קול קורא במדבר הוא עלה ממרוקו בגיל שמונה, גדל בשכונת מצוקה בירושלים, כמעט הפך לעבריין, ברח מקורס טיס, זכה בפרס הראשון בטוטו אבל שרף את הכסף על בתי מלון באילת. ידיעה שקרא בעיתון על הקמתה של יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור שינתה את חייו. סיפורו המדהים של דוד בן-שימול, מפקד הימ"מ לשעבר, שנחרד מפרצופה של המדינה והחליט לרדת לערבה כדי להגשים את חזונו של דוד בן-גוריון. "אני בונה כאן ארץ אחרת, אלטרנטיבה לכל המדוכאים", הוא אומר ומנסח כתב אישום חריף נגד מפעל ההתנחלויות בשטחים שלום ירושלמי צילום: ברקאי 24/12/03 באמצע הערבה, בין צופר וספיר, בנופי הישימון האינסופיים, בין עדרי אנטילופות גדולים, שטה לה ספינת מדבר ענקית, יפה ומסוגננת. זוהי תיבת נח, גולת הכותרת בפרויקט גרנדיוזי של האחים דוד ויוסי בן- *ימול. 14 שנים של תכנון, עבודת פרך בחום נוראי, ביורוקרטיה אינסופית, שריפה שכילתה את הספינה פעם אחת, וממנה יצאו האחים בנס, לא עצרו את המיזם המיוחד, שבו הם השקיעו עד היום לפחות שני מיליון דולר. אם הכל ילך כשורה, בעוד כמה חודשים תקום עיר תיירות בערבה התיכונה, בדיוק באמצע הדרך בין באר-שבע לאילת. עבור האח הגדול יותר, דוד, מדובר בסוג של פרויקט מחאה. אולי בריחה מהמציאות המתסכלת שהוא פוגש בימי השבוע הספורים שבהם הוא מבלה בביתו, בשכונת קטמון ט' בירושלים. "אני כמו משה רבנו, שהתבייש להסתובב בארץ עם בני ישראל ונשאר במדבר 40 שנה", מחייך בן-שימול. בערבה הוא קורא פחות, שומע פחות, מקדיש את כל היום לעבודה קשה מאוד, לפעמים סיזיפית. בבחירות האחרונות הוא לא הצביע עבור מפלגה גדולה, בעיקרון, אחרי שראה מה שקורה במרכז הליכוד. "אם מאה אלף איש היו עושים כמוני, היה כאן רעש", הוא אומר. "בערבה אני בונה ארץ אחרת, אלטרנטיבה לכל המדוכאים ".לאיש הממוצע השם דוד בן-שימול לא אומר כמובן כלום. הוא לא מוכר, לא ידוע, ובתוקף הנסיבות נאלץ רוב שנותיו לשמור על זהות חסויה. הוא גם מעולם לא נחשף, מקסימום קראו לו ד'. עבור מאות אנשי ביטחון ולוחמים ביחידות המובחרות בן-שימול הוא אגדה מהלכת. עבור מחבלים פלשתינים ופושעים ישראלים הוא סיוט של ממש. בן-שימול היה מפקד הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת) בשנים 1999-1995, ומי שאחראי על מאות פעולות בתחום הבטחוני והפלילי, ועל חיסולם ולכידתם של עשרות מחבלים, מה שחסך מאות פיגועי טרור. סביר להניח כי האנשים שהכירו את בן-שימול מקרוב יופתעו לדעת מה הוא עושה בערבה, ולשמוע את מה שהוא אומר היום. זוהי קינת דוד על המדינה שמוציאה מהמעגל את מיטב בניה, שלא מחלקת כמו שצריך את המשאבים שלה, מקום שבו ארבעה ראשי שב"כ מדברים, "אבל לאף אחד לא מזיז". הוא מתגעגע למנהיגים של פעם, בן-גוריון, בגין, רבין ואפילו שמיר, "שהיה קיצוני, אולי מטורף, אבל האמין במה שעשה". היום הכל מידרדר, לדבריו. הפוליטיקה נגועה בשחיתות, העבריינות מטפסת אל חברי הכנסת והשרים. "יש לי חבר בצמרת המשטרה, לא חשוב מי הוא. הוא אמר לי:'אם היית יודע