 | | | יהורם גאון בשיחה אינטימית עם אחיו הגדול, בני | |
|  | | על הילדות, על ההצלחה, על אהבת הארץ ואהבת הבמה, ועל הסוד הזה, איך האח הקטן, המסוגר והביישן, הפך לקזבלן | |
| | | | |  | ביום חמישי שעבר התקשר אלי אחי וסיפר לי שזכה בפרס ישראל. אחרי שיחה קצרה ונרגשת הנחתי את השפופרת במקומה, עצמתי את עיני, ונזכרתי בתמונות ילדותנו המשותפת בירושלים. נזכרתי גם בהופעותיו הראשונות ככוהן הגדול של בית הספר בבית הכרם בחגיגות שבועות. ניסיתי לדמיין מה היו אומרים הורינו אם היו עדיין בחיים כאשר יהורם היה מבשר להם שזכה בהוקרה הממלכתית המכובדת ביותר בישראל. אני מניח שהורי היו מגיבים כפי שאני הגבתי: מתרגשים עד דמעות.
כמה שעות לאחר מכן התקשרו אלי מ''מעריב'' והציעו לי לראיין את אחי לכבוד זכייתו בפרס. כששאלתי מה פתאום אני, ולמה שלא יפנו לבני העובד באותו עיתון ממש, השיבו לי כי בני אמר שאין איש המכיר את יהורם טוב יותר ממני. שלא לדבר על כך שייתכן שחגיגיותו של הפרס מצדיקה ראיון אחר, אינטימי יותר, עם האיש שכולם חושבים שהם מכירים אבל רק אני מכיר ממש, כבר 64 שנים.
ביני לבין עצמי הסכמתי מעוד שתי סיבות: ראשית, כדי לפרגן באופן הפומבי ביותר האפשרי להצלחתו של אחי. שנית, כדי לנסות לפענח את החידה הגדולה שהיא סוד הצלחתו המקצועית של יהורם, והוא יכולתו להפוך לאדם אחר כאשר נדלקות המצלמות: אדם פתוח, מזמין, מסור לחלוטין לקהלו. אדם השונה קצת מיהורם הביישן והמסוגר מעט כאשר המצלמות כבות.
נפגשנו בביתו במוצאי שבת, מוקפים בעשרות זרי הפרחים שנשלחו מכל קצוות הארץ. בהתחלה היה קצת מוזר. אחרי זה התרגלנו. לקראת הסוף כבר היה קשה להפסיק.
| |  | |  |
| |  | |  | טלפון וישר לאוטו
| |  | | | נדמה לי שאני יודע את התשובות לרוב השאלות שאשאל אותך היום. ובכל זאת, אשתדל לשאול שאלות שאלתיות, כמו שנהגו להגיד הגששים. ואולי גם כאלו שיפתחו צוהר לפן באישיותך שאולי ידוע פחות, שיזמין אחרים להכיר אותך כמוני והם ייצאו נשכרים.
''לשם הפרוטוקול: אני כאן רק בשביל החברותא. את התשובות לרוב השאלות שאתה עומד לשאול אותי אתה יודע בעצמך''.
נתחיל בנסיבות קבלתך את פרס ישראל: מי הודיע לך, איפה תפסה אותך ההודעה ומה עשית עם קבלתה?
''הייתי בבית והודיעה לי שרת החינוך. היא צלצלה ושאלה מה שלומי. השבתי:'שלומי טוב'. היא אמרה:'אני יכולה לעשות את שלומך יותר טוב'''.
העלית בדעתך שמדובר בפרס ישראל?
''ידעתי שהייתי אחד המועמדים, וידעתי שהיו רבים. ידעתי, מקריאת העיתונים, כי בימים אלה מתקשרת שרת החינוך לזוכים ומבשרת להם על זכייתם. לכן לא חשבתי שהיא מתקשרת על מנת להציע לי משרת הוראה. כאשר בישרה לי שזכיתי בפרס,השתנקתי קצת והתרגשתי מאוד, ושרת החינוך חשה בכך. היא אמרה שבמסגרת תפקידה הקשה והלחוץ החובה להודיע לזוכי פרס ישראל על דבר הזכייה היא אחת מנקודות האור הגדולות שיש לה''.
טוב יותר אפילו מהדיונים על תקציב החינוך?
''את זה היא לא אמרה''.
אחרי קבלת ההודעה, נכנסת לאוטו ונסעת לבדך לירושלים. מדוע ולאן?
''נסעתי לביתו של כבוד הנשיא לשעבר יצחק נבון, כדי להגיד לו תודה ולתת לו חיבוק. נבון הוא מי שהגיש את מועמדותי לקבלת פרס ישראל. כמו כן נסעתי להורינו הקבורים בירושלים כדי לבשר להם. הרגשתי שקבלת הפרס עולה על כל שאר המעמדים שעמדתי בהם, והרגשתי צורך לחלוק כבוד לאמא ולאבא''.
