הגולם מת"א
אלי אשד ואורי פינק מביאים באלבום סיפורי מקסים את תולדותיו של הקומיקס הישראלי המפורסם מכולם ושל מחברו המסתורי, אוריאל רשף
מנחם בן
18/12/03
לאמריקנים היה את "סופרמן", ולנו מסתבר היה את "הגולם", גיבור על ישראלי שהגיע לשיא הפופולריות שלו בחוברות קומיקס ישראליות ובסדרת רדיו יומית בשנות ה­60 ובראשית שנות ה­.70 חלק ניכר מילדי ישראל של אז היו מרותקים אליו. מי שזוכר את הדברים האלה במאוהבות מוחלטת הוא אלי אשד, מומחה ישראלי ייחודי לספרות ילדים זולה, בעל כישרון אהבה יוצא דופן לכל מה שהפעים אותו בילדותו (והוא גם מחבר ספר היסוד בתחום זה, "מטרזן עד זבנג", שהופיע בשנת 2000 בהוצאת בבל, והוכתר אז על ידי אחד העיתונים כספר השנה).בספר החדש על "הגולם" חבר אלי אשד לאורי פינק, מאייר הקומיקס הידוע, כדי לספר לנו באלבום סיפורי חדשני בעיצובו, גדוש ציורים, צילומים ותיעודים למיניהם, את סיפור חייה של סדרת "הגולם" ואת סיפור חייו של מחברה המסתורי והנידח, אוריאל רשף, שכמו נבלע בזמן ונעלם יחד עם הסדרה שלו. אשד יצא למסע חקר בלשי אחר חייו הנחבאים של רשף.בפתח הדברים מספר לנו אלי אשד על התמכרותו הגדולה כילד לסדרת "הגולם", כולל הזיות מיניות על שותפתו של הגולם, דמות מצוירת חטובת שדיים בשם לילית: "אני זוכר כיצד הייתי קורא בשקיקה את ה רפתקאותיו של הגולם ­ אותה דמות אימתנית וחסרת פרצוף ­ הלוחם ברשע לצד לילית היפהפייה שחורת השיער שעוררה הזיות מיניות כה רבות, כמו גם תהיות ובדיחות על מה בדיוק היא והגולם עושים בזמן שבו אין הם נאבקים בפושעים, בסוכנים ובג'ינים".סדרת הגולם הייתה סדרה סופר פטריוטית וסופר ימנית שליוותה את תולדות היישוב ותולדות המדינה במשך עשרות שנים. בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, למשל, הרבו להופיע בסדרה, לצד הגולם, אנשי צבא כמו גורודיש, שרון ומשה דיין כדמויות בעלות כוחות על שהגולם נעזר בהן במאבקו בערבים. אחת החוברות האלה, בכיכובו של שרון, אף זכתה לברכתו המפורשת של אריק, כפי שמספר לנו אשד.שנים אחר כך החליט אלי אשד לצאת למסע בעקבות הזמן האבוד ולגלות מיהו אותו אריאל רשף, שהיה אחראי לכל כך הרבה שמחה והתרגשות בחייו ובחייהם של עוד עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, מילדי ישראל. בניגוד למחברי קומיקס אחרים שהיו מגיעים לכנסי הקומיקס השנתיים ומתוודעים למעריציהם הקטנים, היה אריאל רשף בבחינת איש ללא פרצוף, ממש כמו גיבורו הגולם, שפניו נראו תמיד כפני מומיה עטופות, ללא תווי פנים.אשד גילה כי תוחלתו לפגוש א ת אריאל רשף בכנסי הקומיקס הייתה מופרכת מלכתחילה, משום שרשף מת עוד בשנת 1981 (עבודתו האחרונה הייתה כצייר כרזות של המערך בבחירות של אותה שנה. לצד כרזה אחת כזו שצייר נמצאה גופתו מוטלת). ובכלל, רשף וגם סדרת "הגולם" היו ותיקים הרבה יותר ממה שדימה. רשף נולד בגרמניה ב­1919 והגיע לארץ כעולה חדש ב­.1933 בין יתר גלגוליו שהה כמה שבועות בכלא עכו, לשם נשלח על ידי שופט אנגלי מנדטורי, בגין המרדת הנוער העברי.