''דווקא בגלל שאני כהנא'' מרדכי כהנא, מג''ד בגולני והאחיין של כהנא, לא מזדהה עם משנתו של הדוד ומתנגד ל''מוות לערבים'' חן קוטס-בר 12/02/04 בשבוע שעבר יצא כוח מגדוד ברק של חטיבת גולני לפעילות מבצעית באזור ג'נין. בראש הכוח הלך מפקד הגדוד, סא''ל מרדכי כהנא, אחיינו של הרב מאיר כהנא, מקימה ומנהיגה לשעבר של תנועת ''כך''. במהלך הפעילות נתקל הכוח במחבל חמוש שניסה לברוח. הכוח לכד אותו והיה צריך לסרוק את הבית שממנו ניסה לחמוק. בחוץ ירד גשם שוטף, היה קר, וסא''ל כהנא החליט לא להוציא את הנשים והילדים מהבית. במקום זה הורה לרכזם בחדר אחד ואז לבצע את הסריקה. ''המשימה היא משימה'', אומר כהנא, ''אבל אסור לשכוח שאלה אנשים שם, בצד השני. אני מקפיד על זה בצורה מאוד קיצונית. כשהגיע לביקור מפקד האוגדה אמרתי לו,'תשמע, אני מקפיד על כבוד האדם בצד הפלשתיני לדעתי יותר מכל אדם אחר בצה''ל'. למה ? כי אני חייב להעביר מסר גם לחיילים שלי, שאף אחד לא יחשוב'הנה, כהנא המג''ד, בגלל המשפחה שלו אפשר לעשות אצלו בלגן'. אני לא רוצה שיעבור מסר שאם אני כהנא אז אפשר להשתולל אצלי. את ההבחנה בין פח''ע (פעילות חבלנית עוינת) לבין האוכלוסייה אני עושה באופן חד. לפני כל יציאה לשטח יש תדריך לחיילים, שכולל דברים על אופי המשימה, אבל גם על האנשים שבצד השני. כל הזמן אני חושב בראש מה היה קורה אילו היו מגיעים אלי הביתה באמצע הלילה אנשים עם קסדות, מה זה היה עושה לילדים שלי''. מה אתה אומר לחיילים בתדריך? ''מדברים על זה שלא שוברים שום דבר גם כשעושים חיפוש. למה צריך לשבור דלת של ארון אם אפשר לפתוח אותה? למה להפוך מגירה אם אפשר לנבור? בשבוע שעבר דיברנו על חג הקורבן. אחד הדגשים שנתתי היה לא להושיב את האנשים על הרצפה, כי הם קונים בגדים חדשים אז שלא יתלכלכו. אני לא מדבר על הפח''ע. מולם אנחנו אגרסיבים, נכנסים הכי חזק, אבל אנחנו יודעים לעשות את ההבדל. ''מאז שגולני בג'נין יש ירידה משמעותית בפגיעה בתשתיות של האוכלוסייה האזרחית. אני לא אכניס טנק רק כדי שיפגע בעמודי חשמל. מה זה נותן לנו? להוסיף שנאה? יש מספיק. אני גם מעניש מאוד בחומרה מי שחורג מהכללים האלה. זה מסר שעובר בגדוד. דווקא בגלל שקוראים לי כהנא, שאף אחד לא יחשוב שאצלי מותר. ''היה אירוע יחידי בכל הגדוד, של חייל שלקח בקבוק בושם בבית שנכנסנו אליו ושפך אותו. סתם. הכנסתי את החייל הזה ל-28 יום לכלא. זה מסר לחיילים בגדוד. למה לעשות את זה? מה זה נותן? בושם זה חומר נפץ? לא ''.נדמה לי שדוד שלך היה זה שטבע את הססמה ''מוות לערבים''. '' אני נגד זה. מה זה'מוות לערבים'? מה אנחנו, רוצחים? גם מחבל, אחרי שכופתים אותו, אנחנו מתנהגים אליו כמו לבן אדם. אני גאה בזה שאנחנו והחיילים שלנו לא מתנהגים כמותם. יש חוק, יש משפט. אני לא נותן עונשים, זה לא התפקיד שלי''. אבא לא הרשה מרדכי כהנא, 33, מפקד על גדוד ברק של גולני כבר יותר משנה וחצי. מדובר בגדוד עם מספר החיילים העולים החדשים הגדול בצה''ל. לפני כן פיקד כהנא על סיירת גולני, בין השאר במהלך חומת מגן. הוא לוקח חלק בתהליך שעובר על חטיבת גולני בשנים האחרונות, שהחל בתקופת מפקד החטיבה הקודם, אל''מ משה (צ' יקו) תמיר, ונמשך בתקופת המפקד הנוכחי, אל''מ ארז צוקרמן; לצד ההיבטים המבצעיים מושם היום בגולני דגש מיוחד על הנחלת נורמות