לא רבים יודעים כי כבר עשרות שנים, מאז נפטר אבינו משה דויד גאון, אנו נוהגים - יחד עם אחינו יגאל ואחותנו כלילה - לעלות להר המנוחות בירושלים, לדווח על פועלנו ולבקש ממנו להאיר את דרכנו. בשנים האחרונות אנו עולים פעמיים בשנה, פעם אחת ביום פטירתו של אבינו ופעם אחת ביום פטירתה של אמנו. אך הפעם עמדת שם לבד, בלעדינו. מה אמרת להם?
''את מה שאמרתי לא אמרתי במילים. עצם נוכחותי שם היתה מין אמירת תודה והכרה בעובדה שהם בלתי נשכחים. ששניהם נמצאים איתי בכל רגע מרגעי חיי, כולל רגע זה''.
| | | | |
| | | | | נער מודיעין שר
| | | | | ''חתן פרס ישראל''. מה המשמעות של התואר הזה בעיניך?
''קודם כל, הכרה. יש במקצוע שלנו כל הזמן רצון עז לקבל איזושהי הכרה, והפעם מדובר בהכרה ממלכתית ''.
אך אי אפשר להגיד שלא זכית להכרה עד היום. וגם לא חשת כאילו ההכרה נחסכה ממך. אם כך, מדוע בעצם קבלת הפרס היא מאורע משמעותי בעיניך?
''כי בכל זאת,יש משהו בעצם קבלת התואר שחורג מכל צורת הכרה שקיבלתי עד היום.אפשר לאמוד את זה דרך התגובות הרבות שקיבלתי ביממה האחרונה: זה הגיע לממדים יוצאי דופן של פרגון חוצה עדות, גילים וציבורים. זו מין תחושה כזו של'שדרוג' ההוקרה שלה זכיתי עד היום למעמד אחר לגמרי. פתאום לא רק קהל מוקיר - ארץ שלמה מוקירה, וזה הבדל עצום''.
אם היית צריך לבחור בין קבלת פרס אוסקר לבין פרס ישראל, מה היית בוחר?
''בלי לחשוב פעמיים, פרס ישראל. השאלה הזאת מזכירה ביקור שעשיתי אצל מנחם גולן, כשהיה נשיא אם-ג' י-אם ואחד המלכים של הוליווד. הוא ישב בלשכה ענקית, בבניין ענקי, והחזיק ביד עיתון שקיבל מהארץ, שפורסמה בו איזושהי ביקורת לא מחמיאה. ומנחם, ממרום שבתו, החזיק את העיתון ביד וצעק:'מה אני עשיתי לו? ! למה הוא כותב עלי את הדברים האלה? !'. שאלתי אותו:'מנחם, מה זה מעניין אותך בכלל?', והוא אמר:'זה מה שמעניין אותי! כל הבניין הזה לא מעניין אותי, רק מה שקורה בארץ!'.
'' כך גם אני מרגיש: שההוקרה וההכרה שאני זוכה להן בישראל עולות לאין ערוך על כל דבר אחר. חוץ מזה, אוסקר הוא ציון לשבח על עשייה אחת, מבצע אחד שעשית. פרס ישראל הוא פרס לכל החיים, שבו ארץ שלמה מכירה בך ואומרת לך'מברוק'. זה לא הולך ברגל''.
אני מכיר אותך 64 שנים. כשנולדת הייתי בן חמש. נדמה לי שאין איש שמכיר אותך טוב יותר, וגם אין מי שעקב מקרוב יותר אחרי הקריירה שלך: בעליות ובמורדות, בימי סגריר ובימי אביב. שנינו יודעים שהיו גם אלה וגם אלה.
''נכון''.
ואני זוכר את הרגע, כשהיית בן 27, שבו הפכת לכוכב ישראלי בקנה מידה כמעט חסר תקדים לאותן שנים. הפכת מחבר להקה - להקת הנח''ל, ''התרנגולים'', '' שלישיית גשר הירקון'' - ל''קזבלן'', ולפתע החלו לרוץ אחרי מכוניתך מעריצים כדי להציץ פנימה. בעיצומו של גל ההערצה הזה הסתכלתי עליך מהצד ונדמה היה לי שההתמודדות עם ההצלחה אינה קלה לך.
''כפי שאתה יודע, אף פעם לא בחרתי את המקצוע הזה שבו אני עוסק. מצאתי את עצמי בתוכו. בכיתה ב' התחלתי להופיע, מאז שרמה סמסונוב נתנה לי תפקיד ב' ריקוד רועים' שהיא ביימה, ומשם זה התגלגל. לפתע הייתי בסיום התיכון,'נער מודיעין' ובוגר המגמה המזרחנית שממנה יצאו מאוחר יותר טובי המזרחנים בישראל, ובהם גם מי שלימים יהיה ראש המוסד, שבתי שביט. ובאחד הימים נכנסה לכיתה עליזה רוזן ובישרה שהיא התקבלה ללהקת הנח''ל, ואני הלכתי ונבחנתי, כמין תרגיל כזה, והתקבלתי.
