קילקול "קיל ביל: חלק 1" לא מספק את הסחורה שירה בן­סימון 23/10/03 במהלך ויכוח, לפעמים בא לתפוס את אחד הצדדים, ולטלטל אותו אגב מטר כאפות וזעקות נוסח "תגיד, מאיזה כוכב אתה?!", או "אלוהים, אתה אידיוט!". זאת, למשל, התחושה כשמדברים על הבחירות בקליפורניה כמופת להליך הדמוקרטי (איזה נאד עשיר זרק הון בניסיון להיפטר מנבחר לגיטימי, רק כדי לקבל בראש מגיבור אקשן שמסרב להתייחס לאירועי השעה ולשאר המתמודדים. הידד לדמוקרטיה, באמת). קולומבוס כנראה הרגיש כך כששמע בריות שעדיין טענו בתוקף שהעולם שטוח, וכך אני מרגיש בדיונים על סרטו החדש והשנוי במחלוקת של קוונטין טרנטינו, "קיל ביל: חלק 1"."קיל ביל" הוא סיפורה של חברה לשעבר בצוות סטייל "המלאכיות של צ'רלי", שעבדה בשביל איזה ברנש ­ נכון, ביל. ביום חתונתה, היא ואורחיה נרצחים על ידי עמיתיה לשעבר. בעצם, כמעט. בדרך נס מצליחה הכלה לשרוד, וכעבור ארבע שנים היא יוצאת מתרדמתה. הכלה ­ כפי שהיא נקראת לאורך הסרט (שמה מתחבא מאחורי "ביפ!" עלק צנזוריאלי) ­ יוצאת למערכת נקם בקולגות לשעבר וכמובן, להרוג את ביל.הסרט יצא לאקרנים בשני חלקים. לא ממש רואים את ביל בחלק הראשון, אך גם כשהוא נכנס לסיפור, קשה לדמיין את החלק השני כשונה ממנו מהותית (נקווה שלפחות יארגנו שם את הבלגן שנוצר משימוש ברצף זמן לא לינארי בעליל). זה סרט מצולם לעילא, שמציג את אומה תורמן במיטבה, עורפת ראשים בכל כמה דקות. הדם משפריץ כמו ממזרקה, מוגזם עד מצחיק, אך לא מצחיק מספיק כדי להחזיק סרט שלם. זו יצירה פסאודו אוריינטלית מושקעת בטירוף, אך הדמויות המוקצנות והדיאלוגים נוסח בי­מוביז גם הם אינם בדיחות שיחזיקו סרט. אולם, אולי בשביל טרנטינו לא מדובר בבדיחה: "קיל ביל" הוא סרט שנעשה על ידי חנון קולנועי, שמתפקע מהערצה וממידע על ז'אנר יפני סוג ג', והוא רץ באמוק עם תקציב של סרט מליגה א'. בקיצור, טרנטינו נמצא בעמדה עם פריבילגיות: נותנים לו, הוא זורם עם זה, והוציא סרט שמתואר כסרט האמריקני האלים ביותר בהיסטוריה, בהתייחס לתת קבוצה קולנועית שרק מעטים מכירים.אפשר לדסקס על הסרט ביחס לעוד יצירות נקם נרטיביות ("במעגל הנקמה" עולה לראש, נגיד), או סרטים על סרטים, או סרטי קונג­פו מהונג קונג. אבל זו רק חצי הבעיה עם המענה ל"קיל ביל", כי המבקרים עושים סלטות לאחור רק כדי לעקוב אחרי הבסיס הרעיוני שלו: הדמות של לוסי ליו, "אישיי", נקראת על שם טאו רו אישיי מסרטי הסמוראים של שנות השישים, או טקאשי אישיי, שכיכבה באפוס נקם שגם כן יצא בשני חלקים; הביקורות ב"ניו­יורקר" התייחסו לסרטי הקונג­פו לבית "ראן ראן שו"; וה"טיימס" התייחס לעבודות של קינג'י פוקסאקו לצד "הכלה לבשה שחורים" של טריפו ו"אלפאוויל" של גודאר. תכל'ס, "קיל ביל" הוא הומאז' לסרטי קונג­פו ויאקוזה ולסדרות סמוראים טלוויזיוניות מיפן, וההיסטוריונים יכולים לעקוב אחרי אין­ספור אזכורים וסימוכים למאמרים שלהם. נו, אז מה?! למה זה טוב?!