ערכיות לחיילים. המסלול שעוברים הלוחמים בחטיבה קוצר ומבנה הפלוגות והגדודים השתנה. במקביל חוזק הפיקוד הזוטר וננקטים צעדים קשים נגד מי שמנסים להפעיל נורמות התנהגות פסולות, בין השאר יחס בעייתי של חיילים ותיקים לצעירים, התעללויות בצעירים ועוד. תופעת ה''תקתוקים'', הם אומרים, שהיתה בפלוגה המסייעת של גדוד ברק טרם זמנו של כהנא, נעלמה. ''היום מקפידים בגולני על הנהלים אפילו יותר מבמקומות אחרים בצבא'', אומר כהנא, ''גם בדברים הקטנים. כשאני רואה חייל מבורדק עומד עם כומתה חומה, לא משנה איפה, אני אומר לו:'או שאתה מסדר את עצמך, או שאתה מוריד את הכומתה של גולני'. מי שלא ממושמע בבית, לא יהיה ממושמע בקרב. לוחם בגולני עושה היום עבודה קשה ואינטנסיבית. כל לילה יש לו משימה מבצעית. הוא ישן כמה שעות בבוקר, וכבר מתכונן למשימה הבאה. אין זמן לדברים לא מקצועיים ולאווירה לא רצינית''. נפגשנו במחסום שקד. כאן, באזור נפת ג' נין, ממוקם הגדוד של כהנא בחודשים האחרונים. כהנא עובר בין חייליו. הוא איש שקט, סגור, שקול מאוד. עמיתיו אומרים עליו שהוא קצין מצטיין, אמיץ, מסור, אבל נחבא אל הכלים. צנוע. זה הראיון הראשון שלו. אפילו הוא הודה בפני שהופתע מכך שנפתח אל התקשורת. דלתו פתוחה לחייליו בכל עת, גם להוריהם. מבקש שיקראו לו מרדכי. חייל שקורא לו ''המג''ד'' או ''סא''ל כהנא'', הוא אומר בחיוך, מביא לו בקבוק קולה. סבלני, קשוב. חובש כיפה, אבל בעל השקפת עולם פלורליסטית. הומניסט, אומרים מכריו. רחוק מאוד מדודו המתלהם, עם היד המונפת לאגרוף. ''לא בחרתי להיוולד למשפחה הזאת'', אמר לי עוד בטלפון, כשנשאל על הייחוס המשפחתי. ''נולדתי לתוכה ואף אחד לא שאל אותי אם זה מה שאני רוצה. הרבה פעמים שואלים אותי, כשאני אומר את שם המשפחה שלי, אם אני קרוב משפחה של כהנא. אני, מיוזמתי, אף פעם לא אומר שאני האחיין של. אין לי שום סיבה להתגאות בזה''. מה אתה עונה לשואלים? ''אני לא מתבייש, זאת המשפחה שלי. אני חושב שזאת משפחה מפוארת. לא בהיבט של דוד שלי, אבל בכל הדורות הקודמים; של אנשים עם זיקה לארץ, אנשים שעלו לכאן בתנאים קשים וחיו בתנאים קשים. אז יש אחד, דוד שלי, שהלך בדרך שהלך. אני לא חושב שזה צריך לשים כתם על כל המשפחה''. החיילים שלך יודעים על הייחוס? ''החיילים יודעים הכל. זה דבר שעובר מפה לאוזן. מי שלא מכיר אותי אומר:'בטח זה, כהנא, קיצוני, בלגניסט וברדקיסט'. מי שעובד איתי קצת מבין שזה לא נכון''. הוא נולד וגדל בירושלים, רביעי מבין שישה ילדים. כשהיה בן שש עברה המשפחה להתגורר ברובע היהודי. ''גדלתי בעצם עם שיקום העיר העתיקה ושיפוץ הרובע'', הוא אומר. ''זאת היתה ילדות מרתקת. לגור באותה תקופה ברובע לא היה קל. אפילו אוטובוסים לא היו. היה אוטובוס אחד של אגד, שהגג שלו היה נתקע כל פעם בתקרה של מנהרת הרובע. הקהילה היתה קטנה, כמו במושב''. איפה למדת? ''עד כיתה ו' ברובע, בתלמוד תורה. אבא שלי חשב שכל עוד אנחנו קטנים, כדאי שנלמד במקום שבו נספוג הרבה מקצועות קודש, ושביום שבו נעמוד על דעתנו הוא ישלח אותנו למקומות יותר ציוניים. היינו יושבים, ממש כמו בתלמוד תורה בתימן, 15 תלמידים בחדר ומורה שמלמד עם סרגל ביד. כל יום זיכרון הייתי קם בצפירה ועומד דום, בצורה פרובוקטיבית. כשגדלתי והייתי קצת יותר חכם, הייתי יוצא לשירותים, שלא יראו, נעמד