כולנו יהודים הגנרל בדימוס ווסלי קלארק גדל כפרוטסטנטי והיה לקתולי, אבל עכשיו הוא מתגאה בכך שסבו היה יהודי * גם הסבא של המתחרה ג'ון קרי * וגם הווארד דין מתגאה בכך שאשתו יהודייה, וכך הם מחנכים את ילדיהם * בניגוד לעבר, מועמדים לנשיאות באמריקה אינם מסתירים עוד את קשריהם ליהדות, אלא מתגאים בכך יואב פרומר, מוסף שבת 14/11/03 ''מורשת יהודית, זה הדבר הגדול של עונת הבחירות הקרובה'', אמר במרס השנה הגנרל בדימוס ווסלי קלארק, המתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בארצות הברית. למרות היותו טירון פוליטי היטיב קלארק לזהות את התועלת שבהכרזה כזו במערכת הבחירות המתחממת. מול הסנטור היהודי ג'ו ליברמן - שהיה לפני שלוש שנים המועמד לסגן הנשיא, לצדו של אל גור - מסתערים על הקול היהודי, ולא פחות מכך על הכסף היהודי והמעורבות הפוליטית של הקהילה, גם יתר המתחרים במפלגה הדמוקרטית, כמו גם הנשיא ג' ורג' בוש. קלארק, שהצטרף למירוץ רק לפני פחות מחודשיים, כבר הצליח לכבוש את המקום הראשון בחבורה הצפופה של מועמדים דמוקרטים, לפחות על פי הסקרים. את הקשר היהודי שלו חשף קלארק בשנת 1999, כאשר הופיע בישיבה חרדית בברוקלין, עדיין במדים כמפקד כוחות נאט''ו. ''יש לנו הרבה מהמשותף'', הפתיע הגנרל את הנוכחים, ''אני בא ממשפחת רבנים ותיקה''.מסתבר שקלארק, שגדל כנוצרי פרוטסטנטי במדינת ארקנסו, ואחר כך היה לקתולי, הוא בעל מורשת יהודית עשירה. אביו, בנימין כיינה, עורךדין שנפטר כאשר ווסלי היה בן ארבע, היה נצר למשפחה יהודית שהיגרה ממזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 לארצות-הברית. הצטרפותו של קלארק למירוץ, בספטמבר האחרון, עוררה לא מעט התרגשות בחוגים יהודיים באמריקה. גאוותו במורשת האבודה, תמיכתו בישראל והשקפתו הליברלית בתחום החברתי גרמה ליהודים רבים לשקול לתמוך דווקא בו. קלארק לא היה זקוק לעצת יועציו כדי להבחין שהמורשת היהודית היא מטבע בעל ערך רב בבחירות. הוא כבר הצליח לזכות בתמיכתם של כמה אנשי מפתח, כגון חבר הקונגרס מניו-יורק סטיב ישראל, בסיוע של אנשי עסקים יהודים בולטים - ואפילו הבמאי סטיבן ספילברג הספיק לקיים עבורו ארוחה חגיגית בחודש שעבר.לא היה זה מקרה שיממה לאחר שהכריז על מועמדותו, קיים את פגישת העבודה הראשונה שלו במעדנייה יהודית בעיר הוליווד שבפלורידה,אחת הערים בעלות ריכוז היהודים הגבוהה ביותר במדינה. בראיון לעיתון היהודי ''פורוורד'' בתחילת השנה, סיפר הגנרל בדימוס כי המסורת היהודית השפיעה על התנהגותו ועל עיצוב דעותיו הפוליטיות. יש אפילו פרשנים המייחסים את נחישותו בהצלת הפליטים בקוסובו לתחושות ההזדהות עם עברם של בני משפחתו. חסר הלב היהודי אך קלארק איננו היחיד שיהדותו נחשפת ככל שמתקרבות הבחירות. מוצאו של הסנאטור הוותיק ממדינת מסצ'וסטס, ג' ון קרי, נחשף בתחקיר שערך העיתון ''בוסטון גלוב''. קרי , גיבור מלחמת ויטנאם, הוא צאצא למשפחה מכובדת מלבו של הממסד באחת המדינות הוותיקות ביותר בארצותהברית. בתוקף מורשת זו הוא גם