איזה תיקים אני מחזיק ביד, היית בורח מהמדינה'". לא להתנחלויות "אנחנו עם של מזוכיסטים", אומר בן-שימול בראיון ראשון. "מי שמשקיע בהתנחלויות זו זכותו. מי שאשם זה אנחנו, על ההווה ועל העבר. פעם היה הרבה פחות כסף, אבל דאגו כאן לחלשים, לקשישים, לילדים במצוקה. התרופות היו חינם. היום יש כסף, אבל הוא הולך לכבישים בשטחים, ולא רק לשם. מישהו יכול להסביר לי למה לא מאחדים כאן את הרשויות? בניו יורק יש ראש עיר אחד על שבעה מיליון תושבים, כאן יש ראש עיר וסגנים על כל משפחה". שנים ארוכות הסתובבת בשטחים, בין המתנחלים. "תשמע, אם הייתי אבא של ילד שנלחם על הגבעות הייתי מאוד מודאג. בסוף הם יוותרו על הכל, אבל גם דרך המאבק הולכת ומידרדרת. אין שליטה מוסרית על אף אחד. הכל נשבר. הם לא מבינים שאסור לקלל חייל ולא שוטר, כי בסוף הכל יחזור אליהם כמו בומרנג. בחברון המתנחלים מקללים, מרביצים. הרב משה לוינגר קרא לי נאצי. הוא היה צריך להיות בכלא, ולא רק הוא. בכל מדינה מתוקנת היו מכניסים לבית סוהר מי שהורס מטעי זיתים של פלשתינים. יש בין המתנחלים הרבה אנשים טובים, אבל יש גם המון זבל". אתה לא מעריך את הנחישות של המתנחלים, את ההיאחזות בקרקע בתנאים קשים? "הם לא עושים טובה לאף אחד. הם הגיעו לשטחים, קיבלו בית עם גג רעפים. יותר ממחצית המתנחלים הגיעו עבור פתרונות דיור, לא בגלל אידאולוגיה. נראה אותם באים לנגב, לערבה, בלי מענקי מדינה. יש בין המתנחלים כאלה שהייתי מחזיר אותם לפלשתינים עם ההתנחלויות. שיישארו שם". מי למשל? "את תפוח ויצהר. יש שם כמה כולירות. מי צריך אותם כאן? ". אתה מאמין בשלום עם הפלשתינים? שעובר הוא יקר, ויהיה הרבה יותר יקר. אנחנו מאבדים חיים. מאות חיילים שנהרגו ונפצעו סתם. הרי במצב נורמלי הם לא היו מגיעים לחברון, שעליה אנחנו נלחמים עכשיו. מי שמגיע לשם הם רק המילואימניקים. פעם שאלתי את אבא שלי:'מה אתה מצביע לליכוד הזה? מתי בכלל היית במערת המכפלה?'. " אנחנו חייבים להיפרד. הם שם ואנחנו פה. לא חייבים לחיות בשלום. אני לא רוצה שהילדה שלי תתרגל לראות שוטף מדרגות ערבי וסבל ערבי במכולת. לא באנו לכאן כדי להיות דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד". ראש הממשלה אמר שהזמן פועל לטובתנו. "הזמן פועל לרעתנו. הרי זה ברור. אהוד אולמרט התחיל להבין את זה סוף-סוף. תן היום לשרון את תוכנית אלון, הוא יחטוף אותה. לפני 20 שנה הוא לא היה מוכן לשמוע על זה. תן לפלשתינים היום את עזה, ותציל את עצמך מהזוועה הזו". אתה יכול להבין את ההתקוממות הפלשתינית? "זה דור שגדל אצלך. הם משרתים אותך כאן, בבית הקפה, אבל יודעים מצוין מה זו דמוקרטיה ואיך זה לחיות אחרת. הצעיר הפלשתיני הוא לא פלאח כמו אבא שלו. הוא מבוזה, הוא רעב. הוא נקרע בין מה שהוא רואה ובין מה שיש לו. זה מצטבר. אני יכול להבין את התחושה שלו, אבל אם הוא ירים עלי יד אהרוג אותו, כי זה מה שירשתי כל החיים". אז לא הולך להיות פה שקט. "אפשר לבודד את מי שרוצה לחיות איתנו בשלום, בתנאי שניתן לו תנאים. צריך להבין את המצב ההפוך, אם לא יהיה הסדר. מגה פיגוע יהיה כאן. אני חותם על זה. המדינה הזו תתהפך ותעשה דברים שלא רצתה לעשות. הימין ינצח שוב. המצב יחמיר. זה מצב שלא נגמר ".