אשם תמיד במלאות עשור להסכמי אוסלו מפרסם ''סופשבוע'' לראשונה מסמך סודי ביותר מ-7 ביוני 93', שבו דרש יצחק רבין משמעון פרס לחדול מהמשך המגעים עם אנשי טוניס, ומנסה לפצח את חידת ערפאת מודל 2003 - האיש שמואשם בכל צרותיה של מדינת ישראל נעם עמית, סופשבוע 12/09/03 בחודשיים האחרונים מרחף מזל''ט של חיל האוויר באופן קבוע מעל המוקטעה ברמאללה. צילומים מפורטים של שגרת היום והלילה בלשכת יו''ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, מועברים באופן שוטף ליחידה מובחרת. מידע על כמות האנשים במוקטעה, מספר החמושים, מצב כלי הנשק, שעות החלפת המשמרות, זמן כיבוי האורות, זהות היוצאים והנכנסים, הרגלי האכילה של הראיס, המסדרונות שבהם הוא נוהג לעבור, החדר שבו הוא ישן - כל אלה מועברים לאנשי המודיעין של היחידה. המטרה: במקרה של פקודה לגירושו או לחיסולו של ערפאת, ביצוע פעולה צבאית מהירה, סטרילית ויעילה. בשבועיים האחרונים התחלפה המנטרה הפופולרית ''ערפאת לא רלוונטי'' בססמה חדשה-ישנה: ''לגרש את ערפאת''. השינוי במונחים או בכוונות לא משנה את העובדה הבסיסית: יאסר ערפאת, הנצור ברמאללה, הוא הדמות הכי מדוברת ומשפיעה במדינת ישראל. נוהגים לייחס לו אחריות כמעט לכל מה שקורה כאן. הוא מרים ומפיל ראשי ממשלה, הוא אחראי למצב המידרדר של המשק, לבורסה השוקעת, לצמיחה השלילית, לבריחת המשקיעים הזרים, למוראל השפוף, להגעתם של מאות אלפי העובדים הזרים, לקריסת התיירות ולתדמיתנו בעולם. מעל הכל ערפאת נחשב לאחראי האחד והיחיד לטרור בלתי הפוסק, לחיים בצל הפיגוע האחרון ולפחד מפני הפיגוע הבא. הוא האחראי ל-858 הרוגים ישראלים מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ול-1,114 הרוגים ישראלים מאז נחתם הסכם אוסלו ב-13 בספטמבר 93', בדיוק לפני עשר שנים. יצחק רבין חושד (המכתב שלא פורסם) עד ינואר 93' מפגשים עם אנשי אש''ף ויאסר ערפאת בראשם היו אסורים על פי חוק. במהלך תשעה חודשים בלבד, מיום ששונה החוק, חלה תמורה עצומה ששיאה המרגש היה ביום שני, בחמש אחר הצהריים שעון ישראל, ב-13 בספטמבר 93'. על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון עמדו נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ויו''ר אש''ף, יאסר ערפאת. השלושה לחצו ידיים רועדות במעמד החתימה על הסכם אוסלו. עם דמעות בעיניים, תחושה שעידן של שלום מגיע, מזרח תיכון חדש עומד בפתח ותקווה שלפחות האחים הקטנים של ילדי חורף 73' לא יילכו לצבא, קיבל רוב הציבור הישראלי את ההסכם. רק שלושה חודשים לפני מעמד החתימה, בשבעה ביוני 93', כתב יצחק רבין מכתב אישי ''סודי ביותר'' לשר החוץ שלו, שמעון פרס. הנדון: ''מגעי אוסלו''. ''סופשבוע'' מפרסם לראשונה את תוכנו: ''בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א', 6.6.93, ברצוני לחזור על הנקודות העיקריות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... ''ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי טוניס לעקוף את השיחות בוושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבהן, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלשתינית. אנשי טוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי (האחרון) של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלשתינית לצאת להידברות עם נציגי מח'מד (מחלקת המדינה - נ.ע) בוושינגטון. ''לא מן הנמנע שכוונת אנשי טוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בוושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן... ''מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף''. הבירור הנוסף התקיים בהמשך אותו שבוע, ופרס הצליח לשכנע את רבין להמשיך לאפשר את קיום המשא ומתן עם אנשיו של ערפאת, הלא הם ''אנשי טוניס''. בשנים הראשונות לאחר החתימה על ההסכם נהגו פרס ואנשיו לראות את המכתב כעדות לחזונו של פרס ולמקובעותו השמרנית של רבין. היום, במבט לאחור, דווקא חשדנותו של רבין עומדת במבחן הזמן. אהוד ברק מסמן (החיסול שלא בוצע) עשר שנים עברו וילדי יוני 82' עוד מעט משתחררים מהצבא אחרי שירות קשה, מתיש ועקוב מדם בשטחי הרשות הפלשתינית הנשלטים על ידי אנשי