שם וחוזר לחדר בסיום הצפירה. כולם ידעו איפה הייתי. ''ביום העצמאות אף פעם לא הייתי בא ללמוד. תמיד הלכנו לטייל, המשפחה. כל שנה הייתי מגיע למחרת לחדר והם היו זורקים אותי. אבא שלי היה בא ומסדר את הדברים. אחר כך, בכיתה ו', אבא אמר:'זהו, אתה צריך ללמוד גם את שאר המקצועות'. אז עברתי לבית ספר נועם. השלמתי כל מה שהיה חסר לי ואפילו הצלחתי להוציא בגרויות''. את דודו הוא לא זוכר בבירור מאותם ימים. מאיר כהנא היה אחיו היחיד, הבכור, של אביו, הרב נחמן כהנא. היום עומד נחמן כהנא בראש ישיבת חזון יחזקאל ברובע המוסלמי. מדובר בבית כנסת שהיהודים נטשו והוא עצמו הלך ו''גאל אותו'', אומר בנו. שילם פיצויים לערבים שהיו שם ושיפץ את בית הכנסת, הכל במו ידיו. ''זה פרויקט חייו'', אומר מרדכי. ''יש לו קהילה קטנה של עולים חדשים, בעיקר מארצות הברית, והם לומדים שם כל השבוע''. בערבי שבת הולך הרב נחמן כהנא לרובע המוסלמי, לעתים קרובות בגפו. חברים שלחו לו במיוחד שכפ''ץ קרמי מאמריקה, אבל הוא מסרב להשתמש בו. הוא עוסק במחקר תלמודי ופרסם עשרות ספרים. ''אבא שלי איש מאוד חכם'', אומר כהנא. ''אחי ואני, יש בינינו הפרש של שנה. נוער מחפש אקשן ובלגן. אבא שלי לא נתן לנו להתקרב, לא לדוד שלי, לא להפגנות שלו. הוא תמיד אמר,'כשתהיו גדולים תעשו מה שאתם רוצים. כל עוד אני מחליט, אתם לא תלכו. שלא תעשו משהו בגיל הזה שיהיה לכם אחר כך כתם'. כולנו , מיום שעמדנו על דעתנו, החלטנו שאנחנו לא הולכים בכיוון של דוד שלי, שזו לא הדרך ואלה גם לא הדעות שלנו. ''אבא הציל אותנו באיזשהו מקום. כנער אתה הרבה פעמים נסחף, וזה יכול להוביל אותך לתיקים במשטרה, רישום פלילי. אחר כך אתה הולך עם זה כל החיים. לי ממש לא היה שום קשר עם דוד שלי. זה גם לא משהו שהיינו משוויצים בו, שאנחנו קרובים של כהנא. לא היינו מתעסקים בזה''. לאבא שלך היה קשר טוב עם אחיו? ''כן. הם היו נפגשים פעם בשבוע אצל סבתא שלי, אבל זה היה יותר קשר משפחתי, בטח לא רעיוני. אנחנו לא היינו קשורים לזה. אני באמת מעריץ את אבא על איך שהוא שמר עלינו. יכול להיות שלא הייתי מגיע לאן שהגעתי אם אבא שלי לא היה עושה את מה שעשה. הדאגה שלו, שלא נתקרב לעסק הזה. תמיד יש הרי את הדיבורים האלה,'יאללה, אתה אחיין של כהנא, בוא להפגנה', ואנחנו לא הלכנו. ''אני זוכר את הדבר הכי קיצוני: דוד שלי, אחרי שנבחר לכנסת, בא לרובע והסתובב בכותל ואבא שלי לא נתן לנו להתקרב. נשארנו בבית. הוא אמר,'אתם לא הולכים'''. דקירה בעורף בשנת89' התגייס כהנא לגדוד הבוקעים הראשון של גולני. הוא החל את הצבא במסלול בני ישיבות. אחרי תשעה חודשים בגדוד חזר ללמוד בישיבה חצי שנה, אבל אז החליט לפרוש ולעשות מסלול צבאי רגיל, בניגוד למה שהיה מקובל אז. באחת הפעמים, כשהגיע הביתה לחופשה מהצבא, נפצע בפיגוע דקירה ברחוב יפו בירושלים. זה היה רק שלושה שבועות אחרי שהתגייס. ''הערבי בא מולי, הוציא סכין,'חיבק' אותי ודקר אותי בעורף שתי דקירות'', הוא משחזר. ''בהתחלה עוד לא הבנתי. לא ראיתי את הסכין, רק הרגשתי כאבים. אחר כך ראיתי דם''. הוא אושפז ליומיים, ואחרי שבוע, בניגוד לעצת הרופאים, כבר חזר לצבא. הדוקר, נער ערבי תושב השטחים, נלכד ונידון לשבע שנות מאסר. ''האירוע הזה בכלל לא השפיע עלי'', אומר כהנא. ''גם אחר כך, כשחזרתי לרובע, לא פחדתי