אמרת לי שבפעם הבאה בכל זאת תצביע לליכוד. "מסיבה אחת, רק הימין יעשה את השלום. רק שרון יכול. רק שיחליט שהוא רוצה. שהוא עושה את הדבר הכי נכון לעם ישראל. אין מישהו אחר. רק הוא. אני מחכה לו". שמעת את הנאום שלו בהרצליה. את ההצהרות. "עזוב. תשאל את פרס. שרון רוצה להעביר את הזמן. אם אתה מאמין במשהו, אז תעשה אותו. אם אתה חייל אמיתי, אז מותר לך למצמץ ראשון. החוכמה היא איפה אתה מרוויח יותר בטווח הארוך. תראה את המצב החברתי שלך. את האווירה הציבורית. את המצב הכלכלי. גם אנשים שיש להם כסף לא חיים טוב. הם לא בטוחים. המוראל נמוך. מי שרוצה להרגיש טוב שיבוא לערבה. רחוק מהבעיות. לכל המדוכאים אני בונה יופי של אלטרנטיבה. אם אתה לא רוצה לגור כאן, תבוא פעם בחודש-חודשיים". לא לחיסולים בן-שימול, או "בן" בפי חבריו, נולד ב-54' בקזבלנקה , מרוקו. בגיל שמונה הוא עלה לארץ עם משפחתו ( " עד היום אני זוכר את הדרבוקה שנתתי במתנה לילד הערבי שהיה החבר הכי טוב שלי", הוא אומר). אביו אברהם היה סנדלר ומייצר נעליים. אמו, חסיבה, היא עקרת בית. המשפחה שהתרחבה בארץ התגלגלה בתחילה לשכונת קרית מנחם בירושלים והתגוררה בבלוקים הארוכים של רחוב דהומיי. חודש אחרי שעלו לישראל פקדה טרגדיה את האב אברהם. הוא נפצע בתאונת עבודה והושבת לכל חייו. לפני חצי שנה הוא נפטר. בן-שימול מודה שהיו לו כל התנאים להפוך לעבריין מן השורה. הוא חי בתנאים כלכליים קשים בשכונת מצוקה (ש בינתיים שינתה את פניה), נתון להשפעות ההרסניות של הרחוב. בןשימול גם הכיר מקרוב את חברי הכנופיות המפורסמות שהסתובבו בירושלים בשנות השישים והשבעים, ועם כמה מהם הוא נפגש מאוחר יותר, הפעם מהצד השני של החוק. "מה שהציל אותנו היתה ההחלטה של ההורים שלי לשלוח את הילדים לפנימיות. אני הלכתי לפנימיית כרמית בעין כרם, שהיתה מקום נהדר. משם עברתי למדרשה בשדה-בוקר". בן-שימול התגייס בינואר73'. בצבא הוא נתקל בכמה בעי ות. הוא נמצא מתאים לקורס טיס, אך נבהל מעצם הרעיון ונמלט על נפשו. הצבא שלח אותו לשריון, אבל בן-שימול דפק נפקדות של 17 יום, כי רצה להצטרף לסיירת שקד. צה"ל לא ויתר. אחרי עשרה חודשים מצא בן-שימול את עצמו כטנקיסט בגדוד 77, חטיבה 7 של השריון, שלחמה בעמק הבכא ברמת הגולן ביום כיפור. המג"ד היה אביגדור קהלני. קרב הבלימה מול הסורים, שבו איבד הגדוד כמעט מחצית מחייליו, נכנס להיסטוריה הצבאית ולמורשת צה"ל, וזיכה 11 מחיילי הגדוד בעיטורי העוז, המופת והגבורה. בן-שימול השתחרר בתחילת76' בדרגת סמל. זמן קצר לאחר מכן שיחק לו מזלו והוא זכה בפרס הראשון בטוטו. את הכסף הוא פוצץ בבתי מלון באילת במשך שנה, שם התגורר והתפרק אחרי שלוש שנות שירות צבאי ומלחמה עקובה מדם. יום אחד הוא קרא בעיתון שמקימים יחידה מיוחדת למלחמה בטרור. לראיון עם אסף חפץ, שהקים את הימ"מ, הגיע בן-שימול עם שק שינה וחכת