הערצתי את "ספרות זולה". היו לו סטייל ותחכום, והדרך שבה השתעשע עם רעיונות בתרבות הפופ הייתה אירונית מספיק כדי לתת תחושה של ערך מוסף (ע"ע שיחת ה"לה ביג מאק"). טכנית, טרנטינו מוכשר יותר ממה שהיה אז. "קיל ביל" מציג כמה סצנות מרהיבות, כמו זו שבה תורמן מחסלת חדר מלא גברתנים וקרבות אחד על אחד עוצרי נשימה. השימוש במוזיקה נהדר, אבל שוב ­ אין לסרט מה לומר, אלא אם זה לומר שאין לו מה לומר חוץ מלדבר על סרטים אחרים. וזה באמת לא מספיק, לא משנה כמה יפה אתה מצלם אנשים שמאבדים גפיים.אז כשזה מגיע לדיון על "קיל ביל", בא לי לטלטל את המלהגים על "הסרט הנפלא בשל הסטיילינג וההתייחסויות המעורפלות". זה לא מספיק. אחרי פאוזה של שש שנים, טרנטינו הוציא סרט ללא לב ואמירה, מקומם כשמדובר ביוצר המרתק בקולנוע המודרני. לדעתי, אין פה דיון בכלל. יש לחזור לוויכוח על האם מלכתחילה ראינו יותר מדיי תוכן ביצירותיו הקודמות. אולי, גם הן, היו סטייל שקדם לתוכן? אני מקווה שלא. עם מעט מזל, "חלק 2" יתרסק וטרנטינו ייאלץ לספק את צרכיו המוזרים בין דל"ת אמות. כשיגמור לגרבץ, אולי יהיה לו מה להגיד ב"חלק 5"."קיל ביל: חלק 1" (ארה"ב/סין/יפן, 2003). במאי: קוונטין טרנטינו. טרום בכורה: ה' (30.10), רב חן. גארסון וגארסונית זה עתה יצא לאקרנים סרטו החדש של הבמאי הצרפתי, בנואה כהן, "הילדים היקרים שלנו", קומדיה אופיינית כל כך לצרפתים, שאילולא הייתה בצרפתית, הייתה מאבדת משקל רב מאמינותה. מרטין (מתייה דמי) וקונסטנס (רומאן בורנז'ה) הם נאהבים לשעבר, שנתקלים אחד בשני בסופרמרקט לאחר חמש שנים, כל אחד מהם עם ילד קשור לחזהו. השניים מגלים שהם עומדים לצאת לחופשות משפחתיות באזורים סמוכים, ומרטין הלא נלהב בעליל מוצא את עצמו מזמין את קונסטנס ומשפחתה לקפוץ לבקר בזמן החופשה.תוך זמן לא רב, קונסטנס חסרת העכבות מופיעה עם בעלה המצ'ואיסט וחסר הטקט, ארנו, בבית הקיט של מרטין ומשפחתו, למורת רוחה הרבה של אשתו של מרטין, אריאן (לורנס קוט). לקדרה נוספים קלייר וז'אן­מארק, הזוג הטרי, וסימון, הרווק הנהנתן, שקלייר מעמידה פנים שבנה הוא בנו, כדי לא להבריח את בן זוגה החדש. שבעת המבוגרים וארבעת הילדים מתגוררים בבית אחד וכראוי לקומדיה צרפתית, אף אחד לא יוצא עם ידו על העליונה מהמצב הזה. לא עובר הרבה זמן ומרטין וקונסטנס מגלים משקעי רגשות רומנטיים אחד כלפי השני. ארנו בעלה מגלה יותר חיבה למכונית שלו מאשר לילדיו הפעוטים. ארי אן מפתחת פרנויות של פוסט לידה וגם סופה של קלייר הנוירוטית אינו מבטיח. כל זה במיטב המסורת הצרפתית, עטוף ברשת של פיוזים קצרים, קללות ותככים, עד שלא באמת ברור מי הילדים האמיתיים בסרט. הדינמיקה כאוטית מספיק כדי לייצר כמה רגעים קומיים מהנים מאוד, גם הודות לצוות השחקנים המשובח (שרובו עבד בעבר עם כהן), הנכנס בקלות רבה לנעליה של אסופת דמויות שטחיות עד כאב.