גבריאל גרסיה מארקס: 100 שנים של סיפור גבריאל גרסיה מארקס, מענקי הרוח של זמננו, משחק בתפקיד כפול של סופר דגול ואישיות פוליטית משוננת. ההוצאה לאור של ''לחיות כדי לספר'', הכרך הראשון בטרילוגיה האוטוביוגרפית שלו, היא לא רק אירוע ספרותי בדרג על בעולם - ועתה גם בישראל - אלא גם תיעוד נדיר של המאה ה-20 דרך נקודת מבטו של מי שגילם בחייו ובספריו את גאוותה של הנפש הלטינו-אמריקנית החופשית רז יובן 28/11/03 בתום שנתיים של ציפייה, הפציע על המדפים ''לחיות כדי לספר'', הראשון מבין שלושת כרכי האוטוביוגרפיה המונומנטלית של גדול הסופרים דוברי הספרדית של המאה ה-20, גבריאל גרסיה מארקס. הופעתו של הספר (שראה אור בהוצאת עם עובד בתרגומה של טל ניצן-קרן) מסמנת, ללא שום ספק, את המאורע הספרותי הגדול של השנה הנוכחית, אם לא למעלה מזה. מארקס, שהצהיר על עצמו בעבר שהוא ''עיתונאי. תמיד הייתי עיתונאי. לא הייתי יכול לכתוב את ספרי לולא הייתי עיתונאי, מכיוון שכל החומרים לקוחים מהמציאות'' - אכן בנה את היצירה כעבודת תחקיר עיתונאית. לשם כך הוא נעזר בצבא של בני המשפחה, חברים וקולגות שרשמו עבורו את האירועים והזיכרונות ובעצמו חזר וקרא טורי עיתונות ישנים שכתב, רומנים קודמים, כמו גם ספרים וטקסטים שנכתבו על אודותיו ועל אודות משפחתו. הטקסט נע בין השנים28' ל-55', כשהוא גולש בחופשיות מתקופות טרום לידתו של מארקס, לשנות ילדותו בעיירה הקולומביאנית הצפונית ארקטקה, ועד להיות מארקס בן 27 בעת הוצאת ספרו הראשון ''סופת שלכת''. לבד מחוויות הילדות, עליהם אמר לפני כשבע שנים בראיון ל''הארץ'' כי ''יש להניח שאין אפילו שורה אחת בכל הספרים שכתבתי שאין בה התייחסות לילדות שלי'', כלולים בספר המאורעות, האנשים וההשפעות הספרותיות שעיצבו את יצירתו, ולצדם עדות פוליטית והיסטורית על אותן השנים. החשיפה הטוטאלית של מארקס, אשר מפרט בלי בושה ממי, מתי ואיך למד את שהוא יודע, מציעה לקורא התבוננות כמעט פרוורטית אל עבר חומרי היסוד של כתיבתו, המופיעים בטקסט כשהם פרושי איברים ומעורטלים עד תום. אולם, על אף ש''לחיות כדי לספר'' מציג כאמור את הבסיס הביוגרפי המשפיע בכל אחת מיצירותיו, בשלב שבו נחתמת האוטוביוגרפיה, מארקס בן ה-27 עדיין אינו מוצא את הדרך להפוך אותו מאסופת אנקדוטות לטון ספרותי מהפכני. התודעה הספרותית שתכריע את כתיבתו ותייצר מהפך בספרות הלטינו-אמריקנית ובספרות ככללה, תתפתח בשנים העוקבות, כשהיא צמודה ללא היתר למודעות הפוליטית תרבותית-לאומית שלו. או כפי שאמר מארקס לעיתון הקומוניסטי ''מניפסטו'' ב-74', '' הפוליטיקה והספרות הן שתי צורות של גישה למציאות. . . והן משלימות זו את זו''. ההארה את עלייתו כסמל לטיני גאה וסופר נערץ, התחיל מארקס דווקא בהתחמקות מקולומביה, כשדבר אחד ברור לו - ייעודו הבלתי מתפשר כסופר. מסע נדודים ברחבי אירופה הפיח בו מודעות פוליטית. בעבר סיפר מארקס כי ביושבו בבתי הקפה של הגדה השמאלית בפריז, הפך ''מבחור קאריבי בקושי, לבעל מודעות וזהות