המלחמה שלי רב-אלוף שאול מופז (מיל):300 קילומטר בעומק סוריה הפשיטה הראשונה של סיירת הצנחנים בעורף האויב הוכתרה בהצלחה. המבצע השני הסתבך שאול מופז 05/10/03 כשפרצה המלחמה הייתי בבסיס תל-נוף, שבו ישבה סיירת הצנחנים. זה היה שלושה חודשים לאחר שקיבלתי את הפיקוד על היחידה. ביום שישי, חמישה באוקטובר, הזעיקו חלק מאיתנו, אבל לא הבנו מדוע. רק למחרת כשהגיעו מח''ט הצנחנים עוזי יאירי וסגנו אמנון ליפקין, הבנו שמלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע. בבוקר אסף עוזי את מפקדי הסיירת, ואמר כמה מילים על המצב. באותה תקופה היתה הסיירת מיומנת בפיצוץ עמודי מתח גבוה, והמח''ט אמר: ''לכו תתאמנו על פיצוץ עמודים ותהיו מוכנים למבצעים מיוחדים''. חלק מהלוחמים הלכו להתאמן והשאר הכינו פק''לים. בצהריים, כשפרצה המלחמה, התחילו להגיע מהמטכ''ל כל התוכניות ליחידות המיוחדות. אותנו שלחו דרומה, לראס-סודר. המצרים עשו תרגיל הטעיה שגרם לצה''ל לחשוב שהם ירדו עם דיביזיה לאורך החוף, דרך ראס-סודר ואבו-זניימה. התפקיד שלנו היה לבלום את הטנקים של המצרים, כיוון שחוץ מאיתנו לא היו שם כמעט כוחות ישראליים. הסתובבנו באזור ארבעה-חמישה ימים, שבמהלכם לכדנו יחידות מצריות שהונחתו בשטחנו. ב-11 באוקטובר קיבלנו פקודה לעלות חזרה לתל-נוף לצורך מבצעים מיוחדים. אותי שלחו לקריה כדי לקבל מקצין צנחניםראשי, מנו שקד, את המשימה הראשונה. הייתי בסך הכל סרן, בלי קציני מטה, וזו היתה הפעם הראשונה שלי בקריה. זה היה מפגש קשה מאוד. כולם צועקים על כולם, צפיפות איומה, אנשים ישנים במסדרונות, ממכשירי הקשר בוקעים קולות איומים. המשימה, שזכתה לשם ''מבצע דווידקה'', היתה לפוצץ גשר באזור משולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן, כדי לעכב את הכוחות העיראקיים שעשו דרכם לכיוון רמת הגולן. בלילה של 12-13 באוקטובר עלינו למסוק יסעור שהנחית אותנו לא רחוק מהגשר, כ-300 קילומטר בתוך סוריה. הפעולה התנהלה מצוין. פוצצנו את הגשר, פגענו בשישה עד שמונה כלי רכב עיראקיים, וחזרנו בשלום מבלי שפתחו עלינו באש. הם היו מופתעים מאוד. במטה הכללי ראו כי טוב, ולמחרת שוב שלחו אותנו לסוריה - למבצע ''כותונת''. הוטל עלינו לפוצץ גשר גדול בכביש חומס-דמשק, שעליו עברו שיירות סובייטיות שהובילו טילים נגד מטוסים, ולקחת איתנו את הטילים הללו. בערב כבר היינו על היסעור, 35-40 חבר'ה. את הטייס יובל אפרת הכרתי היטב עוד קודם לכן. הוא היה מפקד טייסת היסעורים בתל-נוף, שהתאמנה רבות עם הסיירת. טסנו בגובה נמוך מעל הים התיכון, דרך ביירות ומשם לסוריה. ה''דופלר'' - המחשב של היסעור - התקלקל, ובמקום לנחות במרחק 12 קילומטר מהיעד, נחתנו 20 קילומטר מהיעד. מיד אחרי שירדנו מהמסוק והוא המריא חזרה לארץ, החלו הסורים לירות עליו אש נ''מ. אחרי הליכה של שעה וחצי ראינו משמאלנו כביש והבנו שאנחנו עדיין רחוקים. היה ברור שאת החלק השני של המשימה כבר לא נבצע. נכנסנו לוואדי ומרחוק ראינו את גשר העמודים שהיינו אמורים לפוצץ, וסביבו כלי רכב וחיילים סורים רבים. לא רחוק משם ישבה דיביזיה סורית ממוכנת בבסיס בשם כתייפה. הם שלחו עוד ועוד כוחות לחפש אותנו. לפתע עצרה משאית בכביש מולנו. ניסינו להסתתר, אבל הסורים זיהו אותנו והתחילו לירות. בתוך זמן קצר הגיעו לשם עוד ועוד משאיות עמוסות חיילים, וכשהכדורים התחילו ממש לעבור לידנו, נתתי פקודה להשיב אש. היה ברור שביחסי הכוחות האלה אין לנו סיכוי. דיווחתי למפקדה שנתקלנו, החלטנו לנתק מגע ולטפס לגבעה גבוהה מאוד שבאזור. למעלה, בפסגה, נשכבנו בין הסלעים וחיכינו שיבואו לחלץ אותנו. פתאום הופיע בשמים מטוס וירה פצצת תאורה. היה ברור שמדובר במיג 21 סורי שבא לסייע לכוחות הקרקעיים למצוא אותנו. מתחת לגבעה הלכו והצטברו עוד ועוד משאיות, מאות חיילים נושאי זרקורים וכלבים. החיילים שלי, ברובם קיבוצניקים, התחילו עם הבדיחות השחורות של מי יקבל בשבי הכי הרבה חבילות, ואיך נתחלק בתאי הכלא כך שהחבר'ה מה''איחוד'' לא יישבו עם אלה מה''מאוחד''. כדי שלא כולם ייפלו בשבי, פיצלתי את הכוח לשניים וכל אחד קיבל את מפת המילוט שלו. בעודי עושה את דרכי למשבצת ע-8 שלי, אני שומע את הטייס יובל אפרת אומר לי בקשר: ''בעוד 15 דקות אני אצלך''. אמרתי לו שאנחנו מוקפים ושיהיה לו קשה מאוד לנחות פה. חששתי להנחית אותו באמצעות פנס קרן, כי גם הסורים היו רואים. כיוונתי אותו בקשר וכשהוא היה ממש מעליי - הפעלתי נצנוץ. כמו אבן הוא נחת במקום, ואנחנו רצנו לבטן היסעור. אף פעם לא ראיתי צנחנים רצים מהר כל כך לתוך מסוק. המראנו במהירות, בעוד הסורים ממטירים עלינו אש תופת שפגעה במיכלי הדלק וגם בלהבים. אחד הקצינים נפגע קלות בישבן. כשהגענו לשדה התעופה מחניים כבר היינו בלי דלק לגמרי, ונחתנו נחיתת חירום. יובל הגאה לקח אותי לסיבוב סביב היסעור שלו, וספרנו לפחות 50 פגיעות של כדורים. לימים הוא אמר לי: ''תדע לך, שהנצנוץ הזה היה קרן האור של חייך, הואהציל אותך''. * הביא לדפוס: יותם ירקוני