הסרט עצמו אינו נתון בסכנה של עומק יתר. רובו ככולו מתקיים על מישור אחד, לא מאתגר את הצופים או מושך אותם להרפתקה כלשהי. הוא נשאר עקבי ומעט צפוי ולא מנסה להתעלות מעל להוויה הקומית והאיכותית שלו. למרות הכאוס, המצב שאליו נקלעות הדמויות נוטף אמינות, והתערערותם הנפשית של ההורים הטריים והלא כל כך יוצלחים מעוררת חמלה רבה. את התסריט ל"הילדים היקרים שלנו" כתב כהן עם אשתו, אלאונור פורייה, ששיחקה במרבית סרטיו, ושמגלמת בסרטו הנוכחי את דמותה של קלייר. התוצאה של מאמצו האחרון של כהן היא קומדיה קלילה ומשעשעת, שמלבד סופה, השנוי מעט במחלוקת, מחזיקה את מקומה בכבוד בפנתאון הסרטים הצרפתיים השטותיים שאי אפשר להתחמק מהם."הילדים היקרים שלנו" ( צרפת, 2003). במאי: בנואה כהן. רב חן: ו' 24:20 ,22:00; שבת, א'­ה' 21:50 ,19:30 ,17:00. שיר הקרמבו באחרונה בוקעת התרגשות רבתי מתמר אייזנמן בשל שני אירועים שונים בתכלית: הראשון ­ יציאת אי­פי הבכורה שלה, הנושא את שמה. השני ­ הקרמבו הראשון של החורף. "אני שמחה לבשר שברמלה התחילה עונת הקרמבו רשמית", היא מתגאה בחיוך ממזרי, ומתפארת בזכייתה בעבר בתחרות בליסת קרמבואים.אני דווקא תמיד אהבתי את "גלידת החורף", קרמבו בתוך גביע."(המומה) זה בכלל לא קרמבו... סתם תירוץ עלוב".לאט ובשיטתיות כובשת אייזנמן (23) את הדרך לפסגה. האמצעים ליצירת ההייפ: קול מאונגלז, שישה מיתרים וחמישה שירים שעליהם עמלה באולפנה הביתי בשנה האחרונה. התוצאה, כך נראה, מקרבת אותה למודל שהציבה אלילתה, הסינגר­סונגרייטרית, אני דיפרנקו: מתוך האי­פי הצנוע צצים חמישה שירים מרגשים בפשטותם, פולק, בלוז ורוק מלטף. אייזנמן, כמו דיפרנקו, גם לא נמצאת במינוס במחלקת הלוק: עיניים ענקיות ושיער קשור בסרט עידנרייכלי מעל לגוף קטן, שלא לומר זערורי, שכמעט אובד מאחורי הגיטרה. אלא שהחיבור העוצמתי בין שתיהן אולי מסביר את 200 וקצת העותקים שנמכרו עד עתה, כבוד בהתחשב בפקטור ההוצאה העצמית. גם ההתרגשות הטרייה עדיין ניכרת בה, כשמתק בל דיווח טלפוני על אחד משיריה ששודר ברדיו. אוקצור, מי שסבר כי השוק הישראלי כמה בעיקר לרומנסרות ביוונית ולקרחנות בקצב הדאנס, יתפלא לשמוע כי דווקא המינוריות של אייזנמן דוחפת אותה קדימה. "השמועה מחלחלת לאט", היא מחייכת, "כמו נמלים".