תחילה כיכב "הגולם" שלו באיזשהו עיתון ילדים שעמד להיסגר והצליח לקום לתחייה בזכות הפופולריות של הסדרה. אחר כך התפרסמה הסדרה בעוד כמה עיתוני ילדים, עד שהפכה להיות עיתון עצמאי בבעלותו של רשף. בין השאר השתתף אז בכתיבת הסדרה פנחס שדה. כן, כן.תולדות "הגולם" כוללות בין השאר גם עימות חריף עם הצנזורה, שהעמידה לדין את אוריאל רשף בגין פרסום החוברת "הגולם נגד הסטלג", שכללה ציורים בעלי אופי פורנוגרפי, לדעת השופט, ועותקיה נידונו להשמדה. כיום נותרו רק כמה חוברות בודדות של "הגולם נגד הסטלג", וכל עותק כזה נקנה על ידי אספנים באלפי דולרים. אל תזלזלו.ספר ישראלי מקסים, מיתולוגיה ישראלית במיטבה. (אלי אשד ואורי פינק, "הגולם", סיפורו של קומיקס ישראלי, הוצאת מודן, 79 עמ')
אם תרצו, אין בעיה דמוגרפית
מפחידים אותנו שתוך כמה שנים יתהווה רוב פלשתיני בין הירדן לים, ומתריעים כי הדרך היחידה להימנע מן הסכנה הזאת הוא להקים מדינה פלשתינית. אבל זהו הבל ממדרגה ראשונה, משתי סיבות: קודם כל, הבעיה הדמוגרפית הקריטית והדחופה בינינו לבין הפלשתינים כבר נפתרה באמצעות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלשתינית. אין שום דבר שהמדינה הפלשתינית העתידית תפתור עבורנו מבחינה דמוגרפית שלא נפתר באמצעות הרשות הפלשתינית.במין אירוניה אינסופית של הגורל, הצליחו דווקא אדריכלי אוסלו הכושלים להשיג עבורנו, למרות כל משוגותיהם, הישג אדיר (כולל שימור ההתנחלויות) במחיר הנמוך ביותר האפשרי כמעט. הם הקימו לנו בעצם ישות פלשתינית ריבונית, נפרדת ממדינת ישראל. כך בעצם כבר נפתרה עבורנו למעשה בעיית האיום הדמוגרפי מצד שלושה מיליון וחצי הפלשתינים ביש"ע. הם כבר שייכים לריבונות הפלשתינית, לא לנו, ואין שום דרך בעולם לאלץ אותנו לאזרח אותם, לאחר שכבר נהפכו רשמית לתושבי הרשות הפלשתינית, והם כבר מצביעים לפרלמנט הפלשתיני (ולכן אנחנו פטורים בהחלט מן הצורך הפורמלי או הפוליטי להעניק להם זכות הצבעה לכנסת הישראלית).לעומת זאת, וזאת נקודת העיוורון השנייה, דווקא הקמת מדינה פלשתינית ריבונית, שתחליף את הרשות הפלשתינית, תחמיר מאוד את האיום הדמוגרפי על ישראל, משום שמיליוני פליטים פלשתינים, שיזרמו אליה בסמכות וברשות, יפרו מיד את האיזון הדמוגרפי בין הישראלים לפלשתינים בארץ הקודש. וטועה מי שחושב כי הקמת שתי מדינות תבטל את התחרות הדמוגרפית בין הישראלים לפלשתינים. כי ברגע שייווצר רוב פלשתיני בין הירדן לים (ולא חשוב אם קודם התקיימה ריבונות פלשתינית בצורת "רשות" או בצורת "מדינה") יוכלו הפלשתינים לתבוע איחוד בין שתי הריבונויות, הישראלית והפלשתינית, תחת הדגל המפתה "ארץ הקודש (הטרה סנטה) היא אחת", בתקווה להשליט את מרות הרוב הפלשתיני על המיעוט הישראלי. לכן האינטרס הישראלי המיידי הוא להמשיך את המצב הקיים: דווקא רשות פלשתינית, במתכונתה הנוכחית, ובשום אופן לא מדינה פלשתינית.זהו הפתרון הדמוגרפי קצר הטווח, שכבר הושג למעשה, ואנחנו יכולים רק לשפר אותו בכיוון מרכזי אחד: להחיל את ריבונותה האזרחית של הרשות הפלשתינית (חינוך, אישורי בנייה ביישובים הערביים וכו') גם על ערביי ישראל, אלה שיבחרו באופציה האזרחית הפלשתינית, כ די לאפשר להם להצביע לפרלמנט הפלשתיני במקום לכנסת הישראלית.