''אתה גם יודע בדיוק כמה רצו בבית שאני אהיה במקצוע הזה. חוץ מלהזמין משטרה, הם עשו הכל. הם מאוד לא רצו את זה, וניסו לשכנע אותי להיות מורה או עורך דין או רופא. אני זוכר גם מכתב של אבא שבו הוא כותב שאני משתתף'בכל מיני הצגות של התנועה המאוחדת - לא אדע בפני מי, לא אדע למה ועל מה'''.
אני לא יודע אם סיפרתי לך, אבל באחד הביקורים האחרונים אצל אמא היא לקחה את ידי ואמרה לי: ''אני מבקשת ממך - תדאג ליהורם, כי לך יש משכורת ופנסיה. הוא שחקן, אין לו פרנסה''.
( צוחק) ''בדיוק, זה היה היחס שקיבלנו מהם. אבל זה לא רק היחס של ההורים, זה משהו הרבה יותר פנימי. מאז להקת הנח''ל ועד היום אני חי במעין התנגשות כזו בין האופי שלי-שנוטה להיות מסוגר ומופנם יותר - לבין הדרישות של המקצוע שתובע קהלים גדולים ופתיחות. אני חי במין דיכוטומיה כזו בין הרצון להיסגר, להיות פחות בין אנשים, לבין מקצוע שדורש ממני את החשיפה הכי גדולה שאפשר''.
סיפרת לי פעם סיפור משעשע על השחקן שמוליק רודנסקי ז''ל, שאולי יבהיר את הנקודה הזו.
''הלכתי איתו פעם במינכן, כשהוא שיחק שם את'כנר על הגג'. האיש הלך ברחוב ועשה שלום להמונים. ממש! הסתכלתי עליו ופתאום הבנתי שייתכן שמי שבחר במקצוע הזה צריך שיהיה לו אופי שמתאים למקצוע הזה. ואני בדיוק הפוך! וזה כל הזמן מתנגש אצלי, האופי והמקצוע. לכן כשאתה מדבר על הקושי שלי להתמודד עם ההצלחה, אני חושב שאתה מתכוון לקושי להתמודד לא עם עצם ההצלחה, אלא עם ההיפתחות הגדולה ועם החשיפה האישית שנתבעת ממי שמצליח במקצוע כמו שלי''.
מתי הבנת שחייך השתנו לעד? שהדרך לעולם הלמדנות השקטה, לעולם הספר והמילה החבויה, נחסמה, ואתה נטוע בדרך שהובילה אותך למקום שבו אתה נמצא היום?
''אף פעם. זה מה שאני מסביר לך: שכל העשייה האמנותית שלי נעשתה במין הרגשה כזו שאוטוטו אני חוזר ללימודי המזרחנות. זה עניין של יום-יומיים ואני חוזר לספרייה. אבל אם אנחנו מאמינים במופלא מאיתנו, והזכייה בפרס ישראל היא אכן נקודת שיא, כנראה שמשהו או מישהו דחף אותי לשם מתוך ידיעה שזה המקום שלי. שיש לי איזשהן יכולות שרק כאן יכולות לבוא לידי ביטוי, למרות אופיי המסוגר''.
| | | | |
| | | | | המקצוע האכזר
| | | | | אני זוכר ראיון שנתת ברדיו כאשר המחזמר ''קזבלן'' עבר את הצגות ה-400, ובו נשאלת על ההזדהות שלך עם הדמות ששיחקת. ואתה אמרת: ''אני אוהב את הטיפוס הזה''. באיחור של 30 וכמה שנים, אני מנסה לברר את החיבור בינך לבין הדמות ההיא שיצר יגאל מוסינזון, בן לעדה המרוקאית החש אאוטסיידר. כבר כתבו ואמרו שזו היתה הפעם הראשונה שדמות כזו של בן עדות המזרח יוצגה באופן חיובי, כאידאל ממש. האם העובדה שבאנו מבית ספרדי, לחברה אשכנזית ברובה, שיחקה תפקיד בהצלחת גילומך את הדמות?
''אני ראיתי בדמותו של קזבלן קודם כל אתגר משחקי. מעולם לא הרגשתי צל צלה של תחושת קיפוח עדתי בנעורי, והתחלתי לשמוע על הסיפור הזה של מתח עדתי רק אחרי להקת הנח''ל. וזאת על אף שהיה לנו אבא שהתעסק בזה, כתב על זה, על אותו קיפוח ואותה האפליה ממש, ולו טרחנו לקרוא אולי היינו יודעים על כך דבר או שניים. לכן לא היתה לי הזדהות עדתית עם קזבלן. אני גם לא חושב שהזדהיתי מתוך תחושת הסתגרות מפני הבוהמה של אותן שנים, כי לשמחתי זכיתי לרוב לכיבודים מצד המבקרים והקהל.
