 | | | שואה בשידור חי | |
|  | | מיליון אנשים נרצחו תוך מאה ימים. העולם ידע, תחנות הטלוויזיה שידרו, כוח האו"ם השקיף. גם אנחנו. ישראל מכרה נשק לממשלה שתכננה את הרצח ואחר כך שלחה סיוע לרוצחים הנמלטים. אריק בכר מנסה להבין איך נתן העולם לשואת רואנדה לקרות וכיצד ימשיכו כעת הרואנדים לחיות זה לצד זה | |
| | | | |  | ישראלי אחד ושני גרמנים נפגשים באתר ההשמדה הגדול ביותר ברואנדה. נשמע כמו פרולוג של בדיחה מהשאול, אבל ביום שלישי שעבר, מול הזוועה הגדולה ביותר שידעה האנושות מאז שואת היהודים, המחשבה על בדיחות היתה הדבר הכי רחוק ממני. צחנת המוות נספגת בבגדים אחרי שניות מעטות במבני הבטון של מוראמבי. באושוויץ של שנת45' הזדרזו המשחררים לקבור את המתים. אולי מעשה חסד אחרון עם גזע של מושמדים. אולי רצון למחות את הבושה כמה שיותר מהר. במוראמבי של94' הותירו את המתים במלוא עליבותם, במערומיהם, בתנוחת המוות שלהם, גלויים לעיני כל, לדראון עולם, או לפחות עד שהטבע יעכל אותם לקרבו. וכך, בחדרים של מה שנבנה כקולג' טכני והפך לאתר השחיטה של 50 אלף בני אדם, נותרו רבים מהמתים.
זה מסע קשה, המעבר הזה מחדר לחדר. בכל אחד עשרות גופות מאפירות. עשר שנים הם שוכבים שם, מתיה של רואנדה, והריח עדיין מהפך את בני המעיים, מציף את העיניים בדמעות של בושה.
ערב רב של גופות. כאן אישה וגולגולתה חצויה ממכת חרב; שם תינוק, לא יותר משלושה חודשים, עם ראש מנופץ. רבים מספור, עדות אילמת, אך זועקת לשמים, לכך שמה שהרג אותנו באירופה עדיין מהלך חופשי בעולם, רק מחכה שייתנו לו לצאת שוב לעבודה.אני הלבן היחיד שם, בפתח הקולג', על פסגת גבעה מוריקה, עטורת מטעי בננות ושדות של איכרים עניים. עמנואל מורנגירי הוא המדריך במקום, ג' וב שמאפשר לו להיות קרוב לאשתו ולחמשת ילדיו שנשחטו מול עיניו וקבורים אי שם באתר. על מצחו הוא נושא אות קין - חור של כדור שירו בראשו הטובחים לפני שהפשיטו אותו וזרקו אותו לערימה, נחשב למת.
ביציאה אני נתקל בעוד שני לבנים. זוג תרמילאים צעירים, חורשים את רואנדה, "ארץ אלף הגבעות", על אופניים. הם חשו צורך לראות את הזוועה של מוראמבי. "מאיפה אתם? ", אני שואל, כדרכם של תיירים. "מגרמניה, ואתה? ".
אני מישראל.
דמעות נקוות בעיניה של אנט זיכמייסטר, בת 35, מרוזנהיים שליד מינכן. "לא ידענו", היא אומרת לי את אותו משפט מוכר, ואני מאמין לה, בדיוק כפי שלא האמנתי לסבים שלה שסיפרו שלא ידעו לפני 60 שנה. סיפרתי לה על סבא שלי, שהסבא הקולקטיבי שלה חיסל באושוויץ. "אצלנו זה היה מאורגן יותר, יעיל יותר", אומר לי חברה, אנדריאס הופר, בן 33. " נכון", אני אומר לו, "אבל אפילו אצלכם, עם כל הטכנולוגיה האדירה והסדר המופלא, לא הצליחו לחסל מיליון יהודים במאה ימים".
| |  | |  |
| |  | |  | הכירו מהכנסייה
| |  | | | ברוכים הבאים לגיהנום. ברוכים הבאים לרואנדה. ברוכים הבאים לשואה האחרונה של המאה ה-20, השואה הראשונה בשידור ישיר. לא בשחור-לבן, שואה בצבע מלא, בעיקר אדום ושחור. שואה עם עולם מתעלם, עם אפיפיור שותק, עם או"ם אימפוטנט, כשהחיה שבאדם מתנערת. כשאתם רוצים להתייחד עם זכר מתינו, סעו לאושוויץ ולסוביבור, לזקסנהאוזן ובירקנאו. כשאתם רוצים לדעת למה הם מתו, מאיזו מחלה, טוב תעשו אם תגיעו לכאן, לרואנדה, ללבה של אפריקה השחורה. כאן הכל עוד טרי ואין צורך לנבור בארכיון, רק להביט בעיניים, ולא להאמין. מסע במכונת זמן לשנת 1955.
