הקוסם מארץ עוץ ''התיקונים'', רומן הענק של ג' ונתן פראנזן, מוכיח שאמריקה לא מסתפקת בשליטה צבאית ומדינית: מדובר במעצמה הספרותית מספר אחת בעולם ניר ברעם 06/02/04 קודם כל עובדה והצהרה: על פי מיטב המסורת של הרומן המודרניסטי, ''התיקונים'' הוא אכן אחד הרומנים האמריקניים הגדולים של העשור האחרון. המבנה התמטי של הרומן מידפק שוב ושוב בשערי השבט הגרעיני: הורים-שני-בנים-בת, בית שמרני בפרבר של המערב התיכון הלבן. ובחשבון אחרון, כל הנחלים מסתחררים בחזרה לבית הזה. ''התיקונים'' (עם עובד) הוא מסע רבמבעים ומשלבים בארץ עוץ, היא אמריקה, כאשר לא משנה היכן אתה עומד (פילדלפיה, ניו יורק ואפילו ליטא) באופק, תמיד יזדהר לעומתך בית הילדות האפרפר בסנט ג'וד. במחויבות מודרניסטית לאמינות הדמויות (ובניגוד לתפיסות הפוסט מודרניות, שחותרות לנתץ את פוליטיקת הזהויות המקובלת), פראנזן ממחיז מחדש את ה''מובן מאליו'' המזוקק של העיסוק הספרותי: שבט גרעיני, שני דורות, הבדלי גיאוגרפיה ומעמדות. ובהשאלה לישראל, פראנזן קרוב לעמדה הברנרית (הסופר כצופה בית ישראל) ; משמע , הסופר לא רק כאסתטיקן, תחבולן המשגר זיקוקי דינור עוצרי נשימה לעבר שמים אפלוליים, אלא כמשבצת המורכבת ממערכת רחבה של שיקולים ומעורבויות מוסריות-חברתיות. ואכן, במחויבות לאמריקנים הנטועים במעמקי אמריקה, המאכלת של פראנזן קוצצת את השבט הגרעיני, והחלקיקים הפגומים, הפצועים, נסחפים למרחבים המונומנטליים של הממלכה, על השונות התרבותית-אידאולוגית-אסתטית המוחלטת ביניהם. נדמה שאין עוד מדינה שבה קיימים עולמות כל כך שונים: המבטא הטקסני המאנפף לעומת החופש האינטלקטואלי של סן פרנסיסקו לעומת העירוניות הליברלית של ניו-יורק לעומת המוסרנות של המערב התיכון-האם מרחבים שכאלה אינם מהווים קרקע מושלמת עבור סופר החוצב מנהרה לעבר ''הרומן האמריקני הגדול'' ? ה אב אלפרד חולה האלצהיימר הוא קלאסיקון של אמריקה הישנה - עבודה קשה, חינוך נוקשה לילדים, אין קיצורי דרך להתעשרות מהירה. אבל בשנות התשעים של קלינטון עסקינן, ומשבי דולרים ירקרקים מתערסלים בקרנות הרחוב. כיצד מתחזקים סט אידאלים שאינו עומד במבחן הזמן? האם מודים שבילינו חיים שלמים באמונות סרק? מבקשים מחילה מתנועת הזמן? או אולי מתקשחים, מסרבים להכיר בהילולה החמדנית שבחוצות העיר? פעמיים אלפרד והעולם נפרדים: בראשונה מפאת מחלה, ובשנייה בגין הכחשת הבורסה, ההיי-טק, הכסף המהיר - אמריקה של שנות התשעים. איניד, אשתו, מהללת את ילדיה באוזני חברים, מזמנת עוד ועוד שומרי סף שיגוננו על הוויית ''העמדת הפנים בפני החברה'', מפני העובדות כפי שהן. ובינתיים החיים לצדו של אלפרד קורסים לריטואלים של ממשות גופנית בלבד - זה קורה כאשר האיש האהוב שלצדה הופך לאוסף איברים מקיאים, מפרישים ונפצעים: איניד מנהלת חיים וחשבונות עם גוף גולמי ודומם, שפעם, מזמן, היה בעלה. בנם צי'פ, אינטלקטואל פוקויאני, מגורש מעמדת המרצה בשל שערורייה מינית (ע''ע דייויד לורי מ''חרפה'' לקוטזי), חולם על קולנוע ולבסוף גומר כפקידון של שר צבא המבקש להפוך את מדינת ליטא לחברה בע''מ. דמותו מהווה משל מבריק לאינטלקטואלים הפוסט-מודרנים, שהביקורת שלהם כנגד הקפיטליזם הפכה לכה מפותלת, עד שבמקום להציע סדר אלטרנטיבי חדש הם אבדו בתוך הררי הלהג של עצמם. אבל דווקא הניגוד בין גרי, הבן הבכור שהגשים את הציפיות והקים שבט מכובד משלו, לבין הוריו, הוא שמחולל כאן את התנועה האמנותית הכאוטית. גרי הוא חלום אמריקני העומס על נשמתו שנאה יוקדת למחלה של אביו, לגוף המושמד הזה. גרי דורש את מעמד ''האב הגדול'' של השבט, מבקש הכרה עבור הגשמת האידאל, התפקוד כאמריקה היפה והמשגשגת. אבל במקום לכהן כמושא לכבוד, הוא שוקע בדיכאון עמוק: גרי כסיוט קטן שמנמר כל חלום. העוצמה הנדירה של ''התיקונים'' היא בשכבות הרב-דוריות המשקשקות במרתף בית הילדות: ערב רב של נקמות מאובקות, סודות שהתקרשו. נדמה שכל צעד על הרצפה החורקנית משורר את ריבוי השכבות, כל פשפוש בארגזים מתיז רסיסי חשבון ישן. היכולת עוכרת השלווה של הסופר לצלול עמוק לתוך המבע הסובייקטיבי של כל אחת מהדמויות ולהעניק לה את קולו - בעודו משעה את קול המספר ההגמוני - פורסת חמישה עולמות עגולים בחמישה מצלולים שונים, על כל הגוונים והעוויתות הקטנות. וכך בית הילדות בסנט ג'וד משמש כצומת ראשית אליה שועטות רכבות מכל קצווי האופק. כל העולמות האלה נחבטים בעוצמה כאשר ילדים והורים נפגשים לטקס חג המולד בבית שבו אפילו זיכרונות הילדות - שעל פי הקלישאה אמורים לקשר בין נפשות מאותו בית גידול - הם כתב אשמה השואף להיקרא. סגנון הכתיבה הוא אמריקני מאוד, מטאפורות פונקציונליות ותיאורים מדויקים מאוד. אין סטייה מחוקי הטבע לצורך העצמה, הרטוריקה מאד לא מתלהמת, אבל חסרה קצת את התנופה הפואטית המשכרת, שמאפיינת חלק מהספרות האירופית הגדולה. ואולם, כאשר קוראים סופרים אמריקנים מהעת האחרונה: דלילו, פינצ'ון, ת.ק בויל, שייבון, אגולף, ומעיפים מבט למדפי הספרות האנגלית (שבעיקר מהגרים מצילים אותה) או הגרמנית בימינו, מבינים שאם נאהב את זה ואם לא: אמריקה היא כיום מעצמת הספרות הגדולה בעולם. * ניר ברעם עורך סדרת עיון בהוצאת עם עובד