''מה כן היתה? היתה התרגשות גדולה מהאפשרות למצות את כל החלומות שלי - הן במשחק והן בשירה. לפני כן שיחקתי בקאמרי, ושרתי בלהקת הנח''ל וגשר הירקון והנה עכשיו הזדמנה לי האפשרות גם לשחק וגם לשיר. וזאת היתה חגיגה''.
ובכל זאת, בשיא תהילתך כ''קזבלן'', העלית ב-69' את ערב הרומנסרו הספרדי שנכתב על ידי יצחק נבון, יחד עם
יוסי בנאי, רמה סמסונוב ואחרים. מדוע? ומדוע אז? האם זו היתה דרכך לומר לאמא ולאבא - ראו, אני עושה משהו לציון המורשת המשפחתית שלנו?
''אני זוכר ששנינו חשבנו שקצת נקעה הנפש מזה שעדות המזרח בכלל, והספרדים בפרט, נתפשו כמין עדה שמאופיינת על ידי עליבות, עילגות ומאכלים פיקנטיים. ולכן פנינו ליצחק נבון וביקשנו לזקוף את קומת העדה הזו, שהורכבה מאנשים שהיו'דלים גאים', נסיכים שנסיכותם לא התאפיינה בממונם או בעושרם. כמו כן רצינו להוציא מהבית את המנגינות הנפלאות האלה, שיראו וישמעו אותן גם אחרים וילמדו כמה הן נפלאות ונהדרות. ידענו לבד שהמנגינות האלה ששרנו מסביב לשולחן נהדרות ומלאות הדר, ורצינו להלביש אותן בתלבושות ולשיר אותן במקהלה אדירה. ואני זוכר את התגובות: אנשים הגיעו בהמוניהם אל הרומנסרו. אבל לא ב' קזבלן' ולא ברומנסרו, לא היה רצון'להוכיח לאנשים', או משהו כזה. היה רצון לשתף''.
אני רוצה לגעת בנקודה רגישה קצת מבחינתנו, שעליה נשאלנו לא פעם. אתה ואני פיתחנו קריירות שונות מאוד, והיו כמה וכמה נקודות שבהן אחד הצליח מאוד והשני פחות, ולהפך. אתה זוכר ודאי למשל כיצד שימשתי כטכנאי של להקת התרנגולים, שאתה היית אחד מכוכביה. ואני מודה ומתוודה, שלמרות שאנשים מתקשים להאמין בכך, מעולם לא קינאתי בך ותמיד הרגשתי כי הצלחתך היא הצלחתי. ועם זאת רציתי גם אני להצליח ולהגיע לאיזושהי פסגה בתחום אחר. האם אתה, יהורם, הרגשת אי פעם שיש בינינו סוג של התמודדות?
''אני חושב שהיה לנו מזל גדול שכל אחד הלך לתחום אחר. אני לא יודע איך היינו נראים שנינו אם גם אתה היית שחקן וזמר''.
רע מאוד.
''לא יודע. אולי לא היינו מדברים ולא היינו יושבים כך אחד מול השני. המזל הגדול שלנו, וזה באמת מזל וברכה גדולים, הוא שאנחנו מסוגלים לשמוח אחד בשמחתו של השני עם כל הלב. משום שזה לא בא על חשבונו של השני בשום צורה ואופן. הרי מדובר בפלנטות שונות, העיסוקים שלך ושלי. כל אחד מאיתנו היה רע מאוד אם היה עוסק במקצועו של השני. מצד שני, אולי אתה שר ומשחק נהדר, אני לא יודע''.
אתה יכול להיות רגוע, אין לי שום יומרות. שאלה נוספת: בחיבור שהגשת פעם בכיתה ו' למורה ולמשורר יצחק שלו כתבת שאתה רוצה להיות שחקן כי ''מחיאות כפיים הן דבר משכר''. ואני זוכר שאבא תיקן אותך ואמר ''משקר''. בדיעבד , מי צדק? אבא או אתה?
''שנינו.אני צדקתי,כי מרגע שעמדת על במה ומחאו לך כף, אתה שיכור. והוא צדק, כי לפעמים זה עלול להיות חזיון שווא, ואם הרגליים שלך לא נטועות היטב על קרקע המציאות, אתה יכול למצוא את עצמך מרחף מעל כל מיני עננים ולשכוח את הדרך חזרה משם. זה קרה לאנשים שהכרתי, וזה עדיין קורה.
''המסלול שלי ושל הדור שלי הוא מסלול אחר מאוד מהמסלול של דור האמנים הנוכחי למשל. אנחנו רכשנו את הקהל שלנו בקבוצות של עשרה איש,ועוד עשרה איש,ועוד מאה איש, ומקהל לקהל. למדנו על בשרנו את המילה'תזמון' ואת ההבדל שבין קריאות הבוז לבין מחיאות הכפיים.היום אתה פוגש אמנים שמופיעים פעם אחת בטלוויזיה ולמחרת יש להם פמליה של מעצב ומאפרת ויחצנית וספרית. הם מסתובבים בשחקים ולכן הנפילה היא מיידית והמהלומה שהם מקבלים היא נוראה''.
