חתירה למגע אחרי האסון באנצריה שבו נהרגו 11 אנשי השייטת, היתה היחידה המובחרת במשבר עמוק. אלא שהאסון הוביל לעלייה חדה במוטיבציה. הם הצטרפו לפעילות השוטפת בשטחים, וגם שילמו מחיר כבד נאוה צוריאל 19/09/03 ביום חמישי, 4 בספטמבר, התקבל מידע בשב"כ כי מוחמד חנבלי, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בשומרון, מסתתר בשכונת רפידיה בשכם, בבניין בן שבע קומות. בתשע בערב כיתרו לוחמי השייטת את המקום וקראו לדייריו לצאת. 28 משפחות התפנו. החיילים ירו מספר טילים נגד טנקים לכיוון "מקומות חשודים" בבניין. לאחר שכלבים מיחידת עוקץ סרקו את המבנה ולא העלו דבר, הוחלט על כניסת הלוחמים.הם החלו בסריקת הבניין מלמטה, קומה אחר קומה. בקומה השלישית, כשחלק מהכוח כבר עלה לכיוון הקומה הרביעית, החליט רב סמל קוממי קוממי לבדוק אם חנבלי אינו מסתתר בפיר המעלית, שהיתה תקועה בין הקומה השלישית לרביעית. האינטואיציה של קוממי התבררה כנכונה. חנבלי, שעמד על גג המעלית, פתח באש. קוממי נורה בצווארו ונהרג. הכלבן מיחידת עוקץ שעמד מאחוריו נפצע קשה, ושלושה לוחמים נוספים נפצעו קל. הלוחמים השיבו אש והשליכו רימונים, שהרגו את חנבלי. לאחר יציאת הכוחות הרס צה"ל את הבניין.אלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי, הגיע לניחום אבלים בבית המשפחה. יקרה קוממי, אמו של רענן, פנתה אליו בטענה נוקבת. "אחרי שבדקו את הבניין ומצאו שאין שם איש" , אמרה לו, "היו צריכים להרוס את הבניין. למה צריך לחפש בחורים ובסדקים? אם היתה פקודה שתי דקות קודם לחסל את הבניין, הבן שלי היה בחיים. למה אנחנו צריכים להיות הומנים יותר מכל הגויים? אני צריכה להקריב את הבן שלי? שיהרסו את הבית. הרי קראו להם ברמקולים לצאת, ומי שחף מפשע יצא. למה הבן שלי צריך היה להיכנס וללכת? אני שלחתי את הבן שלי כי הוא רצה לתרום, אבל לא שלחתי אותו למות בגלל מדיניות כזו."צריך לחשוב על ההורים, כולנו שברי כלי. אני צריכה להיות אם שכולה וכל החיים שלי לבכות בגלל מדיניות, בגלל מה שיגידו? יותר הומני מצה"ל אין. אתם משקיעים בחייל שלוש וחצי שנים, מאמנים אותו, וככה נותנים את החיים שלו, בגלל מדיניות? לבן שלי היו תוכניות אחרות, לא להיכנס לתוך ארון. הוא ילד שנלחם בציפורניים כדי להיכנס ליחידה מובחרת, עשה הכל, וככה ללכת? על הבלוקים נשמור, אבל אתה תלך".קפלינסקי השיב: "עד השניות האחרונות אנחנו לא יודעים מי נמצא בתוך הבית. לא ידענו בוודאות שהוא נמצא שם, הערכנו ברמת סבירות גבוהה. בכל מקרה, הביטחון של הלוחמים עומד מעל הכל. לא נכנסנו פנימה, טיפלנו מבחוץ, אבל אין כאן שום דבר בטוח במלחמה הזאת. זה לא פשוט". עולים מהים רענן קוממי נהרג ביום השנה השישי לאסון השייטת באנצריה שבלבנון, בו נפלו 11 מלוחמי היחידה. מאז תחילת האינתיפאדה נהרגו שישה מלוחמי השייטת, שלושה מהם בחודשיים וחצי האחרונים (ר' מסגרת). עבור יחידה כה קטנה כמו השייטת, מדובר באובדן גדול מאוד. רב סרן יותם דגן, 36, משמש כפסיכולוג היחידה כבר ארבע שנים. משרדו ממוקם ליד מאהל הגיבוש, השוכן מחוץ לבסיס. השבוע החליטו ביחידה שהוא זה שידבר