הרבה זוועות כיסיתי כעיתונאי, אבל את זו אני אפילו לא יודע איפה להתחיל לספר. כל אחד משמונת המיליונים שחיים כאן, כל אחד מהמיליון שכבר לא, הוא פתיח ראוי לסיפור הבלתי אפשרי הזה.
הצעה לפתיח: אריק נקורונזיזה היה בן 20 באפריל94' כשהג' נוסייד של רואנדה החל. "אבא שלח אותי לגור אצל קרובים בזאיר כשהייתי בן עשר, כי כאן לאיש שבט הטוטסי היה קשה מאוד להתקבל לתיכון. אבא ואמא שלי, שתי אחיות ושלושה אחים נשארו בכפר שלנו, נינזה. את מה שקרה שם שמעתי מאחותי אסתלה, שהיתה בת תשע.
"ב-18 באפריל אבא ברח עם המשפחה לכנסייה שניהל בלגי אחד ארבעה קילומטרים מהבית, אבל התברר ששם טובחים ללא הפסקה בכל הפליטים. אבא חזר הביתה והביא כסף שהחביא כדי לנסות לשחד את אנשי ההוטו ולהציל את המשפחה. בדרך התנפלו עליו הרוצחים, עליהם פיקד אחד שהתפלל כל שבוע עם אבא בכנסייה. אבא ביקש ממנו להעבירלאמא את המעטפה עם הכסף, והוא לקח אותה ואז, יחד עם החברים שלו, הם הרגו אותו עם המאצ'טות, עם סכינים, עם כידונים ועם מקל עם מסמרים.
"הרוצחים מצאו את אמא והאחים שלי, והבטיחו שעכשיו, אחרי שכל הגברים של הטוטסי באזור מתו, הם יכולים לחזור הביתה.היו לי עשרה דודים ודודות,כולם עם ילדים,וכולם התרכזו בבית של סבא שלי.הם כולם היו יחד,והתפללו ימים רבים.
"בתחילת מאי הגיעו ההוטו ולקחו את כל הנשים והבנות כדי לאנוס אותן. אנסו כל אחת, ואז הרגו אותה עם המאצ'טות והמקלות וזרקו אותה לבור של השירותים בחצר, בעומק 15 מטר. אחותי הגדולה, שהיתה בת 19, לא הסכימה להתמסר, אפילו שהבטיחו שלא יהרגו אותה ויחתנו אותה עם אחד ההוטו. ככה הם שחטו את כולם, וכשהבור היה כבר כמעט מלא הם לקחו את אחותי הקטנה ועוד שני ילדים קטנים, זרקו אותם פנימה בלי להכות אותם, כיסו את הבור באבנים ועשבים והסתלקו.
"ילד בן 12 של השכנים שהתחבא בשיחים וראה את הכל, בא לשפת הבור והתחיל לצעוק:'יש כאן מישהו חי?'. הוא שמע את אחותי ושני האחרים צועקים מתחת לאבנים, והצליח להוציא אותם.עד שהג'נוסייד נגמר,הם התחבאו ביער וחיו מפירות בר".
בסוף יוני, כשאורגיית הטבח פסקה, שימש אריק חייל בתנועת המורדים שהצליחה להביס את צבא הממשלה. הוא מצא את אסתלה במחנה פליטים, ומאז הוא מגדל אותה. ממשפחה מורחבת שכללה למעלה ממאה איש, אישה וילד נותרו רק הוא והיא.
זה פתיח אפשרי אחד. אבל הוא מחוויר לעומת הדברים בהמשך. וכדי להבין את כל מה שקרה ברואנדה במאה ימים של טבח העם היעיל ביותר בהיסטוריה - באף מקום לא הצטיינו כפי ששישה מיליון בני ההוטו עשו מול שני מיליון טוטסי - כדאי לבדוק היכן החל השיגעון הזה לנבוט.
| | | | |
| | | | | קללת האדם הלבן
| | | | | בסוף מלחמת העולם הראשונה הפסידה גרמניה את נחלותיה הקולוניאליות במרכז אפריקה. רואנדה הפכה למנדט בלגי ממש כשישראל הפכה למנדט בריטי. רואנדה היתה במשך מאות שנים ממלכה מאוחדת שבה חיו בשלום שתי קבוצות אתניות - הוטו וטוטסי. יותר משהן נבדלו מהבחינה הגזעית, אלה היו קבוצות של מדרג סוציו-אקונומי; השם טוטסי ניתן לכל אחד שהיה עשיר (בעל עשר פרות ויותר), הוטו נחשב לעני.
בשנות השלושים, כאשר בגרמניה החלו מדענים למדוד את תווי הפנים של היהודים, הבלגים עשו אותו דבר ברואנדה. אותן מפלצות בשירות המחקר המדעי קבעו שהטוטסי גבוהים יותר, יפים יותר, אינטליגנטים יותר, האף שלהם עדין יותר והמצח פחות רחב מזה של ההוטו, בעלי התווים הנגרואידים. מישהו בבריסל החליט שיש בטוטסי שמץ מהעליונות האירופית, ודרכם נסללה לצמרת הפוליטית של השלטון הקולוניאלי.
