91 דקות במכונית נוסעת ''10'', של עבאס קיארוסטמי האיראני, גדול במאי תבל כיום, מפגין ייחוד צורני ואומץ אזרחי מאיר שניצר 30/11/03 מבחינות מסויימות סוף השבוע האחרון הינו היסטורי, שכן גם ישראל מצטרפת לאותן מדינות תרבות מרובות שבהן ניתן לצפות בסרט של גדול במאי תבל כיום - עבאס קיארוסטמי האיראני. עד כה ביים קיארוסטמי 11 סרטים עלילתיים, ואף אחד מהם לא הוקרן בבתי-קולנוע בארץ. זאת למרות שבערוצי הטלוויזיה בלוויין ניתן היה לצפות בשנה האחרונה בכמה מיצירות המופת שהוא ביים בעשור החולף. ''10'', סרטו האחרון עד כה של קיארוסטמי, בהחלט איננו הטוב בסרטיו, אך בשל ייחודו הצורני והאומץ האזרחי שמופגן ברבות מהסצינות המרכיבות אותו, ראוי לרוץ לאולם ההקרנה. הפורמט של ''10'', שהסיפור בו מכיל עשר סצינות ארוכות, הוא פשוט בתכלית. קיארוסטמי הציב שתי מצלמות וידיאו דיגיטליות בתוך מכונית - האחת מכוונת לעבר הנהגת (השחקנית מאניה אכברי) והאחרת אל עבר מי שיושב לצידה. לאורך הסרט כולו נעה המכונית ברחובות טהרן והאשה-הנהגת משוחחת עם דמויות שונות המתארחות במכוניתה. מדברת עם בנה, עם אחותה, עם זונת רחוב שבטעות נכנסה למכוניתה, עם טרמפיסטית צעירה ששבה מתפילה שנשאה על קברו של קדוש מוסלמי וכן עם טרמפיסטית קשישה שנוסעת אל אותו הקבר. השיחות עוסקות כולן במצב האישה האיראנית - כאם, כאשת איש, כשפחת מין וככוח עבודה זול וכנוע. הפתיחות הרבה שמגלות הדמויות המשוחחות מעוררת השתאות, אם לוקחים בחשבון שמדובר בהפקה קולנועית הנערכת בבירת הרפובליקה של האאייתולות. בשנים האחרונות נראו בפסטיבלי הסרטים באירופה ובאמריקה הרבה סרטים מאיראן שליוצרים שלהם היה דחוף לעסוק בכניעות האישה בחברה המוסלמית, וניכר כי ''10'', שהוא חלק מגל קולנועי זה, עונה על צורך בוער המניע את המאבק הנוכחי לליברליזם, שפוקד לאחרונה את איראן שתחת נשיאותו של חתאמי. חוויה טרנסצנדנטלית משום אלמוניותו היחסית של קיארוסטמי אצל הקהל הישראלי - לעומת עמיתיו המוכרים מוחסן מחמלבף ( ''גאבה'', '' רגע של תמימות'' ) ומאג' יד מאג' ידי ( '' צבע גן העדן'', '' באראן'' ) - ראוי להרחיב מעט על חייו ועבודתו. קיארוסטמי, יליד 1940, התמחה באיור, עיצוב גרפי וצילום סטילס ובשנת69' היה בין מקימי המרכז לחינוך קולנועי לנוער בטהרן, שממנו בקעו לא מעט במאים גדולים ויצירות מופת פילמאיות. ב-70' ביים את סרטו הקצר הראשון וארבע שנים מאוחר יותר יצר את סרט הבכורה העלילתי שלו, ''הנוסע'', שהתמקד בנער סורר המעדיף לברוח מבית-הספר הכפרי, להתפלח לתוך רכבת ולדהור עימה עד טהרן. כל זאת, שומו שמים, רק כדי לצפות במשחקה של נבחרת הכדורגל הלאומית של איראן. כבר בסרט תמים זה ניכרת טביעת האצבעות הייחודית של קיארוסטמי. זהו שילוב מרגש בין גישה אבהית-דידקטית, שנועדה להנחיל לגיבוריו הצעירים חוכמה ונסיון חיים, לבין עיצוב סצינות שהפיוט הקולנועי שלהן והבלטת הקשר הטמיר שבין האדם לנוף הולדתו יוצרים חוויה מעין טרנסצנדנטלית. כאלה הם סרטיו ''מבעד לעצי הזית''(94'), '' טעם הדובדבן''(97') ו ''הרוח עוד תישאנו''(02'). קיארוסטמי , שעד כה אסף פרסים יוקרתיים בפסטיבלים של