זוהה תמיד עם שושלת המשפחות הקתוליות העשירות ממוצא אירי רבות ההשפעה באזור, שהמפורסמת שבהן היא משפחת קנדי. אבל התחקיר ההיסטורי גילה כי גם למשפחה הקתולית הוותיקה יש קשר יהודי: סבו, פריטז כהן, היה מהגר יהודי שהגיע מכפר קטן בצ'כיה לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20, ואז שינה את שם המשפחה לקרי. אף שלא הזדמן לסנאטור להכיר את סבו, הוא סיפר כי מורשתו השפיע רבות על אביו ועל חינוכו. האחרון בחבורה הדמוקרטית שמצא נכון להבליט את זיקתו לעם היהודי הוא הווארד דין, מושל מדינת ורמונט לשעבר. דין נשוי לרופאה יהודייה בשם ג'ודית שטיינברג, שמוצאה ממשפחה אורתודוקסית. שטיינברג מודה שהיא יהודייה מסורה, ולמרות שדין מגדיר עצמו ''נוצרי עצמאי'', ילדיהם של בני הזוג חונכו על פי המסורת היהודית. כשנאם בניו-יורק לפני כמה חודשים, לא הסתיר דין את האמונה המשפחתית, והצהיר בגאווה בפני הקהל הניו-יורקי כי ''לעולם לא פתחו אנשים את לבם כלפי, כמו שעשו זאת לאחר שגילו שאשתי יהודייה''. אבל למרות החנוכייה בסלון, הווארד דין רחוק מלהיות יקיר לבם של יהודי אמריקה. הם לא שוכחים את הכרזותיו בקיץ האחרון על כך שארצות-הברית ''צריכה לנקוט עמדה יותר ניטרלית בסכסוך הישראלי-פלשתיני'', וכינה את מחבלי החמאס ''לוחמים''. למרות שמאז הספיק להסתייג מהדברים, להתנצל ולהגדיר אותם ''פליטת פה'', לא הצליח דין לזכות מחדש באמונם של יהודים רבים. ''ייתכן שיש לו אישה יהודייה'', עקץ מנדל גאונצ' ראו, פעיל רפובליקני יהודי, ''אבל אין לו לב יהודי''. החשיפה הפומבית של הקשר היהודי בחיי שלושה מהמתמודדים לנשיאות היא תופעה שעד לפני כמה עשרות שנים קשה היה לדמיין אותה באמריקה. בשנת 1964 העדיף המועמד הרפובליקני בארי גולדוואטר להצניע את מוצאו היהודי, ואת שמה המקורי של משפחתו-גולדוואסר. אם בעבר העדיפו מועמדים להסתיר מאפיינים ביוגרפיים כאלה, עכשיו הם מנופפים בהם בגאווה, ופרשנים רואים בכך ביטוי לשינוי דרמטי שחל בפוליטיקה האמריקנית. עד לפני הבחירות בשנת 2000, אומרים גורמים יהודיים, הרעיון שיהודי יישב בבית הלבן בכלל לא היה מציאותי. יותר מדי יהודי התמודדותו של ליברמן בבחירות האחרונות לצדו של אל גור שינתה את פני הדברים, והכל נעשה אפשרי. סקר שערך העיתון יו-אס-איי טודיי בקיץ האחרון העלה כי 90 אחוזים מהציבור האמריקני אומרים שיצביעו עבור מתמודד יהודי לנשיאות, אם ישתכנעו שהוא המתאים ביותר מבחינתם למילוי התפקיד. יש עדיין לא מעט יהודים החוששים כי אם תתממש אפשרות כזו עלולים להתעורר גלי אנטישמיות ומתיחות פנימית בארצות-הברית, כמו גם תגובות חריפות בעולם המוסלמי בכלל והערבי בפרט. אבל הפרשנים והסקרים מצביעים כי האפשרות שאמריקה תבחר נשיא יהודי, כבר איננה בגדר אגדה. יחד עם זאת, אם הציבור האמריקני כבר מוכן לקבל נשיא יהודי, הרי שדווקא בקרב היהודים עצמם מתעוררים הספקות. סקרים פנימיים שערך מטהו של ליברמן מצביעים כי למרות שהוא זוכה בכ-93 אחוזי תמיכה בקרב הציבור היהודי, הרי שרק מחצית מתוכם אמרו שיבחרו בו בפועל בפריימריס הקרובים.