א"ב צלקה "ספר האלף- בית" של דן צלקה הוא ניסיון ייחודי לכתוב אוטוביוגרפיה ירון אביטוב 11/12/03 250 ספרים הביא עמו דן צלקה עם עלותו ארצה מפולין. את הספרים השאיר בארגז שכוסה ביריעה. הוא חשב שלא יירד גשם, ולכן הארגז נותר בחוץ. אבל ירד גשם ואפילו חזק, וכאשר שב צלקה מעבודת הדחק שפרנסה אותו באותם ימים, מצא את הספרים רטובים עד לשד כריכתם, כאילו טבעו במים. צלקה לא מציין זאת במפורש, אבל אולי טביעת הספרים בפולנית הייתה הטריגר שדרבן אותו להשאיר את פולין מאחור, להתנתק ממנה ולבנות לו כאן לא רק ספרייה חדשה אלא גם חיים חדשים, ולפצות את עצמו על טביעת ספרי ילדותו בכתיבת ספרים הרבה."ספר האלף­בית", 24 במספר, שונה מקודמיו: רומנים, קבצי סיפורים, שירה, ספרי נוער, מסות, מחזה, ספר מסע. זהו ניסיון ייחודי לכתוב אוטוביוגרפיה, אב250 ספרים הביא עמו דן צלקה עם עלותו ארצה מפולין. את הספרים השאיר בארגז שכוסה ביריעה. הוא חשב שלא יירד גשם, ולכן הארגז נותר בחוץ. אבל ירד גשם ואפילו חזק, וכאשר שב צלקה מעבודת הדחק שפרנסה אותו באותם ימים, מצא את הספרים רטובים עד לשד כריכתם, כאילו טבעו במים. צלקה לא מציין זאת במפורש, אבל אולי טביעת הספרים בפולנית הייתה הטריגר שדרבן אותו להשאיר את פולין מאחור, להתנתק ממנה ולבנות לו כאן לא רק ספרייה חדשה אלא גם חיים חדשים, ולפצות את עצמו על טביעת ספרי ילדותו בכתיבת ספרים הרבה."ספר האלף­בית", 24 במספר, שונה מקודמיו: רומנים, קבצי סיפורים, שירה, ספרי נוער, מסות, מחזה, ספר מסע. זהו ניסיון ייחודי לכתוב אוטוביוגרפיה, אבל כזו שאין לה התחלה, אמצע וסוף. כשקראתי את צלקה נזכרתי משום מה באהוד ברק, שהתגאה בעבר שהוא יודע לפרק ולהרכיב שעונים. צלקה יודע לפרק ולהרכיב סיפור חיים, וכמו בשעון, הוא מזיז את המחוגים כרצונו קדימה ואחורה, לא מתחשב בזמן. לא תקראו כאן רצף שמתחיל בילדות ונגמר בגיל ,67 גילו של צלקה, אלא בערבוביה מכוונת, הנראית כמו חפיסת קלפים שנטרף בה הסדר ונוצר כאוס. הכול כתוב לכאורה באסוציאטיביות גמורה, לפי הסדר שעליו החליט צלקה. וגם הסדר שהוא מכניס בדברים, מעין לקסיקון של אל"ף­בי"ת, הוא שרירותי למדיי, ובמידה מסוימת אף מגביר את אי הסדר. על משקל ספרו המפורסם של פסואה הפורטוגלי, "ספר האי­נחת", אפשר לכנות את הספר כ"ספר האי­סדר", ואת מחברו כא"ב צלקה.למעשה, כל זה הוא רק משחק אינטלקטואלי שמשחק צלקה עם עצמו ועם הקורא, שנועד לגלות טפח מן האוטוביוגרפיה האמיתית שלו אך לכסות טפחיים. צלקה מאפשר לנו רק חרך הצצה לחייו, ולא יותר. בעצם לא רצה באמת לכתוב אוטוביוגרפיה, זה לא בשבילו, ואת ספרו הוא פותח באמירה המסבירה הכול: "המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי" (עמ' 7). "ספר האלף­בית" של צ'סלב מילוש העניק לו את הרעיון שפתר את התלבטויותיו כיצד לכתוב אוטוביוגרפיה בדרכו שלו ("שכנעתי את עצמי שאינני עוסק באוטוביוגרפיה אלא בדיוקן", עמ' 18), שבה אפשר לכתוב על פריז דווקא באות בי"ת ("בקבוק יין ומפית") ועל הצבא האדום באות אל"ף ("אלתר") ועל עצמו במבט מרוחק ומהורהר.