אגדה אורבנית אחרי שהתנדנדה בעירום על עמודי מועדונים בתל אביב והמציאה שפה משלה, יצא אריק מילמן לפגוש את טינקרבל - רוית רוזן בשבילכם - בגרסת 2003: מתבודדת בביתה שבהוד השרון, מציירת וכותבת מדי יום, נמנעת בעקשנות מחברת אנשים ומנסה להתמודד עם הפחדים. עכשיו היא חוזרת בעונה השלישית של "הילדים מגבעת נפוליאון" ומחפשת לעצמה קיום חדש אריק מילמן צילום: עמית ישראלי 10/12/03 היית בלונדון הרבה זמן? ". - בחיים לא הייתי בלונדון. "אבל אתה אוהב את לונדון". - לא יודע. כאמור, לא הייתי. למה? "יש להם קטע קיצוני, לבריטים, שהם כאילו מנצלים את השכנים והמכרים "שלהם. אתה יודע, מישהו שאתה מכיר-שכן, דוד, סתם מכר - דוחף לך ידיים למקומות אינטימיים פתאום. יש תופעה היסטרית כזאת בבריטניה". - ואותך ? "מה? ". - ניצלו אותך בבריטניה? "לי אף אחד לא דחף בבריטניה. לא הייתי שם מספיק זמן כדי שאנשים ידחפו לי ידיים. ואותך? ". כך בדיוק התחילה שיחת ההיכרות המוזרה ביני לבין טינקרבל. ברגע הראשון נראה כאילו הגיעה לראיין אותי ולא אני אותה. זה מתאים לה מאוד, כמובן. אתם יכולים לסמוך על טינקרבל שלא תניח לך לרגע, ולא תאפשר לך לראיין אותה כמו בן אדם. לא שזה לא נעים שמראיינים אותי, זה דווקא כן. ולכן בהתחלה גם נתתי לה להמשיך. אבל כשהיא מתחילה לדבר איתי על רוצחים סדרתיים, מדענים גרמניים מטורפים ועוד כל מיני פרפראות שרק "טינקר"-כפי שחלק ממכריה מכנים אותה וכפי שנכנה אותה מכאן ואילך - עשויה להנפיק, אני מבין שחייבים לשים לזה סוף. הרי היא יכולה להמשיך ככה לנצח, ממלאת לך את המוח בג'יבריש המתפייט שלה. אבל אחר כך צריך יהיה למצוא מישהו שיתרגם את זה לעברית מדוברת, ופייר, אין לי באמת כוח לכל המופע הזה. באתי לפה כדי לדבר עם רוית רוזן - זהו שמה האמיתי - ולא עם הפרסונה הציבורית המתכנה טינקרבל. הפסבדונים הזה שדבק בה הוא השריד האחרון לגלגוליה הקודמים. לא תמיד היא היתה כזאת. אולי מדחיקה ואולי שכחה, אבל בעברה היפנטה טינקר כמה דורות של בליינים, אושיות לילה ואנשי תקשורת, שניסו להסביר לעצמם את נבכי נפשה במושגים שבדרך כלל משתמשים בהם כדי להסביר תופעות טבע. היא נולדה בחיפה לליאורה, סוכנת ביטוח, וירון, איש עסקים. בגיל ארבע הוריה התגרשו והיא המשיכה להתגורר עם אמה עד גיל 18 - התקופה שבה החליטה לכבוש את תל אביב. היא למדה בתיכון ויצ"ו קנדה בחיפה וסיימה כתלמידה ממוצעת. בכיתה י"א עבדה ככתבת שטח של תחנת הכבלים המקומית בחיפה ובמקביל עשתה עשרות תפקידים בסרטי סטודנטים. אמביציות היא מנשנשת מהיום שבאה לאוויר העולם, ומהרגע שנחתה בתל אביב - קנתה את תהילתה באמצעות התפשטויות נטולות מעצורים ונטייה בולטת להלך ברחוב ולהתנדנד על עמודי מועדונים כשהיא חשופת חזה. משם הדרך כבר היתה סלולה. רשימת ההפקות הארוכה בהן נטלה חלק כוללת בין היתר את "בן גוריון" ו"גרגר על ריס" מתוך סדרת "סיפורים קצרים על אהבה" בהפקת חגי לוי; סדרת המשטרה של חיים בוזגלו "מחלק נוער" ; סדרת הנוער בחינוכית "20 פלוס " ; תפקידי אורח זוטרים ותפקידים ראשיים בשמונה פיצ'רים קולנועיים ודרמה אחת לטלוויזיה של מנשה נוי-"פתיחה 1812". ב-98' עשתה את התפקיד הקולנועי הראשי הראשון שלה, בסרטו של צחי גראד - "ג'ירפות". אחריו הספיקה לעשות את "משהו טוטאלי", " ההסדר", " זמזום", " אפרטמנט C5" של הבמאי הצרפתי הנודע רפאל נדג' רי, "בת קול", ושני סרטים חדשים שצפויים לצאת למסכים בתקופה הקרובה: "הבשורה על פי אלוהים" ו"בקרוב". בהתחלה קשה איתה, כצפוי. באינטליגנציה נטולת דופי, טינקר מנצלת את כישורי המשחק שלה כדי לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב - להתל בכולם, וגם בי. אבל אחרי כמה שעות שנינו מתחילים להתרכך. היא מתחילה לדבר כמו בן אדם, ואני מבין שלמרות שטינקרבל מאוד אוהבת למכור את עצמה כמשוגעת, היא ממש לא, ואף פעם לא היתה כזו. גם אז וגם היום, טינקר תמיד ידעה מה ימכור, והקפידה תמיד להשאיר את החוקים בידיים שלה. כיוון שכך, הייתי חייב לאלתר. דחוף. - תגידי, טינקר, את בתולה? "לא, אבל אני מזל בתולה, מזל ששאלת ". - אז ממה את כל כך פוחדת? "אני מפוצצת בפחדים, לעזאזל, מפוצצת. כל פעם זה משהו אחר. לא הייתי רוצה לפחד כל כך הרבה. הפחד הכי אקטואלי שלי הוא שהשוט האחרון שלי בסרט לא יצא טוב. הפחד הבא שלי היה כשחזרתי מהסרט וקיוויתי שציצי, הכלבה שלי, בסדר ולא קרה לה שומדבר. זה מבאס אותי, הפחדים האלו". - ומה עם הכינוי הזה? לא נמאס לך מהשטות הזו? "האמת, זו ממש שטות מטורפת. הייתי חוזרת לרוית רוזן כמו כלום, אבל לא נראה לי שזה יעבוד טוב בפרסום של הכתבה. אתה יכול לכתוב בגדול שזה ראיון עם רוית רוזן ולמטה, בכוכבית, בירוק מטושטש כזה, תכתוב טינקרבל". כ אחת השחקניות העסוקות ביותר בישראל, לא נגזים אם נתאר את טינקר - אולי נקרא לה רוזן מעכשיו - כדיקאן הפקולטה למשחק באוניברסיטה של החיים. כמי שלמדה משחק רק בחטיבת הביניים וקצת בתיכון, היא עדיין נתקפת ענווה כשמדברים איתה על המקצוע. "אחרי כל עבודה שאני עושה אני אומרת לעצמי:'אולי אני באמת צריכה ללמוד משחק'". - הציעו לך ללמד? "לא, אבל אני בהחלט רואה את עצמי נכנסת לכיתה ונותנת הרצאה על איך עושים סרט, נניח. כשאתה עושה סרטים, יש המון דברים שאתה רוצה לשפר. אתה רוצה ללמד את האנשים לבוא בגישה אחרת". בתחילת חודש מרץ השנה, כשרוזן העניקה ראיון מיוחד לרגל יציאת סרטה האחרון, "בת-קול", היא מיעטה לדבר על במאי הסרט אייל שיראי, איתו חיה בזוגיות בורגנית בשרוולי הוד השרון במשך זמן לא קצר. יחד הם גידלו, באותה התקופה, את ילדו בן השש של שיראי מנישואים קודמים. היום רוזן חיה לבד. - למה נפרדתם? "למה? תנחש! לא מסתדרים, לא מסתדר ! ".