דייג. חפץ, לימים מפכ"ל המשטרה, קיבל אותו מיד. עד היום השניים הם חברים טובים. בן-שימול עבר את כל המסלול בימ"מ. הוא היה לוחם, מפקד צוות, מפקד מחלקה וסגן מפקד היחידה. מדי פעם הוא הגיח לתפקידים בכירים אחרים במשטרה, אבל אסף חפץ הקפיד תמיד למשוך אותו בחזרה לימ"מ. במרס95' הוא מונה למפקד היחידה. בן-שימול פיקד והיה שותף לפעולות מורכבות, בתוכן כאלה שזכו לפרסום רב, ואחרות שנשמרות במגירה של סודות המדינה. הוא, למשל, נתן את ההוראה לפרוץ לאוטובוס האמהות במרס88'. שלושה מחבלים, כזכור, חטפו אז אוטובוס שהסיע את עובדי הכור האטומי בדימונה למקום עבודתם. המחבלים חוסלו, אך במהלך פעולת החילוץ מצאו את מותם גם שלושה מבני הערובה. בן-שימול פיקד על הכוח שחיסל ביוני95' בחברון את טאהר קפישה, המבוקש מספר אחת של החמאס בהר חברון. בפעולה הזו נהרג לוחם הימ"מ דורון בן-זקרי. בספטמבר98' חיסל הימ"מ בחברון את האחים עאדל ועימאד עוודאללה, שהיו אחראים לעשרות פיגועים נגד ישראלים. לפי פרסומים זרים שנפוצו באותם ימים ישב עימאד בכלא יריחו. לפני שנמלט משם הוחדר לגופו שבב אלקטרוני שאיפשר את המעקב האחריו באמצעות מזל"ט. בן-שימול מכחיש את הסיפור, אבלממהר להבהיר ש"גם אם זה היה נכון, לא הייתי מאשר לך אותו". כך או כך, בן-שימול לא מגדיר את פעולות עוודאללה וקפישה כהצלחה מסחררת, "כי החוכמה היא לתפוס אותם חיים, ולא להרוג". בן-שימול היה מעורב גם באירועים פליליים רבים. הוא התיז גז מדמיע על פרצופו של הרוצח הנמלט הרצל אביטן, ולכד אותו בהוד-השרון באוגוסט88'. הוא היה מפקד בכוח שהשתלט על חסידי הרב עוזי משולם, שהתבצרו ביהוד בספטמבר94'. הוא גם שכנע את מחוסרי הדיור שתפסו מבנה של הסוכנות במבשרת-ציון לסגת, אחרי שהחזיקו בני ערובה וסירבו להתפנות ( " אמרתי לבן אדם:'אם לא תרד נירה בך, ואז הכל נגמר'", משחזר בן-שימול בקצרה). כוח הימ"מ של בן-שימול פרץ פעמים רבות למאורות סמים בלוד ולבתי קזינו בגוש דן. אנשיו פתחו בסטות בשוק ברמלה, והתחפשו לבנאים וטייחים באתרי בנייה בראשון-לציון כדי ללכוד סחטנים וגובי פרוטקשן מקבלנים. "השילוב בין הפעילות הפלילית והבטחונית הוא פנומנלי", מסכם בן - שימול. "בפרשות של עוזי משולם, בני הערובה בקרית יובל, במבשרת-ציון. בכל המקומות האלה אתה רוכש ידע. שם אתה לומד שאסור לך להרוג. אתה לומד לפרוץ קירות, דלתות. זה היתרון של הימ"מ על כל גוף אחר בעולם". למה לא מפעילים את הימ"מ כדי לתפוס את המתנקשים בזאב רוזנשטיין? "מדינה מטורפת, טמטום, אני אומר לך. מפחדים מהימ"מ. היחידה היא גוף עם המון מוטיבציה. ההכשרה של הלוחמים מצוינת. יש להם יכולת לעקוב, לתצפת. גם אלף שוטרים לא יודעים לראות רחוק ולשמוע כל כך טוב. בטרור משקיעים מיליארדים, אבל כל פורץ יודע שלא יתפסו אותו. צריך להכניס את הפושעים למצב של אי ודאות. גם מערכת המשפט אצלנו קלה מדי. חבל". אמרו לי שהטרור הביולוגי והכימי הטריד אותך במיוחד. "החומרים המסוכנים העסיקו אותי, זה נכון. היו נסיונות לבצע פיגוע ביולוגי, או לזרוק איזו מבחנה, כמו