מיס אירופה הזכייה של "רוזטה" הבלגי בפרס הגדול בפסטיבל קאן(99') גררה סקנדל גדול והחרמה הוליוודית של האירוע. באיחור אופנתי של 4 שנים (ובעקבות הצלחת סרטם הבא של הבמאים, "הבן" ) מגיע הסרט של האחים דארדן לישראל, ומוכיח שהשופטים צדקו: יצירת מופת אינה מילה גסה מאיר שניצר 09/01/04 שהרי העבודה על פי "רוזטה" הינה מטפורה לאמונה. ולפי אותו ההיגיון, הרי שפיטורים הם המקבילה להסתרת הפנים של אלוהים מהמאמינים בו.מצד אחד, זהו יומנה של מובטלת. מהצד האחר, זהו יומנה של מאמינה דתית. שכן הסרט מתאר את רוזטה כיצור אנושי הכלוא בתוך סדרה אינסופית של טקסים יומיים - הליכה לעיר, החלפת נעליים, התגנבות מבעד לגדרות, חציית אוטוסטרדה. טקסים אלה, בבחינת מצוות עשה, מתוארים בסרט בפירוט מלא, ללא עריכה ובזמן אמיתי. הטקסים של רוזטה נקטעים מעת לעת בהתפרצויות זעם אלימות, המרמזות על רוח של מרד וספקנות, האופייניים אף הם למאמין האמיתי. רובר ברסון ואינגמר ברגמן, יוצרי הקולנוע הדתי האירופי בשנות השישים והשבעים, לא היו משכילים לעצב את הדמות של רוזטה באופן מדויק יותר.לנערה רוזטה יצר קיום כשל חיית השדה. למען השגת עבודה ולמען שיפור מצבה של האם, היא מוכנה לחבור גם לכל דבר נבלה. דוגמה בהירה לאופן החשיבה החייתי הזה, מודגמת במהלך הסרט, כאשר רוזטה מלשינה על החבר היחיד שיש לה בעולם - נער בן גילה, המתפרנס ממכירת וופל בלגי חם - וזאת כדי לרשת אותו במקום עבודתו. מהלך שמוכר אולי מהספרות האקזיסטנציאלית - "הבחילה", " הזר" או "הדבר".מעבר לעוצמה של הסיפור עצמו, מפליאים האחים דארדן בשימוש יוצא דופן במצלמתו של אלן מרוקאן. זוהי מצלמה ניידת, עצבנית במודע, המוחזקת ביד ונצמדת לאורך כל"רוזטה" של האחים לוק וז'אן פייר דארדן מבלגיה הוא סרט המתחיל ללא התחלה ומסתיים ללא סיום. מין קרע חסר פשר, התלוש מתוך רצף אקזיסטנציאלי בעל חוקיות אבסורדית משלו. הפתיחה תופסת את רוזטה, נערה בת 17, בעיצומה של השתוללות נטולת רסן, הבאה כתגובה לפיטוריה הפתאומיים מעבודתה בבית חרושת כלשהו. סיום הסרט מנציח אותה כשהיא בוכייה, אולי משלימה עם תבוסת החיים. וכך, בין המרד האלים לבין ההשלמה עם הגורל, מתחולל לו הפסיון על פי רוזטה - מחזה ייסורים יובשני, בלתי סנטימנטלי בעליל, שהפילוסופיה הנגזרת מהגותו של קירקגור נדרשה לסוג ההבעה הזה בכתביהם של סארטר, קאמי ואנשי חוגם.רוזטה חיה חיים ארעיים. הבית שלה הוא קרוואן ובתוכו סרוחה גם אמה - אלכוהוליסטית מעורערת בנפשה, שמוכרת את גופה בתמורה לכוסית וודקה. מול ארעיות מבזה זו, מטפחת רוזטה חזון קיומי אחר לגמרי; היא רוצה עבודה קבועה והאובססיה הזו הופכת אצלה לתפילה מתמדת, למין דת חלופית, שאין לערער על עקרונותיה.לבת, כמו גם לאם, יש קיום עכברושי. בהיעדר עבודה לרוזטה המפוטרת מכל מקום ובהתחשב בצרכים האלכוהוליים של האם, נאלצות השתיים להתפרנס ממכירת בגדיהן הישנים, שהם בבחינת תזכורת למצב פיננסי/חברתי שונה לגמרי, שהיה מנת חלקן עד לפני זמן קצר. לצד סילוקם של הבגדים היפים מהארון, אקט הנובע ממחסור כרוני בכסף, מסרבת רוזטה לקבל נדבות. תמורת הכסף שאנשים טובים מוכנים לזרוק לעברה, היא דורשת לעבוד. דקות הסרט אל גבה של הגיבורה. אמנם מעת לעת רואים את פניה של החיה האנושית הנרדפת, אך עיקר תשומת הלב ניתנת למיקומה בתוך ההקשר הסביבתי שלה - בין אם מדובר ברחוב מתנכר ובין אם מדובר בניסיונות חיזור של הצעיר, שבו היא בוגדת באופן כה מביש.אל המצלמה, שמפגינה נוכחות-יתר, חובר פס הקול המוזיקלי, שמפגין היעדרות מוחלטת. אין מוזיקה מלווה ב"רוזטה", ועד שלא חווים זאת בסרט עצמו, קשה להאמין עד כמה היעדר זה הוא בעל אימפקט רועם.בקריטריונים של עולם הפצת הסרטים, "רוזטה" הוא סרט ישן. לראשונה הוא פרץ לתודעה העולמית בחודש מאי99', כאשר צוות השיפוט של פסטיבל קאן, שבראשו עמד אז דיוויד לינץ', העניק לסרט את הפרס הגדול - "דקל הזהב", כמו גם את פרס השחקנית המצטיינת, בו זכתה אמילי דקאן, העושה את דמות רוזטה. ההכרזה על שני הזוכים-הסרט והשחקנית - גרמה לסקנדל עצום בקאן ולוותה בקריאות בוז ממושכות. במיוחד נפגעה אז הנציגות האמריקנית, שטענה כי מדובר במזימה שפלה להעליב את הוליווד. כזכור, המפיקים ההוליוודים מנעו את סרטיהם מפסטיבל קאן במשך מספר שנים, עד שהתפייסו לבסוף עם הנהלת הפסטיבל דווקא באותה שנה בה לינץ' שימש יו"ר השיפוט. לאחר ההכרעה הסקנדליוזית למען "רוזטה", שוב נרשמה פרישה המונית של הוליווד למשך מספר שנים נוספות. והאמת? הוליווד היא שטעתה. לינץ' צדק. מדובר ביצירת מופת.