שני צדדים לגדר כשגדר הביטחון הוצמדה לבתיהם והפרידה בינם לבין אדמותיהם, פנו תושביו הפלשתינים של כפר ג'יוס לעורכת דין יהודייה * אורית גילדר, מתנחלת מאלפי-מנשה, החליטה לצאת למלחמה עבורם בממסד הישראלי, למרות הלבטים * "הגדר הזו מצוינת לביטחון שלי ושל ילדיי, אבל אי אפשר לרמוס זכויות אדם" אמיר גילת, סעיד בדראן ואייל 09/01/04 לעורכת הדין אורית גילדר, מתנחלת מהיישוב אלפי-מנשה, חשוב להבהיר שהיא לא שמאלנית. הייצוג המשפטי שהיא מעניקה לפלשתינים, שמבקשים להילחם בהצבת גדר ההפרדה, איננו קשור לפוליטיקה, היא מסבירה. מדובר, מבחינתה, בעיקר בפרנסה. כך או כך, לקוחותיה הפלשתינים מרוצים. "אורית מאוד עוזרת לנו", מספר אחד מהם, תושב אחד מכפרי הסביבה, "היא הקול שלנו מול השלטונות".גילדר , בת 43, במקור מצפון תל-אביב, עברה בשנות התשעים להתגורר עם בעלה בהתנחלות צופים, הסמוכה לקלקיליה. בשנת 1997 נדדה המשפחה על ארבעת ילדיה מערבה, ובנתה את ביתה באלפי-מנשה. הבית, הצופה אל הנוף ההררי המרהיב של האזור כולו, משמש גם כמשרדם של גילדר ושל בעלה אבי, גם הוא עורך דין במקצועו. "כשגרנו בצופים עבדנו במשרד בתל-אביב", מספרת גילדר, "אבל אחרי כמה שנים נמאס לנו מהפקקים של תל-אביב ומהמחסומים, והחלטנו להעביר אותו לפה".באלפי-מנשה היא מרגישה בטוחה. "לחדרה אני לא מגיעה כי אני מפחדת", מודה גילדר, "אני גם משתדלת לא לעצור את המכונית שלי בסמוך לאוטובוס. אבל כאן, בבית, אני ממש לא חוששת. היו זמנים שבהם נהגנו לנסוע לקלקיליה כדי לערוך קניות ולאכול כנאפה - אבל הם נגמרו. אני לא אסע לשם בעד שום הון שבעולם. לא חסרים סיפורים על אנשים מלאי כוונות טובות, שסיפור הנסיעה שלהם למקומות כאלה הסתיים באופן טראגי". הגדר של אלפי-מנשה המצב הביטחוני מדאיג מאוד את גילדר, אם לשלושה בנים ובת. "כשנחתם הסכם אוסלו היינו משוכנעים שהנה, השלום הגיע, אבל עכשיו הכל קרס. הבן שלי הגיע עכשיו לגיל 18, והוא אמור להתגייס לצבא. כל כך קיוויתי שהשלום יגיע, ושהוא לא יצטרך להילחם. עכשיו אני חוששת ממה שעלול לקרות לו", היא אומרת.לפני מספר חודשים החלה בנייתה של גדר ההפרדה מזרחית לאלפי-מנשה, ומאז מרגישה עורכת הדין גילדר בטוחה אפילו יותר. "אלפימנשה היא לא התנחלות, ואני לא מגדירה את עצמי כמתנחלת", היא טוענת, "אני בעד הקמת מדינה פלשתינית, ותומכת בפינוי של התנחלויות ומאחזים קטנים וקיצוניים. כדי להגיע למצב של שכנות טובה, חייבים ליישר קו ולפנות יישובים".גם את אלפי מנשה?"אני מאוד מקווה שלא. אלפי-מנשה צריכה להישאר ישראלית".הקמת הגדר באזור אלפי-מנשה, הביאה למשרדה של גילדר לקוחות רבים. באופן אירוני, גילדר מסייעת לאותם לקוחות, תושבי הכפרים הפלשתיניים בסביבה, להילחם בתוואי הגדר מעורר המחלוקת, שאמור להגן על ביטחון המתנחלים. מזבלה במטע הזיתים הגדר שהוקמה סמוך לקלקיליה מפרידה בין תושבי ג'יוס, כפר ערבי הממוקם מזרחית לקלקיליה, לבין אדמותיהם. "בגלל הגדר אין לנו ממה לחיות", אומר עבד אל-כרים מוחמד, בן 31, " האדמות שלנו נמצאות עכשיו בשטח הישראלי, ואנחנו לא יכולים לעבד אותן".