ביפן. מערכת הביטחון מנעה נסיונות כאלה, אבל ברור לי שזה יקרה שוב. מה אכפת למחבל להתאבד עם עוד כמה חיידקים. אני מאוד מקווה שאני טועה, אבל צריך לשים לב לאינדיקציות. ההתרעה כבר בדרך. גם במגדלי התאומים היתה התרעה כזו ב-92'. אם מכוניות התופת שהוטמנו בחניון היו מתפוצצות אז מתחת למגדלים, מספר ההרוגים היה גבוה פי עשרה מאשר ב-11 בספטמבר . אף אחד לא היה מצליח לברוח". באחת הכתבות שפורסמו על הימ"מ אמר אליק רון, שהיה מפקד היחידה: "אני לא מכיר שום גוף שיש לו מידת עצמאות דומה לזו של הימ"מ". " זו באמת בעיה. הימ"מ הוא הגוף היחידי שהמפקד שלו עושה מה שהוא רוצה. אין לו בוס. יום אחד יקרה אסון בגלל זה. חייב להיות עלינו פיקוח או בקרה. עד היום היו חבר'ה טובים בראש היחידה. היו גם ראשי ממשלה טובים. בכל זאת, מפקד הימ"מ יכול לומר,'יש תוכנית, אני לא רוצה ללכת עליה', ואף אחד לא יכול לעשות לו כלום. מצד שני, אתה יכול ללכת על תוכניות מסוכנות, בלי לשאול הרבה. אנחנו לא מדינת בננות, אבל בכל זאת מדובר בגוף שצריך ביקורת ופיקוח". אתה יכול לתת דוגמה?"הלכנו פעם לתפוס מחבל בשכם, כמעט על דעת עצמנו. המשימה הצליחה, אבל זה לא היה בסדר. אני מודה". לא לפנסיה מוקדמת לפני שלוש שנים וחצי, בגיל 46, מצא בן-שימול את עצמו בחוץ, מקבל פנסיה ממשלתית. עד היום הוא לא מבין גם את המחדל הזה, עוד אחד בשרשרת העיוותים שמוליכים אותו לגלות מרצון בערבה. "המשטרה אומרת לי, קח כסף ועוד כסף, ואל תעבוד. יהודה וילק, שהיה המפכ"ל, אפילו שמח שאני הולך, רק בגלל שהתפנה לו עוד תקן של תת ניצב, שיוכל לתת לאחד החברים שלו. אני לא קולט. בפנסיה שלי אני יכול לפרנס שלוש משפחות, בלי לתרום כלום. זה מפריע לי מוסרית. כשאני הייתי בימ"מ לא יצאו אצלי לפנסיה". בן-שימול היה תמיד איש ישיר ואכפתי שיוצא מכליו, בעיקר נוכח טמטום ביורוקרטי. בסך הכל, מספרים החברים, מדובר באדם חביב ופשוט הליכות שחי עד היום עם אשתו יהודית, ועם ילדיו הדר (21), אסף (18) ואהוד (16 וחצי ) בדירה של 54 מ"ר בקטמון ט', ומחכה לרגע שבו הם יעברו איתו לערבה (האישה והילדים, אגב, הם דתיים ובן-שימול עצמו שומר שבת). בן-שימול נחשב גם לאיש רגיש ביותר. אחרי הפעולות הוא הגיע ברגליים כושלות לימי אבל ולבתי חולים לבקר את הפצועים, ולא תמיד עמד במטלה. לפעמים הוא החזיק ביחידה אנשים שפישלו, רק מתוך רחמים. הפגישה עם בן-שימול נחלקה לשניים. פעם בבית קפה ברחביה, שאליו הזדמן באותו בוקר בנימין נתניהו, שר האוצר, לא מחביביו של בן-שימול. הפגישה השנייה היתה באתר הפרויקט בערבה. הסצנה הזכירה את התמונות מ"זיכרונות מאפריקה". בן-שימול ואחיו יוסי, יוצא יחידת שלדג, משוטטים בחווה הענקית שהם בונים שם, בתוך עדר של אנטילופות שייבאו מאפריקה, צבאים ואיילים, בין שלדי צימרים, בריכות ספא, ותיבת נוח הציורית, שבה יגורו החיות הקטנות. לפני כמה חודשים עלתה הספינה באש בגלל גץ שקפץ ממכשיר ריתוך, ומאות אלפי דולרים ירדו לטמיון. בן-שימול נכווה בפניו ובידיו. "זו היתה רשלנות איומה. אם הייתי