- לפחות יצא לך לחוות אימהות. אפילו אם זה מיד שנייה. "תמיד הייתי עם ילדים. אני קרועה על ילדים, הכי מתקשרת איתם. אני גם לא חושבת שזה קשור באימהות, אלא כי יש בי קטע של נתינה ודאגה לאחרים, בין אם אתה בן 13, 10 או 30. ילדים קטנים או גדולים. הרבה מהאמנים נשארים ילדים תמיד. תראה אותי". - חשבתי שאיבדת את התום שלך כבר מזמן. "אתה מנסה להוציא ממני כותרת, אבל יש בי עוד תום. אני כל הזמן מקווה שהעולם יהיה טוב, שיהיה נעים ושיהיה שלום ושלא יתעללו בחיות. אני באטרף על זה לגמרי". - אז תהיי חברת מועצה בהוד השרון, כמו שאורנה בנאי בתל אביב. "אבל אני גם אלרגית לכוח, אז אני לא יכולה". - מה ההורים שלך חושבים על זה? "ההורים שלי חושבים שאני נשואה והם גם בטח חושבים שאני בהריון, כי הם קוראים מדורי רכילות". השמועה על הריונה של רוזן לא פסחה גם על אוזניה. בתור שחקנית-בכל-מחיר היא מספרת כי שקלה ברצינות להגיע לראיון עם כרית מתחת לבגדיה, תוך שהיא משכנעת אותי בתקיפות שהיא בכלל לא בהריון וגם מעולם לא היתה. הנה לכם דוגמה למחוות טינקרבל קלאסית. - מה היית מוחקת מהרזומה שלך? את תמונות העירום למשל? "זה מאוד שונה מהצורה שמציגים את זה בעיתון, או מאיך שהחברה רואה את זה. החברה הישראלית היא שמרנית, וזה משהו שחודר גם אליי, למרות שאני מתנערת מזה הרבה פעמים. זה גורם לך לא לקבל את האדם שמולך. אבל למרות זאת, מה שהייתי מוחקת מהחיים שלי זה לא את תמונות העירום, אלא דווקא כל מיני רגעים של עצב. הייתי שמחה להיות הרבה יותר שמחה בחיים שלי". - מה גורם לך אושר? "כשאוהבים אותי. אני נהנית מזה בטירוף". - נשארו לך חברים בתל אביב? "קצת. יש אנשים שאני לא חייבת להיות איתם בקשר, אבל כשאני רואה אותם הם חברים. בכללי, אין לי הרבה חברים, האמת היא שזנחתי את רובם". - למה? "לא יודעת, פשוט נעים לי לשבת ולצייר בבית ולעבוד. פעם הייתי בקטע חברתי מאוד אינטנסיבי, ועכשיו אני אחרת". - ואת לא מרגישה לבד לפעמים? "לפעמים, אבל לא ממש. כיף לי ככה". - את מי הכי אהבת בחיים שלך? "אני עדיין לא נמצאת בפרספקטיבה שאני יכולה לענות על שאלה כזו. מה עברתי בחיים שלי? בת כמה אני? כולה 26. אני מרגישה שעברתי הרבה, אבל לא כל כך הרבה. אם בעוד 50 שנה אני לא אמצא אהבה, אז אולי אני אצטרך לחשוב אחורה ולשאול את עצמי אם אולי היה אחד כזה, אהבת חיי. אבל אני לא באטרף על זה". - לא בא לך בן זוג? "אני לא חושבת על זה עכשיו. אני חושבת רק על עבודה, בא לי לעבוד הרבה, כמו שאני עובדת עכשיו רק פי ארבעה. בסרטים יש אלמנט ממכר. כשאתה עושה הרבה סרטים, בא לך לעשות הרבה יותר. וחוץ מזה, צריך לעשות הרבה סרטים כדי להגיע למשהו טוב ". חוץ מהעשייה הקולנועית המסועפת שלה, רוזן מקפידה להקדיש זמן לכתיבה, שמעניקה לה, לדבריה, הרבה שקט נפשי. "יש איזה תסריט שאני מנסה לכתוב, למרות שבינתיים לקחתי הפסקה ממנו. אם הוא ייצא טוב אז אחלה, ואם לא - אז אין הצדקה לקיום שלו. אני גם כותבת שירה. אני לא יודעת למה, אבל יוצא. זה מין ז'אנר כזה, שנראה מאוד לא פרודוקטיבי". ב תחילת השבוע עלתה לאוויר העונה השלישית של סדרת האיכות בהפקת ערוץ הילדים - "הילדים מגבעת נפוליאון", ( במאי: גור בנטוביץ'). טינקרבל