על החזרה לשגרה לאחר האובדן, ועל המעבר ללחימה בשטחים. "הפעולה של השייטת באנצריה ב-97'", הוא אומר, "מלווה אותנו וכנראה שתלווה אותנו עוד הרבה שנים. איבדנו שם מפקדים, חברים, לוחמים. הדבר הכי סמלי פה, בצירוף המקרים המזעזע הזה, זה לראות איך בשש השנים שחלפו מאז קמה השייטת, ובצד ההתמודדות עם האובדן הנורא, לא רק שחזרנו לפעילות מלאה בשנתיים-שלוש האחרונות, אלא עברנו להובלה בחתירה למגע בהגנה על הבית".היחידה ספגה ביקורת קשה בעקבות האסון. "עד היום לא יודעים עד הסוף מה בדיוק קרה שם, וכנראה שלעולם לא נדע. חלק גדול מהביקורת לא היה ענייני כי העובדות לא היו ידועות די הצורך. האופן שבו התמודדנו עם האסון ה זה זה להמשיך קדימה. כשמסתכלים על התהליך שהשייטת עברה בשנים האחרונות רואים צמיחה והתפתחות, גם מבחינת היקף הפעילות וגם מבחינת התרומה למאמץ המלחמתי. כשאתה נפגע אתה יכול להתכנס וללקק את הפצעים, ואתה יכול גם לקום ולהילחם יותר חזק, והשייטת הוכיחה שהיא יכולה". מאז התחדשה האינתיפאדה קיבלו מפקדי היחידה החלטה אסטרטגית, בניגוד ליחידות מובחרות אחרות, ליטול חלק בלחימה בשטחים במקביל לייעוד של היחידה. "זה לא טריוויאלי", אומר דגן, "שהשייטת תבוא ותאמר, 'אנחנו מובילים את הלחימה בשטחים'. המפקדים בשייטת הבינו שהלחימה של מחר זו הלחימה של היום ולכן החליטו שפה אנחנו צריכים להיות. אפשר היה לשבת על הגדר ולהגיד שמישהו אחר יבצע את העבודה ואני פועל רק בפעילות ימית בגזרות אחרות. עבורנו זה טריוויאלי שאנחנו צריכים להיות איפה שהלחימה קורית."בשלוש השנים האחרונות המפקדים בשייטת הבינו שבעצם הלחימה בטרור, סיכול פיגועים, פגיעה בתשתיות הטרור ופגיעה בראשי ההתארגנויות, זאת זירת הלחימה העיקרית. במהלך נחוש הם הגבירו את המעורבות של השייטת בפעילות של צה"ל בשטח. חשוב להדגיש שמדובר בפעילות ממוקדת, מול יעדים מא וד מסוימים - ראשי החמאס, ראשי הג'יהאד האיסלאמי, הראש של הנחש, ופעילות כזאת שמביאה לידי ביטוי את היתרון היחסי, את הרמה המקצועית הגבוהה מאוד של הלוחמים והמפקדים".עיקר הפעילות כיום מתבצע בשטחים. "לא עברנו ליבשה, נשארנו בפעילות הייעודית שלנו בים, אבל התמקצענו גם ביבשה. העברנו חלק מהתרגולות ותורות הלחימה שהיינו רגילים להשתמש בהן בסביבה הימית ליבשה". איזה טכניקות העברתם ליבשה? "מדובר בהכנסה של אמצעים מסווגים ובעיקר בגמישות בהפעלת הכוח ובתגובה מהירה. השייטת מבחינת הייעוד שלה היא יחידה התקפית. יוזמה זה משהו מאוד חזק בתרבות של השייטת. בנוסף לזה יש משהו בהתמודדות בתנאים של ים שמחייב את הלוחמים להיות מאוד נחושים, לפעמים מאוד אגרסיבים, כי אם אתה לא נוהג בצורה כזאת, ייתכן שלא תצליח להגיע ליעד שלך בצלילה, או לעבור את גלי החוף או את הזרמים". עם הזמן הפכה השייטת ליחידת העילית של צה"ל בשטחים וכיום היא מובילה את המבצעים המורכבים והמסובכים ביותר. בזכות עשרות המבצעים שערכה בגדה ובעזה נבחרה היחידה בשנת 2002 ליחידה המצטיינת בצה"ל וזכתה בצל"ש הרמטכ"ל. בין המבצעים המעטים שנחשפ ו היו תפיסת הספינות "סנטוריני" במאי 2001, "קארין איי" בינואר 2002 ו"אבו