לטענת תושבי הכפר, המונה 3,200 נפשות , הפכו מתנחלי האזור את מטעי הזיתים שלהם לאתר פסולת. "אנחנו רק רוצים לחיות בשלום. לא רוצים פוליטיקה, לא רוצים שפיכות דמים. אנחנו בסך הכל מבקשים אישור לעבד את האדמות שלנו כדי להתקיים", אומר שריף עומר, מראשי הכפר.שריף עדיין לא קיבל אישור מהמינהל האזרחי לעבד את אדמתו, שנמצאת מערבית לגדר. לטענתו, הצבא כבר השתלט על 9,000 דונם מתוך 12 אלף שנמצאים בבעלות תושבי הכפר, לצורך בניית הגדר. עקב כך, איבדו 90 אחוז מהתושבים את פרנסתם. "מטרת הצעד הזה היא לא להבטיח ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, אלא לגזול אדמה ומקורות מים מהפלשתינים", טען עומר במהלך סיור שנערך במקום ביוזמת מרכז פרס לשלום. "אני מתנגד להקמת גדרות בין שני העמים. זה לא תורם שום דבר, ולא בונה אמון בין שני הצדדים. הגדר הזו גם מרוקנת מתוכן את חזון המדינה הפלשתינית, והופכת את הפלשתינים לאסירים הכלואים בין חומות כלא".את האבסורד שיוצר תוואי הגדר הנוכחי, ממחיש אולי יותר מכל סיפורה של אם-עמר, אם לשישה, שביתה הוא היחיד מבין כל בתי הכפר, שנמצא דווקא בצדה המערבי של הגדר. כאשר מבקשת אם-עמר לערוך קניות בכפר, וכאשר ילדיה יוצאים לבית הספר, עליהם לעבור דרך שער שקבוע בגדר, ואשר נפתח רק פעמיים ביום. "הילדים שלי הפסידו הרבה ימי לימודים, כי החיילים לא פתחו את השער בזמן", אומרת אםעמר, "מה יקרה אם נזדקק, חלילה, לטיפול רפואי באמצע הלילה? מי ייתן לי לעבור? ".כאשר צריכה אם-עמר לקנות חלב, היא נאלצת להגיע לגדר בשעה שמונה בבוקר, ולחזור הביתה רק בשעה ארבע - אז נפתח השער בפעם השנייה. "לזה הם קוראים שיקולים ביטחוניים? ", היא מתרעמת, "זה הרי עוול לשמו. ישראל פשוט מנסה להתעלל בנו".לדברי תושבי הכפר, כאן לא מסתיים האבסורד. בזמן שרבים מתושבי הכפר לא מקבלים היתרים לעיבוד אדמות, תושבים אחרים - שאינם זקוקים לאישורים כאלה - מקבלים אותם ללא בעיה. עסאם עבד אל-רחמן, חקלאי תושב הכפר, לא השיג אישור לעבד את אדמתו, אולם אחיו המתגורר באוסטרליה - קיבל היתר. "אולי אני פשוט אתחלף איתו, אני אסע לאוסטרליה והוא יבוא לכאן לעבד את האדמות שלנו", הוא צוחק.במקרה אחר, הם טוענים, קיבלו תינוקות בני שנתיים אישורי כניסה, בעוד שבקשתם של הוריהם נדחתה. כך קיבלו גם קשישים, שאינם מסוגלים לעבוד, היתרים לעבד את האדמות, ואפילו כמה מתים "זכו" לקבל אישורי כניסה. "זה רק מוכיח את אטימות לבו של הממשל הישראלי, שמבקש פשוט לנתק אותנו מהאדמה, ולנשל אותנו ממנה", אומר שריף. "גם אם ישראל חושבת שהכרחי להקים גדר הפרדה, אפשר היה לבנות אותה על תוואי אחר. על הקו הירוק, למשל".בקטעים מסוימים נצמד התוואי המתפתל של הגדר לבתי הכפר, עד כדי מרחק 30 מטר מהם. "העובדה שהגדר נבנתה דווקא בתוואי הזה מוכיחה את הכוונות האמיתיות של אלה שבנו אותה", מאשים שריף. "לא היה קורה כלום, אם היו מזיזים אותה עוד כמה קילומטרים ומאפשרים לנו לחיות. צעדים כאלה רק מגבירים את התסכול והמרירות והופכים את הפלשתינים לאנשים מיואשים". היתרי מעבר למתים תושבי הכפר אפילו הציעו לממן מכספם את מחצית הסכום הנדרש להקמתה של גדר, שלא תפריד בינם לבין האדמות ובארות המים שלהם. "המים מגיעים הנה רק פעם בשלושה ימים, והאנשים פה נעשים לא עניים, אלא גם צמאים".