הכל עבד יפה עד שבשנות החמישים, כאשר רוחות של שינוי נשבו באפריקה, החלו הטוטסי להוביל תנועה למען עצמאות. הבלגים העבירו מיד את תמיכתם להוטו. "אתם הרוב, אל תהיו פראיירים", היה המסר, בעידודה האקטיבי של הכנסייה הקתולית ששלטה בחיי הדת ברואנדה. רבים מאנשי הכמורה הבלגים נמנו עם הפלמים בבלגיה, ששיתפו פעולה עם הנאצים וחיפשו מקלט באפריקה לאחר מלחמת העולם. בשנת59' תפסו ההוטו את השלטון והחלו במסע יעיל של מעשי טבח, מדי שנתיים-שלוש, שגרמו למחצית מאנשי הטוטסי לברוח למדינות השכנות - בורונדי, אוגנדה, טנזניה וקונגו.
אלה שנותרו בבית החלו לחיות במציאות שבה חיו היהודים בגרמניה של שנות השלושים. טוטסי לא יכול היה להתקבל לעבודה בממשל; בבתי ספר תיכוניים הגבילו את המקומות שלהם; בתקשורת הנשלטת בידי הממשלה החלו לקרוא להם "מקקים" ו"נחשים ארסיים" ; בנות הטוטסי היו "זונות מפתות". ד "ר נדאהירו, יועצו של הנשיא ואחד האנשים החזקים ברואנדה, סיפר לי כיצד אנשי הממשלה היו מספרים לעולם את מה שרצה לשמוע, בצרפתית, אבל בשפת המקום היו משנים את הזמירות לכיוון של שנאה והסתה. מזכיר לכם מישהו?
"המורים בבתי הספר היסודיים היו מצווים על התלמידים בני הטוטסי לקום, ואז ילדי ההוטו, בני שש ושבע, היו צועקים עליהם, מסבירים להם למה הם נחותים ואין להם עתיד", מספרת לי ד"ר רוז מוקנקומייה, העומדת בראש ארגון ניצולי הג'נוסייד. "זה לא רק שהכשירו את דור הרוצחים. גם את דור הקורבנות העבירו אינדוקטרינציה, וזה מסביר לי למה רובם הלכו כמו צאן לטבח. החדירו להם עמוק לראש שהם נחותים". היא מספרת לי את כל זה אחרי שהיא מונה על אצבעותיה, כמי שמכינה רשימה למכולת, את בני משפחתה שנספו: אבא, אמא, שישה אחים ואחיות, דודים, דודות, הבנים והבנות של הדודים והדודות. רק שני אחיינים היא מצאה לאחר המלחמה וכעת היא מגדלת אותם ועוד שני יתומים שאימצה. אישה בת 43 שכל תוכניות לנישואים עזבו אותה מזמן. רק בשנת 2000, היא אומרת לי בחיוך של התנצלות, הרשתה לעצמה להתמוטט ושכבה במיטתה שישה ימים, מוכת דיכאון.
את הרוצח ששחט את כל משפחתה היא פגשה בכלא. "עמנואל היה שותה אצלנו קפה כמעט כל בוקר. הוא היה הממונה על המחוז, ובילה אצלנו הרבה. פגשתי אותו בכלא, ושאלתי הרבה שאלות, אבל לא היו לו תשובות". אחרי מספר חודשים התברר לה שהוא מסתובב חופשי. "אני עובדת בממשלה, מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, אבל הודעתי במשרד המשפטים שאם האיש הזה לא חוזר לכלא, אני לא אחראית למעשי", אומרת לי האישה העדינה הזו, שנראית כמו אחת שתתקשה להרוג זבוב. "אז הבנתי שהמחלה הזו, השד הזה של אלימות ורוע, נמצאת בכל אחד מאיתנו".
גם רוז יכולה להיות פתיח.
וגם הסיפורים על זוגות מעורבים של הוטו וטוטסי. על אבא הוטו שרצח את אשתו בת הטוטסי ואת כל ילדיהם שהיו דומים לאמא, ושמר רק את אלה שדמו לו.
| | | | |
| | | | | מקיגאלי לאושוויץ
| | | | | הבנים של אותם פליטי הטרנספר הקימו את תנועת "החזית הפטריוטית של רואנדה" והחלו בשנת90' בלוחמת גרילה יעילה מבסיסים באוגנדה. כשהתברר לצרפתים ולבלגים שבני חסותם, אנשי ההוטו תחת שלטונו של הנשיא הביארימנה, הולכים להפסיד, הם ארגנו ועידת שלום בטנזניה והסכימו על חלוקת השלטון. האו"ם שיגר כוח בן 2,500 חיילים להבטיח את היישום, ולתנועת החזית, תחת פיקודו של מי שמכהן היום כנשיא רואנדה, פול קאגאמה (ראו מסגרת), הותר להציב גדוד של 600 חיילים במרכז קיגאלי, הבירה.