חסן" במאי 2003, שהובילו מצבורי נשק לרשות, פיצוץ של סירות ומבנים של המשטרה הימית הפלשתינית בעזה ותפיסת מבוקשים בכירים בגדה ובעזה. הלחימה בשטחים הולידה סיטואציה חדשה עבור אנשי השייטת. "בלחימה של השייטת בחומת מגן במחנה הפליטים בג'נין, נוצר לראשונה מצב שהשייטת לא רק הולמת וחוזרת מיד לבסיס, אלא נשארת בשטח עם אוכלוסייה אזרחית לאורך תקופה ארוכה יחסית", אומר דגן. "הדילמות של טוהר הנשק ופגיעה או אי פגיעה באוכלוסייה אזרחית מתחדדות מאוד כאשר נלחמים בראשי הטרור הפלשתינים בשטח, ועוד יותר כשאנחנו סופגים נפגעים לכוחותינו".דגן מעדיף לא להתייחס לפעולה ברפידיה, שהתחקיר לגביה עדיין לא הסתיים. הוא מוכן לדבר על הפעולה ביוני השנה, בה נהרג סמ"ר ארז אשכנזי. "באירוע שבו איבדנו את סמ"ר ארז אשכנזי בעזה, במהלך הקרב, לאחר שארז נפצע קשה, טקטית היה נכון להפעיל עוצמת אש גדולה יותר על מנת לשתק את מקורות האש, והתקבלה החלטה פיקודית לא לירות טילים נגד טנקים לתוך הבית שהיו בו מחבלים בגלל שנשמע בכי של תינוק מתוכו. אנחנו פועלים בצור ה כירורגית עד כמה שאפשר כדי לתפוס את ראשי הנחש ולעצור את הטרור, והמחיר מאוד כואב. ברור שעלו שם תחושות מאוד קשות ושאלות נוקבות לגבי ההכרח לבצע את המשימה מחד ולהגן על הלוחמים מאידך, וכל זאת כדי לשמור על אמות מוסר גבוהות של צה"ל. "באופן עקרוני, אפשר תמיד להעלות מטוס לאוויר ולהפוך בית למגרש חניה, אבל יש כאן גם עניין מוסרי, גם פוליטי, שלא מתקבל רק בדרגים של השייטת. גם הלוחמים ששאלו את השאלות האלה בהתחלה, בדיעבד הבינו את ההכרח שלנו לשמור על חוסן מוסרי ולא לרדת ממנו. בסופו של דבר זה גם מה שנותן לנו את הכוח להילחם."בתוך השייטת שואלים כל הזמן את השאלות האלה. יש פתיחות מאוד גדולה של הלוחמים לדבר על זה. אנחנו מתמודדים עם השאלות ועם המשמעות שלהן, שהיא חיים ומוות, וזה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים על הערכיות והמוסריות שלנו."הדבר הכי משמעותי זה לא לאבד את האנושיות. לוחמי השייטת פחות נחשפים לזה מלוחמים של יחידות אחרות. הפעילות יותר ממוקדת, אבל החוכמה היא להפעיל את שיקול הדעת ולא לשכוח את האנושיות. מצד אחד להיכנס בכל הכוח ולפגוע במי שצריך, בראשי המחבלים ובמחבלים, ומצד שני למזער ככ ל שניתן את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית. גם פה ישנו היתרון היחסי של השייטת, שהלוחמים שלנו יודעים להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטות גם בעיצומה של לחימה". ערכי המוטיבציה שביל ארוך, משער הכניסה החשמלי, מוביל אל בסיס השייטת בעתלית. צריפונים ומבנים ישנים מקום המדינה, בריכת שחייה, מגרש כדורסל ומגורי חיילים, שעל חלונותיהם מתוחים חבלי כביסה ועליהם בגדי ים. בשעה שמונה וחצי בבוקר, לוחמים מיוזעים רצים לאורך החוף, סמוך למבצר הצלבני השוכן במתחם היחידה. השאר ישנים בשעה הזאת, כי מרבית מבצעי השייטת מתרכזים בלילה, לנצל עד כמה שניתן את אלמנט ההפתעה. במבנה בית הספר של השייטת, בכוכים המיועדים לכך, נשמרים ציוד הצלילה ובלוני החמצן. על לוח המודעות תלוי גזיר