בספרך ''אמצע הדרך'' תיארת את החיים על הבמה כך: ''מקצוע קשה. . . מקצוע אכזר. . . מקצוע שבו הגבהים והתהומות הם קיצוניים יותר מן המקצועות האחרים. כאן אינך מוכר את הידע שלך או את המוצר שבנית. כאן אתה מוכר גוף,קול,צורה וחן. . . כשחקן אתה מתחלק עם עצמך,עם כאבך או שמחתך, ואיש אינו יכול להושיט לך יד''. מי הושיט לך יד במשך השנים,כאשר היית זקוק לה?ומי סירב להושיט לך יד?
''אם קיבלתי אי פעם עזרה, זה היה לא כי ביקשתי אותה אלא כי מי שנתן אותה חש צורך לעשות זאת. יש איש כזה, והוא יושב מולי עכשיו''.
| | | | |
| | | | | תשע שנות ניסיון
| | | | | מי שרואה אותך בהופעה חיה או מצולמת רואה מולו אדם לבבי הנותן את כולו, בלי מעצורים. אבל אני מכיר אותך, ובפנימיותך אתה איש ביישן ומסוגר. זו שאלה שאפילו אני אינני יודע את התשובה עליה: מה קורה לך כשאתה עולה על הבמה? ומה קורה לך כשאתה יורד ממנה?
''מישהו אמר לי פעם משפט שנשמע לכאורה אווילי, אבל יש בו הרבה חוכמה.דיברתי איתו כמו שאני מדבר איתך עכשיו, והוא אמר לי:'אתה יודע יהורם, בטלוויזיה אתה הרבה יותר טבעי'. כשאני עולה על הבמה אני משחק את מה שאני מתבקש לשחק. אני הופך למי שהקהל מבקש ממני להיות''.
ראיתי אותך אתמול ב''שישי בגאון'' שר ראפ עם סאבלימינל והצל. הסתכלתי ולא האמנתי, כי זה היה כל כך רחוק ממי שאתה באמת. זה היה משחק? או שהמשחק היה כל כך טוב שאי אפשר להבדיל?
''השיחה הנעימה הזאת שאנחנו מנהלים כעת היא מי שאני באמת. אין אחר. אם את השיחה הזאת היינו צריכים לנהל מול קהל רב, היא היתה נשמעת אחרת לגמרי, ויכול להיות שגם אתה היית אומר לי שאני'יותר טבעי בטלוויזיה'. אבל זה הנטו. יש אנשים שפורטים אתהצלחתם בכך שהם יוצאים ליהנות ולהיראות. אני רווה נחת פה, בבית שלי. אני לא יודע אם זה המקצוע שדורש ממך סוג של הסתגרות, או עניין של אופי. אתה ואני, למשל, שונים מהבחינה הזו. אתה תאהב לחלוק את הצלחתך עם אנשים רבים ואני יכול למצוא את עצמי יושב בבית בחברת אנשים ספורים, והשמחה שלי היא מושלמת. מהבחינה הזו אני יותר דומה לאבא ואתה לאמא.אתה הרי זוכר שאבא היה מקבל הזמנות לכל מיני אירועים והוא היה מחביא אותן''.
ואמא היתה מחפשת במגירות ומתלוננת למה הוא לא סיפר לה.
''והוא היה אומר לה:'זה בסדר, מארגן האירוע יודע איך אני נראה. ואם הוא שכח, אשלח לו גלויה'''.
הקדשת תשע שנים מחייך לפעילות מוניציפלית בעיריית ירושלים. מה היה הרגע שבו הרמת ידיים מהחלום להיות ראש עירייה, והאם ההחלטה קשורה לדברים שעליהם דיברנו כעת?
''ניסיתי לעשות קומבינציה של אדם שאיננו פוליטיקאי, שנמצא במקום פוליטי. מלכתחילה החיבור הזה היה כמעט בלתי אפשרי. אבל מה? העירייה היא מקום שבו ניתן לעשות דברים.לא באתי להיות חבר מועצה,באתי לעשות טירונות כדי להגיע אל המשרה הרמה שנראתה לי מקום שאליו רציתי להגיע. אחרי שתי קדנציות, היעד נראה לי רחוק מדי ובלתי מושג.
''גם קרה לי משהו במועצה שדי אכזב אותי. אני זוכר את היום שבו נכנסתי לעירייה, ואני זוכר את היום שבו יצאתי. כשנכנסתי והתיישבתי בכיסא של חבר המועצה, אמרתי לעצמי:'אני חולם'. אני - בנו של מי שהיה פקיד בעיריית ירושלים ושלח אינספור מכתבים שבהם ביקש לקבל העלאה במשכורת שמעולם לא הגיעה - אחראי על תיק התרבות וחבר מועצה. ובמהלך תשע השנים הללו חל פיחות אדיר בתדמיתה של המועצה הזו בעיני. היתה לי תחושה שהדברים האמיתיים נעשים לא במועצת העיר,אלא אצל ראש העיר והפקידות הבכי רה.