ללכת לבד. כבר הייתי עד לרצח וגם זה לא השפיע עלי. בגיל 12 ראיתי את הרצח של אהרון גרוס בחברון. אחי למד שם, ובאתי לבקר אותו. הסתובבתי לבד בדיוק כשקרה הרצח. עמדתי 30 מטר מאהרון גרוס. ראיתי איך רוצחים אותו. הייתי קצת בהלם אחר כך, אבל לא הרגשתי פחד. לא''. הוא חזר לחטיבה והחליט להגשים את חלומו - להגיע לסיירת גולני. הוא הצליח ועשה מסלול מלא. במהלך חצי השנה הראשונה לא סיפר להוריו שהוא בסיירת, שלא ידאגו. ''היו אז שלושה בחורים דתיים בכל הסיירת, אבל ידעתי שאני רוצה לשרת רק שם'', הוא אומר. ''החבר הכי טוב שלי בסיירת היה קיבוצניק, מיטבתה. עשינו עשרות לילות ביחד, בניווטים. כשאתה הולך בלילה עשר שעות עם מישהו אתה חייב להתחבר אליו. היו לנו המון שיחות. אותי, מטבע הדברים, משייכים ישר לכהנא, למרות שאני לא מזדהה בכלל עם הדעות שלו. פתאום אתה פוגש אדם כזה, קיבוצניק, מדבר איתו שעות ושניכם מגלים שהדברים נראים אחרת מקרוב''. אתה מדבר על מיעוט דתי בסיירת. היום יש שמכנים את סיירת גולני ''בית כנסת''. '' כן. בסיירת גולני בתקופתי היו הרבה קיבוצניקים וקצת דתיים. עכשיו זה השתנה. יש קיבוצניקים בודדים והרבה דתיים, וזה לא טוב בעיני. אני חושב שהצבא הוא מקום שבו צריכים להיפגש חילונים ודתיים ולהיות ביחד. אני לא חושב שצריך להיות רוב גדול למגזר כזה או אחר. אני גם לא חושב שטוב שיהיו חמישה חברים מאותו בית ספר בצוות אחד. מבצעית זה לא טוב. אם חלילה קורה משהו למישהו מתוך הקבוצה הזאת, קשה מאוד לשקם את העסק הזה''. מה הדוד שלך אמר כשהתגייסת לסיירת גולני? ''התחלתי את המסלול בסיירת בנובמבר90'. הוא כבר לא היה חי''. הרב כהנא נרצח בנובמבר90'. מתנקש שהסתנן להרצאה שלו במלון מריוט בניו יורק ירה בו פעמיים. ''זה היה כשהייתי בישיבה, בדיוק לפני שחזרתי לצבא'', משחזר מרדכי. ''קמתי מוקדם בבוקר ומישהו בא ואמר'דוד שלך נרצח'. לא שמעתי. חשבתי שאמרו לי שנעצר. הוא היה נעצר כל שני וחמישי. אמרתי,'אז מה?'. כשהבנתי התקשרתי מיד לאחי, לראות שאבא בסדר. אחר כך נסעתי הביתה. דאגתי העיקרית היתה לאבא שלי. היה לי קשה לראות אותו ואת סבתא שלי. כמו בכל מוות, אתה יותר בוכה על החיים מאשר על המתים''. הצטערת ? ''אני לא יכול להגיד שלא הצטערתי וכאבתי את זה שנרצח. הוא היה דוד שלי, דוד יחיד. בשמחות משפחתיות כן ראיתי אותו. לעניין הדעות שלו לא התייחסתי. בואי נגיד שאם הוא לא היה דוד שלי, בטח לא הייתי הולך להלוויה. גם כדוד, אם הוא היה רואה אותי ברחוב, כמעט בוודאות אני חושב שהוא לא היה מזהה אותי. אני אפילו אדגים לך את הנתק בינו לבינינו; לחתונה של אחי הוא לא הגיע. היו לו עיסוקים אחרים''. כהנא יצא לקורס קצינים ואחר כך חזר לתפקיד מפקד צוות בסיירת. בהמשך היה סגן מפקד הסיירת. הוא מונה למפקד פלוגה בגדוד גדעון בגולני ואחר כך לקצין ההדרכה של החטיבה. בתקופת היציאה מלבנון היה סגן מפקד גדוד ברק. לאחר מכן מונה לקצין האג''מ של גולני, היה סגן מפקד הסיירת ופיקד עליה בתקופת חומת מגן. לפני שנה וחצי מונה כאמור למפקד גדוד ברק. כהנא מיעט לעשות למען עצמו ולא יצא לתקופת לימודים ארוכה. להוציא את השנה בה למד במכללת פו''מ (פיקוד ומטה) - הוא לא עשה עדיין תואר. ''אני עובר מתפקיד לתפקיד'', הוא אומר. ''זו תקופה מיוחדת, שבה כשאומרים לך'צריך אותך פה', אתה