עיתון עם תמונתו של שייח' אחמד יאסין ומעליה הכותרת "ראש הנחש".. מביקור בבסיס השבוע עולה התחושה שמנסים כאן להחזיר את החיים למסלולם. "הכאב הוא גדול", אומר דגן, "אבל ההתמודדות זה לקום למחרת בבוקר ולהמשיך לפעול, לבצע, להמשיך לחתור למגע עם האויב. ההבנה שהלחימה הכרחית וברמה נוספת, לא פחות חשובה, זה הצוות, שנותנים כוח בלתי רגיל לכל אחד מהלוחמים להמשיך קדימה. "האקלים הפיקודי שקיים היום בשייטת, בו מחד מדברים על הכאב ומאידך נושכים שפתיים וממשיכים קדימה הוא בעיני האופן הנכון ביותר להתמודד עם האובדן. צר יך לזכור שבסוף יש לנו משימה. הלחימה לא הסתיימה".איך מחזירים את הצוותים לפעילות שגרתית?"העיקרון המנחה זה קודם כל לאפשר ללוחמים לדבר, להביע את מה שהם מרגישים, עם המפקדים שלהם ואחד עם השני. הכוח הכי חזק שקיים זה הכוח של הצוות ולכן ההתמודדות היא של הצוות. בסופו של דבר זו החלטה של מפקד השייטת והדרישה המבצעית. ברגע שנדרש יוצאים לפעילות גם אם זה יומיים-שלושה אחרי האסון".צוות א', אליו השתייך קוממי, הוא הצוות הבוגר בשייטת. לרובם נשארה עוד חצי שנה בקבע, מתוך שנה וחצי עליה חותמים כולם. רובם בני 22-23. לוחמי היחידה פנו מיוזמתם למפקדיהם בבקשה להצטרף ללחימה בשטחים.ר': "בהתחלה צה"ל לא הכיר את השייטת ולא ידע שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. פנינו בשיחות פלגה ולחצנו להצטרף ללחימה. אמרנו שאנחנו רוצים לתת כתף ולהילחם עם כולם. זה לא נעים לשבת בבית ולהרגיש שכל הצבא נלחם ואנחנו יושבים במועדון. מ'חומת מגן' התחלנו להיכנס באופן אינטנסיבי לשטחים". נ': "כשהיתה לחימה בג'נין לא ספרו אותנו, לא ירינו כדור אחד, וכל הצבא נלחם בשיניים וכל יום יש הרוג אחר, וזה תסכל אותנו. בעקבות הלחץ של הלוחמים והבנה של הפיקוד שאם השייטת לא תשתתף בלחימה היא לא תהיה רלוונטית, נכנסנו לשטחים". ת': "זה התחיל מהפעילות הכי פשוטה של יחידה שמגיעה מהים ולא מתמחה בלחימה בשטחים. התחלנו מהמבצעים הכי פשוטים, מתוך הרצון לקחת חלק משמעותי ואז גם התחלנו להשתלב במבצעים יותר מורכבים. ואני חושב שהיום אנחנו היחידה המובילה בכל הנוגע ללחימה בשטחים. הייחוד של היחידה לאורך כל השנים זה תמיד להשתלב בשדה הקרב הנוכחי. ההתמחות שלנו בתחום הים תמיד קיימת. עם זאת, בכל התקופות, בכל מקום שהיתה לחימה, היחידה השתלבה". לא העדפתם את הפעילות הייעודית, הימית?ר': "הפעולות הימיות זה לא כמו ההרגשה להילחם על הבית. המלחמה הזאת היא בדם. רצינו להיות חי"רניקים אבל גם להמשיך את הפעילות בים. המבצעים האמיתיים בסופו של דבר זה בים. שם אתה יודע שהדברים שאתה עושה יותר מקצועיים, עם יותר תכנון ומחשבה, אתה ממצה את האמצעים המיוחדים, הדברים בהם השקענו את רוב המסלול והאימונים שלנו. בשטחים זה יותר אדרנלין, יותר המיצוי שלך כלוחם, להרגיש שאתה מגן על המדינה, שהרגת מחבל שמחר יכול היה להרוג 20 איש". א', המפקד: "היחידה שלנו נכנסה לנישה הזאת ואף אחד לא עושה את זה יותר טוב. המסלול מאוד ארוך וכולל קשיים ואתגרים מנטליים ומכשירים אדם לעשות דברים עד הסוף, לא לטייח. כשיש אש הוא