בימ"מ היו מדיחים אותי בגלל זה", הוא צוחק. "ערבה, ערבה אין קץ/ לא ערער, לא דרדר, לא עץ", כתב המשורר. המראה מרהיב, בעיקר בשעות בין הערביים. אדמה בגוני חום מתחלפים, קו רקיע אדום, שמש מטיילת בין צוקי פרא. יפה. בן-שימול לא מפסיק להתלהב. הוא הגיע לערבה זמן קצר אחרי שעזב את הימ"מ, שם הצטרף אל אחיו יוסי, תושב היישוב צופר, שיזם את רעיון הפרויקט. "הציעו לי לעבוד באנגולה, להקים יחידות אבטחה תמורת שכר של אלף דולר ביום. אמרתי שאני לא מתקרב. רציתי להוכיח לעצמי שאני יודע לעשות עוד משהו, לא רק לירות. אני לא רוצה לעשות עוד מיליון דולר. אני רוצה לייצר כאן עוד אלף מקומות עבודה בעשר השנים הבאות. נראה את החכמים האלה בני גאון והורביץ. שיבואו לנגב, שיסתכנו קצת, שיעשו כאן פרויקטים ולא יישבו בעוד כנס כלכלי". האחים בן-שימול עסוקים גם בפרויקטים אחרים. הם מגדלים בצופר הסמוך בצל ירוק ליצוא, לובסטרים למאכל, סרטנים, יש להם שותפות במפעל דלתות בסין, ביזנס בירדן. בסוף הדרך רוצים האחים לראות במקום עיר נופש עם בית מלון קטן, צימרים, ספארי, אמפיתאטרון, אגם גדול, בריכות שחייה, מסעדות, בתי קפה, חנויות, מרכז ספא, מקום ריכוז לטיולי ג' יפים וטרקטורונים, והכל על דרך הבשמים הנבטית. עד אז חי בן-שימול על קו הערבה-ירושלים, נוסע באוטובוסים, עובד מבוקר עד לילה, בונה עם אחיו ועוד כמה תאילנדים ופועל צ' כי אחד באמצע שומקום את חלום חייו. * shalom@maariv.co.il החוב שלי לרבין בן-שימול העריץ את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. הוא העריך את המדיניות שלו, שהפנתה כספים מהשטחים לחינוך ולתשתיות בתוך המדינה. הוא לא ישכח גם את הקשר המיוחד של רבין עם הימ"מ. "בדיונים שהיו אצלו על אישור מבצעים ובביקורים שלו אצלנו, רבין היה מגלה התמצאות מדהימה. חשבת שהוא בעצם נלחם לצדך ועומד לצאת איתך לפעולה". ביום ההתנקשות ברבין היה בן-שימול בביתו בקטמון מול הטלוויזיה, אחרי שבוע פעילות עמוס. בסיור מוקדם שעשה בככר העירייה הוא פיזר את הצלפים שלו על הגגות. עד היום הוא מתייסר על כך שלא הגיע לאירוע ולא הסתובב כדרכו ליד הבמה ומאחורי הקלעים. אולי הוא היה מזיז איזה צלף. אולי היה מאתר בחושיו את הרוצח, יגאל עמיר. בן-שימול מתכוון ליישם בכל זאת את המדיניות של רבין. ביום שיוחלט על פינוי התנחלויות, הוא אומר, הוא יתנדב למג"ב ויגיע כחייל פשוט לשטח. עד אז הוא ישתתף בכל הפגנה שתתמוך בפינוי. בגלל המבטא? בן-שימול לא נתקל בדרך כלל במהלך הקריירה שלו באפליה על רקע עדתי. רק פעם אחת הוא הרגיש כי הקידום שלו נעצר בגלל המוצא המזרחי, או אולי המבטא המרוקאי הכבד, שהוא סוחב איתו מילדות. זה קרה במהלך92', אז חיפשה המשטרה מחליף למפקד הימ"מ הפורש, אליק רון. בן-שימול, שהיה סגנו של רון, נחשב בעיני רבים יורש טבעי, אבל המפכ"ל יעקב טרנר העדיף את דוד צור, היום מפקד משמר הגבול, שהיה אז קצין האג"ם של היחידה. "טרנר אמר לי:'אתה האיש הכי מקצועי, אבל אתה לא דמות ציבורית'", נזכר בן-שימול. "זה הרתיח אותי. הייתי