ואם זה המצב, אני מעדיף לשיר''.
מה מפחיד אותך?
''מה מפחיד אותי? להיות חולה, מה זאת אומרת''.
בוא נדבר על זה קצת.
''עזוב אותי''.
| | | | |
| | | | | הלכו הקוקו והסרפן
| | | | | אני רוצה להתרחק קצת מעולם המוזיקה והבמה, ולהתמקד קצת בישראל של אז לעומת ישראל של היום. לפני כמה שנים הקמת אתר אינטרנט, ותתפלא - אני נכנס אליו לפעמים.
''בראבו''.
באתר כתבת משהו שמנסה להגדיר את יחסך לארץ. אתה כותב: ''אני שר לה לארצי כמעט מיום היווסדה, וחלק מן השירים הם בבואה או תזכורת לאירוע מסעיר שהעמיד את תושבי הארץ על בהונות: מבצע אנטבה, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ועוד. ובין השירים והזמנים מבצבצות תמיד תקווה ותפילה שכבר תבוא המלחמה האחרונה''. כאחד ששר את כל המלחמות, האם אתה מסוגל לשיר בלי להסמיק כי ''אין מקום כמו ארץ ישראל'' ?
'' ישראל, יודע מי שנולד בה, היא לא המקום הכי נעים. . .''.
אבל היא היתה כזו.
''תראה, יפה היא היתה תמיד והיא עודנה. אבל נעימה היא לא היתה מעולם: כי במלחמת השחרור היינו רעבים ללחם, ואבא חתך מלפפון לשבע חתיכות ונתן לכל אחד חתיכה. ולא היה חשמל, ומים היינו מביאים מבית וגן, והיו נופלים פגזים מנבי סמואל והיתה סכנה ללכת ברחוב. היה פחות נעים מאשר היום, ומאז הארץ לכודה במצוקות של מחיה ובמאבק שנמשך כבר מאה שנה. וגם בנקודה זו אני חושב שיחסית למקומות שהיינו בהם פעם, ישנה איזושהי דינמיקה שתביא את הדור הזה, ואם לא, את אחד הדורות הבאים, לסוג של השלמה טוטאלית עם שכנינו. כך שמבחינת נעימות, היום יותר נעים.
''אבל ארץ לא נבחנת רק ביופיה או בתנאי חייה, ואם אתה חושב שרק אלו הקריטריונים, אולי המדינה הזו איננה מתאימה לך, ואתה צריך לחיות כמו אותו מנהיג ציוני שכל החיים שלו הטיף לעלות לציון, ואחרי שבועיים ברח מכאן, וכששאלו אותו מדוע ברח,הוא אמר:' ציון איננה מתקיימתבלי הגעגועיםלציון'.
'' הארץ הזו מיועדת למי שנולד בה או עלה אליה, ורוצים להישאר בה לנצח. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, ולא הארץ מכתיבה את האהבה אליה אלא היושבים בה מכתיבים את אהבתם אל הארץ. אני אוהב את הארץ הזו בכל צורה ובכל דרך ובכל תהפוכותיה. אני החלטתי שאני אוהב אותה, כמו, להבדיל אלף הבדלות, ההחלטה של האדם המאמין להאמין באלוהיו''.
ובכל זאת: אין בך שמץ של געגוע למדינת הקוקו והסרפן?
''אינך יכול להיות מקובע עם אידאל של קוקו וסרפן כשכל הארץ נעה הלאה ומתעסקת במחשבים. להישאר עם קוקו וסרפן זה סוג של פיגור, והרי איש מאיתנו איננו מפגר: לא אנחנו, ולא הארץ, ולא תושבי הארץ. צריך שיישאר הניחוח הארץ ישראלי, אבל יחד עם זאת שנתקדם למקומות שאליהם כל העולם מתקדם.
''אתה בוודאי זוכר שכשהיינו ילדים היינו מסתכלים בחלונות השכנים בדרך לבית הכנסת, ומכל החלונות היו מנצנצים נרות. וכשעברנו לשפלה, התחבטנו בשאלה כיצד להעביר לילדים שלנו את אותה התחושה שהיתה לנו כילדים בליל שישי. ואז הבנו שאי אפשר: כי ברמת השרון אין נרות בחלונות.במקום, אתה רואה אנשים מעמיסים על המכוניות גלשנים ונוסעים לים.
''החוכמה היא להבין שהכל רץ קדימה, אבל יחד עם זאת לשמור על הניצוץ של ילדותנו.ונדמה לי שאנחנו עושים את זה יפה מאוד.הילדים שלך,כמו הילדים שלי,מכירים את מורשת ארצם ומשפחתם, והדברים החשובים נכנסו להם לתוך הנשמה''.