אגרסיבי, הוא הולך אליה. בכל ההיתקלויות בשטחים, והיו חמש, לא נתקלנו באדם שהלך אחורה. היה עודף של אנשים קדימה. כולם רוצים לסיים את האירוע, להגן על החברים שלהם, לעשות את מה שאומנו אליו. "בחמש ההיתקלויות שהיו אנחנו הופתענו. חד משמעית, בכולן מה שגמר את האירוע באופן מהיר זה הנחישות של הלוחמים. כל אירוע הוא דקה וחצי, ויש בו את הלוחם שחושב מהר, שרוצה לסיים את האירוע. לכל אירוע היה פוטנציאל של חמישה הרוגים, היו מטענים, רימונים, וזה דבר שלצד האובדן נוסך ביטחון בחברים, ביחידה ובעצמך".ת': "כצוות צעיר עשינו מארבים ביו"ש ברמה של גדוד חי"ר רגיל. בשנתיים האחרונות אנחנו מובילים את הלחימה המורכבת בשטחים, מוציאים את המבצעים הכי איכותיים בשטחים". נ': "בשביל זה התגייסנו ליחידה, לא בשביל לעשות מארב פשוט". העובדה שאתם לא עושים רק את הייעוד שלכם מורידה את המוטיבציה? ת': "בדיוק להפך. המוטיבציה גדלה כאשר בתור לוחם אתה מבין כמה משמעותית ה פעולה שאתה עושה".מה מניע אתכם בלחימה בשטחים?"לוחם ביחידה מבחינתי זה הכי ארץ ישראל שיכול להיות, וזה נכון גם לגבי רענן. זה להבין שאתה נמצא במקום מיוחד. לא מיוחד הרואי, אתה לא תמיד באור הזרקורים. הרבה פעמים לא מגיעים הביתה בשבתות בגלל איזה נבלה שסוף-סוף מצאו ועכשיו צריך ללכת להביא, ואתה יודע שאתה מסתכן. זה לדעת שאתה כל הזמן מקריב, וכל הזמן יודע למה אתה עושה את זה. כל הזמן מדברים על זה במסלול. "זה נשמע נורא בולשיט אבל באמת כי אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו ברירה. צוות זה הדבר הכי חזק שיש בשייטת, ואתה נלחם בשביל הצוות, עושה הכל בשביל הצוות". מאיפה המוטיבציה הזו? אין דילמות? ר': "יש לנו כל הזמן שיחות על זה. סרבנים לא מעניינים אותנו. קוממי מאוד עזר לי בתקופה הזאת מהבחינה הזאת. היו לי הרבה שיחות איתו. אמרנו שאין אף אחד אחר שיעשה את העבודה". א': "לפני ההיתקלות דיברנו בצוות, גם עם רני (רענן), זו היתה שאלה תאורטית: 'מה באמת יניע אותנו לצאת מההלם של ההיתקלות ולהסתער'. החבר'ה העלו כל מיני סיבות. אחת הסיבות, שאצלנו מאוד דומיננטית ביחידה, זו הבושה לתת דין וחשבון על מה שעשית, שב-20 הדקות שיכולת לתקוף ולנצח לא עשית את זה. בשביל הדבר הזה בן אדם מוכן לעשות הכל, כולל לצאת מקיפאון, לעבור מול כדורים, לסכן את החיים שלו, בשביל הבושה הזאת. זה היה אחד המניעים המרכזיים שאנשים דיברו עליו. "המניע השני זה החברים. אם יש פצוע, זה הדבר שיוציא מקיפאון. זה לא דבר שחושבים עליו, זה אמוציות, אינסטינקטים, אחד נלחם אז השני לא יכול להרשות לעצמו לא להילחם. אני הייתי למעלה, מאחורי מחסה. הירי בא מהמעלית. כששמעתי בקשר שרני פצוע, המעלית לא עניינה אותי. ירדתי למטה, המחבל מצדי יכול היה לירות ולפגוע אבל זה לא היה רלוונטי. יש חייל פצוע וצריך להגיע אליו. עושים דברים בשביל מישהו אחר אז פחות מרגישים סכנה ופחד".