האיש עם הכי הרבה ניסיון בימ"מ. אמרתי לו:'אם אתה רוצה מישהו ייצוגי, למה שלא תביא את מפקד התזמורת?'". טרנר לא השתכנע. "אמרתי לו:'אם לא היית מפכ"ל היית מקבל ממני מכות אחרי טיעון כזה'. הוא אמר לי' צא החוצה'. אחרי שנתיים מוניתי למפקד היחידה, ופיקדתי עליה ארבע שנים, יותר מכל מפקד אחר ". הערבה הבוכייה בערבה התיכונה היו רוצים להאמין שהפרויקט של האחים בן-שימול יזניק את האזור קדימה, ואולי יציל אותו מאבדון, אבל יש בכך גם ספק גדול. בשנים האחרונות מרגישים ביישובי הערבה שהממשלה זנחה אותם, באופן כמעט מכוון, ואולי רוצה לוותר לגמרי על חבל הארץ היפה הזה, שמחזיק קו של 75 קילומטר על גבול ירדן. "ההתיישבות עשתה את שלה, ההתיישבות יכולה ללכת", קבעה אחת הססמאות בהפגנת התושבים האחרונה על הכביש לאילת. בערבה שבעה יישובים - עידן, חצבה, עיןיהב, ספיר, צופר, צוקים ופארן - בהם גרות 540 משפחות, שמונות 2,400 נפש . הבעיות הן קשות מנשוא. המרחק מהמרכז האורבני הקרוב, אילת או באר-שבע, הוא 130 קילומטר, וזה בעצם המרחק שצריך לעשות תושב הערבה שרוצה לראות סרט, או לקחת את הילד לקבל חיסון. לתושבים אין מקורות תעסוקה למעט החקלאות ולמעשה, אומרת ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, לילך מורגן, יש בערבה שיעור אבטלה של כמעט 50 אחוז, כי הנשים אינן עוסקות בחקלאות. רוב התושבים על סף פנסיה, ואין דור המשך בגלל הקשיים שבהם נתקלים היום היישובים. מאזן ההגירה השלילי רק מחריף את הבעיות החברתיות. "בכל שנה", אומרת מורגן, "מתמוטטות אצלנו 12-10 משפחות . כמה מהן בגלל האקלים, הבדידות ותנאי המחיה. אחרות בגלל חוסר התעסוקה. 30 אחוז מהתושבים שלנו לא ישרדו את הגזרות הכלכליות, שפוגעות בחקלאות, הענף היחידי שמחזיק אותנו. עם העזיבה גם המרקם הכלכלי והחברתי נפגע. ראשית, עלויות הקיום נופלות על האחרים, ואז המצב מחמיר; שנית, אם משפחות עוזבות אז אין כאן ילדים, אין חוגים, אין חברה, אין פעילות תרבותית. אנחנו לא עשרות אלפי אנשים. אנחנו מעטים, וכל דבר משפיע. היום אני מחזיקה בשיניים כל אחד שרוצה לעזוב". בשבועות האחרונים הפיצה מועצת הערבה התיכונה בין משרדי הממשלה מפה אזורית, "מפת העלבון והבושה", מכנים אותה. מתברר שכל המועצות בנגב מקבלות הטבות מס, למעט תושבי הערבה. כך מתבטלת האפשרות למשוך תושבים חדשים ליישובים. תושבים באזור שאיתם דיברתי, מן הסתם חקלאים שפיתחו שיטות ייחודיות לגידולים אורגניים ואחרים, עמדו חסרי אונים ליד החממות שלהם והירק הנובל על השיח. לבד מהאפליה בהטבות, הם סובלים מהגבלה על העסקת עובדים זרים, שרק הם, מתברר, יכולים להתמודד עם תנאי הערבה. "הערבה הולכת לאיבוד", אומרת מורגן. היא עצמה הגיעה מיקנעם ליישוב פארן לפני 25 שנה, עם בעלה משה. שלושת ילדיה גדלו במקום, כולם משוגעים על הערבה ועל נופי המדבר, אבל ברגע זה, אחרי שיצאו ללמוד, אין לכולם לאן לחזור. מורגן: "אנחנו לא מבקשים טובות. רק את מה שיכול לעזור לנו לשרוד ולהביא לכאן עוד תושבים. אנחנו אזור יצרני, שמחזיק עדיין