טוניס. בממשלת ישראל, במערכת הביטחון ובממשל האמריקני סוערות הרוחות סביב שאלת גירושו של ערפאת, שלא לומר חיסולו. במרוצת השנים הרגה ישראל בכירים רבים בפתח ובסביבתו הקרובה ביותר של ערפאת. לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-72' החלה סדרה של התנקשויות בבכירי אש''ף. במהלך מבצע ''אביב נעורים'' שהתקיים באפריל 73' חוסלו שלושה ממנהיגי הארגון בביירות - אבו-יוסף, כמאל נאצר וכאמל אדואן. הבאים בתור היו מוחמד בודייה, אבו זיאד, עאדל וואיל זועיתר, סעיד חממי, עלי יאסין, עיז-א-דין קאלאק, אבו אל-חסן, זוהיר מוחסיין, נעים חאדר, אבו אל-וואליד, פאהד קוואסמה ומונדר אבו-נאזאלה. החיסולים הגיעו לשיא חדש באפריל 88', כשכוח קומנדו ישראלי נחת בטוניס וירה למוות באבו-ג'יהאד, שנחשב למספר שתיים בפתח. אף על פי שלישראל היה מודיעין שאיפשר פגיעה גם בראש הפירמידה, ערפאת עצמו, נמנעו הממשלות לאורך כל השנים מביצוע מהלך שכזה. בתקופת מלחמת לבנון נהגה ישראל לוודא את מיקומו המדויק של אבו עמאר לפני כל הפצצה. ראשו חבוש הכאפייה של ערפאת היה מונח במרכזו של צלב כוונת הרובה שהחזיק בנימין אלקנה, קצין הצלפים של סיירת מטכ''ל, ביום פינוי כוחות אש''ף מבירות. נהגו של ערפאת באותם ימים היה סוכן מוסד, ולפי המידע שהעביר ידעו בישראל את מיקומו של ראש אש''ף לאורך כל המלחמה. במלחמת לבנון היה זה ראש הממשלה, מנחם בגין, שהחליט לא להתנקש בחייו של ערפאת. במהלך השנים עלו וירדו תוכניות לחיסולו של ערפאת. בתחילת שנות השבעים, בתקופתו של אהוד ברק כמפקד סיירת מטכ''ל, הוא הגה תוכנית כזאת. תוכנית נוספת, שכונתה ''ראש הדג'', הוכנה עבור שר הביטחון, אריאל שרון, בראשית שנות השמונים. ערפאת עצמו הרבה לאורך כל חייו לפזר אמירות וידיעות כי מנסים להתנקש בחייו. לא פעם היה לכך בסיס במציאות. אפילו שותפו של ערפאת לתהליך אוסלו, שמעון פרס, אמר לפני כשנה בשיחה פרטית: ''ערפאת צריך למות מירי, אבל לא מכדורים שלנו'', כפי שנחשף בשבועון הצרפתי ''ל'אקספרס''. פרס, אגב, מיהר להכחיש את הציטוט שיוחס לו. בכיר במערכת המדינית מעריך מה היה הרקע לשמירה על ראשו של ערפאת: ''מספיק עשינו טעות עם ישו, אולי אם היינומתנהגים אליו יותר יפה לא היתה קמה הנצרות. פגיעה בערפאת, שהוא גם סמל ערבי וגם סמל מוסלמי - לא ניתן לדעת אילו השלכות ברמה כמעט היסטורית יכולות להיות לה ומה יהיו הנזקים''. אותו בכיר טוען כי לא היה כאן שיקול אסטרטגי שראה בערפאת מנהיג מתון בעל פוטנציאל לניהול משא ומתן עתידי עם ישראל. ערפאת נותר בחיים, ומאותן סיבות שלא חוסל לפני שלושים שנה נמנעת ממשלת ישראל מלעשות זאת כיום. עמוס גלעד מתפכח (הטרוריסט שלא השתנה) עם זאת, ההמלצה לגרש את ערפאת משטחי הרשות זוכה לאחרונה לתומכים רבים מאי פעם ברחבי המערכת הפוליטית והבטחונית. כאשר סיים אפרים הלוי לפני כשנה את תפקידו כראש המוסד, הוא העריך כי עד סוף 2003, ייעלמו מהמפה הפוליטית של המזרח התיכון שני אישים. האחד, סדאם חוסיין, והשני, יאסר ערפאת. שנת 2003 כבר כמעט בסופה. סדאם חוסיין התאדה ורק משדר אותות ממקומות מסתור, אבל יאסר ערפאת הוא עדיין אחת הדמויות הרלוונטיות ביותר באזורנו. מי שללא ספק נעלם בשבוע שעבר מהמפה הוא ראש המועצה לביטחון לאומי המתפטר, אפרים הלוי בעצמו. ''מה שברור לעין'', אומר האלוף במיל' עמוס גלעד, ראש המטה המדיני במשרד הביטחון, ''הוא שכל עוד ערפאת פעיל לא ישרור פה שום שלום, כי הוא ימשיך לתת חסות לטרור. פרישתו או עזיבתו את השטחים הן תנאי הכרחי. ''כל ההערכות שלפיהן ערפאת הוא איום חמור על בטחונה של ישראל מוכחות כעת כנכונות. לפני אוסלו הוא היה אחראי לפיגוע בכביש החוף, לפיגוע במלון סאבוי, לספטמבר השחור, לחטיפת מטוסים, לירי נ''מ לעבר מטוס. הוא איש שהכניס שיטות טרור נוראיות. בדיעבד ברור שהאיש לא חתר לשלום. הוא המיט אסון על כל מדינה שהוא היה בה, ורוב השליטים הערבים לא רואים בו אדם מהימן''. ''יאסר ערפאת היה המנהיג הפלשתיני הראשון שהכיר בקיומה של מדינת ישראל ב-78 אחוז מפלשתין ההיסטורית, משמע גבולות 67'. הוא הסכים להקמתה של מדינה פלשתינית לצדה של ישראל בשאר ה-22 אחוז'', אומר לעומת זאת ראש צוות המשא ומתן הפלשתיני, סאיב עריקאת, ומוסיף