בתחילת94' שיגר מפקד כוח האו"ם, הגנרל הקנדי רומיאו דאלר, מברק דחוף לבוס שלו, קופי ענאן, שהיה ממונה אז על כוחות האו"ם לשמירת השלום בעולם, ובישר לו על תוכנית השמדה ההולכת ונרקמת בצמרת הממשל הרואנדי במסווה של הסכם השלום. ההוטו, בעזרת מדריכים מצרפת ומבלגיה, אימנו מיליציות תחת השם "אינטרהאמווה" (בתרגום משפת הקיניארואנדה - "לוחמים בצוותא" ). רשמית דובר על יחידות הגנה אזרחית, אבל בעוד אלה מדברים רשמית, מפקדי המיליציה בדקו כמה זמן נדרש כדי לחסל אלף איש באמצעות מאצ'טות - סכינים ארוכות, דמויות חרב, המשמשות לקציר קני סוכר ולפילוס דרך ביער. ענאן, האיש שארגונו תובע אותנו החודש בבית הדין הבינלאומי בהאג, השיב לדאלר שלא יעשה כלום, רק יבדוק אצל הביארימנה אם הדיווחים נכונים. הביארימנה החוויר בפגישה עם הקנדי, הבין שתוכנית הפתרון הסופי שלו הולכת ונחשפת, והורה לאנשיו לזרז את חלוקת הנשק למיליציות.
מערכת ההסתה הפכה לבוטה מיום ליום. ברואנדה פעלה תחנת רדיו- RTLM - הרשומה בבעלות 500 איש, ביניהם הנשיא. המסר שלה: מקקי הטוטסי, יומכם קרב. לאורך כל ימי הטבח שודרו שם שירים ובין לבין רשימות שמיות של אנשי טוטסי ברחבי המדינה; היכן הם גרים, מה מספר הרישוי של המכונית שלהם. מדי בוקר הקריין הודיע: הגיע הזמן לצאת לעבודה ולחסל את המקקים.
הכל היה רשום על הקיר שנה מראש. שידרו את זה ברדיוובטלוויזיה. כולם ידעו והעלימו עין.
את כתב רשת הטלוויזיה RTL בבריסל, ז'אן פייר מרטן, פגשתי בשבוע שעבר ליד אחד מבתי הדין הכפריים שהתגייסו למשימת השפיטה של למעלה ממאה אלף עצירים הממתינים לדינם. המערכת הרגילה אינה מסוגלת לטפל במפלצת השיפוטית הזאת, ובתי דין כפריים - גאצ' אצ'ה - התגייסו לעזור. ז' אן פייר מכסה כבר שנים את המזרח התיכון, ואת רואנדה מאז שנת92'. " ב-93' הזהרתי אישית את ראש ממשלת בלגיה ואת שר החוץ שמשהו איום מתבשל ברואנדה. אחרי הכל, האחריות היא של בלגיה, המעצמה הקולוניאלית. הם לא ממש הקשיבו לי. הייתי כאן במשך כל הטבח ושידרתי לעולם בדיוק את מה שקורה. רדיו RTLM שידר את השם שלי כדי שירצחו גם אותי בגלל הדיווחים.
"רואנדה שינתה אותי. ידעתי על השואה משיעורי ההיסטוריה בבלגיה, כמו כל ילד אירופי. אבל מיד אחרי הטבח כאן נסעתי לאושוויץ כדי לבדוק מה קרה שם. היום אני מבין את השואה באמצעות הלב, לא הראש. אני מכסה את המזרח התיכון כבר שנים, אבל לאחר מה שראיתי ברואנדה, הכל אצלי התהפך. היו לי פעם המון חברים פלשתינים, אבל היום פחות, בעיקר בגלל שרבים מהפלשתינים הנוצרים, אלה שיכולים להוביל שינוי בעמם, עזבו בלית ברירה. היום, דרך הזוועה שראיתי כאן, אני רואה את ישראל באור שונה לגמרי".
רק בשנת 2000, לאחר שהשלטון בבלגיה התחלף, העז ראש ממשלתה לבוא לקיגאלי ולהתנצל. אלף התנצלויות לא יכסו על הבושה. כי כולם, גם אנחנו, ידענו. כן, גם אנו, היהודים המקוננים על שלא הזדרזו מספיק להציל את נפשותינו, שתקנו.
גם האו"ם כבר התנצל. בתולדות הארגון הבינלאומי, לא זכורה בגידה אכזרית יותר מזו שבגד ברואנדה. בדוח של ועדת חקירה שמינה המזכ"ל קופי ענאן ב-99' מתואר בפירוט הביזיון של הארגון שהתחייב לאבטח את יישום הסכם השלום. בדוח מתואר כיצד ב-1 בינואר94' שיגר הגנרל דאלר לענאן מברק דחוף שבו סיפר לו על מקור בכיר, מדריך ראשי של יחידות החיסול של המיליציה, שהדליף לו שהאימונים הגיעו לשלב כזה שאנשיו מסוגלים לחסל אלף אנשי טוטסי ב-20 דקות . הוא נתן לו את הכתובת המדויקת של סליק נשק גדול של המיליציות.