לא אומר לא. חברים שלי, באזרחות, אומרים לי לפעמים,'כמה כסף אתה מפסיד מזה שאתה בצבא ולא יוצא החוצה'. אני אומר להם,'הלוואי שלכולכם יהיה בגילי את מה שיש לי'''. אז מה, זאת ציונות? ''כן. אני עושה את זה ואשתי עוד יותר ממני, כי אנחנו מבינים שזה חשוב. זאת הסיבה המרכזית. גם עם הלוחמים אנחנו מדברים על זה כל הזמן. היום להיות לוחם בגולני זאת ציונות, שליחות. על כל חייל שמגיע היום לגולני יש בין ארבעה לשישה חיילים שרוצים להגיע ולא מצליחים. רק היום פגשתי חייל שישב 36 יום בכלא בגלל שלא הסכים ללכת לאף מקום אחר בצבא, רק לגולני. זה לא פשוט שבן אדם הולך תחת אש, זה לא טבעי לו, אבל הלוחמים האלה עושים את זה. ''לפני שלושה שבועות נכנסנו לבית בג'נין והיינו צריכים לסרוק אותו בזחילה, כי מהחלונות ירו עלינו. מי שלא ציוני, יילך לכלא ולא יעשה עבודה כזאת. מה שמוביל אותנו זה שאנחנו יודעים שזאת המדינה היחידה שלנו ואנחנו צריכים להגן עליה. אני תמיד מסביר שאני אפילו לא יודע לקרוא את תלוש המשכורת שלי. זה לא מעניין אותי. זה 90 אחוז ציונות, ואולי עשרה אחוזים כל השאר''. לחיילי גולני יש דימוי של חיילים בעייתיים, לא ממושמעים, אגרסיבים. ''זה לא נכון. אחד הדברים שאני גאה בהם הוא שהלוחמים שלנו הם כאלה שמוכנים לספוג הרבה רק כדי לא לפגוע בילד, אפילו אם הוא זורק עליהם אבן או בקבוק. הם לא יירו בו למרות שהוא מסכן אותם. אני לא בטוח שבכל הצבאות בעולם היו נוהגים ככה. אנחנו אגרסיבים רק איפה שצריך. גם הדימוי של בלגן וברדק לא נכון. אפשר לראות את זה בגרפים של הצבא, בנושא של תיקי מצ''ח. חיילי גולני שומרים היום על רמה גבוהה של משמעת וסדר, נוסף למקצוענות''. היסטוריה בחומת מגן לאורך המסלול הצבאי שלו, אומר כהנא, לא הרגיש אף פעם שקידומו נפגע בגלל ייחוסו המשפחתי. ''המפקדים שלי היו מספיק אינטליגנטים'', הוא אומר, ''לעשות את ההפרדה ביני לבין הדוד שלי. לא הרגשתי שבוחנים אותי יותר בגלל ששם המשפחה שלי הוא כהנא''. לא סבלת אף פעם על רקע הקרבה המשפחתית? ''לא בצבא. כשהייתי צעיר רציתי פעם להתקבל למקום עבודה מסוים, ואני יודע בוודאות שלא קיבלו אותי בגלל שדוד שלי זה כהנא. מילאתי טפסים וראיתי שסימנו מסביב לשם המשפחה שלי עיגול ושלושה סימני שאלה. אחר כך שאלו אותי כל מיני שאלות: אם יש קשר משפחתי, איזה קשר. אמרו לי,'נתקשר אליך כשנצטרך', ועד היום לא התקשרו. לא לקחתי את זה אישית. לא רציתי לעשות מזה טררם, אולי מתוך תמימות. אם מישהו לא רוצה לקחת סיכון, זה בסדר''. עושים הרבה רעש סביב זה שבנו של ברוך גולדשטיין בקורס טיס. מה דעתך על זה? ''אני חושב שזו תעודת כבוד לצה''ל. מה אשם הילד הזה במה שאבא שלו עשה? למה הוא לא יכול לחיות את חייו? הוא הרי לא הלך לקורס טיס כדי ללכת עם כנפיים ברחוב. הוא רוצה לתרום למדינת ישראל, אז למה לא לתת לו? הוא לא אחראי למה שאבא שלו עשה''. נדמה שהיום חובש כיפה נחשד כימני קיצוני, בלי קשר לייחוס המשפחתי. ''חבל שזה ככה. אני זוכר שבערב של רצח רבין הייתי אצל הורי. כשירו ברבין, עוד לפני שאמרו שמת, אשתי ואני הלכנו לכותל, להתפלל לשלומו. לא היינו הדתיים היחידים שם. זה לא מוסיף כבוד לכיפות הסרוגות, שמי שרצח את רבין בא מהמגזר הזה, אבל לא צריך לשפוט עכשיו אנשים רק לפי היותם דתיים או לא''. לפני למעלה משלוש