בזעם: ''אני לא חושב שהאנליזות של עמוס גלעד או של כל ישראלי אחר יכולות לשנות את העובדה הזאת. ''אם אני הייתי ישראלי, לא הייתי משחק את המשחק הזה כי זה משחק מאוד מסוכן. אנחנו רוצים להמשיך להחזיק בהחלטה האמיצה של יאסר ערפאת בנוגע להכרה בקיומה של מדינת ישראל, אך נדמה לי שהפוליטיקאים הישראלים מתעקשים להפוך את ההחלטה הזאת. למה הם עושים את זה? באמת שאין לי תשובה''. אולי משום שיאסר ערפאת נתן אור ירוק לטרור ותחת שלטונו גאתה השחיתות? ''ערפאת עשה טעויות, הוא לא היה מושלם בניהול הממשלה. אנחנו יכולים לשאוף לתפקד בצורה הרבה יותר מוצלחת, אבל אנחנו רואים צמיחה אמיתית לקראת דמוקרטיה אמיתית. יש את הגורם האנושי, איפה שיש פוליטיקאים בכל מקום בעולם יהיו טעויות, תהיה שחיתות. אנחנו לא יוצאי דופן. ''הפלשתינים ראויים לממשלה הרבה יותר טובה מזו שהיתה בעשר השנים האחרונות. אני חושב שבזמן ערפאת אנחנו רואים בפעם הראשונה בהיסטוריה הערבית בחירות, ואנחנו רואים שפעמיים כבר נפלה ממשלה באופן דמוקרטי. אז תעזבו אותנו לנפשנו. אל תתערבו בעניינינו הפנימיים. כשבישראל נעמדים כל יום ואומרים שערפאת לא רלוונטי הם דורכים על הגאווה של הפלשתינים כל בוקר מחדש''. מה יקרה אם המגמה שעליה מדברים היום תתממש וערפאת יגורש? ''אם ערפאת מגורש, נהרג או נרצח, תוך חמש דקות כל השרים מתפטרים. יריחו הקטנה תנוהל על ידי חמש מיליציות פלשתיניות. הדבר הראשון שהמיליציות האלה יעשו יהיה לבוא למשרד שלי ולירות בי פה. אותו הדבר יקרה ברפיח, בשכם ובשאר הערים. ואז שרון יצא לטלוויזיות ויגיד: 'או, אני רוצה לעשות שלום, אבל אין לי שותף. אתם לא מצפים ממני לדבר עם מיליציות'. זה מה שיהיה''. ''בלשכתו של ערפאת מודאגים מהדיבורים התכופים על גירושו'', מעיד ח''כ אחמד טיבי, מקורבו של ערפאת. ''הנהגת הרשות עוקבת אחרי כל פסיק בנושא. ערפאת כיו''ר הרשות הוא הדבק שמחבר בין כל חלקי החברה והעם הפלשתיני. בימים אלה הפופולריות של ערפאתגואה''. יוסי ביילין, שהיה בין אדריכלי הסכם אוסלו, טוען שחיזוקו של ערפאת מהסיטואציה שישראל הובילה אותו אליה היתה ברורה מראש, ואולי זאת אף היתה הכוונה. ''ממשלת ישראל הודיעה לפני שנה וחצי שערפאת לא רלוונטי. בסופו של דבר האמירה הזאת רק חיזקה את ערפאת. גם אנשים שמאוד לא בעד ערפאת בצד הפלשתיני מצאו את עצמם בתקופה האחרונה מגינים עליו בגופם. כמעט הייתי אומר שמי שמאמין בקונספירציה יכול לומר שהיה פה עניין של שרון לחזק את ערפאת. כך הוא מחזק את אי הפרטנר וכך יש לו הצדקה לא לקיים שום דיאלוג''. ד''ר שאול קמחי מפענח (הסמל שלא נשחק) ד''ר שאול קמחי, לשעבר יועץ מיוחד לחטיבת המחקר של אגף המודיעין וכיום מרצה בכיר במכללה האקדמית תל-חי, נחשב לחלוץ הפסיכולוגיה הפוליטית בישראל. יחד עם אל''מ (מיל') שמואל אבן, ד''ר לכלכלה, וג'ראלד פוסט, פרופסור לפסיכיאטריה, פסיכולוגיה ויחסים בינלאומיים ולשעבר ראש המחלקה למדעי ההתנהגות בסי-איי-איי, הוא גיבש ניתוח פסיכולוגי על ערפאת, הבוחן את דפוסי מנהיגותו ואישיותו. ''ערפאת מסמל עבור הפלשתינים את סמל המאבק הפלשתיני לעצמאות, ואין אפשרות שיצמח סמל אחר כל עוד הוא קיים. ולא רק שערפאת הוא סמל, הוא גם זה שיוצר את הסמלים'', קובע קמחי ומתחיל לפרט את תכונות האופי של אבו עמאר. ''כשאנחנו מכנים אותו טרוריסט, בעיניו הוא לוחם חופש, משחרר לאומי. 'מה פתאום שאפסיק להילחם לשחרור עמי?', הוא אומר. ''חשוב להבין את המושגים של הצד השני. חשוב להבין שמי שטרוריסט בעיני ערפאת זה אנחנו. לו נראה שבידיו מלוא הלגיטימציה לשחרר את בני עמו, ואם יש צורך לפגוע באזרחים אזי מדובר בחלק הכרחי של המלחמה, ושישראל אחראית למצב ששני העמים הגיעו אליו, לא הוא. ''אני לא חושב שהוא נהנה מזה שנהרגים אזרחים ישראלים. הוא איש קר ומחושב שלא רואה בזה טרור. להגיד שהוא טרוריסט שלא זז מדרך הטרור - נובע מכך שהוא מעולם לא ויתר על המאבק המזוין. זה נכון, אבל בעיניו זה מאבק לשחרור לאומי, והפגיעה באזרחים היא לגיטימית מצדו של החלש. זה כוחו הלגיטימי של החלש, הנכבש והמדוכא'', אומר קמחי. אורי אבנרי מנתח (המנהיג שלא נכנע) לדעת פלשתינים רבים הסירוב של ערפאת לקבל את הצעתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, בפסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, חודשים ספורים לפני פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, נחשב לאומץ לב. ולא רק בעיניהם. ''עיקר האהבה לערפאת נובעת מהעובדה שהוא לא נכנע לעולם. ערפאת לא רצה לנסוע לקמפ-דיוויד. היה ברור לו שקלינטון וברק מכינים לו מלכודת'', אומר אורי אבנרי, לשעבר עורך ''העולם הזה'', ראשון הישראלים שקיים מגעים עם אש''ף, מבכירי גוש שלום וידיד קרוב של ערפאת עד היום. בסלון ביתו של אבנרי, על שידת הספרים המלבנית, מוצבות שלוש תמונות ממוסגרות. בשלושתן הוא מתועד במפגשיו עם ערפאת לאורך השנים. מבחינתו של אבנרי מדובר באחד המנהיג הגדולים של דורנו. מבחינתו ערפאת הוא ''הג'ורג' וושינגטון של הפלשתינים. יותר ממנדלה, יותר מבן-גוריון. הוא נכנס לקטגוריה של אבי האומה''. בהמשך מסביר אבנרי את החשיבות של המעמד בקמפ-דיוויד. ''ערפאת עמד שם נגד שני הענקים הללו והם לא כופפו אותו והוא לא נכנע. מאותה סיבה שהישראלים עשו לו דמוניזציה כמי שהציעו לו הכל והוא סירב ואין לנו פרטנר, מאותה סיבה עצמה הוא הפך לגיבור העם הפלשתיני. ''זהגם מסביר דבר שהישראלים לא מבינים, הסיפור של אבו מאזן ואבו עמאר. העם הפלשתיני מאמין שיאסר ערפאת לא יקבל הסכם שהעם הפלשתיני לא יוכל לחיות עימו. העם הפלשתיני לא מאמין לאבו מאזן. הוא מוכן בהחלט שאבו מאזן יהיה ראש ממשלה וינסה להשיג משהו מהאמריקנים או מישראל, אך הוא לא מאמין שהוא לא ייכנע. אבו מאזן הוא אחד מהרבה עסקנים פלשתינים, אמנם מדור המייסדים, אך הוא עסקן ולא מנהיג. ''לערפאת יש אומץ לב נדיר בעולם, וכל פלשתיני יודע את זה. יש לו אומץ לב פיזי. לדוגמה בביירות, כשאריק שרון פתח במתקפה, כשהיה ברור לכל אחד ששרון רוצה לכבוש את ביירות, לערפאת היה מספיק זמן לברוח. אף מנהיג לא נשאר במקום שהולך להיות מכותר וכך יישאר לחסדי האויב. ערפאת נשאר בהפגזות בביירות ויצא עם הלוחמים שלו על דגלם ועל נשקם. ''שנה אחרי זה הוא עשה עוד דבר הרבה יותר נועז, ואת זה העולם שכח. האויב הכי גדול של העם הפלשתיני, סוריה, עשתה מצור על מחנות הפליטים הפלשתינים בצפון לבנון בכוונה להשמיד את הכוח של פתח בתוך המחנות. באותו יום אני נפגשתי עם ערפאת בז'נבה. היתה שם ועידה של האו''ם על ענייני פלשתין. למחרת היום הוא נעלם מז'נבה, נכנס ללבנון. השמועה היתה שהוא התחפש לאישה כדי לעשות זאת. הוא טוען שהוא נכנס בסירה. בכל מקרה, הוא נכנס למחנה ואחרי קרב ומשא ומתן הוא יצא עם לוחמיו על נשקם ועל דגלם וחזר לטוניס. ''פעם אחרת המטוס שלו נשאר ללא דלק מעל המדבר הלובי וביצע נחיתת אונס מאוד קשה. שומרי הראש שלו לקחו את כל המזרנים שהיו במטוס, קשרו אותם מסביבם והתחבקו בתוכם. שומרי הראש שלו נהרגו והוא נשאר בחיים''. אחמד טיבי מעיד (האור הירוק שלא נדלק) אם עד פסגת קמפ-דיוויד היו חלקים נכבדים בחברה הישראלית שראו בערפאת פרטנר לגיטימי להמשך המשא ומתן, כשלון הפסגה ופריצת אינתיפאדת אל-אקצה חודשים ספורים לאחר מכן סימלו את סוף הקריירה שלו מבחינת רוב רובו של הציבור הישראלי. ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, התגאה לא פעם כי הוא האיש שקרע את המסיכה מעל פניו של ערפאת, כאשר הציע לו הצעה נדיבה והוגנת בקמפ-דיוויד אך נתקל בסירוב מוחלט. ''ערפאת, כשהוא אומר 'שלום', מתכוון לשלום שבתוכו כלולה זכות השיבה שיחד עם המגמות הדמוגרפיות ייצרו את פלשתין הגדולה כולל ירדן וישראל'', פורש האלוף במיל' גלעד משנה בסגנון ''תוכנית השלבים'' הידועה שיוחסה בעבר לערפאת רק על ידי אנשי הימין הקיצוני. ''כשערפאת מדבר ולא מוכן לוותר על חזרת מאות אלפי פליטים מלבנון ומירדן לגבולות ישראל, וכשמחברים את זה למספר הפלשתינים שכבר פה, ההערכה היא שהוא לא משלים עם קיומה של מדינת ישראל. הוא חותר למדינה פלשתינית בגבולות 67' כשלב ראשון, ולבסוף למדינת פלשתין הגדולה שתכלול גם את ישראל וגם את ירדן. כדי להשיג את המטרה הזאת הוא הצית את הטרור ב-2000. ''זה טרור מלאכותי שבו יש הרשאה של השלטון. ברגותי והפלגים הקיצונים קיבלו איתות בקריצת עין שהטרור הוא לגיטימי. החמאס, הג'יהאד והתנזים החלו להפעיל טרור. הופעלה מערכת