לטינו-אמריקנית''. האלימות והשררה הדיקטטורית ששלטו בקולומביה עודדו את מארקס לחבור לסופר פליניו אפוליו מנדוזה למסע במדינות אירופה הקומוניסטיות, במטרה למצוא מרפא לחולי החברה הקולומביאנית. מפגש עם פידל קסטרו ועם אידאולוגיית המהפכה שלו שייכה אותו בשנות השישים והשבעים לחבורת אנשי רוח ויוצרים שתמכו בקובה, עליה נמנו גם חוליו קורתאזר הארגנטיני ומריו ורגס יוסה הפרואני. במקביל שקד מארקס על כתיבת טקסטים פובליציסטיים וספרותיים, אולם לא הצליח למכור מעל ל-700 עותקים או לייצר טקסט שיהיה אחר מאשר ''עדות מיידית, מזעזעת, כתובה רע, שאינה מציעה דבר מעבר למיידיות של ההתרחשויות'', כפי שיעיד שנים אחרי על כתביו המוקדמים. המהפך התרחש בשנת65', בעת נסיעה משפחתית לחופשה באקפולקו מביתו שבמקסיקו סיטי, מקום משכנו עד היום. ''לפתע, אני לא יודע למה, היתה לי הארה על איך לכתוב את הספר אותו רציתי לכתוב מאז היותי בן 15. זה היה בנוי בצורה כה מושלמת, שמיד יכולתי להכתיב את הפרק הראשון מילה במילה'', סיפר פעם לכתב ה''אובזרבר'' הבריטי. מיד סובב את המכונית ושב לביתו לכתוב. אשתו, שהתמסרה למאמץ הספרותי, משכנה את כל חפצי הבית והתכשיטים הראויים למשכון. ''אני לא יודע מה היא עשתה באותה התקופה'', אמר מארקס באותו ראיון, ''אולם תמיד היה די ויסקי בבית''. בתום 18 חודשים, כחוש וצהוב מניקוטין, מארקס מגיח ממאורתו המעושנת כשבידו 13 אלף העמודים של ''מאה שנים של בדידות''. הספר יוצא לאור בשנת67' וכעבור שבוע בלבד נמכרים כל 8,000 העותקים הראשונים. ''הדבר החשוב ביותר שיצא בשפה הספרדית מאז דון קישוט של סרוונטס'', כינה את הספר המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה. ''מאה שנים של בדידות'' הציע לעולם קריאה חדשה ומהפכנית של מה שמכונה ''הריאליזם המאגי'' של אמריקה הלטינית. לא עוד אסופת גוזמאות עממיות עסיסיות, שבאמצעות רטוריקה ספרותית נדמות כממשות, אלא, כפי שניסח זאת מארקס ''המציאות עצמה, כפי שהיא מסופרת בקאריביים - מתוך שכנוע פנימי עמוק שכאלה הם פני הדברים''. שכן , יטען מארקס, ''אדם מתחיל להיות סופר כשהוא מזדהה לחלוטין עם תרבות מסוימת. לי זה קרה עם התרבות העממית של הקאריביים שספגתי בילדותי''. כעת, כשהוא סופר מוכר ונהנה לראשונה בחייו מיציבות פיננסית, מארקס הופך מודע יותר לכוח הפוליטי שלו. הוא תורם כסף למטרות פוליטיות וחברתיות, ותומך ברשימות שמאל בכל ארצות אמריקה הלטינית. במקביל, הוא אינו מהסס להתבטא כנגד השליטה של ארצות-הברית באמריקה הלטינית, והופך לגורם עוין עבור שלטונות ארצות-הברית, עד כדי כך שהוא נזקק לאישור מיוחד בכדי לבקר בה. ''איני אדם פוליטי'', הוא אומר למגזין האיטלקי ''מניפסטו'' ב-74', '' אבל עכשיו חייבים הכל להיות פוליטיים בדרום אמריקה''. גם בקולומביה, מולדתו וערש יצירתו, מעמדו מתערער: מארקס קובל כנגד השליטה הצבאית שמטילה טרור על אזרחי המדינה ונבחריה, ונאלץ להימלט ממנה לאחר ביקור חפוז. בשנת82' זכה מארקס בפרס נובל לספרות, על