חוסר יכולתו של ליברמן עד כה להגשים בסקרים את ''יתרונו היהודי'' הוא הוכחה לכך שיהודים אמריקנים עלולים לחפש חיקויים, למרות שמוצע להם הדבר האמיתי. ייתכן מאוד, מסבירים פרשנים פוליטיים, ''שליברמן הוא פשוט יותר מדי יהודי. שכן בנוסף לעמדותיו השמרניות המעמידות אותו כסממן הימני בקרב הדמוקרטים, ולמחויבותו ההדוקה לדת - הוא יהודי אורתודוכסי שומר שבת - הרי החשש העיקרי שנשמע בחדרי הקהילות היהודיות כאן הוא מפני מחויבותו הטבעית של נשיא יהודי כגון ליברמן ''להוכיח כי אינו משוחד כלפי ישראל''. כפי שהגדירה זאת אשת עסקים ישראלית המתגוררת בארצות-הברית, ''כמה שיותר יהודי יהיה הנשיא, ככה הוא יהיה יותר קשוח עם ישראל''. החשש הזה רחוק מלהיות חסר בסיס, שכן יש לא מעט זיכרונות כואבים מהיחס הנוקשה כלפי ישראל שגילו יהודים שכיהנו בעבר בעמדות מפתח בממשל, כגון קספר ויינברגר, שהואשם לא פעם ביחס קשוח עד עוין לישראל כאשר היה שר ההגנה בממשלו של הנשיא רונלד רייגן.למרות הקשר היהודי של ארבעה מתוך ששת המתמודדים הדמוקרטים המובילים, הרי שבסופו של יום, רק דבר אחד יקבע את בחירתם בקלפי: יכולתם האישית. ''היהודים הפסיקו להצביע לתווית, והתחילו להצביע למתמודד'', אומר מלקום הונליין, סגן יושב ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, הנחשב כאחד מבעלי ההשפעה הגדולים בממסד היהודי באמריקה. הונליין משוכנע שחלפו הימים בהם בחרו היהודים בדפוס הצבעה קבוע, והלכו אחרי המתמודד הדמוקרטי התורן שהסתמן כטוב ביותר עבורם. היהודים בארצות-הברית היום בוחנים כל מועמד לגופו, ולא רק בהקשר הישראלי. סוגיות של ביטחון פנים, כלכלה ורווחה עומדות היום בראש סדר העדיפויות כשנכנסים לקלפי, אצל יהודים כמו אצל יתר האמריקנים. גם ליברמן אומר: ''העם האמריקני ישפוט את המועמד לפי כישוריו ולא דתו''. כמו פורטוריקנים בעוד המאבק הדמוקרטי על הקול היהודי רק מתחמם, לא ברור באיזה נתח יזכו. הסקרים בשנתיים האחרונות מצביעים בעקביות על כך שיותר ויותר יהודים מתקרבים למפלגה הרפובליקנית, וכי התמיכה היהודית במועמדים הדמוקרטיים בשנת 2000 - שהגיעה ל-80 אחוזים - הולכת ונשחקת בהתמדה. ''מדובר באיזון חדש בכל הקשור ליחס היהודים לשתי המפלגות'', אומר סטיב גרוסמן, נשיאה לשעבר של השדולה היהודית רבת ההשפעה, איפא''ק. להערכתו מדובר בחזרה למצב שהיה בתקופת רונלד רייגן, שזכה בשנת 1980 ב-39% אחוזים מן הקולות היהודיים. השנה זוכה הנשיא בוש לאהדה אדירה בקרב הציבור היהודי. לא רק שהוא נחשב לידיד אמת של ישראל, ובעל יחסים קרובים עם ראש הממשלה אריאל שרון, אלא שבעולם שלאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 הוא גם מסתמן כשותף האידאלי-שכמוהו חיפשו היהודים כבר זמן רב - למלחמה בטרור ובמדינות המאיימות על ישראל. הסופר היהודי-אמריקני מילטון הימלפארב אמר פעם כי היהודים ''מרוויחים כמו הפרוטסטנטים ומצביעים כמו הפורטוריקנים'', בהתייחסו לעובדה שלמרות שהם נמנים