תנו לפורז לנצח
עד כאן הפתרון קצר הטווח לבעיה הדמוגרפית, אך יש גם פתרון מקיף ועמוק הרבה יותר הנוגע לכלל התחרות הדמוגרפית בין ישראלים ופלשתינים בין הים לירדן, בשטחי ארץ ישראל­פלשתינה ההיסטוריות, תחרות שלא תיגמר גם לאחר שיוכרו ויוסכמו כל הגבולות הפורמליים בין שתי הריבונויות. כלומר, גם לאחר שתיתחמנה שתי הריבוניות, הישראלית והפלשתינית, בגבולות ריבוניים מהודקים וסופיים לכאורה, עדיין תתקיים התחרות הדמוגרפית הגדולה בין הישראלים לפלשתינים: למי יהיה רוב בין הירדן לים. וחלילה לנו להפסיד בתחרות הזו, גם אם וכאשר תוכרז הרשות הפלשתינית כמדינה (ולנו עדיף בכל מקרה שהרשות הפלשתינית לא תיהפך למדינה, אלא תישאר משהו שבין אוטונומיה למדינה).ואיך לא מפסידים בתחרות הדמוגרפית הזאת, לאחר שכל התחזיות הסטטיסטיות מעידות כי בתוך שנים ספורות ייהפכו הפלשתינים לרוב בארץ ההיסטורית שבין הירדן לים, ותוך כמה עשרות שנים יהפכו לרוב גם בגבולות הקו הירוק? שום תחרות ילודה בין ישראלים לפלשתינים לא תועיל כאן. הפלשתינים ימשיכו להתרבות יותר מאיתנו. גם הפתרון שהציע באוזניי א"ב יהושע בשיחה באולם נמל התעופה בז'נבה (הוא הציע לתת זכות בחירה לישראלים בכל העולם) יועיל רק במעט ורק לטווח קצר.הפתרון האמיתי, העמוק, היסודי, נעוץ רק בשינוי מדיניות השבות הציונית לישראל. עלינו להיות הרבה יותר פתוחים והרבה יותר נדיבים בהענקת אזרחות ישראלית לציונים מכל העולם, גם אם אינם יהודים על פי ההלכה. מבחינה זו, הדבר המעשי והדחוף ביותר הוא לאמץ כמובן את כל הצעותיו המינימליות האחרונות של אברהם פורז, שנועדו לפתוח את הארץ קצת יותר, ולו במישור האנושי הפשוט. תנו לפורז לנצח את הדמוגרפיה הפלשתינית. דווקא בזכות הליברליות שלו הוא יעשה את זה הרבה יותר טוב מכל לאומן יהודי דתי חשוך.איזו מין חרפה היא, למשל (וטוב שפורז מנסה לשנות את זה), לאפשר רק להורה אחד בין שני הורים לחייל קרבי, עולה חדש מרוסיה, להתאזרח כאן. אז פורז מבקש להעניק לו סמכות לאזרח את שני ההורים. מה יותר אלמנטרי ומינימלי מזה? ועוד מבקש פורז לאפשר לו לא לגרש מכאן בן זוג לא יהודי שהתגרש מאשתו היהודייה. נניח, אמריקני לא יהודי שהתחתן עם ישראלית והתאזרח בארץ. נולדו להם כאן ילדים משותפים, אבל עכשיו, על פי התקנות הקיימות, חובה על משרד הפנים לגרשו, לאחר שהתגרש מאשתו, משום שעילת התאזרחותו בטלה כביכול. איזו מין אכזריות אנטי אנושית נואלת ונוראה היא זו. פורז מבקש לאפשר לו לא לגרש. אז קודם כל, צריך להתחיל במינימום הזה, משום שכל גירוש כזה הוא גירוש של ישראלי, הניצב מבחינה סטטיסטית מול הדמוגרפיה הפלשתינית.הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה היום כ"יהודים" גם מי שאינם יהודים על פי ההלכה, וכך צריך להיות, כי מבחינה סטטיסטית "יהודי" הוא מי שנמנה עם המגזר היהודי בחברה הישראלית, בלי קשר לאבחנות הרבנות האפלות. וכאן בדיוק מונח המפתח הגדול לפתרון הגדול: ישראל צריכה להיפתח ­ וקודם כל, מפחד הדמוגרפיה המתפתחת לרעתה ­ לכל מי שרוצה להימנות עם העם הישראלי­עברי. עלינו להיפתח, למשל, לכושים העבריים מאמריקה, לכת המאקויה היפנית, ולעוד מיליוני לא­יהודים שהיו מאושרים להימנות עם העם הישראלי­עברי, ולפני הכל, עלינו להיפתח כמובן לכל מיליוני המשפחות היהודיות המעורבות בנישואים בין דתיים ­ בארה"ב וברוסיה ­ על פי רוח חוק השבות, במקום להתנכל להם ולהתעמר בהם, כפי שעושות עכשיו התקנות האנטי­ציוניות של משרד הפנים, שאברהם פורז מנסה עכשיו להיפטר מהן.אז זו הדרך, פתיחה ציוני ת אדירה וחופשית של הארץ לכל ציוני העולם, ברוח הפסוק התנ"כי המופלא בספר זכריה: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם, כי שמענו אלוהים עמכם". מיליוני ציונים יבואו אז לארץ, וישנו לחלוטין את כל התחזיות הדמוגרפיות הדיכאוניות. אין דרך אחרת. תנו לפורז לנצח, כי אם לא נלך בדרך הזו, יקיץ עלינו הקץ הדמוגרפי, כפי שמאשרות כל הסטטיסטיקות לטווח ארוך, גם בגבולות הקו הירוק בלבד.ואגב, בהזדמנות זו צריך פורז להעלות את כל הפלשמורה, כולם, במהלך ציוני מזורז וגורף אחד, כמו שעשה שמיר, וזה גם ישפר את הכלכלה הישראלית, בניגוד לכל התחזיות הכלכליות הקמצניות, כפי שעשה כל גל עלייה משמעותי ומחולל צמיחה.למרבה האבסורד, נמסר שאריאל שרון מתנגד לשינויים הליברליים שמציע פורז, וזה מצטרף לכל טעויותיו המצטברות, החל מן ההצעות לנסיגה חד צדדית, עבור בכלכלה האנטי אנושית והאנטי כלכלית שמנהלת ממשלת ישראל, וכלה בניסיונות המשפחתיים לחמוק באמצעות שתיקות למיניהן מחקירות המשטרה והפרקליטות. שרון צריך ללכת.
סמי לא מת בשש
מינימל קומפקט, להקתם המיתולוגית הזרה (כי הם שרים באנגלית) של רמי פורטיס, ברי סחרוף, סמי בירנבך, מלכה שפיגל ושות', שכיכבה במצעדי הפזמונים ובאולמי המופעים באירופה של שנות ה­70 וה­,80 חזרה בימים אלה לסבב הופעות קאמבק בארץ, ואני הגעתי להופעה הלוהטת והמלוטשת במועדון הפיוז'ן בחוצות המפרץ בחיפה (מרכז קניות צעיר וחתיכי, מפתיע בחיוניותו הישראלית בימים דיכאוניים אלה).לכאורה, הכוכב הגדול והמחשמל של הלהקה הוא ברי סחרוף, יוצר נפלא באמת (שהבן שלי מאוהב בשירים שלו כבר שנים, והדביק גם אותי במאוהבות הזו), אבל ברי הוא לא הכוכב הגדול במינימל קומפקט. כאן ברי הוא בעיקר נגן מקסים, ששר מעט מאוד, בעיקר כליווי, רוקד ומצטרף לזמרה מקצה הבמה (אף שמותר להניח שחלק גדול מן הקהל הגיע בגללו). במרכז ניצב בעיקר דווקא סמי בירנבך, הסולן של רוב השירים, בחור מעודן, בעל איכויות של לוטש יהלומים שקט ומדויק (הוא בא ממשפחת יהלומנים, אם אינני טועה), ואני רוצה לספר עליו משהו.