ע': "לדעתי, דבר ראשון זה חינוך מהבית. דבר שני זה אופי, דבר שלישי, מודעות למצב של המדינה, שאתה בן אדם שהמדינה צריכה אותו במקום שאתה נמצא בו. יש רגעים קשים, שאתה לא יודע איך תתפקד, אבל תמיד ברגע האמת הרצון להגן על המדינה והרצון לנצח בקרב, מכריעים. זה מה שמאפיין את היחידה". ת': "אחד הדברים שמאפיינים את הפעילות הוא שהלוחמים מחוברים מאוד למטרה ולמשימה, בכל משימה רמת המוכנות לגבי כל הנתונים בשטח מאוד גבוהה. דווקא לבצע את המשימות היותר מסובכות יש מוטיבציה יותר גבוהה".נ': "למרות כל המכות שחטפנו, אצלי זה רק העלה את המוטיבציה. לפני שנה לא היו מספיק מתגייסים ליחידה, ונרתמנו למערך הסברה, הלכנו לבתי הספר שלנו. בגיוס האחרון הגיעו מאות אנשים". מה עובר על הצוות כשלוחם נהרג?ר': "יושבים שבעה, משתדלים לתת לנו את הזמן להתאבל, לתת לנו לעכל, חבר בצוות זה כמו משפחה. הצוות מחזיק אחד את השני, לא מתפזרים. בשבת נשארנו יחד בבסיס, העברנו שבת יחד, מדברים, בוכים יחד".ע' היה מפקד החוליה הרפואית בפעולה בה נהרג קוממי. "ההיתקלות הזאת היתה מאוד מורכבת", הוא אומר. "מטווח קצר, בבניין, ללא מחסות. זה המקצועיות של הכוח שפתר את זה שם, אבל גם הרבה נורמות, לחתור למגע, להבין תמונת קרב, להיות קר רוח, להיות תמיד ראשון, לנצח בקרב. זה בדיוק היה רענן. לחפש, להיות יסודי עד הסוף, לא לוותר לרגע, בגלל זה הוא גם נפגע". ע' מספר שעמד חמישה מטרים מקוממי. "רצתי לטפל בו, ראיתי אותו שוכב, הוא היה מחוסר הכרה. אחרי שהפשטתי אותו וראיתי את הפגיעות והנשמתי אותו היה לי ברו ר שאין מה לעשות. הבנתי שהחיים שלי ושל הצוות כבר לא יהיו אותו דבר. מבחינת מבצעים ולהגן, נעשה מה שיגידו לנו הכי טוב ולאף אחד אין ספק לרגע שנהיה בכל מקום שיצטרכו אותנו. אבל כשנחזור לבסיס ורני חסר, זה משפיע על ההווי, על שמחת החיים. מה שמחזיק אותך זה הצוות, החברים והאמונה במה שאתה עושה. תמיד אתה חושב שלצוות שלך זה לא יגיע, בסוף אתה רואה שאין חוקיות".ר': "אחרי שהסתיימה ההיתקלות ירדתי לקומה למטה. ראיתי את ד' פצוע, התפללתי שלא קרה כלום לאף אחד ושהצוות יעבור את העוד מבצע הזה והחבר'ה ייצאו להדרכה. כשהעברתי את ד' לחדר ממול ראיתי את קוממי שוכב."עד אותו רגע אתה פועל באופן אוטומטי. עושה הכל בלי שום מחשבה, בלי רגש, מה שצריך לעשות עושים, משיבים אש, מטפלים בפצועים. ברגע שראיתי אותו זה היה בומבה כזאת. לא הבנתי, לא נראה לי הגיוני, לא קלטתי מה אני רואה. זה היה כל כך לא הגיוני, קוממי כזה חי, לא מסתדר לי לראות אותו שוכב כך. המשכתי לפנות את הפצועים, היינו שם עוד שעות, אין זמן לעכל את הדברים או לקחת פסק זמן".י': "כשחבר לצוות נהרג זה כמו אח. המשפחה לא תהיה כמו שהיתה. כל ההורים בצוות מכ ירים את כולם. תמיד מדברים, שואלים, מספרים. כשבן צוות הולך זה בן משפחה שהולך, וזה עכשיו קשר שנשאר לכל החיים". גלים ואהבה כל פעם שרענן קוממי היה יוצא לפעילות בשטחים הוא היה מיידע את אמו. "הוא היה אומר, 'אני יוצא לשטחים, אני לא זמין, כשאחזור אני אצור קשר'", אומרת האם, יקרה. "דיברנו כל יום לפחות פעמיים". בערב לפני הפעולה האחרונה, הוא לא התקשר. "לא היתה לי שום סיבה לחשוש", היא אומרת. הוא התקשר רק לחברתו, חנה קנטורר. "הוא אמר לי שהם כבר בשכם", היא מספרת. "הוא צחק שאני אשלח לו חבילה. אמרתי