שנים, בהיותו מפקד סיירת גולני, נפצע כהנא בפעם השנייה. זה היה ברפיח, במהלך מארב של הסיירת נגד מחבלים. בשלבי המשימה האחרונים נפתחה אש על הכוח וכהנא נפצע. הוא השתחרר מבית החולים ומיהר לחזור ליחידה. בחזרתם של קצינים לחטיבת גולני גם אחרי פציעה הוא רואה ערך מהמעלה הראשונה. בחומת מגן, כמפקד הסיירת, עמד בראש הכוח שפרץ למוקטעה. ''אמרתי לאנשים לפני היציאה לדרך,'אנחנו עומדים לעשות משהו היסטורי''', הוא אומר. ''דקה לפני שיצאנו לדרך התקשרו והודיעו לי שהיה פיגוע באלון מורה, בבית משפחת גביש. אחד הבנים של המשפחה, ישורון, היה חייל שלי בסיירת. אמרו לנו,'זה היה אצל ישורון. אבא שלו, אח שלו וסבא שלו נהרגו'. זה לא עשה לנו רצון לנקום, לא, אבל בהחלט הבנו למה אנחנו הולכים ''. יש רגע שאתה זוכר במיוחד מחומת מגן? ''פרצנו ליעד וטיהרנו אותו. כשהגענו למרתף של המוקטעה ועמדנו לפוצץ את השער, שמענו קולות בעברית'אל תפוצצו'. התברר שהיה שם כלא פלשתיני. בשלושה תאים קטנים, של שלוש על שלוש, ישבו אולי 16 איש, אנשים שנחשדו בשיתוף פעולה, כפותים. עוד עשרה ישבו בצינוק של שני מטר על מטר וחצי. הוצאנו אותם והעברנו לשב''כ. זה זיכרון שהולך איתי''. בן דודך, בנו של מאיר כהנא, בנימין זאב כהנא, ורעייתו טליה, נהרגו בפיגוע ירי ממארב בדצמבר 2000. זה משהו שחושבים עליו בכאלה רגעים? ''לא. כשיש לך משימה אתה מרוכז רק בה. עם בנימין כהנא כמעט לא היה לי קשר. היינו מתראים אולי פעם בשנה, באזכרה של סבא שלי. בחתונה שלי אני חושב שהוא היה. בחתונה שלו הייתי, אבל זהו. עד גיל 13 חשבו בכלל שהוא אילם. הוא לא דיבר. איפשהו, אחרי רצח אביו, הוא התעורר. כשהיינו נפגשים היינו אומרים'שלום שלום', זהו . על הדעות הפוליטיות שלו ידעתי רק מהעיתונים''. איך נודע לך שהוא ואשתו נרצחו? ''הייתי בעזה, קצין אג''מ. בא אלי אחד הקצינים ואמר,'תגיד, הזוג כהנא שנרצח, קרובי משפחה שלך?'. אחר כך התקשרתי לאבא. הוא היה בדרך לסבתא שלי, להודיע לה. היא היתה איתם בקשרים מאוד טובים. הם הקפידו לבקר אותה בכל יום שישי. אחר כך נסעתי לרובע, להורי. הייתי בהספדים והיה שם כתב גל''צ שהקיפו אותו אוהדי כהנא, ואני והקצין שהודיע לי ובא איתי העפנו את האנשים וחילצנו את הכתב. אף אחד כמובן לא ידע מי אני, לא הלכתי עם שלט. לבית הקברות כבר לא הלכנו, כי אנחנו כוהנים. היינו עם המשפחה. הטרגדיה אצלנו הצטמצמה למשפחה, לילדים שנשארו ולמה שצריך לעשות איתם''. אבא שלך אמר בהספד ש''משפחת כהנא שילמה מחיר גדול עבור אהבת ארץ ישראל''. '' היום, לצערנו, יש משפחות ששילמו מחירים מאוד כבדים. בהיסטוריה של המשפחה שלנו, עוד לפני דוד שלי, היו רציחות; דודה של סבתא שלי נרצחה לפני קום המדינה, כשהיתה בדרך מחיפה לצפת, ושלמה בן-יוסף עשה פיגוע נקמה כתגובה לרצח, אבל אני לא יודע למה בדיוק אבא שלי התכוון''. היה לך רצון לנקום את מות בן הדוד ורעייתו? ''לא. היה מבצע שבמהלכו גולני נכנסו לרמאללה לבצע מעצרים. דיווחו לי שאחד המחבלים שעצרנו היה קשור לחוליה שרצחה את בן דוד שלי. ראיתי אותו, הרגשתי אולי קצת סגירת מעגל, אבל לא צורך לנקום. שום דבר''. הכיפה והתפקיד כהנא מתגורר בצפון. הוא נשוי לחגית, מורה, ואב לשלושה בנים, תאומים בני חמש ותינוק בן שנה וחצי. ''כאב לילדים, אני יודע איך הורי החיילים שלי מרגישים, וזה