הסתה ששללה את זכות קיומם של היהודים ונטעה את התפישה שהישראלים חסרי זכויות לחלוטין''. לעומתו אומר רון פונדק, מנכ''ל מרכז פרס לשלום ומאדריכלי הסכם אוסלו: ''מי שטוען שערפאת פועל לפי תוכנית השלבים, לשיטתו ערפאת היה צריך לקבל את ההצעה של ברק בקמפ-דיוויד ואז לצאת לאינתיפאדה אחרי שהוא כבר יושב על 90 אחוז מהשטח. לדעתי העובדה שהוא לא חתם על הסכם קמפ-דיוויד מעידה כי הוא מעדיף לא לקבל כלום, כדי להגיע בסופו של דבר להסכם קומפרהנסיבי של שלום. ''בדרך הזאת הוא עשה טעויות מאוד כבדות. אחת הטעויות הטראגיות שלו היתה שכשהאינתיפאדה פרצה, ולדעתי היא לא פרצה בהוראה שלו, הוא לא ריסן אותה ולא עצר אותה, למרות שלדעתי הוא היה יכול לעשות כך כמה ימים לאחר תחילתה. פה בא לידי ביטוי האופי הערפאתי שנותן למצבים להידרדר לכדי כאוס, מתוך תפישה שהוא יוכל לרכוב על הנמר ולהשתמש בסיטואציה לטובתו''. לאחמד טיבי יש גרסה שונה לעניין הידרדרות האינתיפאדה. ''אני הייתי ביומיים הראשונים של פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה במוקטעה עם ערפאת'', הוא משחזר. ''בניגוד לטענות של אהוד ברק, ביומיים האלה יאסר ערפאת ניסה בכל כוחו באמצעות ראשי מנגנוני הביטחון לעצור את ההידרדרות, למרות שבד בבד הוא ספר את ההרוגים הפלשתינים. הוא שלח את אנשיו למסגד אל-אקצה לנסות להרגיע את הרוחות. מייחסים לערפאת פוליטיקה של מימיקה, נותנים חשיבות לכך שהגבה הימנית שלו הורמה ובכך למעשה הוא נתן אור ירוק לאינתיפאדה''. אתה לא יכול להתעלם מכך שבידי צה''ל קיימים מסמכים שערפאת חתום עליהם ולפיהם הוא מימן פעילות טרור של התנזים. ''התנזים החל להגיב באש אחרי שנפלו 50 קורבנות פלשתינים. נדחקנו לזווית, הגנו על עצמנו, ואז החלה דינמיקה של עימות מזוין. צריך גם לזכור, וערפאת מרבה לציין את זה, שבכל נקודה שבה כבר הגיעה רגיעה, צה''ל ביצע חיסול כזה או אחר. לדוגמה, מקרה ראאד כרמי (בכיר תנזים שחוסל בטול כרם ב-14 בינואר 2002 לאחר כמעט שבעה שבועות של רגיעה יחסית. בתגובה לחיסולו החלה שרשרת פיגועים קשה, ששיאה היה הפיגוע במלון פארק שהוביל לפתיחת מבצע חומת מגן - נ.ע). ערפאת מזכיר את זה כל הזמן ושואל: 'למה הישראלים לא בוחנים את השאלה הזאת?''', אומר טיבי. יוסי ביילין מצפה (המדים שלא הוחלפו) בתחילת אוקטובר 93', זמן קצר אחרי החתימה ההיסטורית על הסכמי אוסלו במדשאות הבית הלבן, נפגשו יאסר ערפאת ושמעון פרס לפגישת עבודה ראשונה. המפגש נערך בגרנדה שבספרד, ונכחו בו גם אבי גיל ויאסר עבד רבו. פרס נשא ונתן עם ערפאת על יישום ההסכם והדגיש פעם אחר פעם את הדרישות הבטחוניות שיש לישראל. ערפאת הדגיש את נושא הסמלים, את הדגל, את הדרכון. בשלב מסוים התעצבן ערפאת ואמר לפרס בזעם: You are killing my trintity''''. גיל, שישב בפגישה וערך תרשומת על מנת להעביר לראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז''ל, לא הצליח להבין על מה ערפאת מדבר, מה זה Trintity? הוא פנה בלחישה ליאסר עבד רבו ושאל אותו למה מתכוון ערפאת. He means you are killing his dignity''''. ''נכון שלערפאת מאוד חשוב הכבוד'', אומר ד''ר קמחי. ''הוא תופש שהכבוד שנותנים לו זה הכבוד שנותנים לפלשתינים. מדובר מבחינתו בכבוד שנותנים לסמל, ומאוד חשוב לו לשמור על הכבוד הזה, אבל זו תהיה טעות לחשוב שבשביל כבוד הוא יוותר על הדברים המהותיים. עדיין, הוא בקלות יכול להיעלב או לבטל פגישה אם לא ייתנו לו כבוד''. ''אין ספק שהנושא הסימבולי מאוד חשוב לערפאת. המדים שלו הם דוגמה'', מציין ביילין. ''היה בהחלט אפשרי שאת המדים האלה הוא יחליף בבגדים אזרחיים. כשנפגשתי איתו בפעם הראשונה חודש אחרי הסכם אוסלו, אמרתי לו שאני חושב שהיה מאוד חשוב שהוא יחליף את המדים בבגדים אזרחיים. הוא לא ענה לי על זה, אבל חנן עשראווי שישבה בחדר אמרה: 'בלי המדים האלה ערפאת הוא לא ערפאת'. ערפאת, אפילו בעניין של המדים, למעשה משדר שהאופציה של האלימות היא מבחינתו אופציה כל עוד אין הסדר. וזה בניגוד לעמדתם של האנשים הכי קרובים אליו''. ''ערפאת הוא אדם ריכוזי בצורה בלתי רגילה'', ממשיך קמחי. ''הוא אדם ששיטות הניהול שלו הן שימוש בטכניקות של הפרד ומשול. הוא ערמומי. הוא תחמן. הוא