גבעת התמימות תשע פעמים ניסו גדודי שריון של צה''ל לכבוש את גבעת חמוטל * תשע פעמים הם התסערו על הדיונה הגבוהה החוצה את הכביש המוביל לתעלה * תשע פעמים הם נסוגו ממנה מוכים, פצועים והרוגים, משאירים מאחור את הגופות החרוכות של עשרות ממפקדיהם וחבריהם איתי אשר 03/10/03 קשה להבין מנין שאבו עשרות לוחמי השריון את אומץ הלב הנדרש כדי להסתער פעם אחר פעם על הדיונה שכונתה ''גבעת חמוטל''. קשה להבין איך הם הסכימו לעלות על הדיונה הזו, המרוחקת 250 קילומטר מגבול ישראל, שעליה ארבו להם מאות מצרים חמושים בכמות אדירה של טילים נגד טנקים. הסיכוי שלהם לגבור על חיילי החי''ר המצרים שהתחפרו על חמוטל היה קטן מלכתחילה. בחיל השריון לא התייחסו בכבוד הראוי לטילי הסאגר לפני המלחמה, והחיילים בטנקים, בדיוק כמו המפקדים הבכירים שהורו להם לחזור ולנסות לכבוש את הגבעה פעם אחרי פעם, לא הבינו את המשמעות המלאה של המפגש הקטלני בין הטיל לפלדת הטנק. לטנקים הישראליים שעלו על חמוטל לא היה מיגון מפני הטילים. ''התקפות הקמיקזה של הישראלים'', כפי שיכנה אותם שנים אחר כך סעד אלשאזלי, הרמטכ''ל המצרי במלחמה, בוצעו ללא כל סיוע אווירי או ארטילרי. אבל השריונרים שיצאו להסתערויות על חמוטל ועל דיונות אחרות ברחבי סיני האמינו שהם מגנים על מדינת ישראל, וש''הלם השריון'' יעמוד שוב לצדם. קצת יותר משש שנים אחרי ששת הימים, לשריונרים היה ברור שברגע שהמצרים יראו את הטנקים הישראליים שועטים לכיוונם, הם ישליכו את כלי הנשק שלהם ארצה ויברחו לכל עבר. ''מחלקת טנקים של צה''ל יכולה לגבור אפילו על חטיבה מצרית'', האמינו אז בחיל, ''גדוד ישראלי יכול לנצח דיביזיה, בדיוק כמו ב-67'''. אבל המצרים לא לקו בהלם השריון. הם גם לא ברחו. המצרים עמדו מול הטנקים הישראליים והעלו אותם באש. הם טיפסו על הטנקים הישראליים שהגיעו לפסגה של חמוטל, והכו בקתות הרובים שלהם את הטנקיסטים הישראלים שעמדו חשופים בצריח. בסיומה של המלחמה נותרה גבעת חמוטל בידיהם של החיילים המצרים, והם שהעניקו לה את השם ''אבו וקפה'' - ''מקום העצירה''. סיפורם של הקרבות על גבעת הדיונה דומה לסיפורה של מלחמת יום כיפור כולה. הניסיונות לכבוש את חמוטל, בדיוק כמו קרבות אחרים במלחמה הזאת, אופיינו בהיעדר פיקוד מרכזי וחוסר תיאום בין הכוחות השונים. מפקדים שונים שלחו כוחות כדי לכבוש את הגבעה, לעתים אפילו בהפרש של שעות ספורות. היציאה להסתערויות האמיצות על הגבעה בוצעו בתחושה שהן המשך ישיר למלחמת ששת הימים. ללא מודיעין, בלי ציוד וטקטיקת לחימה מתאימים, ותוך ספיגת אבדות כבדות מאוד בדרך לכיבוש גבעת חול מדברית אחת. חמוטל היה שם קוד שניתן לדיונת החול המוארכת בציר המרכזי בסיני, בין טסה לאיסמעליה. הציר הזה חצה את הדיונה לשניים. חמוטל היתה גבוהה יחסית לסביבתה, והתנשאה לגובה