דאלר הבין את המנדט שלו כמו חייל, לא דיפלומט. הוא ביקש אישור לפשוט על מחבוא הנשק בתוך 36 שעות. קופי ענאן טען שלא ראה את המברק, אבל בתשובה ששיגר בשמו אחד מעוזריו, נאסר על דאלר לנקוט פעולה כלשהי. המודיע סיפר לדאלר שהממשלה עורכת רישום של כל אנשי הטוטסי בקיגאלי, כנראה במסגרת תוכנית השמדה מסודרת. הוא סיפר גם כי יש כוונה לגרום לרציחתם של חיילים בגדוד הבלגי בכוח האו"ם כדי לגרום לנטישתו. ענאן סירב עדיין לאשר פעולה. חודשיים מאוחר יותר התגלה המדליף כמקור המהימן ביותר ברואנדה באותם ימים: הטבח החל עם רשימות מסודרות של טוטסי מיועדים להשמדה, עשרה חיילים בלגים נשחטו בידי צבא הממשלה, והכוח הבלגי טס מהר הביתה.
במסגרת הסכם השלום הציב האו"ם משמרות סביב בתיהם של מנהיגי טוטסי ואנשי הוטו מתונים שהתנגדו למדיניות האתנית של הממשלה. אחת מאלה שהאמינה באו"ם היתה ראש הממשלה ששירתה תחת הנשיא הביארימנה, אגתה אוויליגימנה. בשעות הראשונות של הטבח הגיעו חיילי הממשלה, תפסו את המשמר הבלגי ולכדו את ראש הממשלה בבניין או"ם סמוך. לפי עדי ראייה ביצעו החיילים בראש הממשלה אונס קבוצתי וירו בראשה. היא היתה אחת הקורבנות הראשונים של הטבח, שהחל שעות ספורות לאחר שמטוסו של הביארימנה הופל באמצעות טילמהקרקע ליד קיגאלי בשובו מוועידה אזורית.
האו"ם אכן התנצל. האפיפיור עדיין מסרב, אבל מה הפלא; גם בפנינו לקח לאנשים עם הגלימות ברומא עשרות שנים להסכים על התנצלות. האו"ם גם הכריז על ה-7 באפריל , היום בו החל הדם לזרום, כיום זיכרון שנתי לקורבנות השמדת העם. באפריל השנה יהיו בקיגאלי הרבה טקסי זיכרון. באו"ם צריכים להיות הרבה פרצופים סמוקים מבושה.
| | | | |
| | | | | כולם ידעו, כולם שתקו
| | | | | עד היום נמשכים אני ושכמותי לתמונות השחור-לבן המטושטשות שצולמו בידי בעלות הברית מעל מחנות ההשמדה של אירופה. כמו לשון לוחצת על שן מודלקת, אנו חוזרים לשאלה מי ידע מה על השמדת היהודים, ומתי. ואם ידע, למה לא עצר. לאנשי רואנדה אין צורך בריטואל הזה. כולם ידעו, בזמן אמת. חודשים ספורים לפני תחילת הטבח ייבאה הממשלה שבעה מיליון מאצ' טות מדובאי. "לצרכים חקלאיים" נכתב בהזמנה. עבור ארץ בת שמונה מיליון תושבים.
בנו של נשיא צרפת באותה תקופה, פרנסואה מיטראן, עשה חיל במכירת נשק לממשלת הביארימנה. הצרפתים והבלגים המשיכו לאמן את צבאו. וגם ישראל, איך לא, מכרה לו "עוזים" ו"גלילים". כל זאת בעוד במלון "דיפלומט" בקיגאלי מתכנסות קבוצות שרים מצומצמות ודנות בפרטי התוכנית. "ועידת ואנזה" בלבה של אפריקה, לא רחוק מגדות אגם קיוו, שחודשים אחדים לאחר מכן יהפוך לקברם של רבבות.
העיתונאי האמריקני פיליפ גורביץ' הגיע לרואנדה זמן קצר אחרי הטבח ושהה בה מספר חודשים. הוא יודע היטב עד כמה כולם ידעו וכולם שתקו. שם הספר שלו ארוך במיוחד והוא: "אנו מבקשים להודיע לך שמחר ירצחו אותנו יחד עם משפחותינו". שם ארוך לעוד סיפור קצר מרואנדה של תחילת94'. השם הוא קטע ממכתב ששלח אחד הפליטים שהסתתרו בכנסייה לכומר שלו. "ההתערבות שלך תזכה להערכתנו העמוקה, בדיוק כפי שהיהודים ניצלו בידיה של אסתר". היהודים ניצלו, אלה ששלחו את המכתב לא. אף אחד מהם.
| | | | |
| | | | | ההונאה הגדולה ביותר
| | | | | בפאתיה של קיגאלי ניצבת מצודה בנויה לבנים חומות. הבלגים בנו אותה בשנות השלושים כמשכן לעד 2,500 אסירים. כיום יש שם קרוב ל-7,000, מחציתם חשודים בהשתתפות ברצח עם. רק המחשבה על הזוועות שהם ביצעו מקילה על תחושת הגועל למראה התנאים התת אנושיים בהם הם חיים. אסיר המוכן למסור לי רק את הכינוי שלו, נינג'ה, מספר שהוא לא זוכר כמה הוא הרג, ורק מקווה שאלוהים כבר סלח לו, כי הוא גילה בכלא את הנצרות.