ככלל, אני אדם לא מקנא באופן אישי, ולא על קנאה אישית מדובר, מה יש לקנא. ובכל זאת קינאתי בערב הזה שני סוגי קנאות עקרוניים, שיש להם רקע אישי מסוים. קינאתי לעברית וקינאתי בקהל, ונתחיל בקנאת הקהל. מאות צעירות וצעירים נפלאים, יפים ויפות ומוארים ומוארות, שהתנועעו בחמדה מאוהבת לקול המקצבים והמילים האנגליות, מוזיקה שהזכירה באופיה האפל והחתרני, החותך והבוהק, את המקצבים הנפלאים של ברי.וקינאתי בקהל הזה. זה קורה לי בעצם בכל ערב רוק, אבל הפעם זה היה קשור במיוחד לסמי בירנבך. את בירנבך אמנם לא ראיתי ב­35 השנה האחרונות, אבל לפני יותר מ­35 שנה היינו שנינו משוררים צעירים בת"א ומיודדים מעט. כשהזמנתי חומר עליו עכשיו מארכיון "מעריב" נשלח אלי בין השאר קטע מעיתון "תל­אביב" משנת ,1985 שבו מואיל סמי בירנבך להזכיר אותי במשפט המחמיא והידידותי הבא: "בתקופה ההיא הכרתי משוררים צעירים שאהבתי מאוד: מאיר ויזלטיר, יונה וולך ומנחם בן". תודה, סמי.אבל מה קרה מאז לשירה הכתובה ולקהל השירה הכתובה? הם נעלמו לחלוטין כמעט. נכון, וולך הפכה לכוכבת, ויזלטיר הוא משורר חשוב, אבל גם הם, שורשיהם הרי בשנות ה­,60 וגם הם מהדהדים בעיקר בשירים המזומרים שלהם. לעומת זאת, כל מי שהתחיל כמשורר לאחר שנות ה­60 כמעט לא קיים בתודעה הציבורית. הקהל הצעיר ה לך אל הפזמונים, אל העומק המוזיקלי והרוחני המורכב והמופלא של פזמוני השירה העמוקים. השירה הכתובה נעלמה. שירת העומק המושרת חוגגת.דוד אבידן הרי הבחין בזה והתלונן על זה עוד בראשית שנת ,1969 כשאיחל לעצמו, בפתח ספרו "שירים בלתי אפשריים", "שלא יהיו לו 'קוראים קבועים' בסביבתו המיידית ושקוראיו הבלתי קבועים (דיוקניהם הקלים לדמיון של 'קוראי שירה ותיקים' הרתיעו אותי תמיד) יצטיינו בתעוזת הגוף ובמרץ העלומים של קהל להקות הקצב". אז זה מה שסמי בירנבך זכה לו, כשפרש מן השירה הכתובה אל הכתיבה המזומרת: קהל חם ונפלא, צעיר ואמיתי.גם הקנאה השנייה שלי עשויה מצער. איך מאות הצעירים המופלאים האלה מתמכרים לשירה באנגלית, בלי שום געגוע לעברית (למרות שמישהו טען שהסאונד גרוע ולא שומעים את המילים, מילים באנגלית כאמור). איך, איך, איך גדל כאן דור ישראלי מתוחכם של יודעי אנגלית, שוחרי מוזיקה משוכללים, המוותרים בקלות נפש מוחלטת על העברית?ועם זאת, למשמע מחיאות הכפיים שסחפו באנרגיה כמעט אטומית את הקהל לשמע המילים "ברי סחרוף", חשבתי שאולי בכל זאת הקסם הגדול, המונח מתחת לפני השטח כאן, הוא השירים החדשים ש ל ברי, שחזר לעברית אחרי גלות של שנים ארוכות בשפה אחרת. והרי כל כוכבותו הגדולה של ברי סחרוף בארץ מבוססת על שיריו בעברית (שלא הושרו כלל בערב זה). הבן שלי אמר שהוא הולך לצעוק לברי מתחת לבמה לשיר את "רעש לבן" (שיר נפלא בעברית נפלאה, למי שלא יודע).