של 110 מטר. מי ששלט בחמוטל - שלט בתצפית ובאש לכיוון התעלה. יומיים אחרי שהמצרים חצו את התעלה, החליטו מפקדי צה''ל שהגיע הזמן לצאת למתקפת נגד. האוגדה של ברן, האלוף אברהם אדן, היתה אמורה לתקוף את הכוחות המצרים לאורך התעלה, לחלץ את כוחות צה''ל במעוזים ולהתכונן לחציית התעלה. על אוגדתו של האלוף במילואים אריאל שרון הוטלה משימת החיפוי. עם תחילת מתקפת הנגד ניצבו על גבעת חמוטל כוחות מחטיבה 14 של אוגדת שרון. קצת לפני השעה 10:45 בבוקר קיבלה האוגדה הוראה מפיקוד הדרום לעזוב את העמדות ולנוע דרומה, לעבר המיתלה. בפיקוד הסתמכו על ידיעה מודיעינית, שגויה בדיעבד, שדיווחה על תוכנית של דיביזיה 4 המצרית לתקוף את האזור כולו. באמצע מתקפת הנגד הצה''לית עוזבים עשרות טנקים את זירת הלחימה, ונעים במשך 12 שעות מרחק של יותר מ-70 קילומטר, רק כדי לשוב על עקבותיהם כמה שעות אחר כך. הטנקים של חטיבה 500 שנשלחו לחמוטל להחליף את אוגדת שרון, עוד הספיקו לראות את חטיבה 14 חולפת על פניהם בשעטה. חטיבה 500, שעליה פיקד אריה קרן, סבלה ממחסור חמור בכוח אדם. החיילים שהיו אמורים להצטרף אליה נשלחו עוד לפני המלחמה לבסיסים של צה''ל מהחרמון ועד לשארם א-שייח' בתפקיד של ''תוקעים בשופר''. הקרב הראשון על חמוטל: גדוד 429 יורד מהגבעה הקרב הראשון על גבעת חמוטל החל ביום שני, שמונה באוקטובר, בשלוש בצהריים. חיילי חי''ר מצרים בסיוע טנקים וארטילריה מתחילים לתקוף את הגבעה. המצרים ראו את אוגדת שרון עוזבת את האזור, וקפצו על הזדמנות הפז להעביר לשליטתם את השטח. מאות מצרים החלו לירות על שמונת הטנקים של גדוד 429 שעמדו על הגבעה. הטנקיסטים השיבו אש, אבל העריכו כי מולם ניצבים לפחות 2,000 חיילי חי''ר וכ-50 טנקים. אחרי ששני טנקים נפגעים מבין המג''ד שהוא לא יוכל לעמוד מול החטיבה המצרית, ומורה לחייליו לרדת מהגבעה ולהתארגן לקראת כיבושה מחדש. המצרים ניצלו את הירידה של כוחות צה''ל, והתחפרו בתוך הדיונה הגדולה, כדי לבלום את הטנקים הישראליים במתקפה הבאה. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים עסקו המצרים בעיקר בהפקת לקחים. ההנהגה המצרית הבינה שכדי לגבור על צה''ל יהיה עליה לנטרל כבר בשלבים הראשונים של המלחמה את שני גושי העוצמה הגדולים שלו - חיל האוויר והשריון. בזמן שצה''ל ומדינת ישראל כולה היו עסוקים בחגיגות של הפיכת מדינת היהודים הקטנה לאימפריה, הצטיידו המצרים בכמויות גדולות של טילים נגד מטוסים וטילים נגד טנקים, ביניהם גם טילי הסאגר. תמונת המצב שדמיינו בחיל השריון היתה ורודה הרבה יותר. צה''ל המשיך להאמין שהסיבוב הבא מול המצרים יהיה דומה למלחמת ששת הימים. אימוני הטנקים לפני המלחמה לא כללו תרגולות הימלטות מטילים. הטנקים הישראליים לא צוידו באמצעים למיסוך עשן במקרה של ירי טילים. גדודי