עם השכבות הכלכליות החזקות של החברה, הם נוטים להצביע דווקא עם השכבות החלשות. הרפובליקנים מנסים לשנות תופעה זו, ואנשיו של סגן הנשיא דיק צ'ייני פנו לפני חודשים אחדים ליהודים בעלי ההשפעה בניו-יורק בניסיון לשכנעם ''להחליף צדדים''. הם מבקשים לשכנע אותם לתמוך במחוייבות הרפובליקנית למדיניות חוץ קשוחה, ולמדיניות כלכלית חופשית, גישות שאמורות לשאת חן במיוחד בעיני יהודים אמידים. גם העובדה שהמפלגה הרפובליקנית בחרה לערוך את הוועידה שלה - שבה צפוי ג'ורג' בוש להיבחר כמועמד לתקופת כהונה נוספת - דווקא בניו-יורק, איננה מקרה. בראש העיר המארחת עומד ראש העיר היהודי הרפובליקני, מייקל בלומברג, ועריכת הוועידה בעיר היא איתות לכך שהרפובליקנים שואפים לזכות בתמיכת היהודים, המהווים גורם חשוב ופעיל במערכת הפוליטית בעיר ובמדינה.מאז 1920 לא קיבל אף מועמד רפובליקני את מרבית הקולות היהודיים, אבל הפעילים הרפובליקנים היהודים משוכנעים שנתון זה הולך ומשתנה. הארגון השמרני ''הקואליציה הרפובליקנית יהודית'', מצביע על כך שיותר ויותר צעירים יהודים אמריקנים מגלים נטיות שמרניות, ומחפשים הנהגה חזקה ויציבה, בעיקר אחרי הפיגועים במגדלי התאומים ובפנטגון. רעיונות ליברליים מהוססים, שנשמעים היום מפי מתמודדים דמוקרטים, בהתייחס למדיניות החוץ ולמדיניות הכלכלית-חברתית, אינם עולים בקנה אחד עם שאיפות כאלה. ''המפלגה הרפובליקנית לעולם לא הורתעה ממשימות בלתי אפשריות'', כתב שבועון החדשות ''אמריקן פרוספקט'' לאחרונה, ''ולכן גם ניתן להסביר מדוע הם לא נרתעים לנסות ולזכות בקול היהודי''.ובכל זאת, גם אם המגמה המסתמנת מצביעה על תהליך של איזון, הרי שלרפובליקנים יש עדיין דרך ארוכה עד שיהפכו למפלגת הבית של יהודי אמריקה. הרבה מתוכם - במיוחד אלה מעל גיל 30 - אינם סולחים למפלגה על כמה עמדות אנטי יהודיות בוטות. לא רק עמדותיו הגזעניות של המועמד פטריק ביוקאנן, אלא גם התבטאויות כאלה שיוחסו לשר החוץ לשעבר, ג'יימס בייקר, כגון: ''לעזאזל עם היהודים, הם בלאו הכי לא מצביעים בשבילנו''. היהודים מייצגים לא יותר מארבעה אחוזים מאוכלוסיית הבוחרים בארצות-הברית, אך מעורבותם הפוליטית הפעילה, כמו גם כוחם הפיננסי, הופכים אותם לנכס יקר לכל מפלגה. בעוד המירוץ הזה נכנס בימים אלה להילוך מהיר - בדיוק שנה לפני הבחירות - הבוחר היהודי, כמו מרבית האמריקנים, עדיין לא החליט במי לבחור. הסקרים מעידים בעיקר על אנדרלמוסיה פוליטית: במפלגה הדמוקרטית לא מסתמן בינתיים אף מוביל משמעותי מבין ששת המתמודדים הפוטנציאלים, והנשיא בוש בעצמו בקושי מגרד את 50 אחוזי התמיכה. הדבר היחידי שהסקרים מנבאים עד כה, הוא שהקשיים בעיראק והצמיחה הכלכלית, שהשבוע התחילה להראות סימני חיים, ימשיכו לקבוע את כללי המשחק מעתה ועד נובמבר 2004. נכון לעכשיו, הכל עדיין פתוח. בוש, ליברמן, דין וקלארק, וכל שאר המתמודדים, יצטרכו לעבוד קשה כדי להשיג את הקול היהודי, וכנראה שאפילו סבתא יהודייה איננה מספיקה. s h a b a t @ m a a r i v . c o . i l