אפשר רק לרחם על החפים מפשע שוודאי יושבים שם כבר תשע שנים. אגנס נטאמביארירו אינה אחת מהם.
שאלתי את מפקד הכלא אם מתארחים אצלו מנהיגים של ההשמדה, והוא נזכר שכן, יש אחת שהיתה שרת המשפטים, המסחר והתעשייה. אגנס מופיעה לראיון איתי בפיג'מה ורודה - מדי כל האסירים ברואנדה - ועיניים מוטרפות. כבר תשע שנים היא כאן. היא נלכדה, בעלה וששת ילדיה נמלטו לקונגו ומאז לא שמעה מהם.
"ג'נוסייד? איזה ג' נוסייד? ", היא משיבה בלחש כאשר אני שואל אם היתה שותפה לפגישות במלון דיפלומט. "הייתי שם פעם אחת, ואף אחד לא דיבר על השמדה". היא נראית כמי שאיבדה את דעתה בכלא, למרות שמקורבים לה סיפרו לי שלא היתה מופת להיגיון גם כשהיתה חופשייה. "אני יכולה להבטיח לך שנהרגו יותר אנשים בצד השני (של ההוטו) ". " זה אומר הרבה יותר ממיליון", אני אומר לה, אבל היא בשלה.
הניסיון הזה לשכתב את ההיסטוריה, להתכחש לשואה של רואנדה, לא התחיל היום. הוא התחיל עוד לפני שקברו את מרבית הקורבנות. וכולנו היינו הקורבנות של אותה הונאה, אחד מתרגילי הספין הגדולים של כל הזמנים.
זוכרים את מטוסי הסיוע ששלחה ישראל למחנות הפליטים שעל גבול זאיר-רואנדה בין השנים94'96-'? איך צה"ל שלח בית חולים שדה למחנה הפליטים בגומא כדי ליילד תינוקות ולטפל במקרי הכולרה הקשים? ובכן, אנחנו טיפלנו בצד של הרוצחים.
לאחר שקאגאמה כבש את המדינה, נסו בין שניים לשלושה מיליון בני הוטו מבתיהם, בטוחים שהנקמה תהיה קשה יותר מהג'נוסייד. הם התרכזו באזור צפוף, והחלו ליפול כמו זבובים במחלות וברעב. בתוך ההמון הזה נמצא מסתור בשפע לחיילי צבא הממשלה והמיליציות שביצעו את השחיטה הגדולה. העולם, ששתק כשטבחו בטוטסי, התגייס לעזור להוטו. תארו לכם שהיו מתגייסים בשנת45' לעזור לפליטי צבאו של היטלר לפני שעוזרים לשארית הפלטה במחנות. עבדו עלינו. בגדול.
| | | | |
| | | | | יד ושם ברואנדה
| | | | | כמעט כל מי שפגשתי ברואנדה ידע לומר את צירוף המילים "יד ושם" במבטא צברי.ראש הכוחות המזוינים של רואנדה,הגנרל ג' יימס קאבארבה, היה ביד ושם לפני שנתיים. האיש הזה, שחזה במותם של מאות אלפים וראה את מותו שלו אינספור פעמים, עמד ביציאה מיד ושם ובכה בלי בושה. בלשכתו במשרד הביטחון בקיגאלי, הוא מספר לי: "ראיתי את התלמידים שלכם עוברים ביד ושם ולומדים על מה שקרה. אנחנו היינו רוצים את עזרת ישראל בהנצחת הטרגדיה שלנו,כי מה שקרה לכם זה בדיוק מה שקרה לנו.ממש שכפול של שואת היהודים.אפשר לחשוב שהנאצים ואלה שלנו הלכו לאותו בית ספר; אותה ברוטאליות, אותה אכזריות,אותה אידאולוגיה.רק באזור אחר ובזמן אחר.אין אומה נוספת בעולם שמבינה כמונו את מה שעבר עליכם. אנחנו יודעים איפה זה מתחיל, איך זה נמשך והיכן זה נגמר. ביד ושם שוב חשתי בטירוף שמסוגל ליצור דבר כזה".
יחד עם קאגאמה, קאבארבה דהר לבירה כדי להספיק להציל את מה ומי שאפשר. "לחמנו בכל מקום והצלנו כמה שיכולנו. בדרך לקיגאלי, בעוד הכוח שלי לוחם, ראיתי בשדה ערימה של לפחות 250 גופות. עצרתי ושמעתי נאקות מתוך הערימה. וככה נאלצנו להילחם בעודנו בוררים את החיים מבין המתים. הזוועות האלה הפיחו רוח קרב בחיילים שלי. היה ברור להם שהם חייבים למהר כדי שתישאר תקווה לקרובים שלהם".