חשוב'', הוא אומר. ''בכלל 70 אחוז מהעבודה שלנו כמפקדים בגולני זה חינוך. יש לנו לוחמים שמסכנים את חייהם, הרבה פעמים על אף הקושי שיש להם בבית וזה לא פשוט. גולני מבינה בעניין ואנחנו צריכים להתגאות בזה. יש למשל סיפור שאני מתעסק איתו אישית: לפני כמה חודשים התקשר אלי מג''ד הנדסה שתפס חייל שלי באמצע כפר ערבי, על אזרחי, מבריח ביצים. קראתי לחייל. הוא אמר לי: 'אני גר במושב כסלון. אמא שלי נפטרה, אבי התחתן שוב ועזב את הבית ויש לי שלושה אחים קטנים שאני מטפל. אני מבריח ביצים מהשטחים כי אני צריך לחם. כשחיילים תופסים אותי אני אומר להם שאני מתערב' התברר שירו עליו שם כבר שלוש פעמים, אבל אין לו ברירה, הוא צריך כסף. הצעתי לו להישאר בגדוד בתפקיד טבח, לעשות 'שבוע, שבוע', אבל הוא התעקש להישאר לוחם. אמרתי לו: 'אתן לך כל מה שחסר לך, כסף, אוכל, רק אל תבריח ביצים'. '' התחלנו לטפל בו, לתת לו תלושי מזון, כסף, משלנו, לשלוח אליו הביתה רכב עם אוכל, אבל אז התעוררה צרה חדשה: התברר שאמא שלו היתה בת ממשיכה במושב, ובגלל שמתה רוצים להוציא אותו ואת האחים שלו משם. יש נגד החרבה שלהם צו הריסה. התקשרתי למזכירות המושב וביקשתי להיפגש עם הוועד. נסעתי אליהם במיוחד, בערב ראש השנה. כשהגעתי לא הסכימו לפגוש אותי. זה סיפור קיצוני, אבל יש עוד סיפורים כאלה. אלה חיילים שבאים מרקע קשה, אבל בסופו של דבר הולכים ועושים מעצרים בג'נין בצורה הכי מקצועית. אין מעצר אחד שבו הם לא נמצאים תחת אש, מגינים על המדינה, גם כשאחר כך אין להם מה לאכול בבית''. לרובע , להוריו, מגיע כהנא רק אחת לחצי שנה. עם אחיו ואחיותיו הוא מדבר בעיקר בטלפון, אחת לשבוע, כלל ברזל. אחיו הגדול מתגורר בקריית ארבע. השאר לא מתגוררים בשטחים. כהנא עצמו היה מעורב בפינוי מאחזים רק פעם אחת, בחוות גלעד. אבל, הוא מדגיש, אם יתבקש לפנות מאחזים נוספים, יבצע את המשימה. ''אני חושב ומקווה שהמפקדים שלי יודעים את זה'', הוא אומר. ''אני עושה מה שאני צריך לעשות. אף פעם לא הרהרתי, ואני מצפה גם מהמפקדים שלי שלא יחשבו לא להטיל עלי משימה כי אולי ארגיש לא נעים, או שהם ירגישו לא נוח ויגידו'כהנא'. איזו משימה שיש, עושים אותה הכי טוב שיכולים. זה גם המסר שאני מעביר לחיילים שלי. ''את פינוי מאחז גלעד עשיתי בלי שהיה לי אפילו שמץ הרהור לערער לפקודה, גם אם זה לא היה הדבר הכי נעים שעשיתי, כי זאת היתה המשימה שלי. הביאו אותנו לפנות בוקר ופינינו. אבא שלי אפילו לא יודע את זה''. איך הוא היה מגיב? ''לדעתי בסדר. אני לא מתבייש בזה. אני צריך להתבייש? ''. ואם היית צריך לפנות מאחז של מישהו שאתה מכיר? ''אני לא רואה בזה שום בעיה. אז יהיה שם מישהו שאני מכיר ואם הוא יהיה מספיק בוגר ונבון הוא יבין שזאת המשימה שלי, ואם לא אז הוא לא ידבר איתי כל החיים. בעיה שלו. אני עושה הפרדה בין הקושי הרגשי לבין משימה שאני צריך לבצע''. לפנות קרובי משפחה? ''זה לא מטריד אותי. היום אין לי משפחה במאחזים. בכל מקרה לא הייתי מבקש שמישהו אחר יעשה את זה. הייתי עושה את זה והיה לי יותר קל, כי בסוף אנחנו אחים ומבינים כל אחד מה שהשני עושה, ואת החשיבות של זה''. ילדיו של כהנא, למשל? ''מעולם אף אחד מהילדים של כהנא לא בא לדבר איתי על צבא, ומה תעשה ואם כן תפנה מאחזים או לא. הם ידעו שבזה אני לא איתם''. ובכל זאת, אפילו מעצם היותך חובש כיפה, מתנחלים ודאי מצפים שתהיה ''לצדם''. '' שיצפו עד מחר. אחי שגר בקריית ארבע היה עם דרור וינברג (אל''מ דרור וינברג, שהיה מח''ט חברון ונהרג לפני כשנה - ח.