 | | | חיפש אחר תשובה | |
|  | | | | | |  | הרשימה, שנכתבה לפני שבועות אחדים, מוקדשת לזכר המשורר עזריאל קאופמן ז"ל, שנפטר לפני שבועיים
| |  | |  |
| |  | |  | עזריאל קאופמן, בוז, לא טיח-שירים לאורך היומן, נתן-נטע, 108 עמ'
| |  | | | לעזריאל קאופמן היה הרבה בבטן. דברים שאגר, ביקורת משסעת. זה לא מפתיע אותי. בדרך כלל, קאופמן היה משורר לירי ואישי מאוד. יעידו שמות ספריו(' סונטת עוף נודד', ' מעט מזה', ' שם המעשה'). אך קרה שמשהו זעזע את אמות הסיפים הליריות שלו והוא יצא מחיק האני המשפחתי והתפוצץ על הדף, פעם ב. . . . או אז יצא לו מעין רצף שירים חברתי-פוליטי, ביקורתי ובעטני, בעל מעלות. כזה היה ספרו'מפני היום הזה - שירי זעם וכאב על רצח רבין', וכזה גם הספר החדש שלו, שיצא חודשים אחדים לפני מותו לפני כשבועיים.'בוז, לא טיח - שירים לאורך היומן'.
קאופמן לא ריחם על הממסדים שהקיפו אותו, שנגעו בו באשר היה: הדתי, הפוליטי, התקשורתי ואפילו הספרותי. הכאב שלו היה אותנטי. אני מאמין לכל מילה. השירים נכתבו ברצף תוך כדי מצב של מתיחות בלתי נסבלת באזורנו, ימי מלחמת עיראק ומפלת סדאם חוסיין. המשורר חי את חיי השיגרה שלו וחיפש תכלית לעצם קיומו בנוף המקומי: הירקון, הים, רחובות תל-אביב, השרב, לפעמים הרי הגולן, או הכנרת. הוא הסיט מבט ונתקל בספרים שבהם מצא נחמה פורתא, נהנה מהיופי המסוים בחוויית הקריאה; שוב הסיט מבט ונתקע מול מסך הטלוויזיה, שם סיפרו לו מה קורה בעולם. אבל הוא סקפטיקון נצחי, ידע שמספרים לו דברים סלקטיביים-מגמתיים. תחושה של מרמור עולה מן השירים וחיפוש אחר תשובה.
החיפוש אחר הסדר הוביל את קאופמן אל מקורותיו היהודיים: חג הפסח, תפילה, עיון במילה המוזרה טוטפות, קבלה, סיפורי בראשית, דברי הנביא, רש"י, שברי ציטוטים. ברצף יש שני שירים קצרים על רש"י, אחד מהם יפה וראוי לציטוט: "במדבר עירוני של ימי הביניים/ בעודו ברחם הורתו/ ראה פטמורגנות/ צמח לו בחשאי/ זיכרון יונגיאני/ ראה דברים הפוך/ האבן שפתחה רחמה/ החביאה גאון ליום יבוא"(' קיר ורמייזה - רש"יII ', עמ' 79). אבל גם במקורות הדתיים אין מבחינת המשורר נחמה. כאילו הנפש אומרת: דבר אלי בפסוקים, אהובי; אבל אינה מתמסרת ויודעת שאלה מבנים קבועים וידועים מראש.
נותרה אפוא, אולי, ההתחפרות בספרים ובכתיבה. מוטיב מעניין וחידתי, העובר לאורך שירי היומן כחוט השני, הוא סימן הדפוס כדבר חי, בעוד שהשורות הלבנות מסמנות שטחים מתים, ואקום, קסם המוות ורוגע האינסוף. סימן הדפוס מתחפר, נכתב בקדחתנות על פני הדף הלבן ומדומה למשהו רוחש, שהמשורר קורא לו "זבוב חיי". כן , הוא חי, אבל אלה חיים זבוביים ולא חיים גדולים, ואין בהם סיפוק.
היכן ימצא המשורר מזור בכל הסבך הרגשי הזה, כשגם בכתיבה אין נחמה? קשה לחיות ככה. אולי בציור ובאמנות, המאגדים רגע של חסד בתל-אביב הקטנה שאבדה לה. קאופמן שימש כמבקר האמנות של מוסף הספרות בעיתון'הארץ' תחת שרביטו של בנימין תמוז המנוח: "היום הלכתי לנווה צדק/ אל החמורים של גוטמן/ אל ביבר הנפש/ של אמן-צייר-סופר/ מוקף בחמוריו/. . . ויש פתאום חמור שבלול/ וזנב חלום שמנתק עצמו מארץ-/ מחזור זמנים והוויה/ עובד בלי הרף/ מעבר סף המעטפת/ והגיג שקיעה" (עמ' 100). קאופמן הספיק ללכת לנווה צדק, לפני שכרישי הנדל"ן יפערו שם חור שחור ויציבו בו מגדלים וראשם בשמיים.
r i n a @ m a a r i v . c o . i l | | | | |
|
| | |