עוד בילדותו התחמק צלקה מן הגורל שייעדו להיות סופר. הוא מספר כאן על התחמקויותיו מכתיבה כילד, ועל התאהבותו בעניין רק בזכות הכתיבה התמה שאותה למד, ששינתה את יחסו לכתיבה. יש מי שיטען שגם כאדם עתיר שנים וניסיון בכתיבה הוא ממשיך להתחמק, ו"ספר האלף­בית" הוא מעין אוטוביוגרפיה מתחמקת. וצלקה פשוט התחמק מלהתמודד באמת עם סיפור חייו של מהגר נצחי, שככל שנטמע כאן בהצלחה הוא נשאר איש רנסנסי­אירופי. סיפור של ילד שברח עם הוריו מפולין הכבושה על ידי הגרמנים, התגלגל לקזחסטן, וח זר לפולין רק כדי להגר שוב לישראל. וכאן היה מתאגרף, אבל הפך לסופר ולאינטלקטואל. לצלקה יש עדיין חשבון לא סגור עם עברו הפולני. "הניתוק שלי מעברי הפולני נעשה מוחלט. אינני מדבר פולנית, אינני קורא פולנית, לא ביקרתי בפולין אחרי עזיבתי. אינני חושב עליה" (עמ' 94). מה גורם לאדם לתת גט כריתות כזה לעברו? צלקה לא ממש מסביר. ואם יש פה ושם חולשות באוטוביוגרפיה הן בכך שצלקה נותן לקורא רק מתאבנים, לא את כל הסיפור. ומתי יכתוב את כל הסיפור? אולי בעתיד. או כלשונו: "יום אחד אולי אתאר וכו'" (עמ' 79). למה יום אחד? תאר עכשיו. צלקה הוא אולי האינטלקטואלי ביותר מבין הסופרים הכותבים עברית. אולי, כי יש לו תחרות קשה עם עוד כמה סופרים, שבה הוא עומד בהחלט בכבוד. הוא סופר אנין, לא ממש מכאן, ולעומת הוולגריות והמסחריות שפשטה עד לריקבון בחיים הישראליים וגם בספרות, הוא נראה כמו איש מעונב הלבוש בחליפה, שמתהלך בחוף ים של נודיסטים. עם זאת, הוא יודע לספר סיפור בסגנון מבריק ולא רק להפגין את משכילותו ורוחב הידע העצום ומעורר ההתפעלות שלו. ובזכות כך, חלק מאוסף הפרגמנטים המרשים הכלול בספר מכל העולמות (אנקדוטו ת וסיפורי חיים, מפגשים עם יוצרים ואמנים ודמויות עממיות, מסות זעירות ועוד), מכיל חומרים עזים שאפשר בהחלט לרקוח מהם רומן עב כרס.למרות כמה חולשות קטנות, בתום הקריאה ב"ספר האלף­בית" הצטערתי בפעם הראשונה שבעברית יש רק 22 אותיות. אם היו קצת יותר, אולי היה אפשר ליהנות מקריאת הספר של צלקה עוד קצת."ספר האלף­בית", דן צלקה, חרגול, 178 עמ'. התקבלו במערכת: יושב לו בבניין העירייה איש חביב בשם אבנר רוטנברג, שהגיע אף למדרגת סגן מנהל אגף התרבות, ומפריס כבר שנים רבות פרסים לסופרים ירושלמיים. ובינתיים, בעודו מפריס, הוא כותב בסתר ומגלה שהוא סופר בזכות עצמו, ורגע לפני שהוא יוצא לפנסיה הוא מפרסם רומן סיפורים מעוצב יפה וכתוב יפה בשם "אלופות הברידג'". אולי לפחות בברידג' תזכה ירושלים באליפות. בכדורגל, זה כבר לא יקרה השנה.