החרמ''ש שהיו אמורים להילחם בחיל הרגלים של האויב ולגבור על חוליות משגרי הטילים, הורכבו בעיקר מאנשי מילואים מבוגרים יחסית, שיכולתם המבצעית היתה מוגבלת ביותר. הקרב השני על חמוטל: המג''ד דן ספיר נהרג לקראת ההתקפה המחודשת של חטיבה 500 על חמוטל נשלח גדוד 198 כדי לתגבר אותה. חניכי קורס מפקדי טנקים, צוערים בקורס קציני שריון ומדריכיהם מבית הספר לשריון הצטרפו ללוחמי 500. אחרי יומיים של לחימה קשה הצטרף גדוד 198 לחטיבה 500 עם 13 טנקים. על פי התוכנית שגובשה בחטיבה 500, גדוד 429 היה אמור לכבוש את חמוטל בסיועו של גדוד 198. גדוד 433 היה אמור להישאר בחיפוי. ''כשקבענו את תוכנית המתקפה האמנו שזו גבעה חשופה, שהמצרים השתלטו עליה רק בצהריים, ועדיין לא הספיקו להתחפר'', מספר מפקד החטיבה אריה קרן, ''חשבנו שנצליח לנפנף אותם. האמנתי שזה יהיה כמו במלחמת ששת הימים. בדיוק כמו כל הצבא, עלינו על הגבעה בלי חיפוי של ארטילריה או של חיל האוויר''. פקודת ההסתערות מגיעה בשמונה באוקטובר, סמוך לשעה חמש בערב, אבל בפועל עולה רק גדוד 429 על הגבעה. הטנקים נפגעים מיד מטילים שיורים המצרים. מפקד הגדוד סגן-אלוף דן ספיר מסתער בראש כוח של ארבעה טנקים בלבד. פגז מצרי פוגע בטנק שלו, והוא נהרג במקום. שרידי הגדוד נסוגים מהגבעה, אבל הטנק של המג''ד ההרוג נותר למעלה. במשך חודשים נחשב ספיר, תושב קיבוץ גת, לנעדר. רק חודשים אחרי המלחמה אותרה גופתו. הקרב השלישי על חמוטל: הטנקים של שרון יורים על הטנקים של ברן על פי התוכנית המקורית של חטיבה 500, גדוד 198 היה אמור להצטרף לגדוד של דן ספיר ז''ל בתקיפה השנייה של הגבעה. בספר שהוציאו אחרי המלחמה, כתבו יוצאי גדוד 198 כי המג''ד שלהם סגן-אלוף עמיר יפה ז''ל נע עם כוחותיו דרומה לכיוון חמוטל, ניסה ליצור קשר עם מפקד חטיבה 500 ולתאם את המתקפה המשותפת, אך לא הצליח. גדוד 198 התקרב לחמוטל, אך סגן-אלוף יפה זיהה בטעות את גבעת ''מכשיר'' הדרומית יותר, כגבעת חמוטל, והחל לתקוף אותה. בסופו של דבר נוצר הקשר עם מפקד חטיבה 500, ושני טנקים של גדוד 198 עלו על חמוטל. שאר הטנקים החלו לתקוף את גבעת ''מכשיר''. על אחד משני הטנקים שעלו על חמוטל פיקד סג''מ, לימים אלוף-משנה, ישי וקסלר. ''התמונה של שרידי גדוד 429 שנשארו על חמוטל לא עוזבת אותי'', הוא מספר, ''ראיתי שם טנקיסטים בבגדים אזרחיים. הגיוס היה כל כך מהיר, שחלקם אפילו לא הספיק להצטייד בסרבלים. חיילים שהטנקים שלהם נפגעו הסתובבו על הגבעה, בלב התופת, כשהם לבושים עדיין במכנסי ג'ינס''. שני הטנקים של 198 שעלו על חמוטל נפגעו בתוך זמן קצר מטילים ופגזי טנקים שירו עליהם המצרים. קנה הטנק של מפקד הגדוד נכרת, והוא המשיך להסתער ללא תותח. בסופו של דבר הוחלט לסגת, ובסיומו של הקרב נותר גדוד 198 עם שישה טנקים בלבד מתוך ה-13 