אחוזים אדירים של היצוא החקלאי של המדינה. מי שגר כאן, בתנאים הללו, הוא גם אידאולוג. איך אפשר לבוא ולהרוס כך את הכל ? ". "אפשר היה להציל את נחשון וקסמן" הימ"מ עבר בתקופת קיומו כמה משברים קשים. הבולטים בהם היתה פרשת החטיפה של החייל נחשון וקסמן באוקטובר94', שהעלתה לכותרות את המאבק היוקרתי הלא נגמר בין הימ"מ וסיירת מטכ"ל. וקסמן הוחזק בדירה ליד רמאללה עד שאותר בידי השב"כ, אבל פעולת החילוץ שלו נכשלה. וקסמן נהרג, יחד עם אחד מחיילי הכוח הפורץ, סגן ניר פורז. את הפעולה ביצעה הסיירת, כי כך החליט הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק. בן-שימול היה באותה תקופה מחוץ לימ"מ, ושימש קצין אג"ם במחוז ש"י של המשטרה. הוא משוכנע שווקסמן היה יכול להישאר בחיים. "אני זוכר שאסף חפץ בא אלי וסיפר לי על ההחלטה של ברק. אמרתי לו:'יש לי בקשה אחת, בוא נלך לברק ולאילן בירן'. בירן היה אלוף פיקוד המרכז. הלכנו. אמרנו להם שייקחו את אמצעי הפריצה מהימ"מ. זה חיי אדם. זה יהודים. בירן אמר:'יש לנו את הכל. לא צריך'. ברק עמד מאחוריו והנהן. אמרתי לאסף:'וקסמן ימות. השאלה היא כמה חיילים נאבד בדרך'". צדקת , לצערנו. "אני לא רוצה להיות שחצן, אבל בניתי את התוכנית הכי טובה שיכולה להיות. הכל נפל על אמצעי פריצה. אפשר היה להציל את וקסמן עם האמצעים שהיו בידינו, ואפילו אם הסיירת היתה משתמשת בהם. שנה אחרי הפרשה, כשקיבלתי את הימ"מ, דיברתי עם וילנאי, שהיה סגן הרמטכ"ל. עשיתי קורס פריצה לסיירת מטכ"ל. רכשתי להם ציוד". הפרשה החריפה את המשבר ביחסים בין הסיירות. גם בימ"מ היו בעיות. "זה נכון, אבל מדובר בחבר'ה בוגרים. חבל על הזמן. הימ"מ עושה 500-400 פעולות בשנה. כמה מהן הרבה יותר חשובות מהפעולה של וקסמן ז"ל". דוד בן-שימול מגלה כי גם במהלך הפעילות ללכידת האחים עוודאללה בחברון, בספטמבר98', התלקחה מריבה בין סיירת מטכ"ל והימ"מ. בן-שימול איים לעזוב את הכל וללכת, ובסופו של דבר הכריע שר הביטחון, יצחק מרדכי, לטובת הימ"מ. באוקטובר99', חצי שנה אחרי שבן-שימול פרש מהיחידה, פרץ בימ"מ מרד, שפיאר את כל מוספי העיתונים. לוחמי היחידה סירבו לקבל את מרותו של סא"ל ח', מחליפו של בן-שימול, שהגיע לימ"מ מסיירת מטכ"ל והחל לבצע שם כמה מהפכות. הפרסומים תיארו יחידה בעייתית, שהתאפיינה בתקלות מבצעיות חמורות, הרג בשגגה, ומעשים לא תקינים של קציני היחידה, גם בתקופתו של בן-שימול. בן-שימול טוען היום שהמרד היה "קשקוש", וכי הימ"מ עבר משברים קשים פי עשרה, כמו פרשת וקסמן, והתאונה שקרתה לפני חודש (סגן מפקד פלגת הלוחמים ביחידה, דרור שושן, נהרג בתאונת דרכים. מפקד הימ"מ, ז', נפצע קשה בתאונה בדרך לבית משפחת שושן). בכל זאת, יש לבן-שימול משהו לומר על התנהגותו של מפכ"ל המשטרה באותם ימים יהודה וילק, שהודיע כי "מי שלא מתאים לו, שילך הביתה". " איזו מין תגובה זו? ", מתקומם בן-שימול. "רק מי שלא מפקד ולא מקצועי יגיד משפט כזה. זה משפט של דביל. ככה שולחים אנשים החוצה, בהבל פה, אחרי הכשרה של שנים? זו מנהיגות זו ? ".