לו שהחבילה תגיע אחרי השחרור. היתה תחושה של אופוריה, שעוד רגע זה נגמר, הוא היה צריך לצאת להדרכה עוד שבוע וחצי. כולם ידעו את הסיכון אבל הוא נתן הרגשה של שלווה". למחרת היא הרגישה שמשהו אינו כשורה. "בדרך כלל בבוקר אני רואה הודעה כתובה בסלולרי: 'חזרתי, לילה טוב, רני'. היה חשוב לו לא להעיר אותי. הפעם לא היתה הודעה. התקשרתי לפלאפון שלו והוא לא היה זמין". בשבע בבוקר נשמעו נקישות בדלת בית משפחת קוממי. זכריה, האב, היה באמצע התפילה. "חשבתי שמישהו מחפש עבודה", משחזרת האם. "באותו לילה לא נרדמתי, כל הלילה הכנתי לו אוכל שהוא אוהב, פיתות וקובנה. שמעתי את בעלי אומר להם: 'שבו'. שמעתי אותם אומרים לו: 'משפחת קוממ י? יש לכם ילד בצבא?', והוא התיישב על הכיסא. אני יוצאת מהחדר ורואה ארבעה אנשים במדים. התחלתי לצרוח, שאלתי: 'מה קרה לרני?', והם אמרו לי: 'רני נהרג'. אמרתי: 'תסתלקו מפה', לא רציתי להאמין, התחיל הסיוט". עזית, הכלבה של רני, מתרוצצת בחצר הבית במושב עמינדב. היא מניחה אבן ליד חנה ומלקקת לה את הפנים. "היא רוצה שישחקו איתה", אומרת חנה. "היא היתה מביאה אבנים ורני היה זורק לה אותם. היא מחפשת אותו. היא באה ומנסה לנחם אותי, היא הילדה שלו, מרגישה בחיסרון שלו". רני ראה אותה לראשונה כשעבד כשליח בבורגר ראנץ' והביא משלוח לבעלים שלה. כשזה היה צריך שמישהו ישמור עליה, הוא התקשר לבורגר ראנץ' וביקש את רני. קוממי עבד בבורגר ראנץ' כדי לחסוך כסף. לאחר שנכשל בגיבוש לסיירת מטכ"ל בגלל מגבלת ראייה, הוא החליט לעשות שנת י"ג, באורט ספניאן בירושלים, ובמקביל לחסוך כסף לניתוח לייזר בעיניים. הוא חסך 12 אלף שקל, עבר את הניתוח ובכסף שנותר נסע עם אמו לטיול בלונדון. הוא התקבל לגיבוש נוסף ועבר אותו בהצלחה. "היחידה מורכבת מאנשים כמו רני", אומר א'. "הוא עשה הכל בשביל להתקבל לשם".משפחת קוממי הגיעה לעמינדב בשנות החמישים מתימן, בעליית "מרבד הקסמים". "כשהגענו לכאן", סיפרה יקרה, "לא היה כאן כלום. ישנו תחת כיפת השמים, באוהלים, אחר כך בצריפים ואחר כך בנו לנו בתי סוכנות". כאן נולדו חמשת ילדי המשפחה: שירית, איילת, אורית ואורטל, ובן הזקונים, רענן, שמלאו לו 23. כשהיה מגיע הביתה בימי שישי, היה רענן רץ לבקר את סבו, בן ה-100. בשבת, היה יורד לים. "כאילו הוא נפגש איתו פעם ראשונה", מספרת חנה. "הוא היה מזמין חצי גינס מול השקיעה, היה מספר לי על הים, על רוח מערבית, גלים דרומיים, ההשלכות מבחינת הסחף והמערבולות. האהבה שלו לשייטת הגיעה מהים". מרגע שהחל את המסלול סומן קוממי על ידי הלוחמים כ"גרעין מרכזי". בינו לבין ר' נוצרה כבר בבקו"ם כימיה מיוחדת. "מהיום הראשון אנחנו ביחד, הוא היה תימני עם כיפה ואני קיבוצניק אשכנזי. במדינה שלנו זה הפכים, אבל מההתחלה היה בינינו חיבור מדהים. תמיד אהבתי את הניגוד הזה, זה היה החבר היחיד שמנשק אותי, תמיד הוא ניסה להאכיל אותי חריף. הוא היה שותף לקפה, לסיגריה, לדיבורים. אחר כך, כשהתחלקנו לשני צוותים, נשארנו יחד". השניים היו גם שותפים לחדר בבסיס בעתלית.