כל כך הרבה יותר טוב מהבחינות האלה משאר המנהיגים ברשות הפלשתינית, שזה לא כוחות. ויותר מזה, הוא לא מפריד בינו לבין העם הפלשתיני. זהותו האישית התמזגה עם זהותו הקבוצתית הלאומית. לכן הוא מאמין שכל רעיון שלו וכל מחשבה שלו זה מה שטוב לפלשתינים''. גם אורי אבנרי מציין את הריכוזיות של ערפאת כתכונת מפתח להבנת האיש. ''אולי התכונה הקובעת כדי להבין את מעמדו של ערפאת, כמו שאמר את זה פעם אחד המתנגדים הגדולים של ערפאת בקרב הפלשתינים, חיידר עבדל שאפי, 'זה שערפאת עושה הכל לבד זה אשמה של כולנו. במשך כל השנים כשבא הרגע לקבל החלטה שחייבה אומץ לב, כולם אמרו הוא יחליט'. חשוב להבין שערפאת הוא אדם שמחליט לבד בצורה מהירה. הוא לא הססן. הוא אדם שמחליט והוא קיבל בחייו כמה החלטות היסטוריות שהיו בגדר החלטת יחיד, ולכן לא היתה מעולם דמוקרטיה אמיתית באש''ף. ''כשהייתי בטוניס עם האלוף מתי פלד ועם יעקב ארנון, שהיה מנכ''ל משרד האוצר, היינו עוברים פרוצדורה רגילה. בהתחלה היינו יושבים עם אבו מאזן ואבו איאד שהיו ממונים על הגזרה הישראלית. היינו יושבים ומפתחים דעות, מתווכחים ודנים, עד שהיתה מגיעה הנקודה שבה היו אומרים: 'פה נפסיק. אחרי ארוחת הערב ניפגש עם הראיס, עם הזקן'. ברגע שערפאת היה בחדר, אבו מאזן ואבו איאד וכל אבו, חוץ אולי מאבו ג'יהאד שהיה לו מעמד מיוחד, לכולם היה ברור שיש כמה מדרגות טובות לערפאת מעל כל האחרים. היינו מציגים את הרעיון בפני ערפאת, ובמקום היתה מגיעה ההחלטה. ערפאת מקשיב ומיד מחליט. ''לערפאת יש תכונה שיש לעוד כמה מנהיגים פוליטים עליונים, אבל ערפאת מאוד מצטיין בה. אני מדבר על תסמונת הגיבויהמוגבל. בא לערפאת אדם ואומר, 'יש לי רעיון, בוא נעשה ככה וככה וככה'. ערפאת מחליט במקום כן או לא. אם הוא אומר כן, תעשה את זה, האדם שעושה את זה צריך לדעת שאם הוא מצליח זו יוזמה של ערפאת והוא ייתן לו גיבוי, ואם הוא לא מצליח ערפאת לא ייתן לו גיבוי. ''ערפאת הוא המנהיג הכי ותיק בעולם חוץ מקסטרו. 44 שנה הוא ראש תנועת שחרור. לקסטרו קשה להשוות כי הוא מנהיג של מדינה מתפקדת, אני לא מכיר דוגמה כזאת. מנהיג שנמצא בשלטון כל כך הרבה זמן, כמעט בלתי נמנע שהוא מתחיל קצת לזלזל בבכירים אחרים. אדם שעבר כל כך הרבה משברים ובגידות, וזו המגרעת של מנהיגות ממושכת. זה קורה גם למנהיגים ישראלים שנמצאים בשלטון גג שמונה שנים, אבל גם הם לומדים לחשוד באנשים ולא לבטוח באף אחד''. ''ערפאת לא מהסס לבסס את שליטתו באלמנטים של ערמומיות והפרד ומשול'', טוען קמחי על פי ממצאי המחקר שערך. ''לדוגמה: כאשר סאיב עריקאת נעשה פופולרי וצבר כוח בשיחות וושינגטון, פתאום לא היה לו טלפון, לא היה לו תקציב. ערפאת דאג לייבש אותו כדי להחזירו למקומו הטבעי על מנת שלא יצבור יותר מדי כוח. כאשר ראש העירייה בעזה צבר פופולריות והתחזק, דאגערפאת לחזק את המתחרה שלו. האסטרטגיה הזאת של ערפאת גורמת לכך שכולם מרגישים לא בטוחים''. ''המהלכים האלימים שערפאת קשור אליהם, פיגועים ומוות של חפים מפשע'', מנסה פונדק לחדור למוחו של הראיס, ''לא מונעים או סותרים את הרצון שלו להגיע להסכם אמיתי ושלם. בעיני ערפאת הוא לא אניגמטי. אני סבור שהוא מאוד ברור וקונסיסטנטי, רק שאנחנו מפענחים אותו בראייה הישראלית-מערבית-פרנואידית, ומכל אמירה שלו אנחנו יוצרים חשש. אנחנו עושים העתקה מתבנית החשיבה שלנו לתבנית החשיבה שלו'', אומר פונדק. אבי גיל מציע (הג'סטה שלא התקיימה) במגזין הכלכלי ''פורבס'' פורסמה בפברואר השנה רשימת המנהיגים בעלי ההון האישי הגדול בעולם. סדאם חוסיין ניצב אז במקום הראשון עם הון אישי של שני מיליארד דולר. במקום השישי, עם הון צנוע בהרבה שהוערך ב-300 מיליון דולר, ניצב ידידו מתקופת מלחמת המפרץ, יאסר ערפאת. וגם כאן באה לידי ביטוי ''חידת ערפאת'', איש בעל הון עצום, שנותר אחד המנהיגים הספגנים ביותר. הוא חי בצניעות נזירית כמעט במוקטעה, לבוש במדיו המפורסמים, לשכתו צנועה, הוא לא שותה, לא מעשן, ואין לו תחביב כלשהו הכרוך בהוצאות כלכליות. גם הבמאי ההוליוודי הידוע אוליבר סטון ניסה לפענח את החידה. במרץ 2002 הוא ביקר בארץ לצורך צילומי סרט דוקומנטרי על חייו של הראיס. ממידע שהגיע בזמנו למשרד החוץ עלה כי סטון בחר להציג את ערפאת באור חיובי, כמנהיג היסטורי וכגיבור, ולתקוף את ישראל בצורה בוטה על יחסה לפלשתינים. ''לערפאת יש זיכרון פנומנלי לפרטים. הוא טוען שזה משום שבמקצועו הוא מהנדס'', מספר אבנרי. ''פעם היינו בטוניס ונבחרה כנסת חדשה ודיברנו על ההרכב. אמרתי שלאגודת ישראל יש שישה מנדטים. ערפאת מיד תיקן אותי: 'לא, יש להם חמישה'. וזה היה נכון. ''כשפגשתי את ערפאת פעם ראשונה בביירות, זה היה באמצע הקרבות. שאלתי אותו: 'אם אתה יוצא מכאן חי, לאן אתה הולך?'