שאיתם התחיל את הקרב. חלק מהטנקים הישראליים נותרו בשטח המצרי, כשגופותיהם של אנשי הצוות ההרוגים ביניהם. תוך כדי ההתקפה על חמוטל נפתחה על הטנקים שהיו על הגבעה אש מכיוון מזרח. היורים היו הטנקים של חטיבה 421 מאוגדת שרון. כוחותיו של שרון טולטלו לאורך כל היום. בתחילתו הם נשלחו דרומה, בעקבות ידיעות על תקיפה של המצרים באזור המיתלה, אך לאחר שהתברר שהדיווח המודיעיני היה שגוי, הם נדרשו לשוב על עקבותיהם ולחזור צפונה. בסך הכל נעה האוגדה הלוך ושוב, ביום הקריטי ביותר של המלחמה, מרחק של כ-150 קילומטר ללא צורך ומבלי לעשות דבר שימנע את ההתקדמות המצרים. הטנקים של אוגדת שרון חשבו בטעות שהטנקים על חמוטל הם טנקים מצריים, והחלו לירות עליהם כדי לנסות ולהשיב את הגבעה לידיהם. ''אחרי היום הזה התחושה היתה קשה'', מודה אריה קרן. ''אתה שומע שדן ספיר נהרג, שאסף יגורי, מג''ד אחר באוגדה, נלקח בשבי ושמפקדי גדודים אחרים נפצעו. לפני הקרב חשבנו שבהסתערות, במכת האש ובהלם השריון נשתק את האויב. רק אחרי שהטנקים התחילו להפגע, וחוט תיל של סאגר מונח לך פתאום על האוזן, חלחלה תחושה קשה וחזקה, לא רק אצלי אלא אצל כל הצבא, שאולי אנחנו לא מוכנים לסוג כזה של לחימה''. הקרב הרביעי על חמוטל: טנק שרוף נותר לבדו על הגבעה שרון, שחזר צפונה ושמע שחמוטל בידי המצרים, הורה לחיים ארז, מפקד חטיבה 421, לתקוף אותה. ארז שלח למתקפה את גדוד 257, בפיקודו של סגן-אלוף שמעון בן-שושן. גדוד 257 הוקם זמן קצר לפני המלחמה, אולם לא היו לו טנקים משלו. ''הטנקים שקיבלנו היו כחושים ומפורקים'', מספר בן-שושן, ''חלק גדול מהתותחים שמצאנו לא היו תקינים. יצאנו למלחמה עם 32 טנקים במקום 36. לא היו לנו מפות, אבל מרבית החיילים היו משוחררים טריים וזכרו בעל פה את הצירים ואת שמות הקוד בסיני. ביום שני בערב המח''ט קרא לי, ואמר לי לכבוש את חמוטל. בתצפית שעשינו על הגבעה ראינו עליה טנקי שוט שרופים''. תחת אש טילים כבדה החלו הטנקים של גדוד 257 לעלות על חמוטל, כשגדוד 599 בפיקודו של עמי מורג מחפה עליהם. הטנק של יוסי קליין, סגן מפקד פלוגה מ', נפגע וקליין נהרג. חיילי החי''ר המצרים החלו לטפס על הטנק הפגוע, ואנשי צוות הטנק הפצועים דיווחו בקשר על הניסיונות להדוף אותם. לטנקים הישנים והמוזנחים שאיתם יצא גדוד 257 לקרב לא היו מקלעים, והטנקיסטים התקשו להילחם באנשי החי''ר המצרים הרבים. כל הטנקים שניסו לחלץ את הטנק הפגוע נפגעו גם הם.