אייזנמן נולדה בארץ והעבירה את ילדותה בסן פרנסיסקו, שם התחברה בראשונה לגיטרה. עם שובה לארץ עברה את המסלול המוכר של להקות בית ספר, הרכבים משתנים והופעות מצומצמות. גם המעבר לקדמת הבמה במועדונים המתבקשים עם כמה הרכבים איזוטריים התבצע על תקן גיטריסטית וכותבת בלבד ­ על שירה אפילו לא חשבה אז. במהלך שירותה הצבאי פגשה את הדרה לוין­ארדי ואורי מור, איש להקת "בייב". מור מיהר לצרף אותה להרכב ההופעות האקוסטי שלו ("הוא אחלה, אנרגטי בטירוף"), ולוין­ארדי הגדילה ועשתה, כשסיפחה את אייזנמן להופעות ולהקלטות בשלושה מאלבומיה. הגיטריסטית הצעירה אף ליוותה אותה בסיבוב הופעות בבריטניה, שעצר בלונדון, במנצ'סטר ובגלאזגו. בין השתיים עבר לא מזמן אקורד שחור, ואייזנמן מבקשת לסכם את התקל ב"נגמר. הלאה".לפני כשנה, תחת לחץ מתון שהפעיל אחיה, איגדה אייזנמן את כל חומריה והקליטה א ותם למחשב. האח והחברה, גלית וולף, לקחו על עצמם את הצד הטכני של פרויקט הדיסק העתידי. "שנים מנדנדים לי", היא אומרת, "אז אמרתי יאללה, קניתי מחשב ותוכנות והקלטתי את כל מה שהיה פזור בבית. לצד ההפקתי קראנו 'ציפי'ז בייבי', על שם אמא שלי, והם באמת דאגו להכול ­ עיצוב, עטיפה, דמואים לעיתונות, פליירים, קשרים בחנויות דיסקים, אתר אינטרנט. הכול". אייזנמן הקליטה קרוב ל­30 שירים, שחלקם יופיעו באלבום מלא שאותו, אגב, לא תקליט בבית: "לחלק מהשירים הלואו­פיי מאוד התאים", היא מסבירה, "אבל זה לא סאונד לאלבום שלם". בינתיים, היא מתמקדת בחזרות ובבניית הופעה סביב חומריה, שנימה דקיקה של שברון לב נוטף מהם.אז תגידי, מי המניאק ששבר לך את הלב?"הייתי די תמימה ונדקרתי בגב לא פעם, אבל אני שמחה על הצלקות שלי, למדתי המון. שאר החומר מסווג כ'מטיפנות קלה'. הקטע הצבאי, למשל, מאוד טבוע בי ­ אבי איבד אח ואחות בצבא. המודעות החברתית מוסווה, ובהתייחסות שלי, נגיד, ל'המצב', אין פתרון או אבחנה. זה בא ממקום של 'חרא שזה ככה'".ומה עם ירושלים? את נשמעת מאוד לא מכאן."אני אוהבת להיות פה, אבל אני לא רואה קשר בין ה מיקום ליצירת מוזיקה לבין איפה שהיא יכולה להגיע. להבדיל מאחרים, אני לא חושבת על העיר כ'ביצה'. יש כאן קצב אחר, זה הכול".אז את לא בונה על חו"ל."מה?! רק תזרוק אותי איפה שאתה רוצה!".גיגים בוומבלי יחכו קצת לאייזנמן (אולי כי היא קצת מפחדת לטוס, בעיה שאותה היא מכנה "אמביוולנטיות סביבתית"). עד אז, צירפה לעצמה אמנים מלווים (אביב כהן, גם כן איש "בייב") וממשיכה ללוות אמנים מקומיים כמו רונן שטיינבאום ואורי מור.אמרו ה"ג'ינג'יות" ש"באנגלית זה עובד". בכל זאת, לא יאה לך בעברית?"יש לי מעט חומרים בעברית שאני פחות מחוברת אליהם. מה זה משנה? אנשים צריכים לפתוח את האוזניים גם ליצירה מקומית באנגלית, ובמהלך העשייה נתקלתי בהרבה יוצרים כאלה. יובל מ'התו השמיני', למשל, שמאוד עזר ותמך בי, מחכה עדיין לדיסק שלם ­ בעברית. למה? הרי גם 'זה' כחול­לבן. ישראלי זה גם... ביידיש, לא? קשה לי עם הגדרות. השפה לא חשובה, חשוב התוכן".