. הוא השיב לי: 'לפלשתין'. אני קצת חייכתי לעצמי. כעבור 12 שנה, ביום הראשון שלו בעזה, בערך בחצות הגעתי למלון פלשתין. אלפים הגיעו לשם, אי אפשר היה לעבור, נכנסתי לאולם גדול ואמרו לי שהוא הולך לקיים מסיבת עיתונאים לעולם הערבי. עמדתי בצד. הוא ראה אותי, התקרב ישר אלי. היו החיבוקים הרגילים, ואז הוא לחש לי משהו באוזן. כל העיתונאים מסביב שאלו: 'ערפאת הגיע לארץ, מה יש לו ללחוש באוזן של ישראלי?'. מה שהוא אמר לי היה: 'אתה זוכר מה אמרתי לך בבירות? שאני חוזר הביתה, לפלשתין. הנה אני פה'. ''ואז הוא לקח לי את היד, משך אותי דרך כל הקהל, העלה אותי לבמה והושיב אותי לידו ולכל אורכה של מסיבת העיתונאים פנה אלי בערבית ושאל, 'מזבוט?', שזה 'נכון?'. ואני שברתי לעצמי את הראש. אני יודע שערפאת חושב מאוד מהר ויש לו אינסטינקט טבעי מאוד לא ישראלי לג'סטות. הוא למעשה מדבר באמצעות ג'סטות. לכן חשבתי שהוא רצה להראות לכל העולם הערבי, הנה אנחנו באמת יושבים עם ישראלים, ולקח לשם כך את הישראלי הכי נוח. ''ערפאת איננו אינטלקטואל במובן של אדם שקורא ספרים. הוא לא קורא ספרים בכלל, לדעתי. אבל הוא אדם אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה. הוא תופש במהירות עצומה מצבים חדשים ומתאים את עצמו אליהם. הוא מקבל החלטות במהירות. דבר שני, הג'סטות. זה קצת מצחיק שהדמון הזה, המפלצת הנוראה הזאת, בעיני ישראל, יש לו כישרון שאגב יש גם קצת לשרון, ליצור אווירה חמימה תוך שניות. הבלתי אמצעיות הזאת, החום האנושי, כל אדם שנפגש איתו חש בזה. ''זה כמובן גם קשור בזה שהמראה החיצוני שלו שונה לחלוטין ממה שנראה בטלוויזיה. בטלוויזיה העיניים שלו נראות גדולות ומאיימות. כשפוגשים אותו נראה שהעיניים שלו דווקא מאוד עדינות. ערפאת עד היום רע מאוד בטלוויזיה, הוא איש שלא נולד לטלוויזיה, אך אי אפשר להגיד לו את זה כי הוא משוכנע עד היום שהוא האדם הכי טוב לטלוויזיה ודווקא באנגלית, למרות שהאנגלית שלו די לקויה''. אבנרי משווה בין החמימות של ערפאת לזו של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. העימות ההיסטורי בין שרון לערפאת קשור בעבותות לאורך מלחמות ישראל. ערפאת כמנהיג הפתח מהצד הפלשתיני, שרון כמפקד בכיר בצבא הישראלי. השיא היה במלחמת לבנון, בדו קרב שקיימו השניים כאשר שרון היה אז שר ביטחון והוביל את ישראל לכיבוש ביירות במסגרת לחימתו בערפאת. שיא נוסף היה במהלך מבצע חומת מגן לפני שנה וחצי. שרון כראש ממשלה כיתר את ערפאת במוקטעה כשטנקים ניצבים מכל עבר וכיתות הרובים מכוונים לעברו של הראיס ואנשיו. חודשים ספורים לפני העימות הקשה במהלך חומת מגן, לאחר שערפאת עצר במוקטעה את רוצחיו של השר רחבעם זאבי ז''ל, נפגש מנכ''ל משרד החוץ באותה תקופה, אבי גיל, עם ראש הממשלה שרון. בפיו היתה הצעה: ''תכריז כי בעקבות מעצר הרוצחים יוכל ערפאת לעזוב את המוקטעה, אך תתנה את עזיבתו בביקור של סוף שבוע בחוות השקמים''. גיל ידע שערפאת משתוקק למחווה שכזו. הוא ניסה לשכנע את שרון כי יש ביכולתה של הג'סטה הזאת לעצור את ההידרדרות ולזכות את שרון בתמיכה בינלאומית רחבה. ''לא תהיה רשת טלוויזיה בעולם שלא תמקם את בכירי כתביה מסביב לחווה'', אמר. שרון השיב בציניות: ''צריך רק לדאוג שבני, גלעד, לא יהיה בחווה''. גלעד שרון ידוע בעמדותיו המדיניות הנציות. והאב, הידוע כמי שנוהג ללכת אחרי בניו, סירב להצעה והמחווה לא יצאה אל הפועל. יאסר ערפאת מחייך (החידה שלא נפתרה) כל מי שפגש את ערפאת בתקופה האחרונה מדווח על בן אדם חדש. הוא זוהר, נראה רענן, הרעידות בפיו נפסקו כמעט לחלוטין, הוא מחייך והוא במצב רוח הטוב שידע זה שנים. יכול להיות שמצבו הטוב נובע מהעובדה שביזור