הכוח נאלץ לסגת בסופו של דבר, כשהוא משאיר אחריו על חמוטל את הטנק השרוף של יוסי קליין עם ארבעת אנשי הצוות בתוכו. ''בכל היחידות יש אי נחת מן ההוראה לנתק מגע עם האויב'', נכתב בספר ''כל תחנות איילה'' שפרסמו חיילי הגדוד לאחר המלחמה, ''זה בניגוד לתורה שהוחדרה לאנשים, שאין חוזרים עד שלא מבצעים. אנחנו, שהשארנו ארבעה חברים על הגבעה, הרגשנו קשה מכולם''. ''הקרב הזה היה הפתעה קשה וכואבת'', מדגיש המג''ד בן-שושן. ''הגענו למלחמה בתחושה שמחלקת טנקים מורידה דיביזיה מצרית. היינו דפוקים, באופוריה. אלו לא היו המצרים שהכרנו מ-67'. לא יכולנו לזוז שם. על כל תנועה קטנה של טנק חטפנו ישר סאגר, אר-פי-ג'י או פגז. כיוונתי את הקנה של הטנק שלי על מצרי חמוש במקלע, אבל הוא לא ברח אלא המשיך לירות על הטנק. שנייה לפני שיריתי בו הסתכלתי על הפנים שלו, ואני לא שוכח אותן עד היום. הוא פשוט לא הפסיק לירות. דרסנו עם השרשרות המון מצרים בקרב הזה, אבל הם לא ברחו. ידענו על קיומם של סאגרים בצבא המצרי, אבל לא על כאלה כמויות''. הקרב החמישי על חמוטל: הטנקים של 599 דורסים את המצרים למחרת הכישלון הכבד של מתקפת הנגד בשמונה באוקטובר קובע אלוף פיקוד הדרום גורודיש כי אוגדתו של שרון צריכה להיערך בצורה הגנתית, לרכז כוח בעורף ולהתכונן לצליחת התעלה. שרון מקבל את הפקודה, שב מהחמ''ל ומיד קובע לעצמו שתי מטרות התקפיות מידיות: הראשונה: חילוץ אנשי מעוז ''פורקן'' שבגזרתו. השנייה: כיבוש מחדש של חמוטל ו''מכשיר''. הוא מורה לחטיבה 421 לכבוש את חמוטל, לחטיבה 600 לכבוש את ''מכשיר'', ושולח כוח בפיקודו של מפקד חטיבה 14 אלוף-משנה אמנון רשף, אל נקודת מפגש עם אנשי מעוז ''פורקן''. לחיים ארז, מפקד חטיבה 421, היה ברור שאי אפשר יהיה לכבוש את חמוטל בלי כוח חיפוי משמעותי. התוכנית שגיבש קבעה כי גדוד 264 בפיקודו של רב-סרן גיורא לב, לימים תת-אלוף, מפקד אוגדה וראש עיירית פתח-תקווה, יכבוש את הגבעה, ושני הגדודים האחרים יחפו עליו. סמוך לשעה שש בבוקר מתחילה המתקפה החמישית על הגבעה. שני הגדודים יורים אש חיפוי, אך הגדוד של גיורא לב טועה בניווט, ועובר את חמוטל. עמי מורג, מפקד גדוד 599, מציע למפקד החטיבה לא להמתין עד שהגדוד של גיורא יסתובב חזרה, ולצאת עם הגדוד שלו לתקוף את חמוטל. הגדוד של עמי מורג גויס בשדה תימן עם פרוץ המלחמה. שם קיבלו השריונרים את הטנקים, אבל ציוד בסיסי כמו מקלעים, משקפות או מפות לא סופק להם. 26 טנקים של גדוד 599 עלו על חמוטל. ''בתחילה הכל התנהל כמו תרגיל'', מספר מורג, לימים תת-אלוף וקצין שריון ראשי, ''הגעתי לראש הרכס, לא ראיתי אויב ודיווחתי 'היעד בידי'. ברגע שאמרתי 'בידי' חטפתי טיל ישר לתא הנהג. יצאתי מאיפוס. הכל בתוך הטנק הפך אדום ומצאתי את עצמי על הרצפה של הצריח, דופק על הראש, כדי לראות אם אני חי. כל הצוות צורח: 'אני נשרף'. התחלתי לקרוא בקשר למפקדי הפלוגות, אבל לא היתה תשובה. אף מ''פ לא ענה. היו רק חיילים שעלו מולי בקשר ודיווחו לי שהמפקדים שלהם הרוגים. ''אני נוסע על חמוטל ורואה טנקים שלי בוערים. הבחנתי בשלוש שורות של חפירות באורך של 200 מטר כל אחת, ומהן מציצים ראשים של חיילים מצרים. התחלנו לנסוע עליהם ולדרוס אותם, כי לא היו לנו מקלעים.