יבין מלך כנען
לעורכי הוצאת עם עובד ויקיריה יש הרגל מגונה להלל ולקלס את תרגומיו הבעייתיים מעט של העורך הוותיק לשעבר של הספרייה לעם, אברהם יבין. מאיר שלו עשה זאת לא אחת. הזכיר שוב ושוב את נפלאותיו כביכול של יבין כעורך וכמתרגם, ועכשיו, ברוח מסורת זו, מלווה גם נילי מירסקי, העורכת החדשה­ותיקה של הספרייה לעם, את תרגומו המחודש של אברהם יבין לרומן "פנין" של נבוקוב באחרית דבר משלה, הכוללת קילוסי קילוסין לתרגומו של יבין, המוגדר בפיה כ"תרגום מופתי", המפגין "רגישויות נפלאות". מוגזם, מוגזם. אברהם יבין הוא אמנם מתרגם טוב בדרך כלל, שתרגומיו רהוטי עברית, ועל כך, ועל כל שפע תרגומיו, ראוי שנודה לו, כמובן, אבל בסגנון המתרגם של יבין קיים פגם יסודי ומעצבן של אימוץ לשוני מלאכותי, התגנדרות מילונית בלתי נסבלת, המופיעה בתכיפות מסוימת בתרגומיו (אמנם במינון פוחת והולך, תודה לאל, עם השנים), כמין הפרעה טורדנית חוזרת ומתמשכת. יבין שייך פשוט למתרגמים שאוהבים נורא להשתמש מפעם לפעם במילים שאף אחד לא משתמש בהן, גם לא בשפת הספרות המשוכללת ביותר, והן פוגמות תמיד ובלי יוצא מן הכלל בטבעיות הקריאה.הבה נקרא, למשל , כמה צירופי לשון מעצבנים אופייניים מתוך תרגומו ל"פנין": "לא ההין מעולם לקרוב אל ההיכלות הנישאים של הבלשנות המודרנית". למה להשתמש בפועל הטרחני "לקרוב" בשעה שאפשר להשתמש בפועל העברי הטבעי "להתקרב"? ולמה להשתמש במילה הנפתלת והלא שימושית "סעפות" בשעה שאפשר להשתמש במילה הפשוטה "הסתעפויות" (במשפט: "הלכי נפש אלה מצמיחים בלי הרף סעפות נוספות")? אפשר להביא עוד עשרות עצבונים לשוניים מסוג זה מתוך כל אחד מתרגומיו של יבין. וזה בכלל לא קשור למשל לאנגלית המפוארת והייחודית של נבוקוב. גם כשיבין מתרגם סופר פשוט להפליא כהמינגווי ב"הזקן והים" שלו הוא מרשה לעצמו להשתמש פה ושם בצירופי לשון מילוניים הבולטים במלאכותיותם. אז נכון שיבין הוא מתרגם מקצועני רהוט ויודע עברית להפליא, אבל אני מעדיף מתרגמים שהעברית שלהם מרווחת יותר, טבעית יותר. הסכנה בשבחים המופרזים ליבין היא שדגם התרגום המאומץ מדי שלו ייהפך למקור חיקוי. הנה, גם עמינדב דיקמן עושה דברים כאלה או בדומה להם. זוהי אותה אסכולה. ולא כדאי לעודד אותה מדי."פנין", אגב, שנכתב שנים לפני "לוליטה", הרומן שהקנה לנבוקוב שם עולם, הוא רומן מענג ומלוטש , בדרכו המבריקה והציורית של נבוקוב, על מהגר רוסי גרוטסקי, פרופ' לספרות רוסית באוניברסיטה אמריקנית. אולי עוד אחזור לחמדת הכתיבה והקריאה הזאת. אגב, עוד עצבון קטן: לא טוב שהערות ההסבר הקצרצרות שצירף המתרגם למינוחים מסוימים (כגון ההסבר למושג "ורסטה": מידת אורך רוסית ישנה, כ­1,065 מטר) מופיעות רק בסוף הספר, על פי מספור, במקום להופיע בשולי העמוד הרלוונטי. כלומר, אתה קורא, רוצה לדעת מה בדיוק פשר המושג המסוים, ואתה נאלץ להניח את הקריאה ולדלג לסוף הספר, רק כדי לגלות douche"ש" פירושו מקלחת בצרפתית. לא עדיף לעשות את הדברים האלה מיד ומול העיניים? (ולדימיר נבוקוב, "פנין", תרגם מאנגלית: אברהם יבין, ספרייה לעם/עם עובד, 188 עמ')