כשהטבח דעך והתברר היקפו, יצאו חיילים רבים למסעות נקם פרטיים. קאגאמה וקאבארבה ידעו שאם לא יעשו לזה סוף מהיר, ייצא העניין משליטה. כדוגמה, הוצאו חיילים נוקמים להורג. סגן צעיר אחד לא עמד בפיתוי, חיסל שבעה אנשים שרצחו את כל משפחתו, והתאבד. במכתב שהשאיר כתב: "אני יודע שזה לא בסדר, אבל ממילא לא יכולתי להמשיך לחיות".
הזמן לא מקל על הגנרל. "בשנים הראשונות היינו עסוקים מדי בייצוב המצב. עכשיו, כל שנה שחולפת עושה את הזיכרונות קשים יותר עבורי. זה לא עוזב אותי מרגע שאני קם עד שאני הולך לישון. בכל תחום. אני כל הזמן שואל את עצמי אם מה שאני עושה ימנע דבר דומה בעתיד". מאמצים רבים מושקעים בחינוך הצבא המאוחד של רואנדה. "החיילים שומעים ומתביישים במה שההורים שלהם עשו".
| | | | |
| | | | | דלת מול דלת
| | | | | שקט עכשיו ברואנדה. יש תנופת פיתוח במדינה הענייה, גדולה מעט יותר מישראל, עם הרבה גבעות ואגמים אך ללא אוצרות טבע. בקיגאלי בונים מלונות חדשים, ובכפרים נבנו בתי בטון חדשים, לצד בקתות הבוץ והקש הנפוצות, עבור אלה ששרדו אך איבדו את הכל. מנהל הרדיו והטלוויזיה של רואנדה, ג'וזף בידרי, מספר לי שעכשיו אסור בכלל להזכיר בשידורים הוטו או טוטסי. רק בני רואנדה.
קאגאמה מנסה ליצור אומה חדשה על חורבות הישנה. זה קשה. שרידי הטוטסי, וכל אותם מיליון וחצי ששבו מהגלות למלא את החלל שהותירו הנטבחים, גרים שוב בשכנות, דלת מול דלת, עם ההוטו, כפי שהיה בעבר וכה הקל על הרוצחים לצוד את הקורבנות. איך היינו אנחנו מרגישים לו אילצו אותנו לגור בשכנות לשומרי מחנות ההשמדה באירופה? מצב כמעט בלתי אפשרי, בכל מקום מחוץ לאפריקה, שמוכיחה בכל פעם מחדש יכולת שאין שנייה לה למחילה.
לקורבנות הצעירים שנותרו לבד בעולם, המדינה, שתקציבה בקושי מיליארד דולר בשנה, כמעט אינה עוזרת. פגשתי בקיגאלי קבוצה של שבעה צעירים שאיבדו את הכל, את כולם. כמו ז'אן מארי, בן 25 כיום, שסיפר כיצד ראה ממקום מחבואו את אביו משלם כסף רב לרוצחים, וממש מתחנן בפניהם על ברכיו, שיירו בו ובמשפחתו, רק שלא ירצחו אותם באמצעות מאצ'טות.
ז'אן מארי, מודסט, אוליבייה, נאפטאל, אריק - כולם נראים אבודים. אני מספר להם סיפורים על הישרדות מופלאה של ילדים יהודים באירופה המושלגת בשנות הארבעים ועל משפחות שהם הקימו כנגד כל הסיכויים.
מדהים עד כמה סיפורי שואה הולכים היום טוב ברואנדה.
| | | | |
| | | | | שלום, רוצח עם
| | | | | קוראים לו שלום, והוא צבר, נולד בקרבנו. שלום, השם העברי, הוא אחד השמות המוכרים ביותר ברואנדה היום. כי שלום, הצעיר שנולד אצלנו לפני 34 שנה, היה אחד מהאכזריים שבמשמידי העם של רואנדה. כאילו שהקשר שיצרו השואה שלנו והג'נוסייד שלהם אינו חזק דיו, ארסן שלום נטאהובלי קושר אותנו, שלא ברצוננו, לכמה ממעשי הזוועה הקשים ביותר שבוצעו ברואנדה לפני עשור. שלום עומד כיום למשפט בפני בית הדין הבינלאומי הפלילי המיוחד שהקים האו"ם בטנזניה כדי לשפוט את ראשי התוכנית להשמדה המונית של הטוטסי. הם בני המזל שהצליחו לחמוק ממשפט במולדתם, היכן שחבל התלייה או כיתת יורים חיכתה להם. גם אמא של שלום שם, מפלצת אמיתית, עומדת לדין על זוועות שקשה להעלות על הנייר.