אנחנו גדלנו בבית שחינך אותנו לאהוב את הארץ, את המורשת ואת המילה העברית הכתובה. כהורה להורה: איך מחנכים היום ילדים לאהוב מדינה שלא תמיד משיבה אהבה?
''קודם כל, אני רוצה להזכיר לך שלכולנו היתה הצתה מאוחרת בכל הקשור להבנת הערכים שקיבלנו בבית.כי כשהיינו ילדים היה לנו חוסר עניין טוטאלי במה שאבא שלנו עשה וכתב. אחרי הכל,אני הכרתי את אבינו בשנים שאחרי מותו הרבה יותר מאשר בימי חייו.רק ככל שהתחלנו להתקרב לגילו חלה בנו איזושהי התעוררות של עניין בכתביו ובדמותו הספרותית.
''כאשר נפטר הייתי בן 19 ולא הכרתי את האיש. אבל דמותו הרחוקה, הבלתי מושגת והנערצת, עשתה את העבודה בכל הקשור לערכים שאתה מדבר עליהם. כך שכשאתה מדבר על החינוך לאהבת המילה, אינני יודע אם היינו מודעים לתהליך החינוך הזה או שגילינו אותו בדיעבד.
''האם הימים השתנו? בוודאי. אבל בנעורינו היינו שותים מים חמים עם חובזה וקוראים לזה מרק. מה בכל זאת השתנה? בימים ההם לא היה דיכאון. היתה תחושה שיהיה פעם יותר טוב, ושאנחנו נמצאים בתהליך לקראת ימים טובים יותר. משך הזמן הזה והציפייה הארוכה, למרות כל ההישגים הרבים שבמדינות אחרות היה לוקח 200 שנים להשיג, יש תחושה שלא יוצאים מזה, ויש עננה של עייפות מיואשת. ''אני לא יודע איך מחנכים לאהבת ארץ. אבל העובדה היא שילדינו זכו לאותו החינוך שאנחנו זכינו לו, למרות שסגנון החינוך שלהם היה שונה בתכלית. הרי אבא שלנו קרא לאביו,'אבי, מורי, אור עיני, ראשית אוני'. אנחנו קראנו לאבינו'אבא'. הבן שלי קורא לי'יהורם', והבן של הבן שלי יקרא לו'היי, אתה' או ישרוק לו או משהו כזה. זה המסלול שאני מאמין שכל אחד בדרכו, במודע ולא במודע, משדר לילדים שלנו את אותם הערכים שעליהם גדלנו. בדרך עדכנית, שונה מאוד מהימים ההם, אבל לא פחות מהותית''.
| | | | |
| | | | | המלחמה האחרונה
| | | | | כפי שאתה יודע יושב מולך חבר בלשכת מפלגת העבודה. ''צריך לקום? ''. לא , לא. אבל בניגוד אלי אתה אינך מזוהה פוליטית. לא פעם עוצרים אותי אנשים הנוהגים להקשיב לתוכנית הרדיו שלך ברשת ב', ושואלים אותי: ''יהורם ימני? יהורם שמאלני? '', מה לענות להם? ''היופי של תוכנית הרדיו הזו הוא שהיא מאפשרת לי להגיד את דעתי בכל נושא. החוזק שלה הוא שלא קטלגתי את עצמי במקום כזה או אחר. נוח לי מאוד להיות במקום הזה של'מי אתה?', שכן אם הייתי מקובע, התוכנית לא היתה מעניינת אף אחד. אני אומר דברים שלפעמים מתפרשים כימין קיצוני ולפעמים כשמאל קיצוני, כי באותו השבוע זה מה שחשבתי והרגשתי. ולא הייתי רוצה אף פעם להיות שייך באופן מובהק לזרם כזה או אחר. נוח לי יותר להיות במקום הבלתי מוגדר הזה, שמאפשר לי להשתמש בהיגיון מבלי להיות משועבד או צפוי. אגב, כפי שאתה יודע, כל מילה בתוכנית הזו כתובה מראש, בלילה שבין חמישי לשישי. שום דבר איננו מקרי''.
למרות שאתה שומר בסוד את נטייתך המפלגתית, שמתי לב שכבר שנים לא שרת שירי מלחמה. נדמה לי שמאז הסכם אוסלו, שבטקס חתימתו שרת לכבודו של ראש הממשלה רבין, אתה מתרחק מכך.
''זה לא שהפסקתי לשיר שירי מלחמה: הפסיקו לכתוב שירי מלחמה. מדוע? כי יש דברים שאתה שר בתקופה מסוימת שבתקופה אחרת נשמעים אוויליים, בומבסטיים ומטופשים. תנסה להיזכר בכל אלבומי הניצחון ההרואיים של אחרי מלחמת ששת הימים, והשירים על הטנקים שהסתערו קדימה. אתה מתאר לעצמך היום אלבום גבורה או איזה שיר שמפאר את המלחמה הנוכחית? המשוררים, העיתונות, התקשורת, יוצרים איזשהו מצב רוח של'בעד' או'נגד', והיום נדמה לי שיש התפכחות מצד אחד ועייפות נוראה מהמלחמות האלו. אנשים לא רוצים לשמוע על כך, בוודאי לא לשיר. לדעתי, זה תהליך בריא ממדרגה ראשונה''.