אנחנו דורסים אותם, הכנפיים של שרשרות הטנקים מתמלאות בחלקי גוף, והם מקיפים אותנו ועולים עלינו''. מורג מספר שבשלב הזה נותר הגדוד שלו עם שבעה או שמונה טנקים מתפקדים. ''החיילים שלי בתוך הטנקיםממש הלכו מכות עם המצרים. אחד המט''קים שבר את הלסת אחרי שמצרי הכה אותו בקת של קלצ'ניקוב. אתה דורס אותם, והם מתרוממים מאחוריך עם אר-פי-ג'י ודופקים אותך. אני לא בטוח שחיילים ישראלים היו קופצים ככה על טנקים. המצרים ירו מכל הכלים, מכל מחפורת. הם נלחמו בפנאטיות נוראית. התחרו זה עם זה מי יהיה יותר גיבור. חייל מצרי אחד שכב על הקרקע, פצוע קשה, וניסה בשארית כוחותיו לזרוק רימון על אחד הטנקים. בסוף הרימון התגלגל לידו והתפוצץ. ''מיקי, מפקד פלוגה ז' שחטף אר-פי-ג'י בכתף, עלה מולי בקשר ודיווח שהטנק שלו בוער. אמרתי לו לרדת מהגבעה והוריתי בקשר לכל מי שרואה את הטנק הבוער לרדת למטה אחריו. נשארתי על הגבעה לחלץ נפגעים והעליתי אותם על הטנק שלי. ביקשתי בקשר שיביאו כמה שיותר דוקטורים, כי כולם פצועים או הרוגים. מה שהיה מתחת לגבעה היה עצוב מאוד. היתה שם שורה של 50 אלונקות עם פצועים ועוד 15 הרוגים, שחלקם נשארו על הגבעה. עליתי על חמוטל עם 26 טנקים ונשארתי עם שבעה'', אומר מורג, ''אבל מהסגל שלי לא נשאר אף אחד''. כל מפקדי הפלוגות של גדוד 599, כמו גם סגניהם, נהרגו או נפצעו בקרב החמישי על גבעת חמוטל. שלושה טנקים נשארו על הגבעה ואנשי הצוות שלהם הוכרזו כנעדרים. עמי מורג קיבל את עיטור המופת על לחימתו בגבעת חמוטל. ''לא הייתי מוכן לזה שאנחנו נוסעים והם לא בורחים. הייתי הראשון בצה''ל שחטף טיל סאגר במלחמת ההתשה, אבל לא התייחסתי לזה. אם היינו מקצוענים היינו צריכים להסיק את המסקנות, אבל לא היינו כאלה. שנים אחרי המלחמה אף אחד בגדוד לא העז להגיד את המילה 'חמוטל'. זו היתה טראומה לכולם''. הקרב השישי על חמוטל: גדוד 198 עולה ומיד יורד לאחר שהכוחות של חטיבה 421 נסגו מהגבעה, שבו ועלו עליה כוחות מחטיבה 500. חמוטל היתה בתפר שבין אוגדת שרון לאוגדת ברן. שוב בא לידי ביטוי חוסר התיאום המוחלט בין הכוחות השכנים. זמן קצר לאחר שהטנקים של שרון סיימו קרב עקוב מדם וירדו מהגבעה, שבו ועלו עליה הטנקים של ברן. כוחות עלו וירדו מהגבעה שהחליפה ידיים בין האוגדות מבלי לדעת האחת על האחרת. אריה קרן, מפקד חטיבה 500, קיבל מאוגדתו בצהרי תשעה באוקטובר פקודה לכבוש את מתחמי ''נוזל'' ו''צידני'', ובמהלך התנועה אל שני המתחמים עלה על חמוטל גדוד 198. הגדוד נתקל בהתנגדות מעטה ביותר של המצרים המוכים והפגועים, התנגדות שלא הזכירה ולו במעט את הקרב הקשה שהתנהל שם רק באותו בוקר. ''מצאנו על חמוטל שבעה טנקים פגועים של חטיבה 421, חלקם עדיין עם מנועים דולקים'', מספר