קאן, ונציה, לוקרנו, סן-פאולו ומונטריאול, הוכתר על-ידי כתב-העת האמריקני ''פילם קומנט'', כקולנוען מספר אחת בעולם בשנות התשעים, וזאת בעקבות תוצאות משאל שנערך בקרב מבקרי הסרטים ברחבי ארצות הברית. גדולתו הפילמאית בולטת גם בעצם תעוזתו להפנות מצלמה אל עבר המדיום שאליו הוא מחוייב - הקולנוע - ולנבור במעיים שלו. הטרילוגיה הנודעת שיצר, ''טרילוגיית רעידת האדמה'', הינה ההירהור העמוק ביותר (לצד ''שמונה וחצי'' של פליני ו''ברטון פינק'' של האחים כהן) על אודות היצירה הקולנועית כשלעצמה. תחילתה של טרילוגיה זו בסרט ''איפה הבית של החבר שלי''(88'), שמלווה סיפור של ידידות בין שני ילדים, שאחד מהם סחב בטעות את מחברתו של האחר ומחפש בכל דרך את ביתו כדי להשיב לו את האבידה בטרם יגלה זאת המורה שלהם. שנתיים לאחר סיום הפקת סרט פוקח עיניים זה, התחוללה רעידת אדמה עזה באיזור שבו הוא צולם, האיזור הכפרי של קוקאר שבצפון איראן, וקיאורסטמי נסע למקום בניסיון לברר האם צמד הילדים שהופיעו בסרטו נותרו בחיים. על אודות הנסיעה הזו מספרים חלק ב' בטרילוגיה, ''והחיים נמשכים''(93'), וכן חלק ג', '' מבעד לעצי הזית''(94'), שבמהלכו מנסה הבמאי לברר את המניעים הגלויים והנסתרים שהריצו אותו לחפש אחר אותם ילדים, תוך שהוא תופס פוזה של בורא עולם וגואל נשמות אבודות. אילתור הדדי אקירה קורוסאווה הגדול העיד פעם על קיאורסטמי: ''כאשר סטיאג'יט ריי (בכיר קולנועני הודו) הלך לעולמו, לקיתי בדיכאון. אך מאז שצפיתי בסרטיו של קיארוסטמי, אני מודה לאל ששלח אותו למלא את מקומו של ריי המנוח''. סטיאג' יט ריי, שנחשב במשך שלושה עשורים לקולנוען בעל האג'נדה האנושית ביותר, אכן מצא בקיארוסטמי יורש ראוי. ובחזרה לסרט ''10''. התקנת המצלמות הזעירות בתוך אתר ההסרטה היחיד, כלומר המכונית, היתה בבחינת התחייבות של היוצר להנצחתו של קולנוע אקראי ובלתי מניפולטיבי. שכן זווית הצילום קבועה ואינה ניתנת לשינוי, וכך גם המגבלות שמוטלות על שלב עריכת החומר. וכדי להשלים מהלך זה, המשחרר את הקולנוע המסורתי מכבליו המניפולטיביים (ובה בעת מעמיס עליו כבלים מסוג אחר), ויתר קיארוסטמי גם על הפררוגטיבה של כתיבת הדיאלוגים והותיר אותם כאילתור הדדי בין השחקנים. התוצאות הנשמעות בסרט מצדיקות בהחלט מהלך זה. במיוחד מפליאות התוצאות שהושגו בדיאלוגים המתנהלים בין האם-הנהגת לבנה בן העשר בערך. הלה מלא טינה כלפי אמו, משום שהתגרשה מבעלה הראשון, כלומר מאביו, והעדיפה גבר אחר על פניו. הילד, מבלי שקיארוסטמי כתב לו טקסט, נוטל בטבעיות רבה את תפקיד הגבר בחברה המשעבדת נשים, וממלא אותו כאילו עשה זאת כבר שנים רבות קודם לכן. זאת, רק כדי להוכיח שעצם לידתו כזכר די בה כדי להפגין שליטה מתמדת בנשים הסובבות אותו - אמו, המופיעה על האקרן, וסבתו, שעליה מרבים לדבר. צפייה בסרט אמורה לשמש כמתאבן של סקרנות בלבד לכלל עבודותיו של הבמאי הגדול הזה. לצפות ב''10'', ומיד לאחר מכן לרוץ לספריות הווידאו ולשכור את יתר יצירות המופת של קיארוסטמי. ''10'', איראן /צרפת 2002. תסריט , בימוי ועריכה: עבאס קיארוסטמי. בהשתתפות: מאניה אכברי, אמין מאהר, רויאה ערבשאהי