קוממי נחשב לאתלט ולנווט מצטיין. הוא השתתף באליפות צה"ל, ולא מעט בזכותו, מספרים הלוחמים, זכתה היחידה בחמש מדליות. "הוא התאמן בטירוף", מספר ר'. "כל יום עשה מד"סים, בכה לנו שהוא גמור אבל היה הולך וחוזר עם מדליות". קוממי יצא לקורס צלפים והפך לצלף מצטיין, והיה הלוחם היחיד מהצוות שנשלח לג'נין במבצע חומת מגן. "ישבנו ואכלנו את הלב בבסיס", מספר ר'. "אחר כך הוא סיפר לנו שמקלע תפר את החלון שהוא ישב מעליו בג'נין, הוא ראה שהולכים לירות עליו והתחבא בחדר. כל החלון שעליו הוא ישב התמוטט והוא יצא מזה"."בחומת מגן הוא עשה עבודה מקצועית", אומר א'. "הצוות הוותיק אמר לי: 'יש לך לוחם יוצא מן הכלל, שמור עליו'. רני אהב את הים אבל מה שהכניס לו אדרנלין זה הלחימה בשטחים. בלחימה בשטח בנוי היכולות האישיות באות לידי ביטוי, ורני הצטיין כלוחם בודד. הרבה אנשים לא אהבו לרדת לשטחים, רני אהב. הוא חשב שאנחנו הולכים לעשות עבודה חשובה ויש אקשן. אני תמיד רציתי שהוא יהיה איתי בים, מאוד סמכתי עליו". "היה לו חוש טכני מדהים", מספר ר', "בכל מה שקשור בכלים, הוא תמיד ידע לנצל את החושים שלו, הוא היה נהג מעולה על כל י שיט". מבצע ההשתלטות על ספינת הנשק אבו חסן, ששטה מביירות למצרים, הוטל על הצוות של קוממי. "היה ברור שכשצריך להשיט כלי מאוד מהיר, בווירטואוזיות וברמה גבוהה, בתנאי ים קשים ותוך היצמדות לספינה השנייה, לוקחים את קוממי", מספרים אנשי הצוות. "זו פסגה של כל לוחם, להשתלט על כלי שיט בים".עבור א', המפקד, היה קוממי המגשר בינו לבין הצוות. "הוא היה עושה הרבה צרות אבל הוא היה מהאנשים היותר בוגרים בצוות", הוא מספר. "כשהצוות כועס על המפק"צ, כשיש קצר, רני ידע להתעלות מעל הסכסוך, לנסות ליישב אותו."הייחודיות ברני היתה האמת שבו. היינו יושבים בשיחה והדברים שכולם חשבו ולא אמרו הוא אמר, גם אם זה לא היה נעים לשמוע ולהשמיע. הוא היה הולך לכל הדרגות, אלי, למפקד השייטת, כדי לתקן דברים שלא מושלמים בעיניו". "הוא היה בשבילי כמו אח גדול", אומר ר'. "תמיד היתה לו דעה בוגרת, יותר מתונה, הוא היה מרגיע. היה ברור לי שהוא יהיה איתי מהתחלה עד הסוף".navaz@maariv.co.il לוח הנופלים בתוך פחות משנה וחצי איבדה שייטת 13 שישה מלוחמיה. 22.4.2002. רב סמל ניר קריצ'מן, בן 23 מחדרה, נהרג במהלך מצוד אחר שני פעילי חמאס בכירים, טהאר נסאר ואיאד חמאדנה, בכפר עסירה א-שימאליה. 3.5.2002. רב סרן אביהוא יעקב, בן 24 מכפר-חסידים, ששירת בשייטת ומונה למ"פ בגולני, נהרג בהיתקלות עם מבוקש חמאס בשכם.26.9.2002. סרן הראל מרמלמשטיין, בן 23 ממבשרת ציון, נהרג בהיתקלות עם פעיל חמאס בכיר, נשאת תלאתין ג'עברה, ליד טול-כרם.26.6.2003. סמל ראשון ארז אשכנזי, בן 21 מקיבוץ רשפים, נהרג מפיצוץ מטען חבלה, כשכוח של השייטת הגיע לעצור את פעיל החמאס עומראן אל-ע'ול בעזה. 8.8.2003. סמל ראשון רועי אורן, בן 20 ממושב אודים, נהרג במהלך מצוד אחר שניים מבכירי החמאס בשכם, חמיס אבו סאלם ופאיז סידר, במחנה הפליטים עסכר בשכם.5.9.2003. רב סמל רענן קוממי, בן 23 ממושב עמינדב, נהרג בשכם, במהלך מצוד אחר מוחמד חנבלי, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בשכם.