כאילו שאין לנו די צרות, פאולין ניראמאסוקו היתה חייבת ללדת את בנה יחידה אצלנו, בירושלים. היא באה לכאן ב-70', בחודש התשיעי להריונה, במסגרת שליחות ממשלתית ובנה זכה לשם עברי מאין כמוהו. במה הם נאשמים? פאולין, שהיתה השרה לענייני נשים ולתכנון משפחה בממשלת הג' נוסייד של רואנדה, קיבלה במסגרת תוכנית הפתרון הסופי של בעיית הטוטסי את תיק האונס. כן, למעלה מרבע מיליון נשות הטוטסי נאנסו באכזריות בל תתואר בפקודתה של פאולין, כאשר הבן היקר לה שלום, האיש שנולד בירושלים, משמש כאחד החיילים הנאמנים לה במשימה.
פאולין נלכדה ב-97' בקניה והוסגרה. שלום נתפס שבוע לאחר מכן בחנות מכולת אותה ניהל בניירובי. פאולין היא ילידת המרכז האינטלקטואלי של רואנדה, העיר בוטארה, היכן שבעלה שימש כרקטור של האוניברסיטה הלאומית. היא האישה הראשונה בתולדות האנושות שהואשמה ברצח עם ובשימוש באונס כפשע נגד האנושות. המשפט שלה מתנהל בעצלתיים זה שלוש שנים בעיר ארושה בטנזניה, והעדויות הנשמעות שם עולות על כל דמיון. העיר בוטארה היתה מרכז ליברלי, ובני הוטו וטוטסי חיו בה בשלום. זה לא הסתדר עם התוכנית של הממשלה, ופאולין נשלחה כדי להסביר למקומיים איך משמידים עם. כשהיא לבושה במדים ונושאת תת מקלע, עברה ברחובות העיר ובעזרת רמקול הורתה להוטו לבחור את היפות בנשות הטוטסי ולאנוס אותן לפני שהם הורגים אותן. בפני בית המשפט הופיעו כבר עשרות עדות, מוסוות מאחורי וילון. עשרות עוד ממתינות למתן עדות. כולן מספרות סיפורים זהים, אבל חלקם גרועים במיוחד. אחת מהן תיארה כיצד פאולין צפתה בבנה אונס לפחות עשר נשים, במקרים שונים. לאחר האונס נהגו הרוצחים לנעוץ גזעים של אשכולות בננה באיברי המין של הקורבנות, לכרות את שדיהן, ואם הן לא מתו עדיין, לשסף את גרונן. מבתי החולים ברחבי המדינה שוגרו חולי איידס לפשיטות אונס המוניות. אלפים מהקורבנות מתו וממשיכות למות מהנגיף עד היום, אך מרובן נחסך המוות האיטי כשחוסלו מיד לאחר שחוללו. לפחות 5,000 תינוקות נולדו לקורבנות האונס, מזכרת לאמהותיהם על הזוועות שעברו. שלום כיכב ביחידות המין של אמא פאולין. הוא היה חבר בכיר במיליציית ההשמדה. בכתבת ענק ב"ניו יורק טיימס" לפני שנה נכללה עדותה של נערה בשם רוז, שנאנסה בידי שלום בבית החולים, אך הושארה בחיים כדי שתוכל לצפות בטרור המיני במשך מספר שבועות. "ראיתי אותם אונסים שתי נערות באמצעות מאצ' טות ואז שורפים את שיער ערוותן. הם לקחו אותי למקום בו אישה היתה ממש בעיצומה של לידה. חציו של התינוק היה כבר בחוץ, אז הם נעצו בו כידון, וצעקו:'אנו עושים מה שפאולין ציוותה עלינו'". בבית המשפט יושבים השניים כאילו הזוועות אינן נוגעות להם. לפני מספר שבועות סערה כל רואנדה כאשר נציגי ההגנה החלו לשאול את אחת העדות אם היא נהנתה מהאונס, וכמה זמן האנסים הצליחו לשמור על זקפה. לשלום ולאמא שלו מצפה, קרוב לוודאי, מאסר עולם. בית הדין של האו"ם אינו מאמין בעונש מוות.
| | | | |
| | | | | | | האנשים שלנו בקיגאלי
| | | | | לאנשי עסקים וחברות מישראל פרופיל גבוה במאמץ השיקום של רואנדה. חברת "מרתון" מייצגת רבות מהחברות המובילות בישראל בפרויקטים בתחומי תקשורת, אינטרנט, השקיה, תעופה אזרחית וחקלאות. פרויקט אחד העומד כרגע על הפרק מזכיר את הבדיחה על אלה שמכרו מקררים לאסקימוסים וחול לסעודים - ניסיון למכור לרואנדים עצים. רבים מיערותיה של הארץ הזו הושמדו במהלך שנות הלחימה, והישראלים מקווים לשתול בקרוב חורשה נסיונית, בת 15 אלף שתילים מזן שהונדס גנטית בישראל, הצומח בקצב של חמישה מטרים בשנה.
הפרויקט הגדול מכולם, בו מרתון מנסה לגייס מהבנק העולמי את המימון, אמור להפיק כמויות גז טבעי עצומות המצויות מתחת לאגם קיוו הגדול.
* bachar@maariv.co.il | | | | |
|
| | |