ישי וקסלר. הטנקיסטים המשיכו לחפש עוד פצועים בין הטנקים השרופים, אולם בשעות הערב עזבו את חמוטל לאחר שניהלו קרבות קלים בלבד עם המצרים. שעות ספורות אחרי שלוחמים רבים נהרגים על הגבעה שמפקדיהם האמינו שכיבושה הוא יעד מרכזי במלחמה, ירדו ממנה הטנקיסטים של גדוד 198. הטנקים לא ירדומהגבעה בגלל האש המצרית אלא מפני שהמפקדים שלהם, בניגוד לעמדת המפקדים באוגדת שרון, לא ראו את החשיבות הרבה בהחזקתה. ''אם היינו תופסים את המקום במהלך הלילה, היינו יכולים להחזיק בו'', מדגיש וקסלר. הקרב השביעי על חמוטל: משימת החילוץ שכשלה הטנקים של גדוד 198 שירדו מחמוטל בשעות הערב איפשרו למצרים לשוב ולעלות אליה במהלך הלילה. באוגדת שרון גיבשו תוכנית לחילוץ הפצועים ולאיתור הנעדרים שנותרו על הגבעה בקרבות הקשים של הלילה הקודם. שוב חוזרת על עצמה תופעת חוסר התיאום המשוועת. טנקים מאוגדת ברן יורדים מהגבעה, וטנקים מאוגדת שרון חוזרים ועולים עליה. משימת החילוץ הוטלה על גדוד 257 של שמעון בן-שושן. לטובת המשימה הורכב כוח חילוץ מיוחד שכלל חמישה טנקים, פלוגת חי''ר ונגמ''שים של סיירת שקד, קצין דת, רבנים ולראשונה גם שני גדודי ארטילריה. פלוגת החי''ר נשלחה לאבטח את הטנקים מפני חוליות הסאגרים, והטנקים היו אמורים לפנות את כל מי שעוד נותר על הגבעה. ''אמרו לי לעלות ולרדת מהגבעה בתוך 30 דקות, משום שזה הזמן שהמצרים זקוקים לו כדי להפעיל אש יעילה ומדויקת נגדנו'', מספר בן-שושן, ''אבל כשהגענו לשיא הגבעה החלו המצרים לירות עליי אש תופת, ושלושה טנקים שלי נפגעו''. מפקד החטיבה אלוף-משנה חיים ארז הבין שהלחימה מסתבכת, והורה לכוחותיו לסגת מבלי שהשלימו את משימתם. גופות הלוחמים נותרו על הגבעה. הקרב השמיני על חמוטל: גדוד 429 חוזר לחמוטל לאחר שצה''ל החל לחצות את התעלה ב-15 באוקטובר, קיבל כוח ''נמר'' בפיקודו של תת-אלוף ששון יצחקי, שהיה בראשית המלחמה ראש מטה פיקוד דרום, את האחריות ללחימה עם הארמיה המצרית השנייה בצדה המזרחי של התעלה. ב-19 באוקטובר מגיעה מפיקוד הדרום לאריאל שרון הפקודה להרחיב את פרוזדור הצליחה הישראלי, על ידי תקיפת ראש הגשר הדרומי של דיביזיה 16 המצרית. המשימה הוטלה על חטיבה 600, שנפגעה קשות בקרב הזה. גדוד 429, שפעל כעת בכפוף לחטיבה 274 בפיקודו של יואל גורודיש, אחיו של אלוף הפיקוד שמואל גורודיש, מקבל הוראה לתקוף את ראש הגשר המצרי מכיוון צפון. את מקומו של דן ספיר, מפקד גדוד 429 שנהרג בקרב על חמוטל בשמונה באוקטובר, תפס סגנו, רב-סרן אריה ארצי. כדי לתקוף את ראש הגשר המצרי היה על גדוד 429 לשוב ולעלות על חמוטל. לאחר ירי ארטילרי החלו שוב הטנקים להסתער על גבעת החול, אך בדיוק כמו בפעמים הקודמות הם נפגעו מאש הטילים המצרים וקיבלו הוראה לסגת. שלושה טנקים פגועים ומפקד פלוגה נותרו על חמוטל. למחרת