בצר להם, פונים התושבים לשכנתם מאלפימנשה, כדי שתסייע להם במאבקים המשפטים.אז את לאה צמל החדשה?גילדר: "מה פתאום. חס וחלילה. אני עושה את זה למען הפרנסה, ולא מטעמים אידאולוגיים. הגדר הזו היא קונפליקט לא פשוט עבורי. מצד אחד, היא טובה כי יש שקט ואין פיגועים ומצד שני, היא גורמת עוול לצד השני. ממה שאני רואה בטלוויזיה, וממה שאני שומעת מהפלשתינים עצמם בכל יום - הם חיים בדלות איומה, ולא רק בגללנו. אני סבורה שגם הם אשמים. עד לאינתיפאדה הם חיו טוב, עבדו והסתובבו בכל מקום. הם מספרים לי שהם מפחדים מהמנהיגות שלהם יותר מאשר מהשב"כ או מהצבא. הם נאלצו להיגרר אחרי המנהיגים שלהם, והם עשו להם עוול. בסתר הם מדברים על זה שצריך לפעול נגד המנהיגות שלהם ולהחליף אותה". " לשנות קריטריונים" בינתיים, מסייעת עורכת הדין גילדר ללקוחותיה הפלשתינים במאבק נגד הממסד הישראלי. כשהיא מצוידת בעובדות, נתונים ומסמכים, פונה גילדר בשם התושבים למינהל האזרחי, למשרד הפנים ולמשטרה. "אני משמשת להם פה, צינור תקשורת בינם לבין השלטונות. הם מתקשים לעשות את זה בכוחות עצמם, וממילא לא מקשיבים להם", היא אומרת.מעבר למחויבות המקצועית, גילדר אומרת שהיא משוכנעת שנגרם עוול ללקוחותיה. "אישור שניתן לחקלאי לעבד את אדמתו, עדיין לא מאפשר לו לעבור את מחסומי צה"ל ולחדור לשטח ישראל", היא מסבירה. "צריך לשנות את הקריטריונים או את הסיווגים הביטחוניים, ולהפריד בין הבקשה לעבוד בישראל לבין הבקשה לעבד את האדמות. ההחלטה הגורפת לתת להם אישורים, רק גורמת להם לשנוא אותנו יותר".מדובר צה"ל נמסר בתגובה לטענות תושבי ג'יוס: "גדר הביטחון נבנתה מתוך הבנה, כי זוהי הדרך היעילה למניעת מעבר מחבלים לביצוע פיגועים בשטחי מדינת ישראל. בפועל נוכחנו לדעת, כי אכן במרחב שבו הוקמה זה מכבר גדר, הדבר קורה, למרות שטרם הושלמה הקמת הגדר סביב כל גזרת איו"ש. הניסיונות לעבור מהשומרון לביצוע פיגועים בשטח מדינת ישראל נעשים כמעט בכל המקרים תוך ניסיון לעקוף את הגדר מדרום למזרח, דבר המקל על לכידת המפגעים וסיכול הפיגוע. למרות הכוונה לצמצם ככל האפשר את מספר התושבים הפלשתינים והאדמות הפלשתיניות הנמצאים ממערב לגדר הביטחון, קיים מספר מצוצמם של מקרים שבהם הדבר עלה כצורך ביטחוני"." כך גם בגזרת ג' יוס, שבה בית אחד המרוחק כ-500 מטר מיתר בתי הכפר וחלק קטן מאדמותיהם של תושבי הכפר נותרו ממערב לתוואי הגדר. לאור הבעיה הוצב בגדר הביטחון, בסמוך לכפר, שער חקלאי, המאפשר מעבר של בעלי אדמות הממוקמות מערבית לגדר לעיבוד אדמותיהם. השער נפתח שלוש פעמים ביום: בבוקר, בצהריים ובערב, כאשר לתושבי הבית המרוחק - בנוסף לפתיחת השער שלוש פעמים ביום, בכל מקרה בו נדרשים התושבים לעבור מביתם אל הכפר או להפך - מאפשרים כוחות צה"ל את המעבר ללא כל עיכובים מיותרים, באמצעות מנגנוני התיאום והקישור"." תוואי גדר הביטחון הטוב ביותר מן ההיבט הביטחוני באזור ג'יוס, נמצא קרוב מדי לבתי התושבים, ולכן מתוך התחשבות בתושבים, ולאור אילוצים נוספים, תוואי הגדר שנקבע בסופו של דבר אינו נותן מענה ביטחוני מלא בכל נקודה. באזור זה, כמו באזורים נוספים, נאלץ צה"ל למצוא את עמק השווה שבין טובת התושבים והמענה הביטחוני האידאלי a g i l a t @ m a a r i v . c o . i l