 | | | בעקבות הגששים | |
|  | | אמירה אל-הייב עשתה היסטוריה * למרות התנגדות עזה בתוך העדה הבדואית, היא התגייסה לפני כחודשיים וחצי למשמר הגבול * והיא לא מתכוונת להישאר חיילת פשוטה: "אני מקווה להמשיך לקצונה" | |
| | | | |  | "אני גאה להסתובב בכפר במדים של משמר הגבול", כך אומרת הלוחמת הבדואית הראשונה, שהתגייסה לפני כחודשיים וחצי.גיוס בנות בדואיות לשירות צבאי היה עד כה בבחינת טאבו. אמירה אל-הייב, בת 19 מכפר בגליל התחתון, היא הראשונה ששברה אותו, כאשר החלה את הטירונות במסלול לוחמות של משמר הגבול.אמירה אל-הייב היתה נחושה כבר בגיל צעיר לשרת את המדינה. "כשהיא היתה בת שלוש ושאלתי אותה איזה צעצוע להביא לה במתנה, היא ביקשה אוטו משטרה", סיפרה אמה. כשהיתה אמירה בת 17 היא החלה במאבק לגיוס למשמר הגבול, פנתה שוב ושוב ללשכת הגיוס באזור מגוריה אך נענתה בשלילה. "היא היתה חוזרת הביתה ובוכה. לא הבינה למה לא רוצים לגייס אותה. ניסיתי לשכנע אותה שתרד מהעניין אבל היא התעקשה. לי היה קשה כי היא בתי היחידה, והעדפתי שלא תתגייס", סיפרה האם.לעזרתה של אמירה נחלץ נור אל-הייב מהכפר עילבון שבגליל התחתון, נכה צה"ל שנפצע מהתפוצצות מטען צד בלבנון, אשר זכה לכינוי "האבא של החיילים הבדואים". "הופתעתי מהנחישות של אמירה להתגייס, והחלטתי לסייע לה", סיפר. "היא נאבקה באמונות תפלות ובדעות קדומות והיתה נחושה לשרת במשמר ה גבול. מה שהיא עשתה זו רעידת אדמה חברתית בעדה. עזרתי לה, ואני בטוח שהיא תגיע רחוק".למרות הניסיונות של גורמים בתוך העדה להניא אותה מלהתגייס, אמירה אל-הייב גאה בצעד שעשתה. "לשבט אל-הייב יש היסטוריה מפוארת של תרומה לביטחון המדינה", היא אומרת בגאווה, "אני גדלתי על ברכי סיפורי הגבורה של הגששים והלוחמים, בני העדה שלחמו במערכות ישראל ואף נפלו בשדות הקרב, הערצתי אותם והחלטתי להמשיך בדרך הזאת. אני יודעת שעשיתי מהלך נועז, אבל אני שלמה איתו. אני אוהבת את המדינה ורוצה לתרום לביטחון אזרחיה".ביום הגיוס הלכה אמירה לבדה ללשכת הגיוס, עלתה לאוטובוס והגיעה עם יתר הבנות שגוייסו לבסיס הטירונות של מג"ב. לדבריה, היא זוכה שם לאהדה גורפת מצד חברותיה היהודיות. "הן כמו אחיות שלי, אוהבות אותי, תומכות ומעודדות. הן חיבקו אותי ואני אותן. אנחנו כמו משפחה. החברות כל הזמן אומרות לי שאני עשיתי היסטוריה ומעריכות מאד את הצעד שעשיתי. גם המפקדים מפרגנים ודואגים לי. אני מרגישה במג"ב כמו בבית, מרגישה שהגשמתי חלום.אמירה אינה מסתפקת בתפקיד של לוחמת מן השורה, ושואפת להתקדם במסלול הפיקוד. "אני מקווה להצליח בשרות הצבאי וגם להמשיך לקצונה", היא אומרת. "אני מקווה שהצעד שעשיתי יהיה בבחינת פריצת דרך בחברה הבדואית וממליצה לבנות בדואיות נוספות ללכת בדרכי".תת-ניצב גבי אורגיל, מפקד בסיס ההדרכה של משמר הגבול, אמר: "אמירה היא סנונית ראשונה שמסמלת מהפכה חיובית בגישה לגיוס בנות העדה הבדואית, ואנחנו מברכים על הגישה שלה. היא ה'בייבי' שלנו ואנחנו בהחלט מתכוונים לטפח אותה". | |  | |  |
|
| | |