קיבל הגדוד הוראה לחבור ל''חטיבת האם'' שלו בצדה השני של התעלה. שם נהרג אריה ארצי, המפקד השני של גדוד 429במלחמה. הקרב התשיעי על חמוטל: מאמץ קטן ויורדים לאחר שטייס שטס מעל גבעת חמוטל לא זיהה עליה כוחות מצרים, קיבלה בבוקר 20 באוקטובר חטיבה 274 של יואל גורדיש פקודה נוספת לכבוש את חמוטל ואת גבעת ''מכשיר'' הסמוכה לה. לקראת המתקפה התשיעית על חמוטל ארגן גורודיש האח כוח שזכה לשם הקוד ''כוח עצלות'' והורכב לדבריו משתי מחלקות טנקים ומפלוגת חרמ''ש על גבי זחל''מים, בפיקודו של אחד מסגני מפקדי הגדודים. בהסתמך על הדוח שמסר הטייס, ניתנה הפקודה לנסות ולכבוש שוב את ''מכשיר'' ואת חמוטל. ''התוכנית היתה שהטנקים יעלו ראשונים, יתפסו עמדות מצפון ואז יתקפו'', מספר גורודיש. ''אחריהם היו אמורים לעלות חיילי החרמ''ש על זחל''מים, ובשיא הגובה לרדת מהכלים ולפגוע בחוליות המצריות שירו טילים נגד טנקים. הכוחות עלו בלילה אחרי שהורדנו ארטילריה על חמוטל, אבל החרמ''ש לא ירדו מהזחל''מים בזמן, והחיילים על הכלים נפגעו מהטילים המצרים. 18 חיילים נפגעו שם, שניים נהרגו ואחד מהם נעדר עד היום''. גורודיש הצעיר, לימים תת-אלוף, מספר שהזעיק את סגנו כדי לחלץ את אנשי החרמ''ש הפגועים. ''שתי מחלקות הטנקים נשארו בחלק המזרחי של הגבעה. את חמוטל היה אפשר לכבוש רק עם חיילי חי''ר מיומנים, וחיילי החרמ''ש שלי לא היו כאלה. קיבלתי פקודה לכבוש את הגבעה. עשיתי מאמץ קטן, אבל כשהוא הסתבך החלטתי לרדת ממנה כדי לא ללכת עם הראש בקיר. לא ידעתי שכבר ניסו לכבוש את חמוטל לפני כן, אבל מבחינתי זאת היתה עוד גבעה בשטח''. הסוף: גבעת חמוטל נשארת אצל המצרים שלושה ימים לאחר המתקפה האחרונה על חמוטל נכנסה לתוקפה הפסקת האש. צה''ל השקיע את מיטב כוחותיו בניסיון לכבוש את הדיונה הזאת, אך בתום המלחמה היא נותרה בידיהם של המצרים. ''בכל הפעמים שעלינו על חמוטל האמנו שהנה, מלחמת ששת הימים חוזרת, המצרים אוטוטו נשברים והטנקים שלנו ישטפו אותם'', מסכם אלוף-משנה (מיל') שמעון בן-שושן, שניסה לכבוש את הגבעה עם חייליו שלוש פעמים, ''זה לא קרה. רק כשהסתערתי על חמוטל הבנתי שמלחמת יום כיפור היא סיפור אחר לגמרי''. ''בשמונה בחודש לא היה צריך לתקוף'', אומר תת-אלוף (מיל') אריה קרן, ''אבל חשוב לזכור שחמוטל היתה רכס שולט בגזרה, ולמי שהחזיק אותו היתה שליטה בתעלה. בסופו של דבר ההתקפות שביצענו היו אלה שהביאו להכרעה במלחמה הזאת. אנחנו עושים עוול לעצמנו ומראים רק את הימים הראשונים ואת הפאשלות, ובפועל גורמים לזה שהמצרים מרגישים שהם ניצחו את המלחמה. אבל חשוב לזכור שלפחות מבחינה צבאית, ולמרות האבדות הקשות והאי סדר, מי שניצח במלחמה, היה צה''ל. מהפך צבאי כזה כמו שהשגנו במלחמת יום כיפור, לא היה בשום קרב מודרני בהיסטוריה''.01-oct-03 22:11:36