אתה מתגעגע ליצחק רבין?
''כן. הדבר ששבה את הלב אצל האיש ההוא הוא ביישנותו. למרות משרתו הרמה, הוא היה משפיל את עיניו כאשר דיבר אליך. היה לי מזל גדול שהוא ראה בי מין נציג הזמר הישראלי, והוא לקח אותי איתו לאוסלו ולוושינגטון ולירדן ולמקומות אחרים. השיר האהוב עליו היה'המלחמה האחרונה', ומדי פעם הוא היה תופס איזה מישהו ביד, וקורא לי ומצווה עלי לשיר את השיר בעודו מתרגם לאנגלית.
''אני זוכר שפעם אחת שרתי אחרי נאום שהוא נתן בישראל, ומסביב אנשים החזיקו שלטים נוראיים שעליהם נכתב'בוגד' ו'רוצח'. וכשהוא ירד מהבמה, אמרתי לו,'שאלוהים ישמור עליך'. והוא השיב:'אתה מאמין שיהודי יהרוג יהודי?'. ואמרתי לעצמי,'הוא צודק, זה לא יקרה לעולם'''.
אתה כתבת ועודך כותב שירים. את רובם קראתי, ואני מעיד כאן שהם נפלאים. האם כעת, כשזכית בפרס ישראל, לא הגיע הזמן שתקליט אלבום המבוסס על שירים פרי עטך?
''אין לי ביטחון בזה. אני חושב שזה לא מספיק טוב''.
תעז , מה יכול לקרות?
''אני לא אתה, בני. אני באמת חושב שזה לא מספיק טוב, ואם אני יכול לפנות עם רעיון מסוים לחיים חפר או ליורם טהרלב, מה רע? ''.
היו הופעות שלא תשכח כל החיים?
''היתה הופעה אחת בפני 300 אלף איש בפארק הירקון שלא אשכח אף פעם. ומצד שני, היו הופעות בזמן המלחמות שהיו מצמררות ממש. אני זוכר הופעה אחת לפני צוות של תותח במלחמת יום הכיפורים, כולל התבדחויות עם אחד מאנשי הצוות. המשכנו הלאה, וכשחזרנו לאותו תותח כמה שעות אחרי זה, במקום כל הסוללה אנחנו מוצאים בור אחד ענק. וניגש אלי בחור חצי מפויח, שנתן לי את העוזי של הבחור שאיתו התבדחתי. זה היה רגע איום. כפי שאתה יודע, העוזי הזה שמור בביתי עד היום''.
מבין האנשים הרבים שהכרת מעולם הבמה ושאינם נמצאים איתנו היום, למי אתה מתגעגע?
''לשייקה אופיר. הוא היה ענק שאין לו אח ורע, גדול בכמה וכמה דרגות מעל כולנו. היינו חברים טובים, ואני זוכר את האמונה הגדולה שלו שהוא ישרוד את מחלתו. יום או יומיים לפני לכתו, כשהוא שקל כבר איזה 30 קילו, הוא עוד סיפר לי על קוקטייל חדש של תרופות שנתנו לו, והתחייב שעוד מעט הוא קם מהמיטה וחוזר לעבודה. הוא היה משכמו ומעלה ואני מתגעגע אליו מאוד.
''בתחום ההלחנה, לצד יוצרים נצחיים כמו דובי זלצר ונעמי שמר, ייבדלו לחיים ארוכים, חסרים לי ענקים כמו משה וילנסקי וסשה ארגוב. כשאני מקבל היום את הפרס הנכבד הזה, אינני יכול שלא לחוש שרק שליש ממנו הוא שלי, ושני השלישים האחרים הם של כל המלחינים והמשוררים שכתבו לי שירים נפלאים. וכשאני מסתכל מסביב ומנסה למצוא עוד זלצרים, או שמרים,או מלחינים כמו וילנסקי וארגוב,אני חושב שהדרך עוד ארוכה''.
יש איזשהו רכס שאתה נושא אליו את עיניך?
''הייתי רוצה להמשיך לעשות מה שעשיתי עד היום, רק לעשות את זה קצת יותר טוב. לשיר יותר נכון, לשחק את השורה הזו או את השורה האחרת בצורה יותר מדויקת, להשתמש בנסיון החיים שצברתי עד היום כדי להעשיר את היצירה שלי. מותר גם לי לשאול שאלה? ''.
בבקשה . שמרתי לך את זכות השאלה האחרונה.
''איך הרגשת אתה כששמעת שקיבלתי את פרס ישראל? ''.
כאילו זכיתי אני.
* sofash@maariv.co.il | | | | |
|
| | |