הסמכויות שנגזר עליו עם מינויו של אבו מאזן לראש ממשלה הוריד מעליו את עומס העבודה שהורגל בו. ערפאת נהג עד לאחרונה להתעסק עם הפרטים הקטנים ביותר, דוגמת הקביעה מי מהסטודנטים באוניברסיטה זו או אחרת יקבל מלגה ללימודים בגרמניה. יכול להיות שמצבו המשופר נובע מכך שלמרות הניסיון להתעלם ממנו ולהפוך אותו ללא רלוונטי על ידי המלכת אבו מאזן לראש ממשלה, הוא הוכיח לעולם כולו שראיס יש רק אחד. ''האיש הזה בדרך כלל תוסס בעת משברים, הוא כמו דג במים'', אומר ח''כ טיבי. ''המשברים עושים לו רק טוב. אם שרון חושב שהלחץ עליו יחליש אותו, אצל ערפאת זה הפוך. משברים מחזקים אותו והוא הופך להיות יותר עקשן''. עד לאחרונה היה קשה לאתר פלשתיני שלא מבקר את ערפאת בצורה חריפה. הביקורת על דרכי הניהול שלו, על השחיתות הכספית, על הדריכה במקום בתהליך המדיני והסבל היומיומי הקשה שעובר על הפלשתינים נזקפה לחובתו. אך תוך כמהחודשים, ככל שמאמציה של ישראל בעולם לעשות לו דה לגיטימציה הצליחו, חזר ערפאת למעמדו הבטוח כסמל הבלתי מעורער של העם הפלשתיני. האיש החזק, האמיץ והוותיק, בעל שבע הנשמות, שמנהיג בגבורה את עמו. היום אומרים רבים ברשות שגם ראש הממשלה החדש, אבו-עלא, יהיה חייב ללכת שלוב זרוע עם ערפאת, לכבד אותו, לשתף עימו פעולה וחס וחלילה לא לצאת נגדו. ערפאת הוא אדם דתי ומאוד מאמין. הוא תופש את עצמו כשליחו של אללה להנהיג את העם הפלשתיני. לדעתו של אבנרי ערפאת גם מאמין שהוא בן אלמוות. ההיסטוריה האישית שלו, שרצופה מקרים שניצל בהם באופן מפתיע, נסכה בו לפי אבנרי תחושה כי הוא יישאר אבי האומה הפלשתינית לעד. לעומת אבנרי, ח''כ טיבי טוען כי ערפאת לא נגס בתפוח של עץ החיים. ''הוא מחכה למוות כל רגע. הוא יודע שהוא יוכל למות, שמעתי את זה ממנו רבות'', אומר טיבי. ואולי ערפאת יודע למה הוא מחכה, לפחות לפי דבריו של עמוס גלעד. ''היום מעמדו של ערפאת מאוד ירד וזה מחייב מחשבה עמוקה. אני לא מעוניין לדבר על שיטות שנגרום באמצעותן לפרישתו, כי כל שיטה שמדברים עליה מעניקה לערפאת חסינות מפניה'', הוא אומר, ומוסיף: ''העולם הכיר בצדקת הטענה של ישראל לגבי ערפאת. ארצות הברית מגדירה אותו כטרוריסט. גם העם הפלשתיני סובל קשות וערפאת נהנה מפחות תמיכה מאשר בעבר. שינוי נוסף לטובה הוא, שאם לפני שנתיים פרישתו היתה עלולה לחולל משבר עולמי, היום זה לא חייב להביא לתגובות אלימות ברשות או במזרח התיכון''. יוסי ביילין לא מסכים עם עמדתו של גלעד ומאמין שיש סיבה לכך ששרון לא הורה על פעולה נגד אויבו הוותיק: ''הם מבינים שאם יגרשו את ערפאת הוא יהפוך להיות מין דלאי למה כזה שיסתובב בעולם ויזכה להערצה של המונים, שיתראיין כל הזמן ויציג את עצמו כאיש המסכן שמדינה דמוקרטית גירשה. ואם יהרגו אותו אז הוא יהיה צ'ה גווארה. עצם מותו, רציחתו, תהפוך אותו לסמל של פלשתינים ותנועות שלוחמות לעצמאות וזה יעמיד את ישראל במצב בלתי אפשרי''. ''יכול להיות שאילו לישראל היה זמן היא היתה צריכה לחכות, כי ברור שיש מנהיגים פלשתינים שההידברות איתם היא הרבה יותר סימפטית. אין ספק שערפאת הוא אדם שמגלם גם את השימוש בטרור וגם את היכולת להגיע להסדרים. היתרון שלו הוא שהוא לא מנהיג דתי קיצוני אלא מנהיג לאומי, מנהיג פרגמטי והיחיד היום שיכול לגייס את תמיכת עמו להסדר קבע'', מסכם ביילין. ''גילו המתקדם של ערפאת מקטין לדעתי את הסיכוי שבימיו הוא יחתום על הסכם'', אומר קמחי. ''הוא יעדיף להיכנס לספרי ההיסטוריה כלוחם הגדול שלא ויתר ולא כמי שוויתר בגיל מבוגר''. ב-98', חודשיים לפני פסגת וואי פלנטיישן בין ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לערפאת, נפגש יוסי ביילין עם הראיס ומצא אותו מוטרד. הוא שאל את ביילין: ''מיהו באמת נתניהו? מה בראש של ביבי? הוא באמת רוצה להגיע להסדר? לשלום? או שזה הכל משחק, יחסי ציבור?''. בתגובה השיב לו ביילין: ''אתה יודע כמה מיליונים בעולם וכמה אנשים בישראל שואלים את עצמם מה בראש של ערפאת? האם הוא מאמין רק באלימות? האם הוא באמת רוצה להגיע להסכם? האם הוא יעזוב את דרך הטרור ויהיה פרטנר אמיתי? או שהכל משחק כדי להגשים את חזון פלשתין השלמה?''. ערפאת צחק ושאל: ''ומה אתה חושב?''. noama@maariv.co.il