משחקת שם את שיר, המורה לפסנתר, וכמו בעונות הקודמות, סיפור הפשע הוא ציר העלילה המרכזי וסביבו נרקמים היחסים בין הילדים לבין עצמם, ובין המבוגרים בסדרה. גיבורי הסדרה נחשפים לארגון פשע בינלאומי שמגיע לארץ בעקבות פסנתרן תמהוני, אשר על פי השמועות אמור להיות נכדו של סרגיי רחמנינוב - מגדולי המלחינים והפסנתרנים בכל הזמנים. - איך הגעת לזה בכלל? "חזרתי מלונדון וגור בנטוביץ', הבמאי שליהק אותי לסרט'משהו טוטאלי' והפך לאחד החברים הכי טובים שלי בתחום, התקשר והזמין אותי לסדרה. עד אז לא שמעתי עליה, אבל כשראיתי אותה בטלוויזיה, נדלקתי מיד. יון, אחת הדמויות שם, הוא כאילו ילד הכי אדיש, קול, מגניב כזה. תומר, ילד אחר, הוא מופרע כזה, דורש תשומת לב. הוא מזכיר לי קצת את עצמי בגוון אחר. וגם הבנות נחמדות". - איך זה באמת לעבוד עם ילדים? "בתור ילדה, אני זוכרת את עצמי מה-זה מבואסת מכל רגע שעובר ואני לא שחקנית. כבר בכיתה ז' או ח' הייתי אומרת לעצמי:'די, אני כבר לא אהיה שחקנית, כי עוד לא לקחו אותי לשחק בסרט'. הייתי בטוחה כבר אז שהכל אבוד לי. כשבאתי ל'גבעת נפוליאון' זה היה מאוד מפכח בשבילי, לראות איך הילדים האלה מתמודדים עם כל עולם המשחק. היום אני רואה גם את הצדדים הלא טובים של זה. כשאתה ילד שחקן, יש לך הרבה עם מה להתמודד. ילדים יכולים לצעוק עליך כי הם מקנאים בך, אתה עובד גם בחופש ובכלל, אתה עובד נורא קשה. למרות שיש אווירה טובה על הסט ואתה רואה שהם נהנים, פתאום קלטתי כמה הם קורעים את התחת. רואים שרק מי שבאמת רוצה את זה נמצא שם. התרגשתי מהיכולת המרשימה של הילדים האלה". - מדיניות העירום שלך השתנתה בעקבות ערוץ הילדים? "מתי שצריך, אז למה לא. אם זה קשור לסרט, אז מה העניין. אם יש בעיה ספציפית לגבי איזו סצינה, אז פותרים אותה". - אז מה, חזרת למוטב רשמית? "אני לא חושבת שאפשר לדבר עליי במושגים של חזרה למוטב, אבל נראה לי שאני הרבה יותר יציבה. כשהייתי ילדה, לפני שבאתי לתל אביב, וגם כשהייתי בתל אביב-בכלל לא היה על מה לדבר. כן, בטח שאני יותר יציבה היום. זה קורה להרבה אנשים. זה משהו טוב שקורה לך". מרוחקת שנות אור מתדמית הילדה הרעה, רוית רוזן מנסה לשוות לעצמה קצב אחר. אנחנו יושבים ליד תנור הגז, קרובים קרובים, רגליה נוגעות ברגליי, המבטים נעולים, ומרחק של סנטימטרים בודדים מפרידים בין פנינו. נהיה חם, ואין מולי שום טינקרבל יותר. תשכחו מזה. היא לא פיה, אלא אישה אמיתית ויפה, שקשובה לכל זיע ונים בעולם הסובב אותה. בשמחה מפויסת, אנחנו לוגמים מהבירות ומקנחים ברגע אינטימי. - במה את מתעניינת בכלל? "חקלאות. בטח כל הקוראים נרדמו עכשיו". - ומי זאת גילה גמליאל, את יודעת? "שכחתי! ". - וענבל גבריאלי? "שכחתי! ". - אני מבין שבפוליטיקה את לא מתעניינת. "ממש לא. אני מתעניינת במוזיקה. מעניינים אותי גם אנשים - איך הם מרגישים ואיך הם מגיבים. בעצם, זה מה שהכי מעניין, לא?". s i g n o n @ m a a r i v . c o . i l