לי את כל תולדותיו. מאז, בכל פעם שאני שם הוא יותר שמן וככה גם הקופה שלו. בתל אביב אני חושב שהוא יצליח. אבו-אדהם מצטרף לתופעה המתרחבת של חבר'ה אשכנזים כאלה, חלקם מההיי-טק, שפתחו מקומות שמתבססים על קלאסיקות ערביות במרכז תל אביב. כמו למשל כנאפה, שהביאו את הכנאפה מאבו-גוש, או קלבוני מיפו שפתח באבן גבירול. המסעדה של אבו-אדהם היא ללא ספק שיא הגל".