אף שהוא עצמו מצא כי ראוי יותר היה להעניקו לחורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטיני הישיש. אף במעמד הנישא מכל לא שכח מארקס את תודעתו הפוליטית ויום אחרי צוטט בעיתון הצרפתי ''טאל'' על רקע מלחמת לבנון, כשהוא מציע כי ''אילו היה פרס נובל למוות היה מנחם בגין והרוצח המקצועי שלו שרון זוכים בו ללא עוררין''. גם בשנים שלאחר הנובל מארקס דוגל באקטיביזם פוליטי ועוסק בכתיבה עיתונאית וספרותית מואצת. בין היצירות שנולדו באותן השנים נמנות ''אהבה בימי כולרה'', '' כרוניקה של מוות ידוע מראש'', '' ידיעה על חטיפה'' ו''גנרל במבוך'', שראו כולם אור בעברית בשנים האחרונות. זכייה בלוטו בשנת99', אחרי שהספיק לסקר את שיחות השלום שהתקיימו באותה השנה בין הממשלה הקולומביאנית למורדים השמאלנים וכן לרכוש את המגזין המקסיקני ''קומביו'', נודע למארקס בן ה-71 כי הוא חולה בסרטן בלוטות הלימפה. לאחר סדרת טיפולים בת מספר חודשים שעבר בלוס-אנג'לס בבית בנו, במאי הקולנוע רודריגו גרסיה, פרש מארקס לתקופת החלמה, ניתק קשר עם התקשורת והתמסר לכתיבת האוטוביוגרפיה בביתו במקסיקו סיטי. בראיון נדיר שפורסם בשנת 2000 בעיתון הקולומביאני ''אל טיימפו'', אפיין מארקס את מחלת הסרטן כ''מהמורה שנקרתה בחיי והיתה כמו זכייה בלוטו'', שכן היא הפיחה בו את המוטיבציה להסתגר בחדר עבודתו ולכתוב את האוטוביוגרפיה. לשם כך, הוא מספר לעיתון, ''צמצמתי את הקשרים עם ידידיי למינימום, ניתקתי את הטלפון, נסגרתי בחדר וכתבתי כל יום ללא הפסקה''. בתום שנת עבודה יצא לאור הכרך הראשון. היצירה שהפכה כמעט מיד לספר הנמכר ביותר באמריקה הלטינית, הסעירה את העולם כולו. בארצות-הברית ננקט צעד חסר תקדים, כשהיצירה כפי שהיא, בשפה הספרדית, הוצאה לאור שנה לפני תרגומה לאנגלית, מה שלא הפריעה לה לאייש את רשימת רבי המכר היוקרתית של ה''ניו-יורק טיימס''. כיום, כסופר מוכר, גיבור לאומי ואדם פוליטי, ההימנעות הכמעט רציפה של מארקס מאמצעי התקשורת, שנמשכה גם לאחר הוצאת הספר, לצד יראת המוות המפורסמת שלו, מולידה תופעות של מכתבים בדויים החתומים בשמו, מופצים באינטרנט, וזוכים לתהודה תקשורתית רחבה. הראשון, שהופץ בשנת 2000 תחת הכותרת ''לה מריונטה'' (ואף פורסם במדור הספרים של ''מעריב'' ), הינו מכתב פרידה סנטימנטלי שנחתם לכאורה על ידי הסופר הגוסס מסרטן, ובפועל על ידי פיתום ספרדי שכתב לדבריו את הטקסט לבובתו. בתגובה אליו, נחלץ מארקס משתיקתו והצהיר כי ''מה שיכול להרוג אותי מבושה יותר מכל, הוא שמישהו יחשוב שאני באמת האיש שכתב משהו כל כך קיטשי''. מכתב כוזב אחר, מלא שטנה ושמחה לאיד, נשלח לג' ורג' בוש לאחר אסון התאומים, ובו כביכול טוען מארקס בעד הפיגוע. מארקס לא עשה יותר מלהכחיש, וזה חבל, כי דומה שהיינו יוצאים נשכרים אם היה בוחר אחד מענקי המאה לעשות כסופרים רבים אחרים שהגיבו לפיגוע - לשבת ולכתוב את מה שהוא באמת מרגיש כלפי העולם כפי שהוא בסוף המאה ה-20, בפתח המאה ה-21. * juvanraz@hotmail.com