ק.ב) באותה כיתה. אני זוכר שבזמנו הוא אמר:'עכשיו דרור יגיע, יהיה טוב', ודרור היה קשה איתם''. בקיץ הקרוב עתיד סא''ל כהנא לסיים את תפקידו כמפקד ברק. הוא אמור לצאת ללמוד באוניברסיטה לימודי ארץ ישראל. ''כל עוד אני תורם'', הוא אומר, ''אשאר בצבא. ביום שיגידו לי,'די, הסוס שלך נגמר, כבר לא צריכים אותך פה', אלך הביתה. להיות מחנך''. חובר לכוח סרן ארז בטת, מפקד פלוגת המסלול בגדוד ברק בגולני, הוא אחד משישה קצינים בחטיבת גולני שנפצעו קשה במהלך פעילות מבצעית וחזרו לחטיבה, כשהם משתלבים בשדרה המרכזית של הפיקוד על אף מגבלתם הגופנית. בטת נפצע קשה כשלכד מחבל מתאבד וזה התפוצץ עליו. ''אז מה אם נפצעתי קשה'', הוא אומר. ''זה אומר שכבר תרמתי מספיק, שכבר לא חשוב לשרת את המדינה, לחנך חיילים בארץ? אם הייתי חושב ככה, הייתי משקר לעצמי. הסבל הפיזי הוא בעיה שלי. כל עוד אני מסוגל לעמוד בלחצים ובסוף לעמוד עם כולם על הגבעה ולתת פקודות - זה העיקר''. בטת , 25, נולד וגדל בכפר יונה. מגיל 15 חי לבדו, ללא אב ואם, בפרדס חנה. את הנסיבות האישיות שהביאו אותו לכך הוא מסרב לפרט. ''גדלתי בחוות סוסים'', הוא אומר, ''במועדון רוכבים. עבדתי בחווה ואחר כך גם גרתי בה, לבד. בעצם לא היה לי בית מסודר מגיל 15''. הוא התגייס לגולני ועשה מסלול בפלוגת עורב. במרס 2002, כשהיה סגן מפקד הפלוגה, נפצע קשה, סמוך לכפר ענין. ''היתה התרעה על מחבל מתאבד'', מתאר בטת. ''הצוותים היו פרושים בשטח ונסענו ביניהם. עצרנו כל רכב שבא על הציר. בשלב מסוים הגיע רכב וירדו ממנו חמישה גברים. התחלתי לתשאל אותם.כשראיתי תזוזה ברכב ביקשתי שיקראו למי שהיה שם. ירד בחור נוסף שנראה לי חשוד. הוא צעק משהו,כנראה לסייען שלו,והסתובב.הייתי מאוד קרוב אליו. מאחורי היה הרס''פ שלי. ירינו בחשוד והוא התפוצץ ''. בטת נפצע קשה בגפיים התחתונות ורגלו התרסקה. הוא אושפז במחלקה אורתופדית והועבר לחמישה חודשי שיקום. עשרה חודשים חלפו עד שחזר לצבא. ''כשהגעתי לשיקום ואמרתי שאני מתכוון לחזור לצבא צחקו עלי'', הוא אומר. ''זה היה שלב שבו בכלל לא יכולתי ללכת. יום אחד, כשנמאס לי, פשוט הגעתי על מדים. הודעתי להם שאני לא מוכן לוותר''. היום מפקד בטת על פלוגת מסלול שמוצבת בגזרה שבה נפצע. מאז שחזר לצבא עשה גם מסע כומתה. יש לו מגבלה בכף הרגל, אבל הוא טוען שהיא לא מפריעה לו בפעילות. ''אין לי תחושת נקמה'', הוא אומר. ''חשוב לי לתפוס את האנשים שמתכננים פיגועים ברמה הכללית, אבל לא בגלל שאני נפצעתי''. מה עם אלה שסייעו למחבל שהתפוצץ עליך? ''הסייענים למחבל הזה נתפסו. אחרי שנפצעתי גם יואב (רס''ן יואב ירום, שהיה מפקד עורב באותה תקופה - ח.ק.ב) הגיע לביתו של המחבל המתאבד בשכם. הוא ראה שם'פוסטר', עם תמונה של מחבל ועליו התאריך 22 במרס 2002. הוא זכר שזה היה תאריך הפציעה שלי, וביקש מאחד החבר' ה שיודע לקרוא ערבית שיקריא לו מה כתוב. היה כתוב שם שם המחבל ו'התפוצץ על קצין צה''ל בענין'. יואב הביא לי את הפוסטר מתנה''. מה עשית איתו? ''בינתיים אני ישן עליו. הוא היה מקומט אז שמתי אותו מתחת למזרן, שיתיישר ''.